תולדות ההתישבות בעולם/מבוא

מבוא

חיים ארלוזורוב

סקירה על תולדות ההתישבות בימי הרכושנות בגבולות הספר שלפנינו, לא עוד תוכל בימינו אלה להסתייע הרבה בתגליות שבארכיונים. השפע הרב של חומר-הידיעות לגבי תולדות ההתישבות עובד זה כבר ונערך במספר רב של ספרים מיוחדים, מונוגראפיות ומחקרים על התקופות והמשובות למיניהן. הדור האחרון בלבד, במחקריו הכלכליים והיסטוריים, הוסיף לשפעת החומר הקיים במקצוע זה (נופך) כה מרובה של ספרות חדשה, שקשה לעקוב אחריה בעבודה סינתיטית קצרה. ביבליוגראפיה יסודית של תולדות ההתישבות עשוי להעבור בכמותה על הספר הנוכחי פי כמה. ברור שגם עכשיו יש עוד כמה וכמה מקומות להתגדר בהם, אולם אין כמעט אף צד אחד חשוב בתולדות התפתחותה של ההתישבות שלא הואר במחקרים רבי-ערך. סוגי האניות של (אנגליה החדשה) עסקי חברת-הודו הצרפתית (Compagnie Francaise des Indes), האדריכלות באמריקה הספרדית במאה ה-16, שיטת המסים ביאוה ושאר נושאים כיוצא בהם, לא שעור,–כולם עובדו ונתמצו עד היסוד. ועל כל אלה–הדינים וחשבונות הרשמיים המרובים, (הספרים הכחולים), המשא-ומתן הפרלמנטארי, וכדומה.

בתנאים כאלה צריכה כל סקירה על תולדות ההתישבות להביא קודם-כל בחשבון את תוצאות החקירות שכבר נעשו ולמצות את ערכן לצרכי התאור הכללי והמקיף. בעבודתנו זו נסינו כל האפשר למלא את התפקיד הנ"ל. סקירתנו מבוססת מקצתה על ספרים יסודיים במקצוע זה, כגון החלקים שהופיעו עד כה מן החבור שהוצא ע"י האוניברסיטה בקמברידוש על תולדות הקיסרות הבריטית או זה של וינגפילד סטראטפורד (Wingfield Stratford) על תולדות הציבליזציה הבריטית, או (קורות החיים באמריקה),– ספר שנועד להופיע בי"ב כרכים, ואשר חלקיו הראשונם, – מאת פריסטליי, אדמס וורטנבייקר (Priestly’ l. T. Asams, Wertenbaker), – נמנים על ההישגים היותר חשובים של המחקרים הסוציאל-היסטורים בשדה ההתישבות. אולם הובאו בחשבון גם מחקרים חדשים, כשל פרדריצי (Frederici) על טיב הגלוי והכבוש של אמריקה ע"י האירופאים, או רני גונאר (Renee Gonard) על תולדות ההגירה, או רוברטס – על תולדות שיטת-ההתישבות הצרפתית.

אולם, לא עובדה זו בלבד-השמוש בתוצאות המחקרים החדשים – היא המצדיקה את נסיוננו ומבדילה אותו משאר סקירות שנעשו בשטח זה, בשפה הגרמנית או האנגלית. הדבר המשמש מעין בסוס מדעי לנסיון הנועז במקצוע הנדון – הוא קביעת השקפה עצמית, נקודת-ראות אחידה שמבחינתה יערך החומר עפ"י שיטה חדשה. התפיסה, שהונחה ביסוד המחקר הנוכחי, מכוונת למצות את השיטה אשר על פיה יובן הקשר שבין התקופות הגדולות בתולדות ההתישבות ובין המהלך הכללי של ההתפתחות הכלכלית והחברתית באירופה בימי הרכושנות.

