ט[עריכה]

התנאים הללו הם המבארים לנו גם את צורות-הארגון, אשר על פיהן התפשטה התנועה הקולוניאלית בימים ההם. הקו האופייני לצורת אלה הוא – ההשתתפות המרובה של הממלכה, גם בתורת מיישב, גם בתורת קבלן וגם בתורת מוסד מרכזי, המפקח על המשק הקולוניאלי. לעומת זאת היה תפקיד היזמה הפרטית בהתישבות פעוט מאד. כי דרגת ההצטברות של ההון הפרטי באותם הימים מנעה את האפשרות של סדור הנסיעות הגדולות בדרך של יזמה פרטית. רק בעזרת אמצעי המדינה אפשר היה לכסות את ההוצאות הרבות, הכרוכות בנסיעות אלה ובמפעלי כבוש. היזמה הפרטית, בעיקר במסחר עם ארצות רחוקות, יכלה לבוא רק כהשלמה לפעולת הממלכה. עדו בראשית ההתפשטות הקולוניאלית נוסדו ע"כ בספרד וגם בפורטוגליה מוסדות ממלכתיים, שלרשותם נמסרה ההנהלה האדמיניסטרטיבית של המושבות וגם ההגשמה הכלכלית של מפעלי ההתישבות. מוסדות ממין ראשון היו – המועצה הספרדית העליונה לעניני הודו והמועצה הממלכתית בפורטוגליה לעניני הודו. המוסדות ממין שני (לעניני המשק) היו Casa de Contradtion בספרד ו Casa de India בפורטוגל. המוסדות הללו פתחו שיטה מרכזית בבנין ההתישבות הממלכתית, ותאור מודרני מאד לשיטה זו אנו מוצאים בספרו של פריסטליי (עמ' 114):

”מונופולין על הקרקעות, על התעשיה – בדרך של רשיונות ופקוח, על המסחר – בדרך הגבלות והתחמת תחומים, על הדת – כי הכנסיה היתה לאומית והמלך בראשה, מונופולין אף על המחשבה והרגש בעזרת התערבות האינקויזיציה – אלה היו העקרים היסודיים במפעל-ההתישבות המודרני הראשון. היזמה הפרטית היתה משועבדת וכפופה לפקוח. ההתישבות היתה מפעל המתקיים ע"י הכתר ולטובתו, ולא לטובת העם הספרדי, בשום מקום אחר, פרט לפורטוגליה, לא היתה השיטה כפופה לפקוח כה חמור ובלתי-עקיף, מצד הפקידים המתמנים ע"י הכתר והאחראים בלי-עקיפין בפניו.. כל זה עשה את הפקידות לכוח העומד בראש המפעל העסקי הגדול שבעולם".

המועצה הספרדית להודו נוסדה בש' 1511, ובה השתתפו בתחילה סוכן-מלכות עליון, שמונה יועצים, גובה אחד, היסטוריון וביוגרף, מתימטיקאי ופקידים שונים. לרשות המועצה הזאת נמסרו עניני ההנהלה והמשפט של המושבות והמפעלים מעבר-לים, וגם כל עניני הימאות הטרנס-אטלנטית. סדר העבודה של ה(קאזה) היה נקבע לפרטי פרטיו ע"י פקודות המלכות. ולפני התחלת העבודה היתה נערכת יום-יום תפילה, שכל פקידי ה(קאזה) היו מחויבים להשתתף בה. תפקיד המוסד היה לארגן ולנהל את ההובלה והמשלוח של התוצרת המקומית ואת האימפורט והממכר של סחורות קולוניאליות, ולאחוז בכל האמצעים שיש בהם כדי להבטיח את המדינה במסחר המשמש לטובתה. ה(קאזה) גבתה את המסים ובדקה את כל החשבונות בדבר האניות המגיעות והמפליגות, האימפורט והאכספורט, וכמו כן היתה לה רשות פקוח ומשפט בנוגע לפקידי האניות ולנוסעים בהן. היא שדאגה לקנית אניות בשביל המושבות וגם ציידה את המשלחות לשם-תגלית ואת כל אניות המלכות. סווילה, מקום מושב ה(קאזה) היתה כל הזמן מקום הכניסה היחידי לאניות מעבר-לים, וכמעט גם המקום היחידי להפלגתן. היו מקפידים מאד על כך שכל האניות יבואו דרך גואדאלכויביר ויתפרקו את משאן ליד ה(קאזה) אפילו אם מחמת סכנה הגיעו האניות לחוף אחר של אנדאלוזה או דרום פורטוגליה – נצטרכו לשלוח את משאן לסווילה, אל ה(קאזה) מסי מהלך שנגבו היו קודם כל מס-החומש הידוע (el quinto), שמקורו עוד במסורת הערבית, אשר על פיה היתה חמישית המלקוח נמסרת לחליף אם כסף וזהב הביאו או אבנים טובות ומרגליות או עבדים, אם במציאה כשרה באו או בגנבה, אם במחצת ההרים או מצואריהם של קצינים-ילידים הרוגים – חמישית השלל היתה נמסרת למלך. וסופרי הדורות באותה התקופה מציינים, שאזמרגדים ופנינים היו קשים ביותר לאמידה וקלים ביותר להברחה.

