תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ד

<< · תורת הבית הארוך · בית רביעי · שער ד

השער הרביעי

השער הרביעי: באיסור הכלים והכשירן. אבאר בו הכלים האסורים במה יהיה הכשירן. וכן יש לבאר דין הלוקח כלים חדשים מן הנכרים. וכן כלים שמשכן אותן נכרי לישראל. ולבאר אם מותר לכתחילה להשתמש בכלי שאינו בן יומו לפי שהוא נותן טעם לפגם אם לאו. ולבאר אם סתם הכלים בני יומן אם לאו. ולבאר אפילו כלי בן יומו שנאסר מחמת איסור משהו אם מותר להשתמש בו לכתחילה כיון שהאיסור מועט אם לאו ואם יש הפרש בדבר זה בין שהכלי ההוא דרכו להשתמש בו בשפע אם לאו. ולבאר כלי חרס אם יש לו שום הכשר אפילו בהחזרת כבשונות אם לאו. ולבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ונפלט ממנו קצתו ככלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות וכיוצא בזה או שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים וכיוצא בזה אם מותר לבשל ולצלות בהן לאחר מכן גבינה ונאמר בישול הירקות וצליית הדגים נעשה גיעול לבשר אם לאו ולבאר כלי שטף שנאסר ונתערב באחרים אם נדין אותו כדבר שיש לו מתירין הואיל והכשרו בהגעלה וכיוצא בזו וצריך להכשיר את כולם או נאמר שהוא בטל ברוב כיבש ביבש. ולבאר סתם כליהן של נכרי אם אנו דנין אותן כשאינן בני יומן אם מותר לומר לנכרי לבשל בכליו אפילו הדברים דאין בהן משום בישולי עו"ג ושאין לחוש להן לתערובות איסור כפת של פלטר או מרקחת או נאמר כל שהוא אומר לו לבשל ולאפות כמו שמבשל הוא בידיו דומה ואסור. ואם עבר ועשה כן אם מותר אם לאו: הכלים האסורין במה יהיה הכשירן. שנינו בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון צלוחית כוסות וקיתונות מדיחן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמין חמין מבעילן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין הא דקתני בכולהו בבי דברייתא מטבילן מפרש בירושלמי שצריך להטביל לפי שיצאו מטומאת העו"ג ונכנסו לקדושת ישראל. דגרסינן התם תני ר' הושעיא צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת העו"ג ונכנסו לקדושת ישראל. ומינה שמדיח ומגעיל ומלבן ואחר כך מטביל דכל שלא הוכשרו מאיסור שבהן היאך נכנסין בקדושתן של ישראל והילכך אין טבילה עולה להן אלא טבילה שלאחר הכשר איסורין והכין נמי משמע מפשטא דברייתא דהא בכולהו נקט טבילה באחרונה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלכתחילה צריך לעשות הכשר דקרא נמי הכי משמע דכתיב תעבירו באש דהיינו ליבון ואחר כך וטהר דהיינו טבילה דמיניה ילפינן לה התם בגמרא אבל הוא ז"ל כתב דאי אפיך דאיעבד ליתן לן בה דעיכובא לא כתיב. וכלי של ישראל שנאסרו מחמת שנשתמש בהן איסור אינן צריכין טבילה אלא בשל נכרים וכמו שכתבנו ומכל מקום צריך ליזהר מכל דבר החוצץ שהתורה הקישה לטבילת הנדה שנאמר אך במי נדה יתחטא. והדחה זו ששנינו בכלים שנשתמש בהן העו"ג בצונן היינו הדחה שיש בה שיפשוף כדי להסיר מעליו מה שמדובק על פניו ולא שיעביר המים עליו בנחת דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה תיפוק לי בטבילה לבד. וצריך לשטפו במים אחר השיפשוף. והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס. ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגוה. כן כתב הראב"ד ז"ל. וכן הדין בכלים של ישראל שנשתמש בהן באיסור דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילין ומטבילין כלל גדול אמרו בכל הכלים כבולעו כך פולטו כדאמר רבא בפסחים ובשמעתא בתרייתא דע"א ביורה דמר עוקבא. הגעלה כיצד מגעילין. משפשף תחילה כדי להעביר איסור הנדבק על פני הכלי שאין הגעלה לאיסור שבעין ואחר כך מגעיל ויש לדקדק כמה צריך לשהות הכלי הנגעלה בתוך המים שמגעילין בהן. ועוד מה הגעלה זו מוציאה מידי איסור שהרי הכלי פולט ובולע. ואם פלט את האיסור וחזר ובלע מה שנפלט הרי חזר לכמות שהיה. גרסינן בפרק כל הבשר איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר. ואסיקנא דקסבר רב אפשר לסוחטו אסור ובדין הוא דאפילו חלב אסור דחלב נבלה הוא אלא דהכא במאי עסקינן כגון שנפל ליורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט. ואקשינן סוף סוף כי נייח הדר פליט ופרקינן בשקדם וסלקו. ופירש רבנו תם ז"ל כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע אבל מה שבתוכו פולט מיד. ולעולם כל שלא תנוח מרתיחתו פולט מה שבתוכו ובולע מה שהוא חוצה לו וכשתנוח רתיחתו פולט מה שבלע. והקשה רבנו יצחק ז"ל וכלי מדין היאך הוגעלו שהרי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ומה שהיא פולטת שבח הוא וכשם שפולט מה שבתוכו חזרה ובולע מה שחוצה לו. וא"א לומר שהכלי אינו חוזר ובולע ממה שחוצה לו אלא מה שלא פלט הוא בולע אבל מה שפלט הוא אינו חוזר ובולע שאין הכלי נביא ליברור מה שפלט הוא מתוך מה שבולע ועוד היאך מגעילין שני כלים כאחד ואפילו בזה אחר זה שהרי בולע זה מה שפלט זה ע"כ פירש רבנו יצחק ז"ל שאין מגעילין לעולם אלא באחד משני ענינין או שיהא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ענינין או שיהא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ששים כנגד כל הכלי הרי כל פליטת הכלי בטלה בהן וכלי מדין לא הוגעלו אלא כלים קטנים בתוך כלים גדולים שהיה במים ששים כנגדן. וכן אפשר עוד להגעיל כלי שאינו בן יומו ובכלי אסור והוא שלא יהא בן יומו. ואין משגיחין בשיעור המים שהרי כל מה שנפלט בין הוא בין הכלי שמגעילין בתוכו לפגם הוא ואע"פ שחוזר ובולע אין בכך כלום ונותן טעם לפגם מותר. ואם