ההיסטוריונים הפוליטיים, שטפול עד כה בקורות המושבות וההתישבות ממרומי קתדרותיהם באוניברסיטאות, כסבורים היו תמיד שנושא חקירתם צריך להיות נדון בעיקר מבחינת השלטון הישבני, – אם היה זה ספרדי-פורטוגאלי, הולנדי, צרפתי או אנגלי – ולא מבחינת הכוחות הסוציאליים והכלכליים, הפועלים בתנועת ההתישבות בתקופות השונות ומכונים את צרכיה ומטרותיה. תפיסה משונה זו קיימת אף באחד המחקרים הגרמניים החדשים על תולדות ההתישבות מאת וייט ואלנטין (Veit Valentin):

"חלוקה זו לפי התקופות, המבליטה ומנתחת את הניגוד ההיסטורי הרב שבין שלטונות-ההתישבות הישנים והמעצמות החדשות, נראית לי כטבעית וכמעשית ביותר: כל חלוקה אחרת הנעשית בעיקר מבחינת התפתחות הרעיונות המדיניים, למשל מצד הנגוד שבין ההתישבות האימפריאליסטית והמרכנתילית, נראית לי יותר לנועזת גרידא, ולא מקולעת אל המטרה. כי מבחינה פוליטית נשתנה רק סגנון ההתישבות ולא תכנה".

תפיסה (פוליטית) מיוחדת במינה, שמתוכה אין לראות כל כי נהפוך הוא: כי בהתאם להתפתחות ההיסטורית בכללה הולך ומשתנה גם כוון ההתישבות, מימי המרכנתיליות הראשונים ועד ימינו אלה, ימי הרכושנות הממונית המבוגרת; כי מאז ועד עתה חל שנוי עיקרי בתפקיד ההתישבות, במסגרת כל המסיבות הכלכליות והחברתיות, וכי רק שנוי זה הוליד גם שנויי צורה ושיטה בהתישבות, כלומר – שינה גם את (סגנונה). כדי להכיר בדבר זה – צריך לעמוד לא רק על הרעיונות הפוליטיים, כי אם גם על תהליכי-ההתפתחות האוביקטיביים, הסוציאליים והכלכליים, אשר הרעיונות הפוליטיים משמשים להם בטוי, ואשר דרגותיהם השונות קובעות את תפקידי ההתישבות, במסגרת משטר כלכלי וסוציאלי מסוים, ומחוללת א"כ את התקופות השונות. בלעדי זאת לא יובנו בהחלט פרקים חשובים בפרשת ההתישבות. מדוע לא עבר צפון אמריקה לרשות צרפת? ההיסטוריונים הפוליטיים אומרים: משום שצרפת חסרה אותה שאיפת-שלטון מדינית עצומה, הדרושה ליסוד מדינה מעבר לים. אולם הן במאה ה-17 – התקופה המכריעה–הצטיינה מלכות צרפת בשפע של כוחות, בעושר ובאכולוסים; וגם בשטח היזמה הקולוניאלית לא היה כוחה גרוע מכל יתר מדינות אירופה. ועוד אומרים ההיסטוריונים הפוליטיים, שרוח האומה הצרפתית רחוקה מהחלוציות ומשאיפת הגירה אל מעבר לים. אבל הן הצרפתים הקימו מקרבם כעין גזע מיוחד של תרי-יערות. אלה אנשי-הציד שבקנדה, ואשי גבורה משחרי תגליות, כגון La Sale או P’ere Marquette; בשטח התנועה מהאגמים הגדולים לצד הנהר מיסיסיפי – הבליטה דוקא צרפת כשרון גאוני בעניני התישבות ופתוח. אם לא נאבה להעמיד במרכז הכובד של הבעיה את חלוקת האחוזות בצרפת, את הגירת הצרפתים לארצות אחדות באירופה ואת תוצאת שני הגורמים הללו שהתגלתה בצמיחתה המאוחרת של התעשיה הצרפתית–בעל כרחנו נצטרך להסתפק באמתלות ריקות.

יש גם תהליכי-התישבות חשובים, המתפתחים מאליהם, מחוץ למסגרת ההגדרה הפוליטית של תולדות ההתישבות. מפעל עצמום כפתוח מערב אמריקה – מקצתו אף לפי שיטה קבועה של השקאה והתישבות – הולך ומתפתח על יסודות עצמיים בהחלט. הקהיליות הגדולות בדרום-אמריקה ובעיקר – בראזיליה וארגנטינה, רחוקות אף עכשיו – מאה שנה ויותר מאז כבשו להן עצמאות מדינית – מאותה דרגת התישבות, העשויה לפתחן מבחינה כלכלית ולהעמידן בשורה אחת עם מעצמות תבל. עד היום אין הן אלא מושבות, ולא עוד אלא שהן נמצאות רק בראשית התפתחותן, – לא כן מהלך הענינים במושבות (חסרות הדגל) (sans drapeaux), שבהן צומחים מעגלי-השפעה מסחריים ותעשיניים, ואף ישובים גדולים (כגון ישובי האיטלקים באלג'יר ובטוניס בחסות דגלה של מעצמה אחרת).

