תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות/ז

החיים הסוציאליים הפנימיים של המושבות הבריטיות בצפון אמריקה היו בתחילה נתונים להשפעת נסיונות קואופרטיביים ואף קומוניסטיים. זהו קומוניזם של הכבוש הקולוניאלי. את סדרי החיים בוירגיניה רצו לקבוע לפי קומוניזם מטעם השלטונות. צורת המשק, כדברי דויל, צריכה היתה להיות "חוה משותפת או קבוץ חוות, שהעבודה בהן נעשית בפועלים שכירים, המקבלים תמורת עבודתם את כל צרכיהם וחלק מהכנסות המפעל". כל המסחר צריך היה להמצא ברשות הצבור. המתישבים הביאו את תוצרתם למחסן משותף וקבלו את צרכי המזון ומלבושיהם מחנות משותפת לכולם. אולם לא עברו אלא שנים מעטות, וכבר הקיץ הקץ על שיטה זו, בימי סיר תומס דייל. סימנים ראשונים לגויעת השיטה הקיבוצית נתגלו בזה, שהתחילו מקצים לכל מתישב 3 אקרים אדמה כרכוש פרטי. במרוצת השנים הלך והתגבר בלבבות רעיון הרכוש הפרטי, עד שלבסוף ירש את מקומה של השיטה הקואופרטיבית הנ"ל.

מעין זה היה גם מהלך ההתפתחות בחופי אנגליה החדשה. בחוזים שנעשו בין הצליינים וסוחרי לונדון נכלל סעיף המחייב "להמשיך את השותפות שבע שנים, ובכל הזמן הזה יהיו הרווחים, שיגיעו אליהם בדרך מסחרית או בדרך אחרת, נחלת הקבוץ כולו". המתישבים קבלו על עצמם לעבוד בשדות משותפים, לטובת הקבוצה כולה. אולם אף כאן נתמוטטו הסדרים הללו כעבור שנים אחדות, ובש' 1624 נתן לכל מתישב אקר אחד, שבו "יוכל לגדל תבואה לצרכיו הפרטיים". רוב אדמת החריש של אנגליה החדשה נחלקה לשדות גדולים, שנמסרו לעבוד הקבוצות, אם הללו יכלו לבוא לידי הסכם ביניהן בדבר תנאי העבודה. במקרה כזה היה עליהן לגדור בכוחות משותפים את אדמת הקבוצה. "אולם הנסיונות הללו לחיי קואופרציה רחוקים היו מאד מלהשביע רצון, וברוב העיירות היו המגרשים הפרטיים גדורים, והאכר בצאתו לחרוש חלקה פלונית-אלמונית מוכרח היה לעשות את דרכו בשבילים מסובכים".

במשך ההתפתחות הכלכלית והסוציאלית של המושבות הלך וניטשטש אופין הקואופרטיבי, שנתהווה בתקופת הרכוש, ובמקומו בא מבנה סוציאלי המיוסד על אדני היזמה הפרטית. אמנם בנין סוציאלי זה הכיל שני מעמדות מתנגדים; מצד אחד האמידים – נוטעים בוירגיניה, אנשי ספנות בבוסטון, סוחרים בניו-יורק וכדומה; מצד שני – דלות, מנוולת, שבה "הצטינו" ביותר חיי ההרפתקאות של ציידי מיין וצודי החיות ההולנדיים, ששכנו בין שבטי ההינדים. ברם בין שני הקצוות הללו נמצא מעמד בינוני, כלומר: אכרים חפשים העומדים ברשות עצמם. הללו היו רוב מנין ורוב בנין של האוכלוסים. לפי השערתו של י. ט. אדמס, אחד הבקיאים ביותר בתקופה הנדונה, הגיע מספר האוכלוסים הכללי בש' 1689 ל-206,000, ובהם – כמאתים אלף איש שחיו על הקרקע או גרו בעיירות זעירות, שהכילו לא יותר משני מנינים של משפחות. המרכזים העירוניים היחידים, שאוכלוסיהם היו מרובים מזה בסוף המאה ה-17, היו – בוסטון (7000 איש), ניו-יורק (כ-5000) וניו-פורט (קרוב לאלפים איש). בטרם החל אימפורט העבדים בהמונים – היו רוב האוכלוסים החקלאיים הללו, גם בדרום גם בצפון אכרים בעלי משק בינוני, שנעבד על ידם ועל ידי בני משפחתם ורק במקצת נזקקו לפועלים שכירים. ובמקום שנתרכזו שטחים גדולים ברשות אחת – אי אפשר היה לעבד אלא את מקצתם, מחוסר ידים עובדות. הללו שמשו בעיקר אדמת ריזרבה, לפי שפוריות הקרקע הבלתי מזובלת הלכה ודללה, בעיקר במקום גידול הטבק, ומפעם לפעם הורגש הצורך להכניס שטחים חדשים לתחום העבוד. קולונל וילים פיטצהוג, שרצה למכור את אחוזותיו בש' 1686, מספר, למשל, כי במקום אחד היו לו אלף אקר, בהם 300 "הראויים לנטיעה", והשאר – "סבכי יער מצוינים". במקום אחר היו לו 23,000 אקר, ורובם ככולם אדמת-בור.