תאמר אם כן מה הועלנו והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא ואפילו הכי צריך הגעלה. לא היא דהתם תחילת בליעתו מן המשובח היה ורואין אנו כאילו הוא בשבחו עד שיפלוט שחשו להם חכמים שאם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו יבא להשתמש בו אפילו ביומו אבל כל שבולע מן הפגם מותר. ולפיכך כל שהוא מגעיל כלי שהוא בן יומו צריך ליזהר שיגעיל בכלי כשר או שאינו בן יומו והוא שיהא במים ששים כנגד כל הכלים שהוא מגעיל בתוכן. וכל שהוא מגעיל כלי שאינו בן יומו ובכלי שאינו בן יומו מותר ואין משגיחין בשיעור המים והוא שיתכסה הכלי הניגעל בתוך המים וצריך שישהה הכלי בתוך המים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע. ומיהו אומר רבנו יצחק ז"ל דכלים שמגעילין מחמת חמץ אם מגעילין אותן קודם זמן איסורו של חמץ מותר להגעיל אפילו בני יומן לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח ומן הטעם הזה כמו שאמרו שם בפרק כל הבשר ואינו מחוור כל הצורך שאינו דומה לראיה דהתם לא חל שם איסור עליו ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המועט עכשיו עם החלב הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש דהיינו בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו והרי הוא עכשיו כגוף הנבלה ולפיכך נראה שצריך ליזהר אף בכלי החמץ שלא להגעילן ואפילו קודם זמן (דף קכד) איסורו אלא כלי שאינו בן יומו או במים רבים שיבטל כל הכלים בהן כבשאר האיסורין כנ"ל. כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן לאחר הגעלה וכמו שאמרו שם בזבחים מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס כלומר כשטיפת כוס אסור וכמו שכתבנו למעלה. וכן נהגו. כלל גדול אחר אמרו כבולעו כך פולטו ולפיכך כלי שנשתמש בו בראשון מגעילו בראשון ואם נשתמש בו בכלי שני מגעילו בכלי שני ודיו. ועירוי דכלי ראשון כתבו בשם רבנו תם ז"ל דהרי הוא ככלי ראשון. ואינו מחוור בעיני דאם כן יורה דמר עוקבא למה ליה גדנפא ומאי חוכמתיה לישדי עלה מים רותחין בכלי ראשון ונראין דברי ר"ח ז"ל וכן הרבה משאר הפוסקים שאמרו שאין עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון אלא ככלי שני. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בפסחים בפרק כל שעה דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפוד והאסכלא מלבנן באור. ליבון כיצד הוא מלבנו גרסינן בשילהי פרק בתרא דע"א עד כמה מלבנן עד שתשיר קליפתן וגרסינן בירושלמי בשילהי ע"א הליבון צריך שיהא ניצוצות מנתזות ממנו וכל שדרכו ללבן אם לא ליבן אעפ"י שהגעילו בחמין אסור להשתמש בו אפילו על ידי חמין. וא"ת למה והלא כל מה שאפשר להפליט ולהוציא על ידי חמין כבר יצא על ידי ההגעלה הא ליתא דכל שנשאר בו מן האיסור הרי הוא נפלט מעט מעט ואפילו על ידי חמין והיינו טעמיה דכלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם ואעפ"י שהגעילו בלע האיסור עדיין נשאר בתוכו ונפלט מעט מעט בין ע"י האור בין ע"י חמין. שנינו בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים את שדרכו להטביל יטביל את שדרכו להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלא מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה פירוש את שדרכו להטביל את שדרכו להשתמש בו בצונן ידיח וכדתניא בברייתא דברים שנשתמש בהן בצונן מדיחן ומטבילין וא"א לפרש יטביל טבילה ממש דאם כן מאי את שדרכו דקתני ועוד דאי בכלים חדשים ממש קאמר דאין צריך אלא טבילה אפילו את שדרכו להגעיל למה יגעיל ולמה ילבן וחדשים הם אלא ודאי טבילה זו היא הדחה. והא דקתני הסכין שפה והיא טהורה פירש רש"י ז"ל דלהיתירא לאכול בה צונן קאמר אבל לאכול בה רותח הכשר אחר היא צריכא. וכדרך שאמרו בנעיצה בגמרא דאמרינן התם אמר רב הונא ונועצה י' פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה. אמר רב הונא ובסכין יפה שאין בה גומות. תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן כלומר צונן אפילו צונן חריף וכדמסיים עלה ואזיל דאמרינן כי הא דמר יהודה ובאטי בר טבי הוי יתיבי קמיה דשבור מלכא איתיאו לקמיה אתרוגא פסק יהב ליה לבאטי בר טבי הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק יהב ליה למר יהודה אמר ליה טאבי בר טובי ההוא גבראה לאו יהודאי הוא א"ל מר קים לי בגוויה. אלמא נעיצת קרקע מכשרת לכל צונן ואפילו חריף כאתרוג ושמעינן מינה נמי דאינה מכשרת לגמרי ואפילו לרותח אלא לצונן בלבד והיינו נעיצה היינו שיפה אלא שבמשנתינו אמרו שיפה וחדשו בגמרא נעיצת עשר פעמים בקרקע קשה. ואפשר לומר דשיפה או נעיצה קאמר דאם לא כן למה אמרו במשנותינו שיפה ושיירו הנעיצה. ועובדא דשבור מלכא נמי מוכח הכין דהא לא אשכחן דעבד אלא נעיצה בלחודו וזה נכון ואעפ"י שרש"י ז"ל סבור שזה וזה צריך ובירושלמי גרסינן סכין תוחבה בארץ עשר פעמים ודיו אלמא בתחיבה לבד די. וכן דעת גם הראב"ד ז"ל דלרותח צריכה הוא ליבון או הגעלה. וכתב הוא ז"ל ואם תאמר מפני מה לא פירשה המשנה הכשירה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואסכלא. והוא ז"ל תירץ מפני שהסכין רוב תשמישה בצונן לפיכך הוצרכה המשנה ללמד הכשירה אפילו לצונן ומשום דאגב דוחקה פלטה איהי ובלעי הצריכוה שיפה או נעיצה והכשר רותח לסכין וגם כן אין צריך לשנות משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל או בכלל את שדרכו ללבן באור ילבן הוא. והא דגרסינן בירושלמי סכין תוחבה בארץ עשרה פעמים ודיו. ר' בא בשם רב יהודה הדא אמרה בסכין