בפורטוגליה היה המסחר עם מערב-הודו נעשה רק באניות המלך, שהיו מפליגות יחד, בשוטטות גדולות, כדי להגן על עצמן. השתתפות במסחר זה היתה מותרת תמורת תשלום 1/3 מערך הסחורה. רק ענפי מסחר מיוחדים, מן החשובים והמכניסים ביותר, החזיקה הממשלה לעצמה בתורת מונופולין. כן היה, למשל, מסחר הפלפל מונופולין לממשלת פורטוגליה ומסחר הכספים עם אזורי הכסף באמריקה – מונופולין לממשלת ספרד. ממונופולין הכספית בלבד הפיק אוצר המלכות הספרדי 24 מיליון פזות מדי שנה בשנה. במידה שהשתתפה היזמה הפרטית במפעלים שמעבר לים (באותם הימים היה הדבר אמור בעיקר במפעלות המסחר הפורטוגיזי עם הודו ואיי המולוקים), היתה ה- Commenda צורת-הארגון העקרית והשכיחה ביותר. צורה זו משתלבת לתוך המבנה הכללי של המצב המשקי בראשית צמיחת הרכושנות. ה(קומנדה) אינה מפעל רכושני, ולפי מהותה מתנגדת היא תכלית נגוד לחברות הקולוניאליות שצמחו בתקופה מאוחרת והיו בנויות על עקר המניות, כלומר – ההון המשותף. הקומנדה היא בעקר אגודה לעניני מסחר ואניות, ולא חברה. מסחר עם ארצות רחוקות, ואפילו במידה צנועה, אי אפשר היה לנהל בכלל אלא בעזרת האמצעים המעטים שנצטברו ברשות יחידים. שכן דוקא הערים העשירות ביותר לא נתנו את ידן למפעל שמעבר לים באופן קבוע ותדיר, אלא בבחינת מאורע חד-פעמי, או מאורע המתרחש מתקופה לתקופה. אפילו אניות מהימים ההם אי-אפשר היה להתקין ולצייד אלא בעזרת אמצעים של אנשים רבים. במאה ה-16 – מספר אחד ההיסטוריונים העתיקים, – הרויחה נירנברג הרבה ע"י השותפות עם הפלורנטינים, הגינואיזים והפורטוגיזים, ויחדו קנו 3 אניות, ציידו אותו ושלחו בהן סחורות לקאליקוט, ומשם הביאו מיני תבלין ואבנים יקרות, שהביאו להם רוחים מרובים. (קומנדות) ממין זה היו גם חברות המסחר הימי של הצרפתים והאנגלים במאה ה-16. כגון החברה הצרפתית Moscovy, או החברה האנגלית שנקראה בשם (חברת סוחרים מעפילים לשם גלוי גלילות, דומיניונים, איים ומקומות לא נודעו). אופי המפעלים המסחריים הללו היו, כמובן, מיוסד על העיקר של מחזורים קטנים לערך ומחרים גבוהים, אין לשכוח שהתוצרת הקולוניאלית בימים ההם לא היתה עדיין בבחינת תוצרת המונית, המשמשת לצרכי האוכלוסים יום-יום, שהרי כוח הקניה של ההמונים עלול היה לשלול מהמפעלים הללו מלכתחלילה כל תקותה להצלחה. יבואו המחירים ויעידו. בראשית המאה הט"ז היה בליסבון מחירו של

פונט פלפל – שילינג וחצי

פונט קנמון – 3 שילינג וחצי

פונט קרנפול – 3 שילינג ורבע

פונט אגוזי-בושם – 5 שילינגים ורבע

פונט זנגביל – 2 שילינגים.

ויש שהמחירים עלו עוד למעלה מזה. כך למשל העלו האנגלים, עוד בש' 1591, את מחיר הפלפל עד 8-6 שילינגים הפונט. הסכון שבמפעלי-הימאות הראשונים היה, כמובן, גדול למדי. שבירת, אניה, שוד, מזג רוחות רע, מעילות המלחים, אי-הבטיחות בדרך השייט – כל אלה היו עלולים להפוך השקעות גדולות לאפס וריק. הסכנות הללו היו חמורות כאן יורת מאשר בים התיכון, שבו שלחו את אניותיהם אך הפלורנטינים והויניציאנים מתוך דאגה וחששות. אולם אם הסכונים היו חמורים מאד, הנה גדולים היו סכויי הרוחים עד כדי כך, שלמרות הכל משכו את הלב. מלבד זה נוסף עוד יתרו, לדבר, כי בזכות הקשר הישר עם ארצות המטמונים יכלו הפורטוגיזים והספרדים לזכות גם ברווחים של מסחר-הבינים, שעד כה היו עולים בחלקם של סוחרים מצריים וערביים. עוד בימי קרל החמישי היו סוחרי ספרד מקבלים ממכרות-הכסף האפריקניים שלהם רווחים עצומים עד 200%. היו אפילו משלוחים אחדים של תוצרת הינדיות שהביאו לפורטוגליה רווחים בשעור 1000%. ואם גם היה הרווח הממוצע, במשך תקופה ארוכה, 80% ויותר – הרי גם ברווח כזה אין לזלל כל וכלל. בסווילה ובליסבון, הלך ונצטבר רכוש רב, למעלה משעור כל התקוות. סוחרים מכל אירופה התחילו להתכנס בליסבון, לפי שהפורטוגיזים לא נטלו על עצמם את משלוח הסחורה לשאר ארצות. במשכם את הלקוחות לליסבון, מקום שם היתה הממשלה מפקחת על המסחר, מנעו את הוזלת סחורה מצד הסוחרים הפורטוגיזיים, העלו את המחירים בעזרת ההתחרות שבין הקונים האירופיים, והביאו לעיר מקור חדש של הכנסות, כי ע"כ המתה תמיד מקהל הסוחרים הזרים שבתוכה. וככה נעשתה ליסבון במאה ה-16 לאחת הערים העשירות, הגדולות והמתוקנות שבכל אירופה. מותרות ותרבותה הרהיבו את עיני בני הדור ההוא.