תומר דבורה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< תומר דבורה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תומר דבורה · ב· >>

» בַּמַהֲדוּרָה הַמְּנֻקֶּדֶת «

פרק ב[עריכה]

עוד, להיות האדם דומה לקונו בסוד מדת הכתר צריך שיהיו בו כמה גופי פעולות שהם עיקר ההנהגה:

הראשונה[עריכה]

הכוללת הכל היא מדת הענוה מפני שהיא תלויה בכתר שהרי היא מדה על כל המדות ואינה מתעלית ומתגאה למעלה אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר, וזה משני טעמים: האחד שהוא בוש להסתכל בסיבתו אלא מאצילו מביט בו תמיד להטיבו והוא מביט בתחתונים. כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות אלא תדיר יסתכל לצד מטה להפחית עצמו כל מה שיוכל. והרי המדה הזאת היא תלויה דרך כלל בראש שאין האדם מתגאה אלא בהרמת ראשו כלפי מעלה והעני משפיל ראשו למטה. והרי אין סבלן ועניו כאלהינו במדת הכתר שהוא תכלית הרחמים ולא יכנס לפניו שום פגם ולא עוון ולא דין ולא שום מדה מונעת מלהשגיח ולהשפיע ולהיטיב תדיר. כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא תמנעהו מלהיטיב ושום עוון או מעשה בני אדם בלתי הגון לא יכנס לפניו כדי שיעכבהו מלהיטיב לאותם הצריכים טובתו בכל עת ובכל רגע. וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים ואינו מבזה שום בריה שאלו יבזה הברואים מפני פחיתותם לא יתקיימו בעולם אפילו רגע, אלא משגיח ונותן רחמיו על כולם. כך צריך שיהיה האדם מטיב לכל ולא יתבזה שום נברא לפניו אלא אפילו בריה קלה שבקלים תהיה מאוד חשובה בעיניו ויתן דעתו עליה וייטיב לכל המצטרך אל טובתו, וזו מדה תלויה בכתר בסוד הראש דרך כלל:

השניה[עריכה]

מחשבתו תדמה למחשבת הכתר. כמו שאותה החכמה לא תפסוק תמיד לחשוב מחשבות טובות, והרע לא יכנס בה מפני שהיא רחמים גמורים, ואין שם דין ולא שום קושי כלל, כך האדם תמיד תהיה מחשבתו פנויה מכל דבר מכוער. וכמו שהיא סוד חכמה תורה קדומה, ולא יחסר שום סוד תורה, כך לא יפנה אל שום פניה חוץ ממחשבת התורה ולחשוב בגדלות האל ופעולותיו הטובות ולהיטיב וכיוצא.

כללו של דבר - לא יכנס זר ובטל במחשבתו, וזו היתה מעלת רבי שמעון וחביריו. והנה כשהפריד רבי יוסי מחשבתו מעט, כמה הוכיחו רבי שמעון בזוהר בפרשת ויקהל:

השלישית[עריכה]

מצחו לא יהיה בו קושי כלל, אלא ידמה תמיד למצח הרצון שירצה את הכל אפילו שימצא בני אדם כועסים יְרַצֵּם וישקיטם ברצונו הטוב, שכן מצח הרצון הוא תמיד רוצה ומרצה הגבורות ומתקנם, אף הוא יְרַצֶּה הגבורים המתגברים כעסם, והוא ינהלם ברצון טוב וישתף שם חכמה גדולה להשבית הכעס, שלא יעבור הגבול ויקלקל ח"ו, ויעשה דוגמא לרצון העליון שהוא נמשך מן החכמה הנפלאה במצחא דעתיקא ומשם מְרַצֶּה הכל.

וזה ימשך להיותו תמיד נוח לבריות, שאם מידותיו קשות מצד אחד עם בני אדם, לא יתרצו ממנו. וזה טעם המשנה כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו:

הרביעית[עריכה]

שיהיו אזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, אמנם שמע שוא או המגונה לא יכנס בהם כלל, כדרך שסוד האזנה העליונה אין שום צעקת דין ולא פגם לשון הרע נכנס שם, כך לא יאזין אלא הטובות והדברים המועילים, ושאר דברים המגבירים כעס לא יאזין אליהם כלל, וכמו שהנחש ודבורו ולשונו אינו נכנס למעלה, כך לא יכנס אליו שום דבר מגונה. והיינו "לא תשא שמע שוא"

(שמות כג, א) כ"ש שאר המגונה שלא יכנס לאזנו כלל, ולא תהיה קשבת אלא אל הדברים הטובים.