קטנה אבל בגדולה צריך ליבון דלכאורה משמע דאפילו לחתוך בה רותח קאמר דאי לצונן מ"ש קטנה מ"ש גדולה דהא טעמא כל שנעצה או שפה שוב אינה פולט אגב דוחקא בצונן. אפילו הכי לא קיימא לן כי הא דירושלמי דאי לחתוך בה רותח קאמר אגמרין פליגא ודחינן ליה מקמי גמרין. ורבנו שמואל ורבנו תם ז"ל כך הסכימו דלא אמרו שיפה ונעיצה אלא לחתוך בה צונן. ולענין לחתוך בה רותח כתב רבנו שמואל ז"ל דלעולם צריכה ליבון לפי שפעמים מהפך בה בשר על גבי גחלים ופעמים חותך בה בשר צלוי בעודו בשפוד על גבי האש לראות אם נצלה כל צרכו אם לאו והרי הוא כשפוד. ורבנו תם ז"ל אומר דסכין של נכרים דאיסורא בלע צריכה ליבון אבל סכיני דפיסחא לא בעו אלא הגעלה הואיל והיתירא בלעה וכגון שאמרו בשילהי ע"א רמי ליה רב עמרם לרב ששתן תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור ותניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עו"ג הכא איסורא בלע הכא היתירא בלע ואע"ג דאקשי רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט הא אסקה רב אשי הכי ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט איסורא קא פליט השתא הא איסורא ליתא בעינא והיינו נמי דאמרינן בריש פרק קמא דחולין בשוחט בסכין של עו"ג כגון שליבנה באור. ותניא בתוספתא השפודין והאסכלאות והסכימין של עו"ג מלבנן באור. ולגבי סכיני דפיסחא אמרינן בפסחים והלכתא אידי ואידי ברותחין וכן דעת הראב"ד ז"ל ורב אשי דקאמר התם לדידי חדתא עבדין לי ואסיקנא כעין חדתא כלומר בליבון מחמיר היה על עצמו והיינו דקאמר לדידי חדתא עבדין לי. והלכתא אידי ואידי ברותחין. ורבי יצחק ז"ל כתב דהא דאסיקנא בפסחים בסכיני דפיסחא ברותחין דוקא בסכינין קטנים אבל גדולים ליבון בעו כדגרסינן בירושלמי הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון וכדגרסינן נמי בתוספתא הסכינין והאסכלאות מלבנן באור. והרמב"ן ז"ל הסכים לדברי רש"י ז"ל דזה וזה בהגעלה בין דפיסחא בין של עו"ג בין קטנים בין גדולים ומה ששנו בתוספתא בסכינין משבשתא היא שהרי הביאו אותה ברייתא בע"א בגמרא ולא הזכירו בה סכינין ואלו היתה כן היה להן להזכיר בה סכינין שהם ריבותא גדולה מן השפודין והאסכלאות ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה אינו עיקר דהיינו נמי דרב אשי דפסחים וכבר אידחיא לה במסקנא. וזהו שאמרו בפרק קמא דחולין כגון שליבנה באור לאו דוקא שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עלה אם הלכה כרב אשי או לא. ותפש לו דרך קצרה שליבנה באור כלומר שטהר אותה טהרה גמורה. וזה נכון. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בשר אסור לאכול בה רותח. פירש רש"י ז"ל טעמא דשמואל דאמר אסור לחתוך בה רותח משום דבית השחיטה רותח. ואינו מחוור דאם כן מפקית לה לבר מהלכתא דהא קיימא לן כמאן דאמר בית השחיטה צונן כדאיתא בפרק קמא דחולין. וקיימא לן נמי כי הא דאמר רב נחמן משמיה דשמואל אלא אפילו למאן דאמר בית השחיטה צונן אמרה שמואל לשמעתיה וטעמא משום דבית השחיטה לכולי עלמא אינו צונן גמור אלא מעט רתיחה יש לו וכל שהוא רותח מעט והוא בעין כדם בית השחיטה אי נמי (דף קכה) שמנונית דבית השחיטה של טרפה נבלע הוא אגב דוחקא דסכינא אפילו בדבר קשה כסכין אבל מה שאינו בעין אלא בלוע בדפני הכלי כסכין שבלע דם בית השחיטה אינו יוצא מדפני הכלי בצונן ואפילו אגב דוחקא דסכינא ולא אפילו על ידי חם מועט כחם בית השחיטה אלא על ידי רותח גמור וכן רותח גמור שלא בדוחקא דסכינא אינו נבלע ואפילו היה האיסור בעין שהרי קערה שמלח בה בשר דאמר שמואל דאסור לאכול בה רותח אמרינן עלה דשמואל אזיל בה לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח ורבין דאמר אינו כרותח מתיר לאכול בה רותח ובכך נראה לי שעמדו כל שמועותינו בריש פרק קמא דחולין בסכין של נכרים וסכין ששחט בה טרפה ושמועה זו דר"נ אמר שמואל כהוגן והילכך עד שיעשה לה הכשר גדול כליבון או הגעלה אסור לחתוך בה רותח גמור דעל ידי חם בית השחיטה ודוחקא דסכינא בלעה דם שהוא בעין ונפלט ברותח אבל לאכול בה צונן בהדחה במים ושיפשוף יפה סגי ליה. ואם תאמר והלא אמרו שם בשילהי ע"א דלחתוך בה צונן שיפה או נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה בעי וכדכתבינא לעיל. כבר תירץ רבנו תם ז"ל דשאני התם שבלעה סכין מרותח גמור ולפיכך נדבק בה השמנינות היטב ולפיכך אינו סר ממנו אלא בשיפה או נעיצה בקרקע קשה ובסכין שאין בה גומות. ויש מי שאומר דשאני התם שבלעה איסור בתדיר אבל כאן בפעם אחת די לנו בהדחה. איכא מאן דאמר דמדאיפליגו גבי סכין לחתוך בה צונן אי בעי הדחה או לא ובקדירה שמלח בה בשר לא איפליגו שמעינן מינה דאפילו למאן דאמר בסכין בעי הדחה התם הוא דמשום דוחקא דסכינא פליט אבל קערה דליכא דוחקא כל שקנחה יפה יפה אפילו לא הדיחה מותר לאכול בה צונן וכן לכל כלי איסור שקנחו יפה מותר לאכול בה צונן. וההיא פינכא דר' אמי דאימלח בה בישרא ותברא ר' אמי כדאיתא התם בפרק כל הבשר ולא הצניעה לאכול בה צונן התם היינו טעמא משום דאיכא למיגזר דילמא אתי למיכל בה רותח וכטעמיה דרב דאמר קדירות בפסח ישברו. ותדע לך דהא לכולי עלמא פינכא דר' אמי בהדחה הוי סגי לה לאכול בה צונן ואמאי תברא אלא דגזר בה דילמא אתי למיכל בה רותח. והא דתנן בפרק כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה ואמרינן עלה בגמרא דאי נוגעין זה בזה הדחה מיהא בעי ואמרינן נמי בריש פרק כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח שאני התם דגופו של איסור נוגע בגופו של היתר. אבל כאן שהאיסור אינו בעין