האסכולה הפוליטית, ששלטה עד כה בתולדות ההתישבות, הביאה לידי כך שהגורמים המכריעים והחשובים ביותר לא הודגשו ואף לא הובאו כמעט בחשבון, ולא עוד אלא שגרמה גם לכך שעד היום הזה אין להציל הרבה מתוך מדעי הכלכלה, במה שנוגע למבנה הכלכלי של תנועת ההתישבות בתקופות-הרכושנות השונות, ולגלגולי תנאיה וערכיה. השאלת האלמנטריות הישנות, בנוגע לתנועת ההתישבות כמהלך-התפתחות כלכלי, נשארו עד היום ללא תשובה. עוד אדוארד גיבון ואקפילד שאל לפני שנים רבות:

"האם הודו הבריטית או ג'רסיי הן מושבות? האם מושבה אנגלית ארצות-הברית של אמריקה? ואם לא–מדוע נכנה בשם מושבות את המדינות אשר יסדו היונים הקדמונים בסיצליה ובאסיה הקטנה, אעפ"י שלא היו תלויות כלל במיסדיהן? ואם כן-התישבות מהי? אם קנדה הצרפתית, לאחר שכבשנו אותה, היתה למושבה בריטית, הרי שרק הכבוש והשלטון של עם זר הם המכונים קולוניזציה. ודהבר זה לא יתכן. או שמא נאמר כי קולוניזציה פירושה המכונים קולוניזציה. ודבר זה לא יתכן. או שמא נאמר כי קולוניזציה פירושה שליחת אנשים וישובם בארץ רחוקה, שהיא מיושבה כבר? או שאין הקולוניזציה ראויה לשמה, אלא א"כ אותה ארץ רחוקה – היא ארץ לא נושבת ברובה? האם קולוניזציה פרושה גם שלטון או שאין היא אלא הגירת אנשים ממולדתם לארץ חדשה, בלא שאיפה לשלטון בארצם החדשה?" (Art of Colonisation, עמ' 8).

מבחינה ההלכה הכלכלית לא נתנה תשובה לכך עד היום. מה שניתן עד כה מבחינה זו ע"י מדעי הכלכלה – אינו עפ"י רוב אלא תורת-סוגים (כפי שאנו רואים, למשל במחקרי Roscher וגם Leorl Beaulieu), שלא הסיקה כמעט שום מסקנות עיוניות וגם לא נסתה לסכם את עבודות הנסיון בצורה של מסכת-השתלשלות. ההבחנה בין המושבות לסוגיהן – ימיה כימי תנועת ההתישבות של אירופה גופה, ועוד אצל Richard Hackluyt בחברו A Discours of western Planting, אנו מוצאים את כל נימוקי ההבחנה ואת הסוגים, כשהם מפורטים בבהירות על עמודים אחדים. ברם, אם נבוא לחרוז במחרוזת אחת את המושבות הצבאיות של סולה, את הכפרים הרוסיים בסיביר, את התישבות האסירים בגויאנה, את מטעי הקאוטשוק במערב-הודו^[1] ההולנדית ואת ההתישבות בקנדה, ולהבחין ביניהם רק לפי הסוגים – לא נצעד הרבה קדימה בדרכנו זו. ההישג החשוב היחידי של סקירה ממיינת כזאת הוא התחום העקרוני שהיא תוחמת בין התישבות של מהגרים מצד אחד, ובין כל שאר המושבות למיניהם – מצד שני. במקצוע זה, – כמו בכמה שדות-מחקר אחרים, התקדמה ביותר התורה הסוציאליסטית, אשר – באיפתה לברר את חוקי ההתפחות הרכושנית – נתקבלה בחזיונות שאי-אפשר היה לבארם מבלי למשוך את תנועת ההתישבות לתוך מעגל המסיבות הדינמיות. דבר זה אירע פעמים: בראשונה – בשעת חקירה (ההצטברות התחילית) (“Ursprungliche Akkumulation”) שקרל מרכס כרך אותה, מתוך הכרה גמורה, בשפע המתכות היקרות שנתגלו בשטחים החדשים מעבר לים; ושנית – חקירת האימפריאליזם, אשר מבחינה עיונית נתבאר ע"י הילפרדינג, רוזה לוכסנבורג ואחרים כתוצאת הזרם העודף של המרץ הרכושני לתוך התחום הקולוניאלי הבלתי-רכושני. מעבר לנקודות בודדות אלה לא התקדמה גם התורה הסוציאליסטית (מלבד, אולי, סקירתו הקצרה של פארווס (השיטה הקולוניאלית והמשבר). ואולם התנאי הראשון לגבי חדריה עיונית לתוך התנועה הקולוניאלית הרכושנית בדרגותיה השונות, מבחינת התהליך הכלכלי שבה, הוא – שלוב ההתפתחות הקולוניאלית לתוך מסכת ההתפתחות הכלכלית של המשק והחברה באירופה.

