תורה וחיים/מכתבים מהרב יעקב חי זריהן
מכתב א'
[עריכה]רב ראשי
ונשיא כוללות רמב"ה ספרדים
בעה"ק טבריא ת"ו
ב"ה, עה"ק טבריא יום ט"ו לחדש כסלו שנת תשי"ג
חיים ושלום מאל עילום, יחולו ויאתיו על ראש הידיד והחביב, חסיד ועניו, אוצר כל כלי חמדה, פה מפיק מרגליות, הרב השלם והמופלג בתורה, תבנית כלל יופי, האברך המפואר כפשוטו וכתרגומו, כש"ת דוד עובדיה שליט"א, יחי שמו לעולמים, כאור שבעת הימים, בן לאותו צדיק, איזי וחביבי, ליש ולביא, אריה דבי עילאי, בכל מקצועות שבתורה, הגאון המופלא והשלם, כש"ת ישמ"ח עובדיה זצוק"ל, זכות תורתו הטהורה תהיה חופפת על בניו היקרים, שני צנתרות הזהב, ותהי נבג"מ בי"ג נהרי דאפרסמונא דכיא.
חכם עדיף, אודיעך יקירי, כי בהתקבלי תמול ספר הנחמד ישמח לבב של אביו הגאון השלם, ברגעים אחדים שהבטתי בו, צעקתי אהה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, נהפך לבי עלי, חבל חסרה כל מארוקו גברא רבא, מרגניתא דלא לה טימי, גם אני חסרתי זיו והודו והדרו בתורתו הזכה והצחה, ומשנתו משנת חסידים, אוי ואבוי על האבידה הגדולה, זלגו עיני דמעות, ברוך דיין האמת, ומגדולי הרבנים מירושת"ו שבאו לבקרני [היות שאנכי חלש מאד] נתכרכמו פניהם והודעתים מסילוקו של הגאון המחבר ותורתו הטהורה, והזדמן שבא הרופא הפרופיסור לבקרני, ורגז וצעק שחשש עלי מחולשת הלב, ושוב השקיטוני, ואני אמרתי להם שגם אני נחתי והתנחמתי, כי ברוך ה' הרב הזה לא מת, מתרי טעמי תריצי, א', שהוא חכם גדול בתורה ובפניני אמריה בהלכה ואגדה, וכבר ידוע מ"ש בתנא דבי אליהו, חכם השקוע בתורה לא מת. [ו]אסמכתא, חכ"ם גימטריא חיים. שנית, והיא יותר חזקה, מ"ש רז"ל, דוד שהניח בן ממלא מקומו נאמר בו שכיבה. והרב הניח בן עד דוד הגדיל, ממלא מקומו בחכמה ובתבונה ובדעת ובמדות תרומיות של אביו הצדיק, ותהי זאת נחמתי. ביני ביני הרבנים דפדפו בספר וראו מ"ש בהקדמת הספר, גם המשא ומתן שהיתה ביני ובינו ונהנו מאד מאד.
מצדי בלא נדר, כי מהיום ט"ו כסלו חדש שלם אלמוד בכל יום ח' פרקי משנה וח"י מזמורי תהלים לעילוי נר"ן, כי לא היה לי שום ידיעה מסילוקו עד יום אתמול.
כדי שלא יהא מכתבי ריק בלא חדושי תורה, הנני להודיע אותך חדוש אחד שאני כתבתי למר אביך זצ"ל, ואני תמה שלא כתבת אותו בהקדמה, אולי לא הגיע לידו, כי שלחתיו ע"י שמש חדש.
בעת שברכתי אותך כתבתי לו כי בעז"ה יגדל את שם בנך יותר ממך, כמו שברכוהו לדוד המלך על שלמה בנו, 'וישתחו המלך', כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, והודעתיו מ"ש בנביאים 'ועצמותיך יחליצון', ודרשו רז"ל בילקוט, שזה יחול ביותר על אדה"ר, ומרע"ה ע"ה. והט' יובן, כי ירמוז כי כתיב 'ורקב עצמות קנאה', וא"כ הקנאה שייכא בכל אדם. גם כתי' קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל בבנו ותלמידו אין קנאה. ובכן אדה"ר שכל הדורות הם בניו, ומרע"ה שכל הדורות הם תלמידיו, אין להם קנאות, לכן עצמותיהם יחליצון, שלא תחול קנאה בטבע, ולא צריכים לתפלה. תמהתי שלא הדפסת את זה בהקדמת הספר.
עתה אני מברך אותך, יה"ר עינא דחזייא לך בבישותא תפקע, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.
