תורה וחיים/הקדמת המחבר
הקדמת המחבר
מה הוה לאדם מהזמן אם לא יזכה בו את אורחו, הלא העבר אין ותם לריק כחו, והעתיד עדיין ואין מגיד לאדם מה שיחו, וההוה המות הולך נכוחו, וכמעט רגע תצא רוחו, וכהתה עינו ונס ליחו.
התוה"ק העומדת לתלפיות, מכרזת בראש הומיות, לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, פניה מועדות, נכח רוב ההמון שעננת הבערות מרחפת על פניהם, והיה במחשך מעשיהם, לבני חלוף כאלה, הרובצים תחת קפאון השכל, ומגמת פניהם לאסוף חיל בכדי לאכול מעדנים, ולשתות מיין שבקנקנים, אליהם אמריה תאמר, ועליהם תרעים בקולה לאמר, מדוע תתגאו רק בפתבג לחם גשמי, לכו לחמו בלחמי, לאסוף המדעים, ולהיות יום יום שעשועים, כי לא על הלחם לבדו, אשר פתאום יבא אידו, יחיה האדם, וישכב וירדם, כי על כל מוצא פי ה' בידיעת המושכלות והמדעים יחיה האדם, ואי אפשר לו בלעדם, ולא מיין הרקח ועסיס רמונים, המוליך שולל לחכמים ונבונים, תשתו לשוכרה, והיה לכם לזרא, לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. מלאו ידכם מפניני אמריה, למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה. ולמען תמוצו והתענגתם מיין המשומר בענבי נזיריה. אשרי השוקד על דלתותיה, לשמור מזוזות פתחיה. והאיר אל עבר פניה. ומה נעמו דברי חז"ל (סנהדרין דף צ"ט), שאמרו במליצתם, לכולהו גופי דרופתקי נינהו טוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא.
אנשי לבב! לכו חזו מפעלות אלהים חיים המשפיע בטובו לעם קרובו, ומאהבתו אותם עזב מעון קדשו, ויבן כמו דמים מקדשו, וירד לשכון אתם במשכנותם. בכדי להראות חיבתם. עשר ידות מאבותם. למען לא יפרד מהבת היקרה. זאת חקת התורה. כאשר חכמים הגידו במד"ר, ריש פ' תרומה, וז"ל: ויקחו לי תרומה, הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. יש לך אדם מוכר חטין לחבירו ונמכר עמו ? ואני מכרתי לכם את התורה, וכביכול נמכרתי עמה, הה"ד ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מהמלכים ונשאה, כשבקש לחזור, אמ"ל המלך, מה אעשה, להפרד מבתי אי אפשר, ולמונעה ממך אי אפשר, בבקשה ממך, בכל מקום שתדורו, עשו לי קיטון אחד ואדור בו עמכם, הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. עכ"ל.
דברי חכמים הללו המרעישים לב שומעיהם המה לנו לעינים כראי מלוטש, לראות ממנו מעלת וסגולת התוה"ק, אשר בגללה הופיע ה' בהדרת גאונו להשרות שכינתו, בעם צאן מרעיתו, בכדי שלא להפרד מבתו היחידה, לתורה ולתעודה. וכמו שכתוב מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו וגו'.
לכן האיש הישראלי אשר חננו ה' דעה והשכל, ונטע בלבו אורחות יושר ואמונות נשגבות, המפכים ויוצאים ממעייני התוה"ק, ומפיצים אורם מבין אשנבי הגיוני אמריה הקדושים, האיש הלזה אינו חפץ להשתקע בהבלי התבל, אשר אחריתו הבל. ותמיד כל היום עיניו לנכח יביטו, ונפשו יודע[ת] מאד, כי ההעדר והכליון השורר במרחבי התבל, מגמת פניו להשחית גם את מצבו. והנחש כרוך על עקבו. על כן אנוש יביט למרחוק, לעת ימעדו רגליו וינטו אשוריו. והמות האכזר יצעדהו אל ירכתי שאול. מקום האפס והכליון. והמצודה הרעה תצודנו למדחיפות. למקום עפר רמה ותולעה. ומני אז לא יזכר ולא יפקר בין החיים שמו, ולא יכירנו עוד את מקומו. כאשר יקרה לרוב ההמון התועים מדרך השכל, ולא ידעו ולא יבינו ולו חכמו ישכילו, להניח להם שם ושארית לזכר שמם הטוב. ולעומת שבאו כן הלכו באפס תקוה. היש מכאוב גדול מזה!