אלא מיבלע בתוך דופני הכלי לאכול בה צונן אפילו הדחה לא בעי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דכל כלי דעלמא הבלוע מאיסור אסור לאכול בה צונן עד שידיחנו ואינו דומה לקערה שמלח בשר דהתם היינו טעמא משום דדם מישרק שריק וכל דליכא דוחקא כדוחקא דסכינא לא בלעה כולי האי אבל בקערה דעלמא שבלעה איסור בקערה של נכרים אי נמי קערה שאכל בה בשר אסור לאכול בה גבינה ואי נמי בהיפך אסור עד שידיחנה ואם נשתמש בה קודם שידיחנה מדיח מה שנתן בתוכה ואם דבר לח הוא בטל במיעוט כי בודאי אינו אלא דבר מועט הרבה ובטל הוא. ואפילו קערה שמלח בה בשר ונשתמש בה קודם הדחה כן הדין וכן הטעם ואעפ"י שהקערה לעולם כרותחת אחר שמלחו בה בשר וכדעת הראב"ד ז"ל. אפילו כן לא עדיפא מסכין ששחט בה דסגי לה בהדחה ושיפשוף לחתוך בה צונן ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ומכל מקום סכין שדרכו להיות שמנינות דבוק על פניו נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה הוא צריך ואפילו לחתוך בה צונן ואם חתך בה בשר שאינו חריף בהדחה בעלמא סגי ואם חתך בה דבר חם ואי נמי צונן חריף כאתרוג וצנון איכא מאן דאמר בקליפה סגי ואיכא מאן דאמר דנטילת מקום בעי וזו סברת הראב"ד ז"ל וזה יותר נכון. וכבר הארכתי בזה יותר למעלה בשער הראשון של בית זה. וכן הארכתי יותר מזה בקערה שמלח בה בשר בשער המליחה בסייעתא דשמייא. השפוד והאסכלא מלבנן באור דכבולעו כך פולטו ואלו תשמישן ע"י האור הן ואע"פ שהאסכלא כשצולין על גבה טשין אותה באליה או מושחין פניה בשמן אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ואינו דומה לקומקמוסין ומחמי חמין וליורות דמשקין מרובין. ולפיכך מסתברא לי שאותה מחבת של מתכת שמטגנין בה בשר ודגים בשמן על גבי האש אין לה הכשר אלא בליבון כאסכלא ולא בהגעלה כיורה אלא שפעמים מטגנין בה בשמן מועט ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו והויא לה כתשמישה על ידי האש ולפיכך צריכה ליבון כאסכלא. אבל בתוספתא מצאתי היורות מחמי חמין והטוגנין והקומקמוסין מדיחן ברותחין. אלמא מחבת שמטגנין בה כיורה ומחמי חמין. ואפילו כן נראה לי שאין סומכין על התוספתא שאם היה הדבר כן מפני מה חסרו ממנה הטוגנין כשהביאוה בגמרא. ולענין שפוד שלנו שצולין בו בשר כתב הראב"ד ז"ל שהשפוד אסור דמכי חיימא בישרא דייב דמא ובלע שפודא בין מתותי בישרא בין מאבראי דהא שפוד של מתכת חם כולו וכתב הוא ז"ל דלפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על נב השפוד ואפילו רגע אחד אלא תכף שמוציאו מן האור שולף הבשר מעל השפוד ועד שהוא זב ופולט אינו בולע דאי שביק ליה עילוי שפודא הדר בלע בישרא מיניה דהא חמימי נינהו. ולפיכך אסור לנער את הקדירה בשפוד וכן אסור להפך בו בשר שבמחבת שהשפוד בולע מן הדם וכשמשים אותו בקדירה או במחבת פולט הדם בתוכו וכן היה אוסר מורי הרב ר' יונה ז"ל. ולענין טבילת הכלים שאדם לוקח מן הנכרי שכתבנו אינה אלא בכלי מתכות ובכלי סעודה ודוקא לקוחין אבל שאולין לא. דגרסינן התם אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים כי מלבנן באור כחדשים הן דמיאן ואפילו הכי בעו טבילה מתיקף לה רב ששת אי הכי אפילו זוזא דסרבלא נמי א"ל רבא כלי סעודה אמורין בפרשה. כלומר מדכתיב כל אשר יבא באש ואי זהו דבר שבא באש וצריך להכשירו באש הוי אומר זה כלי סעודה שבולע על ידי האש וצריך להפליט בלעו על ידי האש. אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא לקוחין וכמעשה שהיה אבל שאולין לא. רב יצחק בר יוסף זבן מאני דמררא חדתא מנכרי סבר לאטבולי א"ל ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה. כלומר מדכתיב אך את הזהב ואת הכסף וגו'. אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל ואי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמי. קוניא פליגי בהו רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו. והלכתא כסופו. כלומר כסופו שמחפין אותו באבר דהיינו מתכת והילכך ככלי מתכות דמי. איבעיא להו משכנתא מאי תא שמע דאמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה נכרי כסא דכספא ואטבליה ושתי ביה ולא ידענא אי משום דסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזייה לעו"ג דדעתיה לשקועיה. ולענין פסק הלכה הרמב"ם ז"ל כתב דאינו צריך טבילה ותמיהא לי דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא דמכלי מדין גמרינן לה ואפילו לכלים ואם כן הוה ליה ספק בדאורייתא ולחומרא. ומיהו הוא ז"ל כתב דטבילת כלים מדברי סופרים היא וקראי אסמכתא בעלמא הן והראב"ד ז"ל כתב דמשכנתא צריך טבילה ונראה לי שהוא העיקר. והרב אלפסי ז"ל לא ביאר בזה כלום. ומכל מקום לכולי עלמא אי חזינן לדעתיה דנכרי דבעי לשקועיה צריך טבילה דכזביני דמי. ובאי זה שיעור מים הוא מטביל. גרסינן התם תנא וכו' וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה מנה הני מילי אמר רבא אמר קרא וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה יתירה. תני בר קפרא מתוך שנאמר אך במי נדה יתחטא שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי תלמוד לומר אך חלק אם כן מה תלמוד לומר במי נדה מים שהנדה טובלת בהן הוי אומר ארבעים סאה. ואיצטריך למיכתב וטהר ואיצטריך למיכתב במי נדה דאי כתב רחמנא וטהר ה"א מאי וטהר בכל דהו כתב רחמנא במי נדה. ואי כתב רחמנא במי נדה ה"א תיבעי הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר לאלתר. ואי קשיא לך אשמעתין דהכא אמרינן דטבילת כלים בארבעים סאה ואלו