תורת העולה/חלק ג/פרק ב
פרק שני
[עריכה]כתב הרב רבינו משה בר מיימני ז"ל (פ"ב מהל' תו"מ ה"א) מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח. ואף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. עד כאן לשונו.
כבר כתבתי לעיל חלק שני פרק חמשה טעם הקרבת הקרבן על האש להורות כי סבת פעולות ההוויה שהוא חום הטבעי הנרמז באש המזבח כמו שהארכנו שם הוא בעצמו סבת ההפסד, ולכן עליו היו מקריבין ומפסידים הקרבן, ולכן היה האש יוקד תמיד כי לולא חום הטבעי הבוער כאש היה העולם נפסד לשעתו.
ואמרו רבותינו ז"ל פרק קמא דיומא אף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט והוא להורות על הכוונה ושיתבאר מתוכה עניין האש שעל המזבח. וזה כי הרב רבינו שם טוב כתב בדרישתו סוף פרשת צו הדבר הוא רמז שבעולם נמצאים שני אישים אשר אי אפשר לעולם להתקיים מבלעדיהן והוא האש היסודי וחום השמימיי כי אלו צריכים בכל הווית היה ונפסד ובפרט בבעלי הנפשות בצמחים ובבעלי חיים וכל שכן המורכב האחרון שהוא האדם. והנה החום היסודי הוצרך להלחם עם המים והארץ, לשבר קרירתם ואיכותם. והחום השמימיי שיהא כלי לנפש כמו שהתבאר בטבעיות. ואלו שני חומים ימצאו בעולם ההוייה תמיד כן במזבח שהוא כלי להוייה וההפסד ראוי שימצאו בו שני חומין חום השמימיי והוא אשר יצא מלפני השם וחום אחר אישי שהיא מן ההדיוט ואלו השני חומים לא יכבו לעולם מעל המזבח עד כאן לשונו.
ואף כי הדברים אלו נאותים לכוונתינו הנמשכת מכל מקום אמרם שמצוה להביא מן ההדיוט אינו מכוון לדבריו כי אלו שני אישים כולן הן מן השמים ואין בהם מלאכת הדיוט כלל.
ולי נראה לפרש מאמר זה על דרך שאמרו במסכת שבת (פט א) שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היה לך לעזרני כו' ואמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א לג) מוסיפין כח וגבורה בפמליא שלמעלה, והוא מוסכם מצד המחקר, כי ההוייה בעולם כפי הכנת המקבלים עצמן מלמטה, כמו שביאר המורה (פרק שנים עשר חלק שני). ואילו לא מכינים עצמן מלמטה אין הפעולה יורדת עליהם מלמעלה. וכמו שנאמר (דברים כג, ?יד כט) למען יברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. ודרשו ז"ל (תדא"ר יד) מניין שאפילו יושב בטל כו', ולזה אמרו שאף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ולהכין עצמו מלמטה כדי לקבל הכחות האלקיות היורדת מלמעלה כי אם אין מכין עצמו מלמטה - אין פועל מלמעלה.
ודע והבן כי עניין שני אישות אלו זכרם בספר הזוהר פרשת בראשית (נא א) בעניין המשל שהביא על הנהגת השם יתעלה את עולמו שהוא כמו אש חוור הנתפס באש אוכם. והמשכיל יבין משם. גם לעיל חלק שני פרק ראשון נתבאר קצת עניין זה.
ונראה שלזה כוונו גם כן סוף פרק קמא דיומא (כא ב) באמרם שאש ירדה מן השמים רבוצה כארי. ומקשה שם והתניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיו ורביצה ככלב. לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני. להיות כי אין האש יורד מלמעלה אלא במצאו למטה הראוין לקבל הכח ההוא, והדברים שלמטה הם לעניין זה דוגמת הדברים שבעלי חיים ניזונים בהם ומספיקים לבעלי חיים די סיפוקן - כן הוא העניין שלמטה הוא מזון הכחות שלמעלה. על כן אמרו כי במקדש ראשון שהיו צדיקים גדולים והיו המקבלים רבים היתה רובצת כארי הדורס ואוכל ומזונו מצויים. אמנם במקדש שני שנתמעטו הדורות היתה רבוצה ככלב, רצה לומר דלה וענייה ממזונותיה. והמשילו הדבר לכלב כמו שדרשו במסכת שבת (קנה ב) (משלי כט ז) יודע צדיק דין דלים, יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטים כו' שאין דל בבהמות במזונותיו ככלב. ואף על פי שאמרו שם שאין עשיר במזונותיו כחזיר — לא אמרו במקדש ראשון היתה רבוצה כחזיר כי לרוב מאוס שלו לא רצה להמשיל בו, והמשילו כארי שהיא מלך החיות.
והנה נראה שלעניין זה כוונו גם כן פרק קמא דברכות (ז א) שאמרו שהקדוש ברוך הוא מתפלל ואומר יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכו' להיות כי צדיק מושל ביראת אלקים והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אם כן אין ביד הקדוש ברוך הוא לכבוש כעסו על פי הדין אם אין ישראל זכאין וראוין לכך, ואם כן הדבר צריך תפילה מאחר שאינו בידו. וכמו שאדם מתפלל לאלקיו שהיכולת בידו לעשות רצונו, כן כביכול הקדוש ברוך הוא מתאוה ומתפלל שישראל יהיו צדיקים ושעל ידי זה יכבשו רחמיו את כעסו. ופסוק זה מלא הוא (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה כל הימים וגו'. אמר בלשון תפלה מי יתן מאחר שאין יראת שמים בידו וכל זה מבואר ממצות האש שהיה מביא מן ההדיוט ואחר כך היה האש יורד מן השמים.