תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות/ד
ד[עריכה]
המהלך החיצוני של תנועת ההתישבות בתקופותיה העיקריות ידוע למדי. לעצם ההתפשטות באדמת אמריקה קדמה שורת נסיונות ישבניים, שיש לראותם בבחינת המחנה החלוץ לפני הישבנות. הנסיונות הראשונים ממין זה נעשו באירלאנד. כאן בקשה המלכות ליישב באופן שיטתי את עודפי האוכלוסים הבריטיים ולמצוא ע"י כך תרופה לצרה הפוליטית המתמידה. הוקדשו לכך אמצעים צבוריים ותשומת-הלב סולקה מן המפעלים ההרפתקניים מעבר לאוקינוס וניתנה לאירלנד. במשך זמן רב פוסחים עוד חסידי ההתישבות על שתי הסעפים ואינם יודעים אם להעדיף את מינסטר וקארי (מחוזות באירלנד) על חבל ההתישבות מעבר לאוקינוס, אם לא. הטרמינולוגיה שהיתה נהוגה אצל הטודורים (שושלת בריטית) בנוגע לאירלנד, טרמינולוגיה של התישבות היא. שמות כגון יליד (native), מושבה (colony), מטע (plantation) – אמורים באירלנד 30 או 40 שנה עוד בטרם נוסד הישוב האנגלי הראשון על אדמת אמריקה. במשך כל ימי מלכות אלישבע, עד מפעל-ההתישבות הגדול של ג'יימס הראשון באולסטר, תוכנו פעם בפעם תכניות למשוך מהגרים אנגליים. ספסרים רבים, אם מבין אצילי הכפר שבאנגליה המערבית או מבין הקצינים המבוטלים, שהשתתפו במלחמות אירלנד, שלחו סוכנים למשוך מתישבים. סיר האמפריי ג'ילברט, וישבנים אמריקניים אחרים שבאו אחריו, צברו כאן את נסיונותיהם הראשונים בעניני התישבות.
תחנה שניה במהלך ההתפשטות לפאת מערב היו הנסיונות לבצר עמדה איתנה בניו-פאונדלנד. מקום זה היה כבר מאז עשרות בשנים אחד ממקומות-הדייג החשובים ביותר לעמי אירופה. בתחילה היו האנגלים נופלים בהרבה מהדייגים הפורטוגיזיים, הספרדיים והברטוניים. נוסעי אניה אנגלית אחת, שחזרה לאנגליה בש' 1528, ספרו כי בהיותם בדרך "נקלעה האניה לתוך מים חמים כרותחין, ומיראתם פן תמס זפת הצפוי של האניה – חזרו מדרכם והוטלו לניו-פאונדלנד, מקום שם מצאו כחמישים סירות-דוגה ספרדיות, פורטוגיזיות וצרפתיות". ואולם 15 שנים לאח"כ מציינת הודעה ספרדית אחת, שאנגלים כבשו לעצמם עמדה איתנה במסחר הדגים של ניו-פאונדלנד. בראשית המאה הי"ז היה מספר הדייגים האנגליים בניו-פאונדלנד 9000 ויותר; זוהי קבוצה רבת-ערך לא רק מצד משלח-היד שלה. כי אם גם מצד היותה הרזרבה החשובה ביותר של אנגליה בשביל הצי המסחרי והצבאי. לפיכך שקדה מלכות בריטניה על הגנת עניניהם. ידוע, שלורד בורליי הוציא פקודות מיוחדות, המחייבות את תושבי אנגליה לאכול דגים בתקופת הצום, כדי לסייע ע"י זה להתפתחות הדייגות והימאות הבריטית. הדייגים האנגליים היה להם טעם וענין מיוחד, לרכוש להם נקודות בצרון בניו-פאונדלנד: מתחריהם הצרפתיים והפורטוגיזיים היו להם אוצרות-מלח די הצורך, ולפיכך שלו את הדגים ישר לתוך אניותיהם, ולאחר מליחה ואריזה היו מובילים אותם למכירה, מבלי לעגון אף בנמל אחד שבדרכם. ואולם בתנאי האקלים האנגלי אי-אפשר היה להפיק בזול מלח ממי הים; והנה תחת לקנות מלח ביוקר בדרום-אירופה – התחילו הדייגים הבריטיים מתקינים שמורי-דגים ע"י יבוש. לפיכך העדיפו את הדייג בדוגיות קטנות, בקרבת מקומות-היבוש. בדרך זו נעשו לאדוני הנמלים ומישורי החוף, באין מפריע. מקום-כנוסם העיקרי היה נמל סנט ג'ונס, מקום שם התכנסו בימי העונה מאות דוגיות אנגליות.