בכל דרגות הקפיטלזם המודרני היו התנועות הקולוניאליות ותהליכי ההתישבות קשורים בהתפתחות זו קשר מהודק. ואעפ"י כן כמעט רק השם והעובדה של ההתישבות הם הדבר המשותף לכל תקופות ההיסטוריה הרכושנית. לא כן בנוגע לצורות, לשיטות ולטיב התפקידים של ההתישבות: כאן יש לציין כי כל דרגה בהתפתחות הרכושנית – מקבילות להדרגות מסוימות, צורות, שיטות ואלמנטים של ההתישבות. כשם שכל תקופה במשטר המשק והחברה יש לה דרגה מתאימה במבנה הייצור – אם המלאכה, תעשיה או חרושת כבדה, דרגה מתאימה בתחבורה, בתנאי השלטון, במסחר-החליפין, – כן יש גם לכל תקופת התפתחות דרגה מתאימה במבנה ההתישבות, עם המשכת התפתחותם של הייצור, התחבורה, השלטון ומסחר-החליפין כלומר – עם המשכת ההתפתחות הסוציאלית והכלכלית מתפתחים ומשתלשלים גם כל האלמנטים של ההתישבות: הפוליטיקה הכלכלית של (המושבות) המפותחות, הצורות הכלכליות לשליטת (העולם הישן) במושבות, כוון הייצור הקולוניאלי ונצול התוצרת, ערך המושבות במשק העממי בכללו, בחירת הדרכים להגשמת הפעולה הקולוניאלי נוצול התוצרת הכלכליות לשליטת (העולם הישן) במושבות, כוון הייצור הקולוניאלי ונצול התוצרת, ערך המושבות במשק הממי בכללו, בחירת הדרכים להגשמת הפעולה הקולוניאלית וכן גיוס ההון להשקעות ואופן הנהלתו, צורותיהם המשפטיות של המושבות והשפעותיהן הפוליטיות. מתקבלת איפוא השואה מסובכת מאד, שבצדה האחד – סוג ההתישבות בתקופה פלונית, ובצדה השני – תנאי הייצור והתחבורה, צורות השלטון, ועל כולם – תנועת האולוסיה של הארצות (הישנות).

ודוקא מבחינת הגישה ההזאת מתנדף אותו ניגוד עיקרוני, שהיו נוהגים לראות בין התישבות המובססת על עבודת המתישבים עצמם ובין שאר צורות של עבודה קולוניאלית, והיו רוצים להגדיר בעזרת ההקבלה של פוליטיקה קולוניאלית לעומת פוליטיקה התישבותית, מבחינה סוציאלית-פסיכוללוגית ומוסרית נהיה אנו האחרונים לכפור בניגוד זה. הוא קיים ועומד ללא כל ספק – מבחינת ההשפעות הסוציאליות, צורות הייצור ומגמות ההתפתחות הפוליטיות, הצומחות מתוך התישבות מהגרים ונושאות אופי עצמי, שלא כצורות התנועה הקולוניאלית, המבוססות על נצול בלתי מוגבל של אוצרות הטבע באזורי המושבות ושל הפועלים הילידים, וכן על חמסנות מסחרית בלתי מרוסנת. אולם גם תנועת ההתישבות וההגירה, המתקדמת מאליה בתקופות שונות של ההתפתחות הרכושנית, אף היא קשורה תמיד בדרגת ההתפתחות הכללית של המשק והחברה, וקשר זה הוא הקובע את דמותה המיוחדת, את דרכי גיוס ההון, את הייצור החקלאי והתעשיני, את חלוקת-המעמדות הסוציאלית ואת הרכב השלטון. אף היא אינה בוחרת לה כרצונה, לפי אידיאולוגיה מופשטת, את המכשירים הכספיים, את דרכי עבודת ההתישבות ואת הכוון בהנהלת המשק, כי התקופה שבה היא נמצאת מטביעה עליה את אופיה ואת צורותיה ושיטותיה המיוחדות, המשברים, החלים מפעם לפעם בהתפתחות הרכושנית של אירופה, משברי-המעבר הגדולים של ראשית הפריחה הרכושנית והמפכה התעשינית, מחזוריות המשבר בארצות התעשיה המפותחות, הגאות והשפל החוזרים כסדרם במערכות החיים הכלכליים – כל אלה הגורמים הם המציינים את התקופות האופיניות של ההגירה מאירופה אל מעבר-לים.