אמנם, אם נביט בעין חודרת על כל חכמי לב יודעי דעת ומזמה, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה. עין בעין נראה, שהגם כי כבר נסעו למנוחות עדיין רישומן ניכר ע"י תורתם. ויקר תפארות חכמתם. ודמות דיוקנם הטוב חקוק עדיין על מעשיהם. ועל כל מקוה מימיהם. ולא שלטה עליהם יד הזמן, המכלה ומשסה אוצר כל כלי חמדה להכחיד שמם מני ארץ, כאשר קרה לרבים עמים והמון לאומים. וכמו שנשאר שמם הטוב לטובה ולברכה בקרב הארץ, כן יעומד חי לדורות עולם, ולא ינתק ולא ירתק לנצח.
אשר על כן זאת תורת האדם, לקחת לו מנה יפה מהזמן המתגלגל ברצוא ושוב על אופני מרכבתו מהעבר אל ההוה ומן ההוה אל העתיד. ועל כנפיו ידאו כנשר כל בני חלוף (כאשר המליצו חז"ל בעל התאנה יודע אימתי ילקוט את תאנתו ולוקטה), עד כי יהדפם עדרים עדרים למהמורות שחורים. צלמות ולא סדרים. לאבדם ולהומם. עד עצם תומם. ולא כחד שמם. מקרב עמם. ומה לאנוש רמה. אדם להבל דמה. לבלות ימי חייו בהבלי עולם, אשר יטה לארץ מנלם. ולא ידע כי אנוש כחציר ימיו, היום כאן ומחר יאסף אל עמיו. ואם לא תהיה יציאתו כביאתו, אנה יוליך את חרפתו.
זאת היתה לי אנכי הדל באלפי, חשבתי דרכי ורעיוני על משכבי ספקו, האם גם עלי חלילה יעבור כוס הזמן ההורס בעברתו. כי לא ידע האדם את עתו. ואחשבה לדעת זאת כי נחוץ אלי להעלות על ספר מה שהשיגה ידי בישע אלהים לחדש, באלה מקראי קדש, ומאמרי חז"ל, עם איזה גרגרים אשר נשארו בידי מגירסא דינקותא, על דברי מאור עינינו רש"י ז"ל. וכן מה שחנני ה' לדרוש ברבים על החיים ועל המתים. ובימים אחדים. בחגים ובמועדים. אשר היו לי בכתובים. בניירות בודדים. קומץ של ברכה. אשר עד כה ברכני ה'. ראו קראתי בשם תורה וחיים, על המטרה האמורה. למען יזכר שמי לטובה בין החיים באמצעות התוה"ק, כמאמר הכתוב כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, שלעולם הם חיים וקימים. ויגון בלבבי על הנשכחות והאובדות ממני. וגם את אשר נשארו בידי הם מבולבלים ומטורפים ואך סדרים למו. אך תודות ותהלות לאל עליון אשר גמלני ברחמיו וברוב חסדיו, ויתן לי בן יקיר חכם לבב ויודע דעת. חיבה יתירה לו נודעת, שעשוע נפשי, ולוית חן הוא לראשי, מגן דוד יהיה בעזרו. ושמרו כרועה עדרו. אשר בחריצותו הנשגבה, הכינם וגם חקרם וסדרם יחד, וקרב אותם אחד אל אחד . כמעשהו בספה"ק ישמח לבב, שכבר יצאו לאור בחסד עליון. ישלם ה' פעלו. על כל גמולו . ותהי שלמה משכרתו. למען יאריך ימים על ממלכתו. וזכות התוה"ק תגן בעדו. וה' יבין צעדו. ויסך אלוה בעדו. למען ישכיל ויצליח בכל אשר יפנה. ויתענג על רוב שלום אכי"ר.
ורוב ברכות יחולו על ראש אחיו הגדול זה בני ואו"ע, ששון לבי וחשק רעיוני, הח' הותיק כה"ר מימון בן ציון יחשל"א, המקום ברחמיו ישביעהו שובע שמחות. באושר ועושר והצמיר . גם עד זקנה ושיבה אכי"ר.