בפסחים אמרינן דטבילת כלים ברביעית דאמרינן התם הואיל וחזו למיטבל בהו מחטין וצנורות אלא דרבנן הוא דבטלוה לרביעיתא כדאמרינן בנזיר פרק ג' מינים תירץ הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר דטבילה זו גזירת הכתוב היא להצריכה ארבעים סאה כנדה. ואי נמי דטבילתן בכל מה שהן יכולין לעלות בהן בפעם אחת כנדה. והא דקאמרינן ארבעים סאה לבתר דבטלוה לרביעיתא ודאמרינן אי כתיב רחמנא וטהר ה"א בכל דהו הכי קאמר הוה אמינא כל דהו ואע"ג דאין כל גופו של כלי עולה בהן כתב רחמנא במי נדה מה נדה מים שכל גופה עולה בהן ושיערו חכמים מ' סאה אף כלים מים שכל גופן עולה בהן לפי מה שהוא כלי. ועתה נבאר אם מותר להשתמש לכתחילה בכלי שאינו בן יומו לפי שהוא נותן טעם לפגם אם לאו. ונבאר אם סתם הכלים בני יומן אם לאו. גרסינן בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן העו"ג דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילין והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסות וקיתונות מדיחן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר ולא קשיא הא מכאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא מאן דאמר נותן טעם לפגם מותר. ואנן קיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר וכדאמרינן בפרק בתרא דע"א גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן נמי התם אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. והא דתניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל יש מפרשים דטבילה זו הדחה והיינו דלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אסור דאי טבילה ממש קאמר ובכלים חדשים שלא נשתמש בהן ליכא נותן טעם כלל. ועוד דמשום טבילה ליכא מאן דאמר שיהא אסור אפילו בדיעבד אלא טבילה זו היינו הדחה כלומר שאם נשתמש קודם שהדיח אסור דנותן טעם לפגם הוא אסור ולפי דבריהם אפילו באיסור המודבק על פני הכלי אם אינו בן יומו אומרים בו נותן טעם לפגם כמו שאמרנו באיסור הבלוע בדופני הכלי דכל שהוא על פני הכלי ועבר יומו עברה צורתו והרי הוא פגום ומותר. אבל הראב"ד ז"ל וכן רבותינו בעלי התוספות סבורין שלא אמרו כשאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא באיסור הבלוע אבל מה שהוא בעין על פני הכלי הרי הוא כחתיכת האיסור שאינו נפגם שלא לאסור תערובתו בשעבר יומו. ולפיכך אם נשתמש בו עד שלא הדיח אפילו למאן דאמר בעלמא נותן טעם לפגם מותר הכא אסור. דאין כאן פגם כלל. ופירש הראב"ד ז"ל עד שלא הטביל טבילה ממש ולאו מדוקא נקיט ליה. ומסתברא ודאי כדבריהם שאם נשתמש בהן עד שלא הדיח לכולי עלמא אסור וכדמוכח שמעתא דצנון וליפתא וסילקא שחתכו בסכין דבפרק כל הבשר וכדכתיבנא לעיל בשער הראשון של בית זה בתחילתו דטעמא דהתם משום שמנינות הקורש על פני הסכין וכן פירש שם רש"י ז"ל וכן עיקר. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בע"א פרק אין מעמידין קורט של (דף קכו) חלתית מאי טעמא אמר רבא משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפא דסכינא מחליא ליה. אלמא אפילו בסתם סכינין ששמנינות קורש על פניהם שייך נותן טעם לפגם ותירץ לי מורי הרב ר' יונה ז"ל דהתם בקורט של חלתית הנמכר בחנות וחנוני מקנח הוא כדי להשביח כליו ומקחיו ולומר דאפילו הנמכר בחנות דליכא משום שמנינות הקורש דחנוני מקנח ליה לסכין וליכא אלא משום נתינת טעם של גיעול הסכין אסור דחורפא דחלתית מחליא ליה. והרמב"ן ז"ל הקשה דמכל מקום ברייתא קתני וכולן שנשתמש בהן דמשמע דנשתמש מהן בלא שום הכשר ואפילו הכי מותר למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר ועד שלא הגעיל ולא ליבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר דמאן פלג לך שלא הגעיל אבל הדיח ומעתה הגע עצמך אלו נשתמש נכרי באיסור צונן ולא הדיח אסור ואם בישל מותר. ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר אבל ודאי הדיח ואם לא הדיח ונשתמש בכולן אסור למה התירו שמן וכוספן של נכרים דילמא בישלו עד שלא הדיחו וא"ת מדיחן הן כליהן בכל עת למה אמרו מדיחן ומטבילן והן טהורין. ומסתברא לי שזו אינה קושיא דהא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן בשהדיח קאמר ואורחא דמילתא נקט שדרכן של בני אדם בכליהם שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל ואפילו ישראל בכליו אלא בהדחה לנקיות בעלמא אבל הגעלה וליבון אין דרכן של בני אדם ולהגעילן מידי איסור בלחוד הוא שעושין כן לפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה ומבשל כדרכו בהדחה ומן הטעם הזה הוא שהתירו כיסופן של נכרים וחביריו השנויין בגמרא דסתמא דמילתא הדיחו כלים עד שלא בישלו בהן וכל שכן בדברים הנמכרין על ידי החנוני שהחנוני מקנח כליו להשביח מקחו. מכל מקום שמעינן מיהא דסתם כליהן אינן בני יומן דהא קתני שאם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר לומר דבכלי שאינו בן יומו מחזקינן ליה. ותניא בפרק אין מעמידין כוספן של עו"ג שהוחמו חמיו ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר איזו קטנה אמרי דבי רבי ינאי כל שאין צפור דרור יכול להכנס לתוכה. וניחוש דילמא הדומי הדמוה ועיילוה אלא כל שאין ראש צפון דרור יכול ליכנס ואקשינן והא תניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ופרקינן לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא סתם כליהן בנותנין טעם לפגם דהיינו שאינן בני יומן מחזקינן להו. ועוד שמעינן מיהא דהלוקח כלי תשמיש מן העו"ג ר"ל דלכתחילה אסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו דהא אפילו לברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר הא קתני דלכתחילה את שדרכו להגעיל יגעיל ואת שדרכו ללבן ילבן. וגרסינן בפרק כל הבשר ההוא פינכא דהות בי ר' אמי דאימלח בה בישרא ותברא. וכן הדין לקדירה שבישל בה בשר אסור לאכול בה חלב אעפ"י שאינה בת יומה ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב דכל שבלע מן השבח אעפ"י שחזר לפגם בתוך דופני הכלי רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחילה מיהא וקדירות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר כן כלי שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח יהיו מותרין בפסח שהרי מן ההיתר בלעו ועד שלא הגיע הפסח חזר החמץ להיות פגום ואמאי אסורין בפסח אלא ודאי כל שבלע מן השבח לעולם אסור להשתמש בו לכתחילה עד שיגעיל את שדרכו להגעיל וילבן את שדרכו ללבן. וזה ברור ועיקר. ועתה נבאר כלי בן יומו שנאסר מחמת איסור משהו אם מותר להשתמש בו לכתחילה ולבטלו כיון שהאיסור מועט אם לאו. ואם יש הפרש בדבר זה בין שהכלי ההוא דרכו להשתמש בו בשפע אם לאו. כבר ביארנו למעלה בשער השלישי של בית זה שאין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו איסור משהו אין מבטלין לכתחילה. ומיהו אם נבלע איסור מועט בתוך כלי מותר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו היתר בשפע מותר להשתמש בו לכתחילה כיון שהאיסור מועט וא"א לבא בו לידי נתינת טעם דתניא בפרק אין מעמידין קנקנים של עו"ג חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים נכרי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש. כלומר ישראל נותן לתוכן מים ושותה אותן ואביעיא להו התם מהו לתת לתוכו שכר ואסיקנא דשרי דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שיכרא אזל רמא ביה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא אמר אקראי בעלמא הוא וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשים בו בצונן אין בלעו אלא (דף קכז) מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע אי אפשר לבא בו לידי נתינת טעם ולפיכך אפילו לכתחילה מותר. ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה מותר להשתמש בו לכתחילה ואפילו בבן יומו לפי שאי אפשר לבא בו לעולם לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בזה אסור להשתמש בו אפילו בשפע גזרה שמא ישתמש בדבר מועט ויבא בו לידי נתינת טעם. ועתה נבאר כלי חרס אם יש בו הכשר בהגעלה ואפילו לא בלע אלא איסור של דבריהם אם לאו ואם יש לו שום הכשר אפילו בחזרת כבשונות אם לאו. גרסינן בירושלמי במסכת תרומת פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמ"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבילה אמר ר' יוסי קשיתה קומי דר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואתמר הכין. אמר ר' כמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות. ר' יוסתא בר שגום בעא קומי רבי יונה תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואיתמר הכין א"ל כאן על ידי האור הוא ניגעל. פירוש קדירה של חרס אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם בתרומה היקילו לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה וכמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות. ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה אלמא אין מקילין בה ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין כאן קולא כל כך. ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם. ואפשר שלא הקילו אלא בתרומת בזמן הזה שאין לה עיקר בדאורייתא כמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא אבל שאר איסורין אפילו של דבריהם אם יש בהן עיקר בדאורייתא אין מקילין בהן כבתרומה. והראשון נראה לי עיקר. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבילה לישמעינן שאר איסורין של דבריהן וכ"ש נבילה אלא משמע ודאי הוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם. וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי ז"ל והביא ראיה מהא דאמרינן בשילהי פרק בתרא דע"א נעוה ארתחו פי' גת של חרס ירתחו מאחר שאיסור יין נסך דרבנן. ואין ראייתו מחוורת בעיני. דדילמא כלי יין שאני לפי שהוא נבלע בצונן וכל שנבלע בצונן נפלט בקל ותדע לך שהרי אפילו במילוי ועירוי סגי ליה משא"כ בכלי שבלע על ידי האור ואפילו איסור של דבריהם. ועוד דאם כן נעוה ליבעי הגעלה תלתא זימני אבל מדברי ר' בא דירושלמי נ"ל ראיה גמורה כמו שכתבתי. אלא שאני מסתפק בזה עדיין לפי שלכאורה משמע במנחות פרק הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן דאמרינן התם אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו רב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו. ומשמע דאפילו דלאו בשל קדשים בלבד קאמר אלא בשל חולין מדאמרינן התם אמר רבא אמר רב חסדא דם שקרש בחטאות החיצונות ואכלו חייב בחטאות הפנימיות ואכלו פטור. אלמא אפילו בשאר דמים שאינן של קדשים אמר שאם מלחו או שבישלו אינו עובר עליו דבר תורה ואפילו הכי אמרינן בפרק כל הבשר בפינכא דאימלחא בה בישרא בי ר' אמי ותברה ואמאי וליעביד לה הגעלה ואפשר דכיון דבעיא הגעלה תלתא זימני לא משהי לה דילמא פשע בה בינתיים. ותדע דאי לא לישהיה ויחזירנה לכבשונות וככולי עלמא אלא מפני שטורח הוא לו ואינו מצוי חשש (דף קכח) שמא יפשע וישתמש