המחסור בפועלים שכירים נגרם גם ע"י העובדה ש"הגבולות", כלומר יערות בראשית, היו בכל מקום קרובים לישוב מהלך שעות אחדות, ולכל היותר – מהלך יום אחד; ואפילו מי שהיה תמול פועל משועבד יכול היה למחרת לעמוד ברשות עצמו ולעלות בסולם הכלכלי, ביחוד – אם הספיק לחסוך משהו בימי שכירותו.

את התמונה הכללית של ראשית ימי החברה הקולוניאלית באמריקה מתאר אדמס לאמר:

"אריסטוקרטיה העוברת בירושה לא היתה בארץ, והמחיצה הגמורה האחת בין המעמדות היתה זו שבין העבד-לצמיתות ובין האזרח החפשי. אמנם התקיימו דרגות מבחינת רוחת החיים ומקצוע העבודה, וגם הפליה בעניני בחירות, אולם השטחים הרבים שהיו פנויים, ביחס או בהחלט, אוצרות של יבשת בתולה, הבקוש הרב לפועלים שמספרם היה מצומצם, חוסר כל הגבלות מטעם החוק בנוגע לאיזה מעמד שהוא (פרט לעבדים) – כל זה יצר אפשרויות-עליה בלתי מוגבלות ועשה את החברה לרבת-תנועה".

כדאי לציין פרט אופייני מאד: בין ארבעים וארבעת הצירים של בית-הנבחרים בוירגיניה, זו המושבה האריסטוקרטית, נמצאו שבעה אנשים אשר היו לפני חמש שנים שכירים משועבדים, בפרלמנט מש' 1632 נמצאו לא פחות מששה פועלים שכירים עפ"י חוזה. מחבר הספר "רפואת וירגיניה" ("Virginia' s cure") שפורסם בש' 1662 מניח – הנחה מופרזת בלי ספק – שרוב צירי הפרלמנט בוירגיניה באו למושבה כפועלים עפ"י חוזה, בה בשעה שהבחירה לפרלמנט היתה כבר פסגת העליה הסוציאלית.

ואולם גם הפועלים השכירים – כפי שמעידים תנאי הייצור – לא היו נתונים כלל בתנאים כה קשים, שבהם נמצאו המוני העובדים האומללים באירופה. רכוש רב שנצטבר במושבה – כלול היה בעיקר בסוגי התוצרת לאכספורט. מאלה היו טבק, אינדיגו, אורז וחמרי-בנין לאניות – נשלחים לאנגליה, דגים מיובשים ומעושנים – למדינות הקתוליות בדרום אירופה, מזונות ובקר – למושבות הבריטיות במערב הודו. טבק בלבד נשלח מוירגיניה בש' 1619 בסך 20,000 לי"ש, בשנה שלאחריה – 40,000 ובש' 1622 בסך 60,000 לי"ש. בולמוס הטבק גבר במידה כזו ש"בלע" את גידול התבואות ובש' 1623 התקינה הממשלה בכל עדה ועדה בתי-אוסף לבד, וכל מתיישב נתחייב להפריש אחר האסיף כמות מסוימת של תבואה, כדי לשמור על המושבה מפני סכנת רעב. מצד שני ניסו מתחילה המלכים מבית סטיוארט למנוע את הבאת הטבק לאנגליה. ג'יימס הראשון התנגד מטעמים מוסריים לגדול הטבק, לפי שהוא "גורם קלקול גמור וחדש במינו לגוף האדם ולמידותיו". לפיכך אסר באנגליה את גידול הטבק בכלל, ואת האימפורט הגביל והעמידו על 55,000 לי"ש לשנה. ואולם כל ההגבלות והחומרות כנגד התפשטות השמוש בטבק, התנדפו כעשן. לפי דין וחשבון אחד מהתקופה ההיא נמצאו בש' 1615 בלונדון בלבד 7000 חנויות טבק. מכל מקום, בראשית המאה ה-18 כבר הגיע אכספורט הטבק מהמושבות האמריקניות לעשרים ואחד מיליון פונט לשנה, בש' 1750 הוכפל ערך האכספורט הזה, ובסוף המאה ה-18 עלה למאה מיליון פונט, כמחציתו – מוירגיניה בלבד. השוקים הרחבים של בריסטול, גלזגו וליברפול קלטו חלק מהכמויות העצומות הללו, ואת השאר היו מעבירים ליתר ארצות אירופה, שמחירי הטבק בהן היו גבוהים עוד יותר. המושבות היו שולחות את הטבק רק לאנגליה, בהתאם לחוקי המסחר ששררו בימים ההם. מסחר הטבק שמש בסיס עיקרי לרוחה הכלכלית של ערי החוף באנגליה, אף לאחר שמחירי הטבק התחילו יורדים בהדרגה.

