ח[עריכה]

בתקופה זו של ההתישבות היתה ההגירה של עמי אירופה, מארץ מולדתם אל המושבות, מעטה מאד, ולא רק מבחינת המספרים המוחלטים של המהגרים, כי אם גם מצד ערכם באחוזים לעומת מספר האוכלוסים הכללי. לא היה שום לחץ בלתי-עקיף אשר ימריץ את ההגירה; ספרד ופורטוגליה היו מיושבות במידה מעטה לפי הערך, ושווי-המשקל של המשק בארצות הים התיכון עוד טרם נתערער ע"י מהפכות כלכליות ורבוי חזק של האוכלוסים. מלבד זה עוד היו דרכי החבור בימים ההם מעטים ויקרים. לפני נסיעתו הראשונה מבקש קולומבוס לקחת לו לבני-לויה אסירים מבתי-הכלא, ורק בזכות התערבותם של האחים פינקון עושה הוא את דרכו בלוית אנשים מהימנים יותר ובנסיעתו האחרונה, שעמדה במזל אדישות ואכזבה, נאלץ באמת להזקק לפושעים שלוקחו מבין אסירי המלך.

ממשלת ספרד בקשה לכתחילה לפתח את ההגירה למושבותיה החדשות. צו מיוחד, שהוצא בש' 1495, התיר את ההגירה לכל נתיני הכתר הספרדי, ואף הבטיח לספק להם את צרכי מחיתם במשך שנה אחת, אם יתתחייבו להשיב 2/3 מכל הזהב שימצא ועשירית אחת אחת מכל שאר החמרים. בש' 1511 ו-1518 הוצאו פקודות חדשות, שהיו עשויות להמריץ את אכרי קסטיליה להגר אל המושבות. מראשית המאה ה-16 הגרו כל שנה מאות אחדות של משפחות למערב-הודו ולדרום-אמריקה. אולם משהגיעו לספרד השמועות על חדירת הספרדים לארצות המטמונים של שבטי האינקא והאצטקים, והאגדות על הררי זהב שההרפתקנים צוברים עשו להן כנפים, ותושבי ספרד אחזם בולמוס של הגירה לארצות הרחוקות – נזדרזה הממשלה מיד לעצור את הבולמוס הזה. כי אעפ"י שההגירה לא היתה המונית, הורגש בכ"ז מיד מחסור בפועלים. מלבד זה חששה ממשלת ספרד לרפיון כוחה הצבאי, כי בגלל עניני ארגוניה היו לה סכסוכים עם איטליה, ולאחר אחוד השושלת הספרדית עם ההאכסבורגית (בש' 14969) נסתכסכה גם עם אירופה התיכונית.

עפ"י הפקודות החדשות של הממשלה לא הותרה היציאה מספרד אלא ברשיון מיוחד מאת המלך. מותר היה להפליג רק מסווילה, והנסיעה נקבעה למחוז מסוים. מובן מאליו שההגבלות הפחידו את אלה שאמצעיהם היו מעטים או שרוחם לא היתה נועזת ביותר. יש עוד לציין, כי כל הרוצה להגר צריך היה להוכיח שהוא ואבותיו ואבות אבותיו לא נענשו ע"י האינקויזיציה. דבר זה היה עשוי מצד אחד למנוע את היהודים, האנוסים, המוירים והמוריסקים מלהתישב במושבות; ומצד שני (ביחוד – אם נביא בחשבון את האופי הנוצרי של מחנות הכובשים) עשתה בזה הממשלה נחת-רוח לאינקוזיציה.

לפי ידיעות רשמיות נמצאו באמריקה הספרדית בש' 1574 כלומר כשמונים שנה לאחר התחלת ההגירה אל מעבר-לים, 32,000 בתי-אב אירופיים. במשפחות רבות היו הנשים ממוצא הינדי, ברם קרוב לוודאי שהישוב הלבן באותם המקומות מנה כמאה אלף נפש.

ההגירה מפורטוגליה היתה דלה עוד יותר מההגירה הספרדית. לאחוזות שבהודו ובאפריקה לא הגרו כמעט כלל, לפי שלא היו שם לפורטוגיזים נקודות-ישוב או מטעים, וגם האקלים הטרופי הכביד מאד על האירופים להתישב שם לאורך-ימים. ואולם משראתה פורטוגליה את עצמה והנה היא עומדת לפני שאלת התישבותו של שטח גדול ודל-אוכלוסים כמדינת ברזיליה, – נתברר לה שבהיות אוכלוסיה היא מעטים, לפי הערך, אין בכוחה לשלוח את האנשים הדרושים, ומה גם שלא היה אז בפורטוגליה שום מניע כלכלי, שימריץ את התושבים להגר ממולדתם לארץ רחוקה. לפיכך לא יפלא שפורטוגליה – בנגוד לתפיסה הכללית ששלטה בימים ההם ושלפיה כוונה גם הפוליטיקה של ההגירה מספרד – לא יכלה לבחור את המהגרים מבין נתיניה בלבד. ההגירה לברזיליה הותרה בתחילה באופן רשמי לכל נתיני האומות הקתוליות, והמסים הופחתו עד המינימום, מבלי לפגוע כמובן במונופולין המסחר של ארץ-האם. ואולם גם האמצעים הללו לא עזרו לעורר הגירה חשובה לברזיליה. למעשה היו המהגרים בתקופה הראשונה יהודים, ואפילו פושעים שנשלחו כל שנה מפורטוגליה בשתי אניות מיוחדות. אף המושל הפורטוגיזי הראשון העליון, תומה די-סוזה, היה ממשפחה יהודית נכבדה. בש' 1549 התחיל מכהן במשרתו והצטיין בכשרונותיו האדמיניסטרטיביים עד כדי כך, שלזכותו זו של מלשוח יהודים מפורטוגליה לברזיליה לשם התישבות, רואים אחדים מהחוקרים סימן לנדיבות-לב, לעומת צרות-העין של ממשלת ספרד. מובן שהשקפה זו היא מוטעית מעיקרה, כי אין להפוך את ההכרח של פורטוגליה לצדקה. למעשה, לא היתה שיטת-ההגירה הפורטוגיזית אלא תוצאה הכרחית מצרכיה הכלכליים של פורטוגליה.