והנה עד כה עזרני ה' להו"ל גם הספה"ק הזה מסודר יפה ע"י חכם בני הנ"ל ע"ס הפרשיות כל מעייניו, דבר דבור על אופניו. ועל ראשו עטרה, קונטריס אמונת חכמים, והוא אסיפה גדולה משופרי ספרים רבים על אמיתת דרשות חז"ל והליכותיהם בקדש, בכדי לסתור ולבטל את המעוררין על דרשות חז"ל מחסרון ידיעתם בכוונת נותן התורה ואיך להתנהג בה, הכל כמו שמקובל בידינו איש מפי איש עד משרע"ה, וכמו שנהגו בה רבותינו התנאים והאמוראים. ולנו ללכת בעקבותיהם. ואין להרהר אחריהם. רק לשתות בצמא את דבריהם. וזכותם וזכות תורתם תעמוד לנו. וה' יהיה בעזרנו לכוין אל האמת לאמתה של תורה. אכי"ר.
ולמען הודיעך מעלת המחדש חידושי תורה ומעלה אותם על ספר, אציגה נא עמך דברי רבותינו במדרש, הביאו הרב כף הכהן בדרשותיו, דרוש י"ד, וז"ל: דפעמים דבעלי מקרא ובעלי משנה מעולים מבעלי גמרא, דאיתא במדרש, דאחר המיתה כאשר ידונו האדם בב"ד של מעלה, אומרים לו, עסקת בתורה, וכשאומר עסקתי, ידונו אותו לג"ע. וכן לבעלי משנה. ואח"כ יבוא דין אדם אחד מהגדולים, ושואלין אותו עסקת בגמרא וכו', עד שאומרים לו כתבת חידושים, וכשאומר לא כתבתי, גומרין לדונו בגיהנם. עכ"ל. והוא תימה. אלא והטעם הוא, דבעלי מקרא ובעלי משנה שאין ידם משגת בלימוד, אחר כשעשו מה שמוטל עליהם די, אבל בעלי גמרא שהיכולת בידם ללמוד כל דבר, נענשים על מה שלא עשו כדאבעי להו למעבד. עכל"ה.
וע"ש עוד מה שהביא ממסכת חגיגה, מה שדרשו על פסוק 'הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה, משען לחם ומשען מים', וז"ל: 'משען', אלו בעלי מקרא. 'ומשענה', אלו בעלי משנה. 'משען לחם', אלו בעלי גמרא. 'ומשען מים', אלו בעלי אגדה. מזה אנו לומדים כמ"ש רז"ל על פס' 'הוי כל צמא לכו למים', שהיא התורה שמצויה בבעלי ענוה, כטבע המים שיורדין למטה ואין עולין למעלה, היינו דברי אגדה שנקראין משען מים, כמ"ש, והיינו משום שדברי אגדה מושכים הלבבות ומתישין כח היצה"ר, ע"ש.
ואפשר לי לרמוז זה בכתוב דומה למה שרמז בו הרב הנז', 'אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו', שהיא האגדה הנק' משען מים, אז 'ונקה המכה' הוא היצה"ר שיתבטל ויותש כחו, ע"ד מיש המפרשים על פס' 'ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך', שהוא לשון כליון ונקיון שינים. והדבר פשוט דמה שמוטל על בעלי גמרא לכתוב חידושים, לא על הגמרא לבד, אלא הכוונה לפי שהלומד גמ' מתחדד שכלו, וידיו רב לו לחדש גם במקרא ובמשנה, ואם לאו ענש יענש משום דכדאבעי ליה למעבד לא עבד כמ"ש הרב ז"ל, וזה פשוט.
עוד זאת מצאנו להגאון חיד"א ז"ל בס' פני דוד בשם הרב פני אריה משם הזוה"ק, שהמחדש חידושי תורה וכותבם, כאילו הקריב קרבן ומכפר עליו.
והביא דבריו הרב כף הכהן הנ"ל בנימוקיו לתהלים מזמור מ', ופירש בזה הפסוק 'עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי', יעו"ש.