ויש חדוש נפלא וז"ל, 'ה' ישמר צאתך ובואך' למה כדין, הדא דכתיב 'מעתה ועד עולם'. והוא סתום וחתום. ופירשתי את זה בע"ה, והודעתים לשני גאוני הדור, הגאון מהרש"א אלפנדרי זצ"ל, והשני הגאון כמהרא"י קוק ז"ל, ושמחו בו.
והענין, ע"פ מ"ש בספרי אהל יעקב פ' ויצא, שכתוב 'מלאכי אלהים עולים ויורדים', והקשו וז"ל, צ"ל יורדים ועולים. ותירצו, מלאכי א"י עלו, ואח"כ ירדו מלאכים בשביל ללוותו לחו"ל ודב"ק חיים וקיימים.
ואני פירשתי פשוט, עפ"י מ"ש בעירובין, במי ששבת בדרך, ויש בור מים מטפס ועולה מטפס ויורד, והק', שהיה צ"ל תחי' מטפס ויורד ואח"כ מטפס ועולה. ותי', לפי גירסת היעב"ץ, שאם אמר ויורד ואח"כ ועולה, הייתי חושב פעם אחד ותו לא. אבל כשאמר תחי' מטפס ועולה, שאי אפשר בלא ירידה, ונראה לרמוז שכמה פעמים עושה את זאת. עי' דברי שם בספרי.
ועפי"ז פירשתי פה שמקשה למה לא אמר 'ה' ישמר בואך וצאתך' כמו שאמר מרע"ה 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך', לזה תירץ שם בתפילת מרע"ה שלא אמר 'מעתה ועד עולם', הקדים בואו לצאתו, לרמוז כמה פעמים, אבל פה שגמר 'מעתה ועד עולם' תפס כסדר.
ובכן אהבת אבות לבנים תזכור, אני מברך אותך בשתי הברכות שכתבתי, יחולו על ראשך ויגדל את שמך כשם הגדולים אשר בארץ, ביראת שמים טהורה ונקיה. ואני חושב שאחרי שמשתדל להדפיס לו תורה וחיים, תדפיס שני החדושים הללו בהקדמה, ולו היה בידי איזה קונטריסים אולי הייתי כותב עוד בעז"ה עניינים מתוה"ק.
ואני מתפלל על עצמי תפלת דהע"ה, אל תשליכני לעת זקנה.
ואסגור מכתבי בברכות חמות שיחולו עליך ועל אחיך ועל כל המשפחה בחיים ושלום ושלוה ונחת ובישוב טוב לעבודתו ית"ש.
יעקב חי זריהן
מכתב ב'
[עריכה]יקירי וחביבי הרה"ג שיחיה
היות שידעתי שעריבים עליכם חדושי, לזה הסכמתי לכתוב עוד חדושי תורה על ספר הנחמד 'תורה וחיים'.
בסדר בראשית
הביא דברי הרמב"ן, בהיולי שברא בו שמימי וארצי. בזה תירצתי השאלה שאחרי, בעת שגזר השי"ת יהי אור, וכן יהי רקיע, ותדשא הארץ, הכל היה ברגע אחד, איך יתיחס בלשון אותו היום, הלא ברגע נברא הכל. גם אם להאומר בניסן נברא העולם או בתשרי, הלא הפירות והאילנות יש מהם בתמוז ואב וכו' וכו', ואיך נבראו.
אך לפי"ז ניחא, שכח ההיולי היה עושה מלאכתו בכל סביבות הכדור כל אותו היום, לדוגמא, אמר 'תדשא הארץ', ביום ניסן נברא הראוי, וסביבות הכדור היה אצלם כמו תמוז ואב ובכן כשמגיע כח ההיולי שם, נבראו הפירות הראויים לאותו חדש, עד שנגמר אותו היום בכל סביבות הכדור, אזי נבראו כל האילנות והירקות הראויים בזמן, ולזה שפיר נקרא כל יום ביומו לאותה הבריאה, וכן ככה האור, 'וישרצו המים' וכו' וכו', והגם שבו ביום נבראו, פירוש אותו החלק הראוי לאותו המקום שבתשלום הכדור יהיה במקום נקרא תמוז ובמקום אב ואלול, ונשלם כל הבריאה האדירה לאותו מקום ושפיר נקרא כל יום לחלק הבריאה.
בסדרת לך לך
'והרגו אותי ואותך יחיו'. הקשה הרב זצ"ל, איך אברהם חש על עצמו פן יהרגו אותו ולא חש על אשתו הצדקת שיתעללו בה הרשעים, ע"ש במה שישב כיד ה' הטובה עליו.