בה בינתיים. וכלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות לפי שהיסקו מרובה עד שניצוצות ניתזות ממנו והוא הדין למי שמסיק אותו מבפנים היטב אלא שאסור לעשות כן דחוששין שמא חס עליו שמא ישבר. וכן אם היסקו מבחוץ שלא בהחזרת כבשונות אינו יוצא מידי דופנו. דגרסינן בזבחים פרק דם חטאת שניתז גמ' אחד שבישל בו. ואיתא נמי בפרק כל שעה ההוא תנורא דטחו בה טחיי אסר רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במליחא דילמא אתי למיכלה בכותחא. פירוש אפילו הפת שאפה בו לאחר שהוסק התנור דקסבר שאין כלי חרס יוצא מידי דופנו לעולם ואפילו על ידי היסק. ואותיביניה מהא דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק את התנור תיובתא דרבה בר אהילאי תיובתא. ואמרינן נמי וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו. ופרקינן אמרי רב מוקי לה לההיא בתנור של מתכת. ואיבעית אימא לעולם בשל חרס זה היסקו מבפנים וזהו היסקו מבחוץ ונעביד ליה היסק מבפנים קדירות חייש עלייהו דילמא מיתברי הילכך האי כוביא היסקו מבחוץ הוא ואסור. ואלא קדירות ישברו ונהדרינהו לכבשונות כלומר קדירות של מקדש שבישל בהן חטאת ושאר קדשים אמאי ישברו. ופריק לפי שאין כבשונות בירושלים אלמא קדירה שבישל בה איסור ואפילו של תורה כנבילה וכיוצא בזה מחזירה לכבשן ודיה. אבל להסיק מבחוץ לא ולא אפילו להסיקה מבפנים גזירה דילמא חאיס עלה דילמא פקעה. ואפילו לענין יין חששו כן כדאיתא בפרק אין מעמידין ואפשר דלענין יין נסך הואיל ובליעתו בצונן אם היסקו מבפנים עד שעבר חומו בחוץ ואינו יכול ליגע בו שהוא מותר. וכן דעת רש"י ז"ל ורבנו יצחק ז"ל וכמו שאני כותב בשער ששי של בית זה. ועתה נבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ונפלט ממנו קצתו ככלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות או דגים וכיוצא בהן וכגון שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים וכיוצא בזה אם מותר לבשל בו או לצלות לאחר מיכן גבינה ונאמר בישול הדגים והירקות נעשה גיעול לבשר אם לאו. שנינו בפרק השוכר שבע"א השפוד והאסכלא מלבנן באור ואמרינן עלה בגמרא רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור. והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן. ופריק רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ואקשינן אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי וסלקא בקשיא. שמעינן מינה דכל שבישל בו לאחר מיכן נפלט ממנו האיסור ונכשר לגמרי עד שהקשו אמאי תני בברייתא מגעילן שהרי ניגעל בבישול של יום שני ונכשר לגמרי. וקשיא לי טובא וכי מי עדיף בישול דיום שני מהגעלה גמורה ואם הגעלה הוה קשיא ליה לרב עמרם היאך מכשירתן מה היתה תשובת של רבא דאמר כל יום ויום נעשה גיעול והלא ליבון הוא צריך כמו ששנינו במשנתנו והליבון צריך שיהא ניצוצות ניתזות ממנו וכמו שאמרו בירושלמי וכתבנוהו למעלה ועוד דהא קיימא לן בכלי מתכות חם כולו שהאיסור הנבלע מתפשט והולך בכל הכלי וכדאיתא בפרק כיצד צולין וגדולה מזו אמרו בפסחים בפרק כל שעה מגעיל להו ולקתייהו ברותחין אלמא אינן נכשרין בהכשר מקום חתך לבד כל להב הסכין עד שיכשיר אף הקתא. ואם כן השפוד והאסכלא שבישלו בהן חטאת נפשט הבלע בכולן וכשהוא חוזר ומבשל בו במקצתו למחר היאך עלה הכשר לכולו. וניחא לי דהכי קאמר דקדשים היתירא בלע וכיון שבשל בו קודם שיבא לידי נותר לכשיגיע זמנו להיות חל על מה שבלע שם נותר כבר נקלש ונחלש האיסור כל כך על ידי בישול זה שני עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט ואין ראוי לחול שם נותר על דבר בלוע מועט כזה וכענין שאמר לענין בשר בחלב בדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בחלב משום דכיון שטעם הבשר שקלטו הדגים מן הקערה נקלש ונחלש כל כך קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב שאינו ראוי להקרא בשר בחלב ולחול עליו איסור בשר בחלב וכן הבלוע שנתפשט בכל הכלי אינו אלא דבר מועט ועם בישול זה השני אע"פ שאין האור מגיע לכולו מכל מקום גם הוא על ידי חם מקצתו חם כולו ומתמעט קצת עד שלא נשאר בכל השפוד שום בלע שיהא ראוי לחול עליו שם נותר אבל קודם שבישל בו שניה הבלע מרובה וראוי לחול עליו שם נותר בתוך דופני הכלי וכן כלי שבלע איסור גמור לעולם אינו נכשר עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן דמתחילתו איסור גמור היה ועד שנפלט וניגעל לגמרי איסור מיקרי ולפיכך אע"פ שבישל בו לאחר מיכן פעם ושתים אינו יוצא מידי דפנו עד שיגעילנו כדרכו ואם דבר שדרכו ללבן עד שילבן. והילכך כל כלי שבלע היתר וכגון שפוד או קדירה של מתכת שבישל בו בשר ואחר כך בישל בו ירקות או דגים הרי נקלש בלע הבשר שבו עד שאינו ראוי לחול עליו שם בשר בחלב ומותר לבשל בו גבינה אבל כלי שבלע איסור גמור אינו נכשר לעולם עד שיכשירנו הכשר גדול כדינו את שדרכו להגעיל יגעיל ואת שדרכו ללבן ילבן. ועתה נבאר כלי שטף שבלע מן האיסור ונאסר ואחר כך נתערב באחרים אם נדין אותו בדבר שיש לו מתירין הואיל ויכול להכשירו בהגעלה או בליבון לפי מה שהוא כלי ולפיכך צריך להכשיר את כולן או נאמר שהוא בטל ברוב כיבש ביבש. שנינו בברייתא דמסכת שביעית ומייתי לה בנדרים פרק הנודר מן הירק ר' שמעון אומר דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין בו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמים שיעור ואיכא למידק כיון ששנינו כאן דטבל דבר שיש לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור אם כן הא דאמרי ר' יוחנן ור"ל