ז[עריכה]

דעה זו, בדבר הכוון העיקרי של ההתישבות בראשית צמיחת הרכושנות – אין לתת לה, כמובן, פירוש קפדני עד כדי אבסורד. למעשה נפתחו, בזמן קצר לערך, אחדים מענפי-הכלכלה מעבר לים. ואף כי זו היתה התפתחות אטית והפריחה הכלכלית חלה רק בתקופה מאוחרת. בכל זאת הטביעה את חותמה על אחדים מגלילות המושבות.

כראשון לענפים אלה יש לציין את מסחר-העבדים, שאותו התחילו הפורטוגיזים לפתח בתקופה מוקדמת, עוד בימי היינריך יורד-הים, לאחר שהתפשטו בהדרגה לאורך החוף האפריקני, בשנת 1442 עסקו כבר משלחות פורטוגיזיות לא רק בהבאת זהב וביצי יענים כי אם גם בהבאת עבדים לליסבון. בשנת 1444 נוסדה בלאגנס, עיר חוף בפורטוגליה, החברה הראשונה למסחר-עבדים. בש' 1469 השיג פרנאנדו קומז זכות מונופולין למסחר עם מערב אפריקה, ועיקר המסחר הזה היה – משלוח עבדים. בעבדים השתמשו במקצת גם בפורטוגליה גופה, אולם רובם נשלחו לעבוד במטעי קני-הסוכר במאדיירה. גויניאה, קונגו ואנגולה נעשו לאט-לאט למחוזות העקרים של מסחר זה, ועליהם נוסף אח"כ מוזאמביק. סנט-פאולו די-לואנדא היה שוק-הכושים הראשון והראשי. אולם גם האיים הכנריים שמשו בכל התקופה ההיא מקום תחרות לציידי-עבדים, שנתכנסו לשם מפורטוגליה, ספרד וצרפת. (בקאדיס ובסווילה) – אומר Viera y Clavijo – (לא היה חזיון שכיח יותר ממראה קרונות טעונים לרוב שבויים מעבר לים, עבורם למלכות מס בשעור חלק חמישי ממחירם), הספרדים שהגיעו לאמריקה ונתנו את דעתם על ציד העבדים – עשו בזה מעשה רגיל בהלכם בעקבות רבים שקדמו להם, שכן הם קנאו בפורטוגיזים ובקשו לעמוד אתם – לפחות בשטח זה – על מדרגה אחת. קולומבוס אף הוא עבר במסעותיו על פני גויניאה ורגיל היה בציד אנשים ובממכרם. בשנת 1494 הוא מציע לפפרדינאנד ואיזבלה לכסות את הוצאות ההתישבות ומסעי התגליות ע"י מכירת הינדים שבויים. ובשנת 1495, עוד טרם קבל תשובה להצעתו זו, שלח בפעם הראשונה 500 הינדים שבויים לספרד, ואחריהם הוסיף לשלוח שבויים מקרב ההינדים. זמן רב היה המסחר בעבדים הינדיים מקור-הכנסות עיקרי לפקידות הספרדית באמריקה. ואלם לאחר שנתברר, כי עבודת השבויים ההינדיים לא תצלח בספרד ואף לא במושבות האמריקניות, הוחלט מיד לעשות כמעשה פורטוגליה ולהשתמש בעבדים כושיים. בש' 1521 תפסו כבר בקובה הכושים את מקומות העבודה של ההינדים ילידי הארץ, ההולכים וכלים. באמצע המאה השש-עשרה נמצאו כבר במכסיקו כ-20,000 כושים. מטעמים פיסקליים קבעה הממשלה השגחה חמורה על משלוח הכובשים למושבותיה. כן, למשל, קבל המושל של Bresse בשנת 1518 זכות להביא כל שנה 4000 כושים, ואת זכותו זו מסר לקבלן אחד בסכום 25,000 דוקאטים, בש' 1528 נמסרה זכות זו לסוחר הגרמני אהינגר, לאחר שהוגדלו דמי הרשיון וגם הוטל תשלום מכס על כל עבוד שהובא.