תפיסה כללית זו טעונה, כמובן, כמה הגבלות חשובות. אמנם עם כל פרק חדש בהתפתחות הסוציאלית והכלכלית בכלל מתחולל שנוי מאתים בכל מבנה ההתישבות. אולם גם אם מתעוררים תפקידים תפקידים חדשים, שיטות חדשות להמצאת הון, צורות חדשות של עבודה ומסחר–אין כל השנויים הללו מכחידים את התפקידים, השיטות והצורות של תקופות-ההתישבות הקודמות, כי אם רק מכניסים שנוי-ערכין מסוים. וכן הולכת ונוצרת שכבה חדשה, המציינת את הדרגה החדשה במהלך ההתפתחות ההתישבותית, כבכל יתר מקצועות החיים החברתיים של האדם – כן גם פה תתכן רק עדיפות מסוימת של צורה פלונית לגבי אלמונית, ולא דחיקה מוחלטת של צורה אחת מפני חברתה. דבר זה מן הנמנע הוא, כאשר יעיד המהלך האורגני של ההשתלשלות החברתית. אלה הם פני הדברים בעולם-המושגים הסוציאולוגי, לרבות את מושג הרכושנות גופה. בימינו אלה, ימי הרכושנות המוגמרת, נותרו בחיקה חטיבות חברתיות עצומות שהן בלתי-רכושניות, כגון החטיבה העצומה של משק האכרים. חברת-המעמדות המודרנית מכילה עוד בתוכה שרידי הבדלים סוציאליים מבחינת המקצוע והיחסים הפטריארכליים. ההכרה הלאומית שבימינו אינה נקיה ממסורת שבטים או משפחתיות: בימי החרשות הכבדה נותרה עוד המלאכה הזעירה לפליטה גדולה. וכן במקצוע ההתישבות, בה אנו מוצאים גם בימינו אלה שכבות שלפי כל עצם המבנה שלהן שייכות הן ודאי לאותן ההתחלות הראשונות של הפעולה הקולוניאלית, אשר על סף הרכושנות בראשית צמיחתה, אבל ימי זהרן חלפו ועברו, וזה כבר נצטברו על גביהן שכבות של צורות חדשות, עד הגיע התנועה הקולוניאלית לאותה מדרגה, שעליה היא נמצאת בימינו, – בהשפעת דרכי הייצור, תנאי התחבורה והשלטון ותנועת האוכלוסים. עד ימינו אלה נשתמרו אחדות מחברות-המסחר שזוכיות מונופולין להן, הכל פי מידת התנאים הנוחים לנצול מונופולי ולרווחים מופרזים ממין זה, כלומר–לפי שעור הצלחת ההון במונופוליזאציה של התוצרת הקולוניאלית, שבר זה אמור, למשל, במידה מיוחדת בתוצרת הגומי, – כל עוד לא תושג תוצרת חימית ממין זה, שתסתור את כל חשבונות הייצור הטבעי. כאן מתרכזות השקעות עצומות של הון-מטעים, הנמשך ע"י סכויי הרווחים המונופוליים. ואמנם הרווחים של החברות למטעי גומי מגיעים למדרגות מופרזות ביותר, כפי שיעידו המספרים הבאים:

50 מפעלים בריטיים, מהגדולים ביותר, שלמו דיבידנדה לבעלי המניות כלהלן:

50 מפעלים בריטיים, מהגדולים ביותר, שלמו דיבידנדה לבעלי המניות כלהלן:

3 מפעלים שלמו דיבידנדה בת 300% ויותר

3 מפעלים שלמו דיבידנדה בת 200-300%

7 מפעלים שלמו דיבידנדה בת 100-200%

12 מפעלים שלמו דיבידנדה בת 50-100%

13 מפעלים שלמו דיבידנדה בת 25-50%

12 מפעלים שלמו דיבידנדה בת 10-25%

מצד שני אין לשכוח, כי (החלטות השייט) הראשונות של הפרלמנט הבריטי, שעל פיהן הותר האימפורט והאכספורט הבריטי רק לאניות אנגליות, נתקבלו עוד בסוף המאה הארבע-עשרה, בימי מלכותו של ריכרד השני. בשנת 1485 הוצאה פקודת-שייט חדשה לטובת האניות הבריטיות, ועל פיה נטלה מאניות זרות זכות ההבאה של יינות בורדו וחמרי-צביעה מטולוז לאנגליה. אולם באותם הימים לא היו האמצעים הללו נתנים להתגשם, – כי לא היו לאנגליה אניות במספר הדרוש, – ואין הם מטביעים את חותמם על הזמן ההוא. תקופת המונופולין של השייט – תקופת הפריחה היא. גלוי שדות-זהב מעורר קדחת קולוניאלית בכל פרקי ההיסטוריה הרכושנית. דבר זה מסייע לא פעם (באוסטרליה בשנות החמשים של המאה הי"ט, בטרנסואל–כמה עשרות שנים אח"כ) להתגבר על נקודת הקפאון בהתפתחות הכלכלית של המושבות, אבל מעולם לא היה בולמוס המתכנות היקרות גורם כה טפוסי וחזק בתנועה הקולוניאלית, וכה משפיע על המסיבות הכלכליות, כבימים הראשונים של הבהלה לזהב.

תסבוכת הבעיה העומדת לפנינו, מצד המהות האורגנית של ההתפתחות ההיסטורית, מחמיה עוד יותר מחמת גורמים חיצוניים, שעם כל ההשפעה הכללית, שהם מקבלים מחוק ההתפתחות הכלכלית, אין הם מבוססים על אדני הכלכלה בלבד, ובתקופות מסוימות יש מהם מחזור של תנועה עצמית. גורם ממין זה היא, למשל, התערבות גורמים פוליטיים חיצוניים בשיטה הקולוניאלית. נימוקים פוליטיים – כאשר הובלט הדבר, למשל, בימי מהפכת-יולי הצרפתית ונפוליאון השלישי – עשויים להמריץ את התחרות הקולוניאלית, אף אם מבחינת התנאים הכלכליים של התקופה אין סבה ישרה לכך. קוניונקטורות דיפלומטיות שיסודתן רק במשחק המסובך של הפוליטיקה המיניסטריונית – כגון ההסכם שבין צרפת ואנגליה כנגד רוסיבה בימי נאורינו, – יכולות לעורר בפוליטיקה הקולוניאלית זעזועים, שאלמלא הן לא היו באים לעולם, מצד שני עלולה תסבוכת פוליטית גם להחליש ואף להשבית לפעמים תהליכי-התישבות שיש להם שרשים עמוקים בגורמי הכלכלה. הפוליטיקה הלבנה של אוסטרליה (White Australian Policy) והאמצעים הנמרצים מצד קליפורניה כנגד הגירה מאסיה – דכאו מאד את תנועה ההגירה היפנית, או הטו אותה לקוריאה, אעפ"י שבתנועה זו פעלו ופועלים גורמים סוציאלים עצומים. גורם חיצוני אחר – והוא קבוע למדי – המרפה את מלהך התנועה של ההתפתחות הקולוניאלית, הוא – תנאי האקלים והטבע של הארצות הקולוניאליות. אמנם אף גורם זה גמיש הרבה יותר מאשר דמו בתחלה. עוד לפני 80 שנה לא נמצא אדם (ואף לא חכם-כלכלה מרחיק-ראות כפרידריך ליסט) אשר יעלה על דעתו את האפשרות לפתח תעשיה מודרנית בארצות הטרופיות והסובטרופיות, שנחשבו רק למקורות של חמרם גלמיים. אולם לאור התפתחות התעשיה ההודית מאז ועד עתה, או לאור הנדידנה החזקה של ענפי-התעשיה אמריקניים מסוימים מחלקן הצפוני של ארצות-הברית לחלקן הדרומי, זה עשר שנים בערך, – אנו באים לידי מסקנה אחרת לגמרי. – בכל זאת קיימים גבולות מסוימים לכושר הסתגלות זו, והם נראים לנו עד היום כגבול בל יעבר. תוצאת הדבר היא שהערך היחסי שיש לסוג מסוים של פעולת התישבות במסגרת הכללית של התנועה הקולוניאלית, הולך ומשתנה עם השתנות מבנהו של המשק העולמי למשל: איי האנטילים הבריטיים, שהיו פעם אבן-החן היקרה ביותר בכתר הקיסרות הבריטית ותפסו את מרכז הכובד בכל העושר הקולוניאלי, ירדו ממעלתם כמה וכמה מדרגות, ואף נעשו לטורח ולמקור של דאגות לקיסרות הבריטית. לעומת זאת עלה במאה האחרונה ערכם של שדות הנפט והקאוטשוק, במידה שהלכו ונתפתחו תעשיה האוטומובילים והשמוש בשמני דלק. וכשם שעם גלוי שטחים חדשים ע"פ האדמה, שלא נודעו עד כה, אין הארצות הישנות נעלמות, כמובן, מהמפה הגיאוגרפית, ורק ערכן היחסי משנתה, – כן גם הולך ומשתנה הערך היחסי של המושבות – ואתו היחסים ההדדיים בינן לבין עצמן ולבין אירופה, – במידה שהולכים ומשתנים תנאי ההתפתחות של המשק העולמי.