בשילהי פרק השוכר שבע"א כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו בשלא במינן בנותן טעם. ואקשינן בשלמא יין נסך משום חומרא דיין נסך אלא טבל מאי טעמא ופרקינן משום דכהיתרו כך איסורו. מאי קא מקשינן טבל מאי טעמא טבל אדרבה טעמא מפורש הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואינהו נמי מאי קא מהדרא אטעמא דכהיתרו כך איסורו לימא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. ותירץ רבנו תם ז"ל (דף קכט) דההיא דר' יוחנן בשאין לו טבל אחר להתירו ולא אמרו טבל דבר שיש לו מתירין אלא בשיש לו פרנסה אחרת להפריש עליו שאילו אתה מזקיקו לקנות ממקום אחר פעמים אין לו והרי הוא נפסד כדי להתירו ולא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בשהוא יכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר. ותדע לך מדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לצמצם ואקשינן עליה התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב השמש הרי אלו בתרומה וביכורים משא"כ במעשר שני מאי מה שאין כן במעשר שני דבטיל ברובא ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ועוד תניא מעשר שני בטל ברוב ובאי זה מעשר אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה ונכנס לירושלם ויצא. ואם איתא לדחזקיה ליחל ליה על מעות הראשונים. ואוקימנא דלית ליה דלא פריק אמעות הראשונים. ואם איתא אפילו כי לית ליה יעלנו בירושלם בתערובתו ויאכלנו. אלא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר. ועוד שמעינן ליה מיהא דתנן במסכת חלה זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף עינבי בציר עם עינבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם ואפילו אין לו פרנסה ממקום אחר ואפילו לא פריק במעות הראשונים שהרי יכול לתקנו שיטול מיניה וביה ומוציא תרומה על הכל. אלא שתירץ הרמב"ן ז"ל דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש הכל ומפסיד בהיתירו דבר מרובה שצריך להפסיד מן ההיתר כדי להכשיר האיסור ולא הצריכו להפסיד ולהפריש עליו יתר מדינו אלא בשיש בו נותן טעם טעמא לא בטיל והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב אבל כשהוא במשהו אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב. והילכך אף כלי שנתערב באחרים אם אתה מצריכו להגעיל או ללבן את כולן נמצא מפסיד על הכשירן ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כל שצריך להפסיד על הכשירן ואין הכשירן בא כדרכו בלא הפסד אחר אלא הרי הוא כיבש ביבש. וכל שנתערב בין אחד בין שנים בטל ומשתמש בהן ואפילו לכתחילה כך נראה לי. ועתה נבאר אחר שאמרנו שסתם כליהן של נכרים אינן בני יומן כמו שנתבאר למעלה ונתבאר גם כן שאסור להשתמש לכתחילה בכלי שאינו בן יומו ואעפ"י שנותן טעם לפגם אם מותר לומר לעו"ג לבשל לו בכליו אפילו הדברים שאין בהן משום בישולי עו"ג ושאין לחוש להן לתערובת איסור כפת של פלטר או מרקחות או נאמר כל שהוא אומר לו לבשל ולאפות כמי שמבשל הוא לכתחילה בידיו בכליו דמי ואסור. ואם עבר ועשה כן אם מותר אם לאו. שנינו בברייתא בפרק קמא דחולין הלוקח יין לתוך המורייס או לתוך אלונתית כרשינין לעשות מהן טחינין ועדשים לעשות מהן רסיסים חייב משום דמאי ואין צריך לומר משום ודאי והן עצמן מותרין שהן תערובת. ואקשינן ולא גזרו על תערובת דמאי והתניא הנותן לשכנתו עיסה לאפות קדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר. במה דברים אמורים בשאמר לה עשי לי משלי אבל אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. ופרקינן שאני התם כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי. ולפיכך נראה לי דאסור לומר לעו"ג לאפות לו פת ולעשות לו מרקחות דכמו שמבשל הוא בכליו של נכרי בידים דמי. ואסור ואפילו בדיעבד כאלו עירב הוא את האיסור ובטלו בידיו דהא תערובת דמאי מותר גמור הוא שלא גזרו עליו וכדתניא והן עצמן מותרין שהן תערובת ואפילו הכי בדאמר לה לשכנתו אשת עם הארץ עשי משליכי אסור לאכול וחושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר והכא נמי אעפ"י שלא אסרו פליטת כלי שאינו בן יומו בדיעבד כיון דלכתחילה אסור כל שאמר לו לעו"ג עשה לי כמאן דמבשל ומבטל הגיעול לכתחילה דמי ואסור ואפילו בדיעבד למי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו. ואפשר לומר שעל ידי הפלטה או על ידי הרקחים מותר דכיון שהן אומנין והכל לוקחין מהן כלים הן מיחדין לאומנותן כדי שלא יפגמו בזליפת כליהם. ואולי על זה סמכו בדורות לנהוג היתר בזה. ואעפ"י שלא נראה לי מעיקר הגמרא שהרי חלתית של נכרים משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי הוא ושמנן לשמואל משום זליפתן של עו"ג אסרוהו ולא פלוג בין ניקח מן הסיטון לניקח מבעל הבית וניקח מן החנוני. ואל תשיבני מיהא דגרסינן בירושלמי בפרק מקום שנהגו ר' בא בעי קומי ר' אמי מהו להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלה פירוש ביום הכפורים א"ל שרי ר' זעירא בעי קומי ר' אסי מהו למימר לחלוטה עביד לי חליטה א"ל שרי עביד ליה תופין אמר ליה שרי עביד ליה שרי עביד ליה פתילת א"ל אסור מה בין זה לזה א"ל זה אוכל נפש וזה אינו אוכל נפש ע"כ גירסת ירושלמית. וההיא באומר לחלוטה עו"ג הוא. אלמא מותר לומר לו לעשות לו בכליו. לא היא דהתם לאו משום גיעול נגעו בה אלא משום אמירה לעו"ג ביום הכפורים. ולעולם בכלים של ישראל אי נמי בכלים חדשים של עו"ג ובפני ישראל : נשלם השער הרביעי ובו נשלם בית התערובות בע"ה ב"ה :