משלחת-המתישבים הראשונה לניו-פאונדלנד הגיעה שמה בש' 1583, בהנהלתו של סיר ג'ילברט עצמו, שבא אל החוף עם שוטטה קטנה, בת 5 אניות, ו-260 איש (פועלי-בנין, בעלי-מלאכה, נפחים, צורפי-מתכת וחוצבי-מכרות) ומטען גדול של צעצועים וכלי שעשועים עממיים, "כדי לקנות את לב הפראים". – בטכם חגיגי הוא מודיע בשם המלכה על זכות השליטה בניו-פאונדלנד. אולם לא עברו אלא חדשים-מספר, וכל הענין הזה עלה בתוהו: כל הבאים, הרפתקנים שלא יצלחו להתישבות, עזבו את הארץ החדשה וחזרו לאנגליה; בדרך חזרה זו בא המות על ג'ילברט עצמו, זה המנהיג הנאצל, שהיה בעל אופי חזק ומבט רואה למרחקים.
בש' 1610 התחילו שוב מטפלים בתכניות הללו. מתייסדת חברה מיוחדת של "מעפילים ונוטעים מלונדון ובריסטול לשם התישבות ונטיעה בניו-פאונדלנד". אולם גם מפעל זה, שעבר כמה וכמה גלגולים עד שנתגלגל לידי סר ג'ון קאלוורט, הביא תוצאות דלות מאד. ובינתים פרצו סכסוכים בין קבוצות-המתישבים הראשונות ובין הדייגים, שמאנו להכיר בסמכות השפוט של המושלים והרשות המקומית; בפרלמנט הכריע כף האינטרסים של הדייגים כנגד עניני המתישבים. בש' 1628 אף הביא קלוורט את משפחתו לניו-פאונדלנד לשם ישיבת-קבע. אולם מחמת האקלים הקשה ואיבתם הגלויה של הדייגים – החליט, כעבור עונה אחת, לעזוב את ניו-פאונדלנד, והוא שנעשה אח"כ, בהיותו כבר לורד בלטימור, למיסדה של מרילנד.
ההתישבות הבריטית על אדמת אמריקה גופה התפתחה אז, כידוע, בשני מרכזים: האחד – מפרץ טשיזאפיק בדרום (ושטח הלוי שלו – וירגיניה), והשני – מפרץ מאסטשוסטס בצפון (ושטח-הלוי שלו – "אנגליה החדשה"). במשך המאה הי"ז יצאו משני המרכזים הללו – מטעמים ונימוקים שונים ובצורות שונות – דחיפות להרחבת ההתישבות ואז התחילה להוסד שורת ישובים חדשים ממאסטשוסטס צפונה עד ניו-המפשייר ומיין. כומר אחד, רוג'ר וילימס, אשר התקומם בבוסטון כנגד הכפיה הדתית של השלטונות הפוריטניים, ולאחר שתבע לשוא חקיקת חוק על סבלנות דתית הגלה מן המדינה, – יסד מושבה מיוחדת רוד-איילנד (בש' 1636), אשר שמשה מקלט לכל הנרדפים על עניני דת. באמצע המאה הי"ז היה מישור החוף בצפון אמריקה, משפך הקונקטיקוט ועד אחרי נובה-סקוטיה, זרוע ישובים אנגליים. קבוצת דיסידנטים מוירגיניה יסדה בש' 1653, בהנהלת רוג'ר גרין, את הנקודה אלבמרלה, מקום-הישוב הקבוע הראשון בגבולות המדינה הנקראת עכשיו צפון קרולינה (בארצות הברית). גם פנסילבניה, שנוסדה לפי טשרטר שנתן לויליאם פן, וגם מדינת מרילנד כלולות מתחילה בשטח וירגיניה.