ברור שכל הגורמים המגבילים והמסבכים ממין זה אינם מערערים בשום פנים ואופן את היסודות שהונחו בתפיסת סקירתנו זו, ואולם הכדאי לבסס על סמך זה נסיון חדש בתאור הדמות הקולוניאל-היסטורית? מבחינה זו הננו תמימי דעים עם ההיסטוריון וודרו וילסון (Woodrow Wilson), הכותב במחקרו על מהלך ההיסטוריה האמריקנית לאמר:

"נקל לערוך את רשימת כל הכתבים המחוזיים, מאשר למצות תוך הכרוניקה את הפרשה הסוציאלית של מחוז אחר, ואם כי הקל ביותר הוא גם הטפל יותר, נקל לסדר קטלוג מאשר להראות מה הם הכחות החיוניים ומשאות-הנפש אשר פעלו בשעת חבור הספרים, המנויים בקטלוג".

לעומת זאת יש להדגיש בפירוש, כי בעקב השיטה אשר נקטנו יתבלט בסקירנתו זו שנוי-ערכין בהרכב הכללי של הענין הנדון. הקבלת הסקירה הזאת לעומת התפיסות הישנות – מבליטה במבנה הכללי כמה הבדלים מפתיעים. ההיסטוריונים המדיניים מוכרחים לייחד לכל אחת מהאומות הישבניות פרק בפני עצמה. ספרד ופורטוגל תופסות ע"כ במחקריהם מקום גדול בלא שעור. לעומת זאת מצומצם ביותר המקום שנהגו לייחד להתפתחות הפנימית של הגורמים הסוציאליים והכלכליים במושבות. מלבד זה הנה בנוסחה הישנה אין הפרשה הקולוניאלית בעיקר אלא פרשת מלחמות ושלטון, בה בשעה שבסקירתנו זו מובאים שני החזיונות של התנועה הקולוניאלית, והמקום המרכזי נתייחד לפרוצס ההתישבות גופה.

לא שאפנו בשום פנים לשוות לסקירתנו אופי של ספר למוד ולחרוז בו ככל האפשר את כל התאריכים והעובדות. אף רחוקים אנו מלהאמין בפא זה – שאין כל שגיאה בתאריכים שלנו, אז שבכל העובדות אשר צוינו בספר זה לא תמצא אף אחת שאפשר להטיל ספק בכוח-ההוכחה שלה. נסינו בעיקר לעמוד על הסיבות הגדולות ולהאירן מבחינת כמה פרטים אופיניים. יתכן שסקירתנו זו תתן מקום לטעון שהפרזנו במקצת בהערכת הידיעות האלמנטריות של הקורא.

בחומר-הידיעות, הנוגע להתפתחות המשק והחברה של אירופה בתקופותיה השונות, מסתמכת סקירתנו בעיקר על החבור החשוב (הרכושנות המודרנית) פרי עבודתו של מורי פרופ, ורנר זומברס. עם כל חלוקי-הדעות הרציניים שבינינו מבחינה עיקרונית והסתכלותית – רואה אני ביצירה זו אחד ההישגים הגדולים במקצוע ההיסטוריה האוניברסלית, שקיומו מובטח לו לעתיד לבוא.

1. מערב-הודו – האיים האנטיליים של אמריקה.