תורת העולה/חלק ג/פרק ה

פרק חמישי

עוד כתב הרמב”ם (תמידין ב ז) כשמסדר המערכה מסדרה במזרח ויהיה מראה שהתחיל לסדרה מן המזרח וריוח היה בין הגזרים הפנימיים היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח והוא הנקרא תפוח. כבר נתבאר בפרק שלישי חלק זה טעם שהיה מסדרה במזרח והוא הטען שהיה מראיה למזבח והיה ריול בין הגזרים כדי שיכנס שם הרוח והיו כל הנמצאים המקבלים משם לנפש חיה על ידי הרוח וחום היסודי המרומז באש כמו שנתבאר והיו ראשי הגזרים נוגעין בדשן המזבח. כבר נתבאר למעלה פרק חמישי חלק שני עניין הדשן הנשאר שהיה מורה על דבר הנשאר לאחר הפסדת כל הנמצאים שהוא החומר הראשון והרמת הדשן מורה שאף זה יפסד וישיב לאין גמור שהיתה הבריאה והדוגמא היתה במה שהיתה הדשן נבלעת בקרקעית המשכן כמו שנתבאר ויתבאר עוד. על כן היה עניין המערכה שהיו הגזרים נוגעים בדשן בראשיהן להורות על העדר והפסד הכרוך בעקביהן ועניין הגזרים היו מורים על כלל הנמצאים כמו שנתבאר לעיל חלק שלישי פרק שלישי והם בוערים באש המזבח לעניין הוויה והפסד בדרך שנתבאר והיה הדשן עגול כתפוח להורות כי הוא גלגל החוזר בעולם שהוא עגול כתפוח ולהורות על עניין זה אמרו ז”ל במשנה ריש מסכת תמיד (כח ב) ומביא לה בחולין פרק גיד הנשה (צ ב) שלפעמים היו שלש מאות כור דשן על גבי המזבח. ואמרו בגמרא (שם) שדברו דרך גוזמא אמרו שלש מאות כור להורות על עניין הגלגל שחלקו חכמי ישראל במשליהם לשלש מאות מעלות ולא לש”ס מעלות כמו שכתב בעל פרדס רימונים הרבה פעמים בפירוש אגדותיו. ואמרו (תמיד שם) על דשן זה שהיתה נוי של מזבח והוא האמת כי אין לך נוי יותר גדול מזה המורה שהשם יתעלה ברא העולם יש מאין ועתיד להחזירה אליו כי על ידי זה נגלה מציאתו ויכלתו.

וכתב עוד הרמב”ם (תמידין ב ח) ואחר שסדר מערכה גדולה חוזר ובורר עצי תאנים יפים ומסדר מערכה שנייה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות ובה כמו חמשה סאים גחלים ובשבת עושין בה כמו שמנה סאים גחלים מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים עד כאן לשונו. כבר כתבתי פרק שלישי עניין מערכה זו שהיו חותין ממנה במחתה אש להקטיר עליו קטורת וכבר נתבאר טעמיה שהרמז הוא על הלב שמקטיר קטורת מעשים נעימים על ידי החום הטבעי שהוא הנרמז באש זה. ולכן היה בורר עצי התאנים היפים המורים על הצדיקים כמו שאמר הנביא (ירמיה כד א) והנה שני דודאים תאנים וגו' וכבר דרשו (ב"ר מו א) מפני מה נמשלו ישראל לתאנה זו מה תאנה זו אין בה פסולות אלא כולה מאכל כך הם ישראל.

והיה מסדר עניין מערכה זו בקרן דרומית מערבית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות והוא רמז נפלא. וזה כי כבר ידוע שישראל מוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה ובפרט בכח האלקי שמנהיג בו עולמו והוא שכינו המקובלים ז”ל בספירה אחרונה והיא נקראת במזבח קרן מערבית דרומית כמו שנתבאר לעיל. והיא מקבלת גם כן מן הצפון שהוא כח מדת הדין הקשה כשיראל אינן כשרים וידוע שהמקובלים קראוה דלת שבמלת אחד ולכן היתה משוכה מן הקרן ארבע אמות נגד צפון לקבל משם ואז נקראת דלת הסוגרת שערי רחמים. אמנם כשישראל כשרים זה שער השמים פתוחים לקבל משם רחמים לכן היתה עיקר המערכה בקרן דרומית מערבית להמשיך לה חוט החסד. ובהיות כי המערכה הזאת גורמת שהחי יתקיים בעולם כי היתה מורה על החום הטבעי כמו שנתבאר פרק שלישי חלק זה לכן היה בה חמשה סאים גחלים נגד חמשה חושי התנועה שכולן חיים על ידי חום הטבעי המשוער באדם.

ולהיות כי בשבת נתוספה נשמה יתירה באדם כמו שדרשו ז”ל (ביצה טז א) על כן באו עוד שלש סאיו נגד שלש חושין הכפולין בהיות הנשמה יתירה ושלש חושים אלו הם חוש הראות וחוש השמע והריח שהם חושי הנשמה. ולכן יחסום הנביאים עליהם השלום אלו החושים לשם יתעלה כאשר הם חושים פנימיים. וכמו שכתה המורה (חלק ראשון פרק שבעה וארבעים). אמנם חושי המשוש והטעם שהם חושים גסים אינן אלא לגוף האדם ואין הנשמה דביקה בהן לא נתוספו בשבת ואמרו הטעם בזו ההספה מצד שמקריבין שני בזיכי לבונה. וכבר ידוע כי היו הבזיכים רומזים שהם ההוספה במעשים טובים. ותקנו חכמים ז”ל הנקראים בזיכי לבונה כמו שנתבאר חלק ראשון פרק שנים ועשרים והם נעשים בשבת יותר מבחול מכח הנשמה יתירה שבו. והוא המרומז בהוספות האש להקריב עליה בזיכי לבונה.

עוד כתב (תמידיו ב ט) מערכה שלישית של קיום אש עושה בכל מקום שירצה מן המזבח ומצית בו מן האש ולא יצית האש למטה ויעלה כך על המזבח אלא במזבח עצמו מצותן שנאמר (ויקרא ו ב) ואש על המזבח תוקד בו. ומכאן להצותה שתהא בראש המזבח עד כאן לשונו. להיות כי האש הזה היה דוגמת האש שיורד מן השמים ולהיות כי היה תמיד בראשו של מזבח לא יזוז ממנו. וכמו שאמרו ז”ל (ירושלמי יומא ד ו) שבשעת המסעות היו כופין על אותו האש כלי נחושת והיו נושאין אותו תמיד בראשו של מזבח לכן היתה ההדלקה בראשו של מזבח. ובהיות כי זה האש אינו אש גשמי כשאר האישים התלוים בגשם כי החום הטבעי ואש היסודי הם גשמיים ותלויים בגשמים לכן היה להן מקום מיוחד כי מקום הוא מורה על הגשם הנגדר במקום. אמנם אש זה בהיותה בלתי גשמי אינו שורף דבר גשמי כמו שהיה עניין הסנה שראה משה רבינו עליו השלום ואינו נגדר במקום לכן היה מסדרו בכל מקום שירצה כי אין מקום מקיף בדבריהם העליונים.