פתוח ההתישבות באמריקה – וכן כוון הייצור בישובים בודדים – היה מותנה בעיקר ע"י גורמים גיאוגרפיים ואקלימיים. ההתישבות מתרכזת עפ"ר לאורך הנהרות, במפרצים המצויים לרוב ליד החוף האטלנטי, שכן אלה שמשו נמלים טבעיים ותחנות חבור לגבי העולם הישן. אניות הזמן ההוא יכלו לעשות את דרכן, לאורך מילין רבים, בנהרות הנשפכים לתוך האוקינוס, כגון: קונקטיקוט, הודסון, דילאואר, סוסקאנה, פוטאמאק, יורק, ג'יימס, רואנוקה. אניות נושאות טבק היו מפליגות ממפרץ טשיזאפיק, עושות את דרכן במעלה הנהרות ועוגנות במקומות בנין-אניות של נוטעי-הטבק הגדולים, כדי לטעון שם את סחורתן. האניות ההולנדיות היו טוענות תדיר עורות ליד מצודת אורנז', שם נמצאת עכשיו אלבני.
זמן רב היו המתישבים משתקעים רק ליד דרכי-המים הטבעיים הללו, ולא נמצא בהם אחד שתקע את אהלו במקומות הרחוקים ממים עמוקים. זמן רב מקובלת היתה הסברה, שרוכסי ההרים הנמשכים ממיין ועד אלבאמה, והסוגרים על האזור המערבי, התיכוני מפני החוף, הם שמנעו את המתישבים לחדור לשטחים חדשים, בראשית התישבותם – ברם סברה זו אינה עומדת בפני הבקורת. מלבד ניו-אנגלנד, שמישור החוף בה צר מאד, לא הגיעו המתישבים מעולם עד ההרים, ובדרום היה נוף ההרים רחוק מאזור ההתישבות מאות מילים. רשת הנהרות היא שמשכה את המתישבים והסיחה את דעתם מאדמת ההרים. לעומת זה נוצרו טפוסי משק שונים גם על אדמת החוף גופה, בשל התנאים הטבעיים השונים של הקרקע והאקלים. ב"אנגליה החדשה" אין המישור נמשך יותר מ-50-80 מיל, האדמה אינה דלה אבל קשה לעבדה, הקיץ קצר ועונת-העבודה מוגבלת. כאן נמשכו, איפוא, המתישבים לדייגות, בנין אניות, הובלה ומסחר, – כל זה, כמובן, מלבד הספקת מזונות לצרכי עצמם. באזור הבינוני – ניו ג'רסיי, דילאואר ופנסילבניה – מגיע כבר רוחב המישור למאה מיל ויותר. רצועת החוף מסאנדי הוק ועד כף מיין אינה רבת מפרצים כרצועת "אנגליה החדשה". כאן נפנו המתישבים בהכרח לחקלאות, שענפיה הטובים ביותר היו גדול תבואות ופירות ומרעה-בקר. בדרום פנסילבניה רחוקה אדמת ההרים ממישור החוף, הקיץ במישור הרחב ארוך וחם, וכאן מוציאה האדמה בשפע לא רק תבואה, כי אם גם תירס וטבק. זה האחרון, לפי כמותו ומחיריו, משמש זמן רב כתוצרת-מונופולין של הסביבה. מאה וחמשים שנה היה הטבק עיקר המשק, ממפרץ טשיזאפיק ועד מצר אלבמארלה. תהיה מה שתהיה כונתם הראשונה של המהגרים, – כיון שנתישבו נשתלטו בחייהם הגורמים הטבעיים.