ולמודעי אני צריך, שלעת כזאת רבו כמו רבו מפרשי התורה ומחדשי חידושים, ודעת לנבון נקל, שאין מוטל על כל חכם לב אשר חננו ה' לחדש דבר מה בתוה"ק לתור ולחפש אם כבר קדמו אחר בענין זה, כמו שקרה לי ג"כ כמה פעמים, שכונתי לדעת גדולים. ולא בשביל כך אמחנו מספרי ח"ו, והדן לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות, דודאי אין ראוי ולא נכון להיות מרמה וכזב בעסק התוה"ק, להיות מתכבד בטלית שאינה שלו (כמו שראיתי לאיזה לומדי תורה שלא לשמה ההי"ב).
הסכת ושמע אמרי פה קדוש הרב בעל ס' החינוך באגרת הכתובה לו בראש הספר, אשר בה הוא מתנצל לבל יחשוב הקורא שחבר חיבורו זה מטוב עיונו בדברי התנאים והאמוראים, אלא שהוא לקוח מדברי הראשונים אנשי השם הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן, וע"ז מסיק וז"ל, על כן היודע עצמו מחכמת מי לו, ראוי לפרסם האמת לכל שומע קולו, ואל יעשה מלאכת ה' התמימה, כקשת רמיה, בצדיה ומרמה כמתכבד בילדי נכרים, כחלש מזויין בשלטי הגבורים, וכשפל אנשים מתעטר בכתרי מלכים וכו', עכל"ה.
ישמע חכם ויוסף לקח לבל ישכין עולה באהלו, ולהתכבד בדבר שאינו שלו, דאל"כ ענש יענש, ואם יצטרך ליטול ממקום אחר נחוץ אליו לכתוב שם בעליו עליו. וכבר מלתייהו אמורה, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. והשכל מחייב שגם בענין זה שייך דין גזל, ע"ד מ"ש, גוי שעסק בתורה חייב מיתה, שנא' תורה צוה לנו משה מורשה, דלמ"ד מאורסה, דינה כנערה מאורסה דבסקילה, ולמ"ד מורשה, מגזל קא גזיל לה. ואמר 'מה אזהרתן של בני נח זוהי מיתתן', הרי שגם בעסק התורה שייך שם גזל למי שאינה שלו. ודי בזה. והשומע ישמע והחדל יחדל ועליו תבוא ברכת טוב.
ואסיים בכי טוב, לרמוז בסדר הפרשיות של ספר בראשית שהם מכוונים ע"ס ימי חיי האדם ותהלוכותיו, מגיחו מרחם אמו, עד שובו אל אדמתו, ועד זמן התחיה שאחרי מותו. אשר רבותינו ז"ל במדרש קהלת על פס' 'הבל הבלים אמר קהלת', הם אמרו, כי שבעה הבלים הללו, הם נגד שבעה עידנין החולפים על האדם בכל ימי חייו, אשר כל עת מעתותי חייו המשילהו שם בתמונה הנאותה לו, יעו"ש. וזה, כי 'בראשית' ובתחילת היותו על האדמה, הוא 'נח' ושקט מטרדות הבלי העולם, שאינו יודע דבר ולא דואג על דבר, ואינו מכיר רק שדי אמו אשר תישאהו על ברכיה, אוכל קימעא וישן קימעא, ואינו יכול לשוח וללכת ברגליו, שאינו אלא כדבר המטלטל מחיק אמו אל העריסה אחר אשר יורחץ ויותתל, וגם אינו ירא ואינו נכחד גם מלהבות אש או משוחה עמוקה [1]. ובמדרש קהלת שם, המשילו אותו לעת כזאת, למלך שהכל מגפפין ומנשקים אותו. וזהו 'בראשית נח'.
אח"כ פרשת 'לך לך', פשט לו את הרגל, להיות הולך על ארבע, ויום יום הוא מתרגל לצאת מבית לחצר, ואח"כ מחצר למבוי, ולא יעתק הלאה. ובמדרש שם המשילוהו לחזיר, בעבור שמטנף עצמו ובגדיו ופושט ידיו ליגע גם באשפתות ובדברים המאוסים כחזיר.
אח"כ 'וירא', התרגל יותר ותפקחנה עיניו לראות ויפן כה וכה ללטוש עיניו על המאכלים ומעדני עולם ותהלוכות בני אדם.