הענף הכלכלי השני במכסיקו היה – חפירת כסף בהרים. ביחוד נתפתח הענף הזה לאחר שנכבש אזור זאקאטקאס, העשיר מאד במכרות-כסף. הדרך משם הוליכה, בשנות החמישים של המאה ה-16, לאזור דוראנגו. כאן פותחו מכרות הכסף בעיקר ע"י משפחת איבארה המפורסמה, ומכרות אלה הן שעוררו אחרי כן קנאה ותאות בצע עזה אצל דרייק והאוקינס. לגאות חדשה זכו מכרות הכסף לאחר שהמציא ברתולומי מדינא (בש' 1557) את אמצעי האמלגמה לשם הפקת כסף. בש' 1562 נמצאו כבר בזאקאטקאס מכרות שהפיקו מהן כסף בדרך הימית: היו שוטחים את בצר הכסף על קרקע-החומר שבחצרותיהם, מריצים על פניו פרדות כדי לשקע לתוכו כספית ומלח, וכך היו מתיכים את הבצר, שעמד בפני פרוצס ההפקה הנ"ל. אבן נגף בדרך התפתחותה של תעשית הכסף היה המחסור במלח ובכספית, כי לפי פקודת המלכות אסור היה לייצר באמריקה חמרים אלה, שלא להזיק לתעשיה הספרדית.

על מידת הפשע של מכרות המתכות האלה תעיד העובדה, שהן שמשו מקור ליצירתן של כמה חטיבות עושר מן הגדולות ביותר בתקופת הקולוניזציה. משפחות כגון de Trevino, Onate de Saldivar, נעשו במאה ה-16 לבעלי מיליונים של פזות-כסף, אם כי מיליונרים בפזות כסף במאה ה-16 אינם שקולים, כמובן, כמיליונרים שבימינו. במשך מאתים שנה היו ההכנסות השנתיות של המלך מגיעות בממוצע לרבע מיליון פזות, וההכנסה השנתית של בעלי המכרות – לשני מיליונים. מסביר למרכזי המכרות התחילו להבנות בהדרגה ישובים של עובדי אדמה ויצרני מזונות שונים. (אין לשכוח) – אומר פריסטליי – (כי פרשת הגבולות של מכסיקו לא היתה קשורה בפתוח שטחים רחבים לעבודת אדמה או לתחום תעשיה מגוונת, כי אם בישובים שנתרכזו מסביב לאזורי המכרות אשר שפע הכסף שמש דחיפה לגדול פתאומי ודרמתי).

הענף הכלכלי השלישי, אשר התחיל להתפתח באותה התקופה, היה גדול קני-הסוכר. מוצא קנה-הסוכר הוא ספרד או באיים האטלנטיים. נסיונו של קולומבוס בגדול זה לא עלה יפה, ובש' 1511 לא נמצא עדיין באיי מערב-הודו סוכר די הצורך לאוכלוסי המקום. אולם לא עבור כשש שנים – והנזירים הגירונימיאניים שלחו לבתיהם תשורות ובהן סוכר וצמר-גפן מעשה ידיהם. אגודת הנזירים הללו סייעה להרחבת תוצרת הסוכר, בקבעה פרס בן 500 פזות לכל טחנת-סוכר חדשה. בש' 1520 בטל המלך את מכס המכונות, שהיו דרושות לתעשית הסוכר, וא החלו לבוא המאיים הכנריים מומחים לענף זה והתעשיה הקדמה במהירות. בש' 1590 כתב יוזי אקוסטה, שמטעי הסוכר הם התעשיה החשובה ביותר באיי מערב-הודו. סאנטו-דומינגו היתה שולחת כבר לחו"ל כמאתיים אלף פונט, ומפעלי-סוכר גדולים נמצאו בפירו ובאמריקה המרכזית.

בדרך כזו נקלטו, כמובן, באדמת אמריקה גם הישגים אחרים מפרי הציביליזציה האירופית. הכומר קובו מציין, י העושר, אשר צברה אמריקה בראשית התישבותה מגדול פירות ובהמות-בית, אינו פחות אולי מערך הכסף והזהב אשר הוצאו מתוכה. חוקר שני מציין, כי 199 מ-247 זני צמחים, שהתחילו לגדל באמריקה, ממקור אירופה הם.

אולם אחרי כל אלה אין לשכוח שכל ענפי הכלכלה הללו, בראשית תקופת ההתישבות, הם ותוצאותיהם אינם אלא חזיונות-לואי טפלים לתנועת הקולוניזציה. עם כל ההכנסה הרבה שהביאו מסחר הכושים, מכרות הכסף ומטעי הסוכר – לא נחשבו אלא כטפל לעיקר הקולוניזציה. ויש שהענפים הללו שמשו מקלט לאנשים בעל-כרחם, לאחר שכל עמלם בחפוש זהב ומשי מעבר לים עלה בתוהו.