החמישית[עריכה]

עיניו לא יסתכל בהן כלל בשום דבר מגונה. אמנם תהיינה תמיד פקוחות להשגיח ולרחם על האומללים כפי כוחו, וכשיראה בצרת עני לא יעצים עיניו כלל, אלא יתבונן בדעתו עליו כפי כוחו ויעורר רחמים עליו בפני שמים ובפני הבריות. ויתרחק מכל השגחה רעה, כדרך שהעין העליונה פקוחה ומסתכלת מיד אל הטוב:

השישית[עריכה]

בחוטמו מעולם לא ימצא בו חרון אף כלל, אלא תמיד באפו חיים ורצון טוב ואריכות אף, אפילו לאותם שאינם הגונים. ותמיד רוצה למלאות רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה, ומוציא מחוטמו תמיד מחילת עוון (והעצרת) [והעברת] פשע, ואינו כועס בחוטא לו, אלא מתרצה תמיד וחפץ חסד לעשות נחת רוח לכל:

השביעית[עריכה]

פניו תהיינה מאירות תמיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שכן בכתר עליון נאמר (משלי טז, טו): "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" ואין שום אודם ודין נכנס שם כלל, כך אור פניו לא ישונה וכל המסתכל בהם לא ימצא אלא שמחה וסבר פנים ושום סבה לא תטרידהו מזה כלל:

השמינית[עריכה]

פיו לא יוציא אלא טובה, וגיזרת אמריו תורה והפקת רצון טוב תמיד, ולא יוציא מפיו דבר מגונה ולא קללה ולא רוגז כעס כלל ולא דברים בטלים, ויהיה דומה לאותו הפה העליון שאינו נסתם כלל, שלא יחשה ולא ימנע טוב תמיד, ולכן צריך שלא יחשה מלדבר טובה על הכל ולהוציא מפיו טובה וברכה תמיד.

הרי אלה שמונה מדות טובות וכולן תחת דגל הענוה שכלן למעלה בכתר באברים העליונים. ובעת שירצה האדם להתקרב למעלה להדמות אליו לפתוח מקורותיו אל התחתונים צריך שישתלם בשני פרקים אלו.

[מתי צריך להתנהג במידות הכתר][עריכה]

אמנם ידענו שאי אפשר להתנהג באלו המדות תמיד, מפני שיש מדות אחרות שהאדם צריך להשתלם בהן והן מהגבורות התחתונות, כאשר נבאר (בפרק י). אבל יש ימים ידועים שאין הגבורות פועלות ואין בני אדם צריכים אליהן, לפי שהכתר שולט בהם, או שעות שהכתר מתבקש, אז צריך שישתמש בכל אלה המדות שזכרנו.

אמנם שאר המדות עם היות שהם צורך עבודה בשעתן, אין עת עתה להשתמש בהן, כפני שאור הכתר מבטלן. וכך הוא לא ישתמש באותן המדות הקשות, כגון שבת שהעולם מתמתק בסוד עונג ואין דנין בשבת, אז ישתמש במדות אלו כולן, כדי לפתוח המקורות העליונים. שאלו יכוין בכונתו אל אורות הכתר בתפלותיו והוא יפעול בפעולותיו בהיפך, היאך יפתח מקור הכתר, והרי הוא דוחהו ממש במעשיו. והרי הדברים ק"ו, אם הספירות העליונות מגבירות הדינים הקדושים והכעס, הקדוש לא ישרה הכתר בהן, אם האדם יגביר הכעס החיצוני אפילו יהיה לשם שמים, כ"ש שלא ישרה הכתר ואורו עליו. ומה גם שהוא בא לעוררו על המדות העליונות, והן אומרות כמה עזות פנים יש בו, אין אור הכתר מתגלה בנו, מפני דיננו הקדוש והטהור, והוא רוצה לגלותו מלא כעס ופעולות מגונות חצונות.

לכך צריך האדם בימים טובים ובשבתות וביום הכפורים ובשעת התפלה ושעות עסק התורה שאינן שעות הגבורות, אלא שעות גלוי הרצון העליון, לכונן דעותיו במדות האלו כולן. ושער שעות ישתמש במדות הנשארות לעבודת ה', לא המגונה מהן, שאין לו עת לשלוט באדם אלא לרעתו, כאשר נבאר. ואז כאשר ישתמש במדות אלו יהיה נכון ובטוח שיפתח המקורות העליונים. לפיכך צריך כל אדם להרגיל עצמו באלו המדות מעט מעט, והעיקרית שיתפוס, שהיא מפתח הכל - הענוה, מפני שהיא ראש לכולן, בחינה ראשונה בכתר, ותחתיה יוכלל הכל.