אח"כ, 'חיי שרה', נתגדל יותר והרגיש בעצמו לקחת לו אשה בכדי למלאת תאותו וכדי להקים לו זרע בעולמו כדמותו וצלמו. וזהו חיי שרה, על דרך הכתוב 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'. ובמדרש שם אמרו עליו, נוחר כסוס לקחת לו אשה. גם ירמוז לטבע האדם, כאשר יגדל וגברו עליו תאוות לבו לנהוג שררה בעצמו ולהשתרר על זולתו. וזהו חיי שרה.
אח"כ 'תולדות', יוליד בנים ובנות ולהיות ריחים בצוארו להביא טרף לביתו, ובההוא פחדא יתיב וגם בלילה לא ישכב לבו ורעיונוהי על משכביה סליקו מאין יבוא עזרו לפרנסת אשתו ובניה אשר תוליד.
אח"כ 'ויצא', יצא אדם לפעלו לעבוד ולמשא וממרחק יביא לחמו, להביא סחורות ולשלוח סחורות כדי להרויח פרנסת בני ביתו. וזהו 'ויצא וישלח'.
אח"כ 'וישב', נשאר כך נודד ללחמו וללחם ביתו, ולא ישקוט ולא ינוח עד בא ימי הזקנה ואפסו כחותיו ואבדו עשתונותיו, שאז בעל כרחו יתכבד וישב בביתו. וכמו זר יהיה נחשב בעיני אשתו, יען שלעומת מה שאפסו כחותיו, ישא מדברותיו. ויגבר בו כח הדיבור, ואין כחו אלא בפיו. ותמיד כל היום עיניו צופות אל ירכתי הבית לדעת את כל אשר נעשה. ויהי עליהם למשא. ובמדרש שם המשילוהו כקוף, בעבור כי עוז פניו ישונה, מושחת מאיש מראהו, ותוארו מבני אדם, ובטלו הטוחנות ממקומותם, ולחייו קומטו ונכנסו לפנים ממחיצתם, עד כי ידמה ממש לקוף. בפרט אם היה ממניחי זקן.
אח"כ 'מקץ', בא הקץ ועת האסיף הגיע, להאסף אל עמיו וללכת בדרך כל הארץ.
אח"כ 'ויגש' נגש והוא נענה לתת דין וחשבון על מעשיו אשר לא טובים. ע"ד הכתוב 'ונגשו אל המשפט ושפטום'.
אח"כ 'ויחי', כאן רמז לאמונת תחית המתים שאז יקיצו וירננו שוכני עפר וזוהי תנחומת נפשנו, וזוהי הרטיה והתחבושת לכל פצע ולכל פגע אשר יפגעונו מתהפוכות הזמן הבלתי נאמן.
המקום ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו ויזכנו לאור באור החיים לעולם שכולו טוב ומנוחה לחיי העולמים. אמן.
ואני תפלתי תפלה לעני בעטוף לבי וכליותי אשתונן, ואל ה' אתחנן. ישלח דברו וירפאני, וככלות כחי אל יעזבני. וברוב רחמיו ישוב ירחמני. כאשר עד כה הביאני וקיימני והגיעני לעת כזאת, לראות ולחזות בנועם אור תורתי, ותהי זאת נחמתי. במה אקדם פניך ה' אלהי, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך. ובאשר הביאותני עד הלום. כן תזכני לראות עוזך וכבודך. בהר ציון משכן כבודך. ובירושלים עיר מקדשך, אכי"ר.
ע"ה ישמ"ח עובדיה ס"ט
בכמוהר"ר מסעוד זלה"ה
- ^ וז"ל הזוה"ק בפ' וישב דף קע"ט ע"א, דכיון דנפיק בר נש לאורחא דעלמא, מיד אזדמן לאשתתפא בהדיה יצה"ר, ותא חזי דהכי הוא, דהא בעירי מיומא דאתיליד נטרי גרטייהו וערקין מגו נורא ומאחרין בישין, ובר נש אתי לארמא גרמיה לגו נורא, בגין דיצה"ר שארי בגוויה, ומיד אסטי ליה לאורחא בישא, ואוקמוה דכתיב 'טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל', עכ"ל.