ולקוצ"ד פירשתי, שזה בכלל הצער של אברהם שהם לא יהרגו אותה, ואם היו הורגים אותה זה אצלה שמחה. וזה אומרו, שתים רעות, והרגו אותי, ועוד רעה, ואותך יחיו. לזה אמר לה עצה טובה להציל השנים, וזה אומרו, 'אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך', ופירש"י 'יתנו לי מתנות'. ועוד 'וחיתה נפשי בגללך', וקשה, א', איך תחילה ידרוש המתנות והעיקר היסוד החיים תחילה. ועוד, שראינו שאברהם לא חפץ במתנות, להכי במלחמת סדום שמגיע לו, לא חפץ. אך לפי דעתי, שאברהם חשש אולי לא יאמינו שהיא אחותו ויחשדו שהיא אשתו ויהרגו אותו, לזה הודיעה כשתאמר אחותי, שתדגיש בדבריה שכוונתה שיתנו לו מתנות, ואם כן הוא נכרי עליה, רק בא בצוותא כמו משרת, וקוראת אותו אחות, וזה הוא הכוונה 'אמרי נא אחותי את', תדגישי שכוונתך 'למען ייטב לי בעבורך' שיתנו לי מתנות, ובזה לא יכנס בחשדה שאת אשתי, אזי 'וחיתה נפשי בגללך', ומצדה ידע כי יהיה לה שמירה שמימית ולא יאונה לצדיק כל און.
פרשת בשלח
רב גדול שלח לי לשון ילקוט שאני לא ראיתי אותו, והיות ודרשתי אותו קהל עם גדול בנוכחות הגאון הראש"ל יצ"ו, לזה העתקתיו פה, וז"ל:
'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', אם במשה האמינו ק"ו בה', אלא מה ת"ל 'במשה', ללמדך, כל מאמין ברועה ישראל כמאמין בשכינה.
ולקוצ"ד פירשתי זה עם מה שהעירותי, מה קושיא, אחרי שהאמינו במשה שיאמינו בה', הלא היו במצרים עובדי אלילים ואלהות רבות היו להם, א"כ צריך לומר שהאמינו בה', ואם יאמר האמינו במשה עבדו אין ראיה שהאמינו בה', שיחשבו שזה עבד אלוה פלוני, ואיפה נדע שהם האמינו. לזה סיים המדרש, אם כן, רוצה [לומר], שאין לעלות מחשבה זאת עד שיצטרך לומר האמינו בה', הלא כתיב האמינו במשה ופירוש משה הוא נבואתו, ונבואת משה היא שאין עוד מלבדו והכל הבל. וא"כ כשהאמינו במשה, מובן שהאמינו בה' ומה ת"ל במשה. אם ככה, היה צריך לומר האמינו בה' ובעבדו ולא יזכר שם משה, ואחר שזכר שם משה זה בכללי אמונת ה', לזה סיים שזה נכון שלא צ"ל האמינו בה' אחרי שנזכר שם משה, ולא נכתב רק להודיע שהמאמין ברועה ישראל כמאמין בשכינה.
אסיים בדבר טוב בשביל שמחשבתו טהורה לכבוד אב, יש מדרש, 'זכרני ה' ברצון עמך', אמר דוד, כי תעשה תשועה לישראל בימי מרדכי ואסתר, זכרני ברצון. עד"כ.
ופירשתי בנ"ד, לפי מ"ש בסנהדרין ק"ו: דרש רבא, מאי דכתיב 'לך לבדך חטאתי', אמר דוד, גלוי וידוע לפניך דאי בעינא למכפייה ליצרי הוה כייפינן ליה, אלא דלא אמרו עבדא דנצח למאריה, ע"כ. הנה ראינו דוד בעי לנקות עצמו בטענה שהמחשבה שלו טהורה הגם שהמעשה היה נראה פגום, אך לא ידענו אם הקב"ה הסכים בזה ללכת אחר המחשבה בשגם היא נגד המעשה. וזה נגלה בימי מרדכי ואסתר.
ולהבין, נקדים, במגילה י"ב איתא הטעם שנתחייבו לכאורה ישראל, מפני שהשתחוו לצלם, ומקשה בש"ס איך ניצולו, ותירצו הם לא עשו אלא לפנים אף אני לא עשיתי אלא לפנים. הנה ראינו יען שידע השי"ת שהמחשבה טהורה ובאונס כרעו לצלם. וכ"ש בדוד, שהמעשה היה מפני כבוד שמים, לבל יאמרו עבדא דנצח למאריה. וזהו אומרו 'זכרני ה' ברצון עמך', בימי מרדכי ואסתר, דמשם מוכח דהעיקר המחשבה.
גם עיין במדב"ק להגאון חיד"א, מערכת דוד אות טוב, ודו"ק.
והיות כי יקירי בן הגאון הרב דוד מחשבתו טהורה לפרסם פניני דברי האבות, יה"ר יתקיים בך 'תחת אבותך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ'.
ע"ה יעקב חי זריהן ס"ט
רב ראשי ואב"ד בעיה"ק טבריה והמחוז