והנה עיקר הענוה הוא שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב שהוא האין, וכמאמר העניו (שמות טז, ז): "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". עד שיהיה הוא בעיניו הבריה השפלה שבכל הנבראים, ובזוי ומאוס מאוד. וכאשר ייגע תמיד להשיג המדה הזאת, כל שאר המדות נגררות אחריה. שהרי הכתר המדה הראשונה אשר בו, שנראה עצמו לאין לפני מאצילו, כך ישים האדם עצמו אין ממש, ויחשוב העדרו טוב מאוד מן המציאות, ובזה יהיה לנוכח המבזים אותו כאלו הדין עמהם, והוא הנבזה אשר עליו האשם, וזו תהיה סיבת קנין המידות הטובות:

[עצות להרגיל עצמו בענוה][עריכה]

ואני מצאתי תרופה להרגיל האדם עצמו בדברים אלו מעט מעט, אפשר שיתרפה בה מחולי הגאוה ויכנס בשערי הענוה והוא תחבושת הנעשה משלשה סמים:

האחת
שירגיל עצמו להיות בורח מהכבוד כל מה שיוכל. שאם יתנהג שיכבדוהו בני אדם, יתלמד בהם על צד הגאוה, ויתרצה הטבע תמיד בכך, ובקושי יוכל להרפא.
השניה
שירגיל מחשבתו לראות בבזיונו, ויאמר, עם היות שבני אדם אינם יודעים את גריעותי מה לי מזה, וכי אני איני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך, אם בהעדר הידיעה וחולשת היכולת ובזיון המאכל והפרש היוצא ממנו וכיוצא, עד שיהיה נבזה בעיניו נמאס.
השלישית
שיחשוב על עונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים, ויאמר, מה הם היסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת ה', אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחולאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושו, ולא ימנעו חייו וחיי בניו במיתה. אם כן ממש יחפוץ בהם ויאמר מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ובמלקיות המחלישים כחי מעבודת ה' ואני לוקח אותם בידי, יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כוחי ולא יחלש. ובזה כשיבאו העלבונות עליו ישמח בהם, ואדרבה יחפוץ בהם. ויעשה משלושת סמים אלו תחבושת ללבו ויתלמד בזה כל ימיו.

[עצות נוספות להתרגל לענוה][עריכה]

ועוד מצאתי משקה טוב מאד אבל לא יועיל המשקה כל כך כמו שיועיל אחר תחבושת הנזכר לעיל, והוא שירגיל עצמו בשני דברים:

האחד
הוא לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאוד מאוד, שנטפל יוצר הכל החכם הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם ח"ו נוגע בכבוד יוצרם. והרי זה ידמה אל חכם צורף, עשה כלי בחכמה גדולה והראה מעשהו אל בני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חכמתו בהיותם מבזים מעשה ידיו. ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזו שום בריה מבריותיו, וזה שכתוב (תהלים קד, כד): "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'". לא אמר "גָּדְלוּ" אלא "רַבּוּ" לשון "רַב בֵּיתוֹ"
(אסתר א, ח) חשובים מאד, "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"
, ואחר שנטפלה חכמתך בהם רבו וגדלו מעשיך, וראוי לאדם להתבונן מתוכם חכמה לא בזיון.
השני
ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו, ויאמר, מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום. כמכאמר אוהב נאמן לכל ישראל, אמר (במדבר יא, כט): "וּמִי יִתֵּן כָּל עִם ה' נְבִיאִים וְגוֹ'", ובמה יאהב, בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעיהם אלא במידות הטובות אשר בהם. ויאמר בליבו, אילו היה העני המאוס הזה בעל ממון רב כמה הייתי שמח בחברתו, כמו שאני שמח בחברת פלוני. והרי זה, אילו ילבישוהו הלבושים הנאים כמו פלוני הרי אין בינו לבינו הבדל, אם כן למה יעדר כבודו בעיני, והרי בעיני ה׳ חשוב ממני, שהוא נגוע מדוכה עוני ויסורים ומנוקה מעון, ולמה אשנא מי שהקב״ה אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב ומרגיל עצמו לחשוב בכל מידות טובות שזכרנו.