אינדיגו – היתה שולחת בעיקר קרולינה הדרומית. באמצע המאה הי"ח הגיע אכספורט זה לחצי מיליון פונט לשנה.

חשיבות גדולה – שזמן רב לא זכתה להערכה נכונה – היתה להתפתחות המסחר עם איי מערב-הודו, מזמן התבצרותם הכלכלית של מושבות היבשת. מסחר זה יש לראות בו חשיבות משולשת:

ראשית-כל היו האיים הללו קולטים את התוצרת החקלאית של אותן המושבות, שלא יצרו סחורות אכספורט בשביל אירופה, כלומר – ישובי אנגליה החדשה, ניו-יורק, פנסילבניה, ישובי הצרפתים בסביבת מיסיסיפי, ובמקצת – גם קרולינה. מספר האוכלוסים של איי מערב-הודו בסוף המאה הי"ז היה קרוב ל-150,000 (בהם 122,000 עבדים). הללו הוצרכו למזונות, עצים ושאר חמרי-בנין, סוסים ובקר. תמורת זאת היו נותנים סוכר, מלאסה (לעשית רום, שהיה מביא רוחים מרובים). צמר-גפן וחמרי צביעה; אנגליה החדשה ספקה לצרכי האיים דגים ופסולת דגים בשביל העבדים, רעפי-עץ לגגות, מסגרות לחלונות, סוסים, שומן חזירים וירקות. אולם גם קרולינה הדרומית שלחה לאיים ברבדוס וקורקאו ולאיי ליוארד – בשר, חמאה, טלקום ונרות, קרשי שנדרש לה לצרכי הגנה. וכדי שלא תהא אנגליה כפופה באימפורט ארזים ואשוחים, זפת, עטרן ואורז. בש' 1707 טען, למשל, סוחר מסורינם בסירה אחת "ששה-עשר סוסים ארוכי-זנב, חמשים אלף מוטות-אלון. שלשת אלפים רגל קרשים, עשרים וחמש חביות בצלים, מסגרת שלמה לסירה אחרת, 25 רגל ארכה ועוד".

שנית – מסחר זה נתן אפשרות לישובים הצפוניים והתיכוניים לסלק את חובותיהם חלף האימפורט הרב מאנגליה (תוצרת התעשיה למיניה, כלי-מותרות וכד'). לפי חשבונותיו של לורד שפילד הגיע הגרעון של מדינות אנגליה החדשה – ניו-יורק, ניו-ג'רסיי ופנסילבניה במאזן מסחרן עם אנגליה, במשך 1770-1773, ל-30,960,603 לי"ש. בעזרת המסחר עם "איי הסוכר" שולמו עודפי-האימפורט הללו. וכיון שאיי מערב-הודו היו משלמים בעד האימפורט לא רק בתוצרתם הטרופית, כי אם גם בכסף ובזהב ובשטרות-פרעון שקבלו מאיי האנטילים של ספרד ומיבשת אמריקה הספרדית – ע"כ היה המסחר הזה גם אחד הצנורות לשאיבת כסף וזהב ממושבות ספרד ופורטוגליה – לאנגליה.

שלישית – נתן מסחר זה לאניות הבריטיות את היכולת לנצל באופן רציונלי את נסיעותיהן בהובלת סחורות, ודבר זה הגביר, כמובן, את תנועת האניות. אחד הדרכים הקבועים היה משמש, למשל, להובלת מזונות ועצים לאיי מערב-הודו, ומשם להובלת סוכר וצמר-גפן לאירופה, על מנת לשוב ולהוביל משם לצפון אמריקה תוצרת תעשיינית. היתה גם דרך-מסחר הפוכה מזו: משלוח חמרי-בנין לאניות, עצים ודגים מצפון אמריקה לאירופה, משם – לחופי אפריקה לשם קנית עבדים, מחופי-אפריקה – עם מטען העבדים – אל "איי הסוכר", ומשם היו האניות מפליגות לצפון אמריקה, טעונות סוכר, צמר-גפן ומלאסה.

