תורה לשמה/עב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · תורה לשמה · עב· >>

שאלה: איש שהוא צריך לשמש מטתו בהכרח כגון ליל הטבילה וכאשר קם משנתו בחצי הלילה לשמש לא היה לו רצון לתאות תשמיש וכמעט שהוא קץ בו אם טוב לדבר עם אשתו אותה שעה דברי שחוק וכיוצא כדי לעורר רצון לתאותו ואז ישמש ברצון ורבוי תאוה או"ד אדרבא עדיף טפי למהר לשמש בעוד אין לו רצון ורבוי תאוה כ"כ כדי שיהא משמש משום מצות עונה כאדם הפורע חובו. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה: אין טוב לשמש בלא רצון אלא אדרבה צריך שיהיה לו רצון ותאוה מצד עצמו דהכי איתא בגמרא דנדה דף י"ז ע"א דאי ס"ד משמשין מזכירין אותו לשבח אין הכי נמי דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה, ופירש רש"י אונס שינה מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאוה לה כ"כ ומשמש לקיום מצוה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות עכ"ל ע"ש נמצא דיותר טוב לעורר רצון ותאוה ולא יהיה קץ בתשמיש זה על כן מותר לו לדבר בשיחה ושחוק עמה כדי לעורר תאוה ורצון בלבו אם יודע שבזה תתעורר התאוה ויהיה לו רצון וכן איתא בגמרא דרב כהנא גני תותי פוריה דרב שמע דשח ושחק ושמש וכונת רב ע"ה היתה בעבור לעורר התאוה שלו כדי שיהיה לו רצון לתשמיש ולא יהיה קץ בה ח"ו כי האדם אע"פ שצריך לכוין לעשות מצות ה' צריך שיהיה לו בזה תאוה ורצון בכל לבו. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.