שונה תכלית שנוי מההתישבות הבריטית היה מהלך ההתפשטות הצרפתית, שהיתה מותנית ע"י דרך-המים האחת, העוברת מכף בריטון מערבה לעבר היבשה פנימה. מפרץ סנט-לורנס, יחד עם האגמים הגדולים, מתלכדים לדרך טבעית אחת המוליכה לנהר המיסיסיפי, ומשם – ישר למפרץ מכסיקו. עוד זמן רב לפני בוא המהגרים האנגלים לסביבה זו – חקרו אותה וגם ישבוה מגלי ארצות צרפתיים, ובראשם – פר מארקט ולסל. בעקבותיהם באו אח"כ ציידים, סוחרי-פרוות ומיסיונרים. זמן רב היו היסודות העקריים של משק מונטריאל וקוויבק – מסחר פרוות עם ההינדים ומשלוח עורות פרווה לאירופה. בתחילה הכניס מסחר זה רווחים הגונים. עורות של בונים (Biber) נמכרו בימים ההם במחיר 20-25 שילינג הפונט. מושבות פליימות בלבד מכרה לאנגליה בחמש שנים (1631-1636) בונים ב-10,000 לי"ש. בדין-וחשבון אחד מש' 1634 נאמר כי סוחר מתושבי אורנז' צבר במשך 4-5 שבועות 400 עורות-בונים. אולם מסחר זה היה מוגבל מצד היקפו ועונתו.
עם התקדמות ההתישבות בצד היערות מתחיל לרדת ערך הצייד ומסחר הפרוות. לא עבר זמן רב וגם צודי החיות ההינדיים, המוכשרים מאין כמוהם למלאכתם – התחילו ממעטים בהבאת הפרוות, אע"פ שבמסחר זה השיגו את הנשק והתחמושת הנכספים. מסחר הפרוות, ששמש בסיס כלכלי להתישבות הצרפתים בקנדה, הוא גם אחד הגורמים למעוט המתישבים הללו. ובפרוץ על אדמת אמריקה התגרות הראשונות בין הצרפתים והאנגלים, היו האחרונים מרובים מן הראשונים לא פחות מפי 14.
הישובים ההולנדיים והשבדיים בתקופה ההיא לא יכלו להתפשט הרבה באמריקה, ולא רק מחמת מעוט המהגרים (ההגירה משתי ארצות אלה בכלל באה בעיקר מטעם חשש של התחרות ומחמת חקוי), כי אם גם משום זה שמראשית התישבותם היו מוקפים ישובים בריטיים, בצפון ובדרום. מצבו המשובח של האי מאנהטן, מבחינת נמל מסחרי (שם הקימו ההולנדים את כפרם הראשון הגדול), ומעלותיו המצוינות של נוף הסביבה, משני עברי ההודסון – גרו תמיד את חשק השכנים הבריטיים "לעגל" את השטחים שבקרבתם.
ישובי השבדים – "שבדיה החדשה" – היו מרוכזים על חופי הדילאוואר, וכדרך שוכני-גבולים בצפון אמריקה היו מתפרנסים ממסחר פרוות וחטיבת יערות, ואת צרכי-המזון שלהם היו מספקים בידי עצמם. התישבות השבדים היתה מעין תערובת של שבדים, פינים והולנדים. אולם כולם יחד היו מעטים מאד. בשעה שהישובים הללו, יחד עם ההולנדיים, נכבשו ע"י אנגליה – היה מספר כל התושבים הסקנדינביים בצפון אמריקה משש מאות ועד שבע מאות נפש.