אפשר לומר שעד סוף המאה הי"ז היו המסחר והתחבורה בין בוסטון ומערב-הודו או בין מערב-הודו וטשרלסטון – ערים הרבה יותר מאשר בין בוסטון וטשרלסטון... באכספורט מהמושבות הבריטיות לאנגליה תפס בימים ההם מקום חשוב גם משלוח חמרי-בנין לאניות, לפי שהצי המסחרי של אנגליה הלך וגדל. וביחוד נתרחב ציה הצבאי, זה לרוסיה ולארצות הסקנדינביות – בטלה אנגליה עוד בסוף המאה הי"ז את המכס על החמרים הללו, ולא עוד אלא שהכריזה על מתן פרסים מיוחדים למייצרי קנבוס, זפת, עטרן, עצי תרנים וכד'. הפרס למגדלי קנבוס היה 6 לירות לטונה (בש' 1702), לזפת ולעטרן – 4 לירות, לשרף וטרפנטין – 3 לירות לכל טונה. מלבד זה היה המפקח הראשי של כל מושבה רשאי לציין ב"חץ המלך" את כל העצים שהגיעו לשעור-קומה מסוים, כדי להפרישם לצרכי הצי-הממלכתי. החוטב עץ כזה נענש בקנס של מאה לי"ש. אולם גם הפרסים מזה וגם הקנסות מזה לא יכלו להועיל הרבה. וביחוד – באנגליה החדשה, לפי שבמדינה זו גופה התפתח בנין האניות במידה כה חזקה, שחמרי-הבניה לא הספיקו לה אלא בדוחק.

לעומת זאת תפס האכספורט של חמרי-בנין מקרולינה מקום חשוב במאזנה המסחרי, סטטיסטיקה מדוייקת אין בענין זה, ברם לפי ריינאל נשלחו בשנת 1754.

מקרלוינה הדרומית	759	חביות טרפנטין
	2943	" עטרן
	5869	" זפת
	1,114,000	קרשים
	210,000	קורות
	395,000	רגל עצי-בנין
מקרולינה הצפונית -	61,528	חביות עטרן
	1,255,000	" זפת
	10,429	" טרפנטין
	762,330	קרשים
	2,647,000	רגל עצים

אולם לא בן-לילה הגיעו הדברים לידי התפתחות זו. אין לשכוח שמראשית הוסד המושבות ועד ימי המסחר הזה – עברו כמעט מאה וחמשים שנה. המסחר התפתח בהדרגה ברוב עמל ושקידה, מבלי להעזר בתשומת-לב של הצבור, כי רחוק מאד היה מהלך ההתפתחות הזאת מדרך-המלך של הציביליזציה. הקשרים עם "העולם-התרבותי" היו מעטים ורעים, ו"העולם התרבותי" לא העלה כלל על דעתו מה יהא בסופן של נקודות-התישבות אלה. הדרך מאנגליה החדשה לאירופה נמשכה 8 שבועות ויותר, ולברבדוס – 4 שבועות. עתונים – טרם יהיו בימים ההם, וחליפת-המכתבים – יקרה ובלתי בטוחה. מכתב היה חוזר ונשלח שלש פעמים או ארבע פעמים, ויש שכולם הלכו לאבוד. בכל החוף האטלנטי של צפון אמריקה, ממיין ועד פלורידה, מקום שם בקשו משמרות הגבול הספרדיים – ללא כוח מספיק וללא מתישבים – להגן על מדינתם בפני חדירת המתישבים, היו פזורים כפרים קטנים, עיירות וחוות מטעים בודדות. בכל אלה התנהלה מלחמה חמורה, מלחמה בקרקע הקשה ובשבטים ההינדיים, הנסוגים לאט-לאט, מלחמה לתקון עולם במלכות שדי ולשלטון עצמי דמוקרטי. במרחק שעות-נסיעה אחדות ממקומות הישוב השתרעו לאין קץ וגבול יערות בראשית הדוממים, השרויים בחשכת עולמים. עוד דורות אחדים לאחר כך מספר אחד הרוכלים, שסחר עם שבטי ההינדים, כי לא פעם היה נודד מילים רבים מבלי שיזדמן לו לראות שום מקום ששם תחדור השמש – אף כדי טפח אחד ואף בימים הבהירים ביותר – מבעד לצמרות העצים העבותים.