תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בראשית ימי הרכושנות/ד

ד

מהו הגורם אשר הפך את התנאים הללו לאבן-פנה בשביל ההתפשטות הקולוניאלית? חלוצי הכובשים מעבר-לים – מדוע זה פתחו במידה כה חזקה את השאיפות הקולוניאליות? מדוע נעשתה התנועה הקולוניאלית בבחינת הכרח למשק האירופי? כדי לתרץ שאלה זו צריכים אנו לסקור תחילה בקצרה את מבנה משק האירופי בימים ההם.

המשק של עמי אירופה היה נתון אז, כידוע, במעגל מצומצם ומסוגר של תוצרת, מסחר, תצרוכת וריפרודוקציה פשוטה. החקלאות, יחד עם גדול בקר, היתה המקור העיקרי של הפרנסה. אמנם היו גם מרכזי פריחה למלאכה, כגון מלאכת-האריגה בפלאנדריה (חלק מבלגיה והולנד), הספקת תכשיטים ונשק – באיטליה, ועוד. אולם כל המרכזים הללו לא היה בהם כדי לשנות במאומה את עיקר מבנהו של המשק הכללי. לפי מידת כוח-הקניה של האכרים במחוז פלוני כן מדדו הללו לבעלי-המלאכה והסוחרים, בני הישוב העירוני של אותו מחוז, – ולפי מה שניתן בעלי-המלאכה והסוחרים מאת אחיהם האכרים – כן נתנו הם לחקלאות ולענפי המלאכה והמסחר בכלל. דוגמא בולטת למחוזות כלכליים מסוגרים ממין זה משמשות הקהיליות האיטלקיות, על המדרגה הגבוהה של התפתחות המסחר ומחזור הכסף בתוכן. בספרד לא נמצאו בסוף המאה ה-15 יותר משלשת מיליוינ תושבים. ועל כל הארצות כמעט רבץ עול כבד של מסים, בעקב המלחמות הממושכות (מלחמת קרל החמישי, למשל). הענף הכלכלי היחידי, שעבר במידה נכרת את גבולות העיר או המחוז, היה מסחר-החוץ, אלם מסחר זה לא היה אמור אלא במספר מצומצם של סחורות, לעומת התצרוכת הכללית. סחורות אלה היו בעיקר מזונות (למשל – דגים מלוחים) וצרכי-הלבשה, צמר ואריגים. המליחים נחשבו אז למאכל מטעמים של הנוצרים. יורדי-הים הנורביגיים היו באים עפ"ר דרך איי שוטלנד ואורקניי לים האירי, ופותחים במלאכת הדייג. משראו האנגלים כי תושבי סקנדינביה מגיעים בעזרת הענף הזה לחיי רווחה – נמלכו והתחילו הם עצמם לעסוק בו. סוחרי בריסטול התחילו לנסוע לברגן (בדרומית-מערבית של נורבגיה), אח"כ חדרו במלאכת-הדייג שלהם עד איסלנד. בדרך זו התחילו להתפתחת יחסי-מסחר בין בריסטול וארצות הים התיכון עוד במאה הארבע-עשרה. הצמר האנגלי נשלח לפלנדריה, לפלורנץ וללוקה. מרכז המסחר הזה היה בבריגה (בלגיה). בדרך כלל נשלחו למכירה למרחקים רק אותן הסחורות, שלא היו בגדר התצרוכת המקומית והתוצרת הרגילה, כלומר – דברי-מותרות בעיקר. המלחמה לכבוש שוקים בשביל כלי-מותרות, מתכות יקרות, אריגים וחמרי-צביעה עדינים. אבנים יקרות וכדומה – היא שגרמה לכך שחזקה והלכה השאיפה לחדור לתחום המדינות שמעבר לים, ומדי שנה בשנה נתרבו הסוחרים והנוסעים אשר ירדו באניות הימה, מבלי להרתע מהרפתקאות הדרך. תחבורה זו עם המזרח – היא כשלעצמה לא היה משום דבר חדש. עוד בימי פליניוס הוציאה מלכות רומי כל שנה מאה מיליון ססטרציות (כ-800,000 לי"ש) לקניות סחורות בארצות המזרח, וכמחצית הסכום הזה עלתה בחלקה של הודו בלבד. מה קרה איפוא, שדוקא בסוף המאה ה-15 נעשתה הבעיה חריפה ביותר, בהביאה לידי תנועה קולוניאלית מעמיקה?

רואה אני שלשה גורמים עיקריים לכך. קודם-כל – ראשית הצטברות ההון בנקודות מסוימות של המשק האירופי, אם כי באותם הימים היתה הצטברות זו משמשת בעיקר לא מקור של השקעות במפעלים, כי אם מקור לרבוי התצרוכת של מותרות. מרכזים כאלה, של הצטברות ורבוי תצרוכת המותרות, היו כמה וכמה. כדוגמה לכך אפשר לציין את חצרות הנסיכים. אף כאן היו נסיכי הכנסיות סוללי הדרך להתפתחות העתידה לבוא. יתכן שאויניון (Avignon) היתה החצר הראשונה המודרנית – עם קהל משמשים, אצילים וחצרונים כהלכה, שלא נועדו אלא לשמש את החצר, וכן גבירות-חצר המצטיינות תדיר בהליכותיהן ובשאר רוחן חיי החצר של נסיכי איטליה כרוכים בתקופת הזוהר של האפיפיורים ברומא, מפאול השני עד ליאון העשירי. עם קאתארינה מדיצי ובית ואלואה (Valois) התחילו חיי החצר להתרכז בצרפת. בשנת 1542 הגיעו ההוצאות הכלליות של מלך צרפת ל-2,955,000 ליבר^[1] שהוצאו למותרות. צרכי הבזבוז של הנסיכים הטביעו, כמובן, את חותמן על חיי החצר. ברם אין ספק שצדק זומברט באמרו בספרו (עמ' 722);

"מהלך החילוניות לא היה מתפשט מהר, והבזבוזים לא היו מגיעים בזמן קצר לפסגה כה גבוהה – אלמלא נפתח ליד חצר המלכות מעין אתר חשוב, אשר הזרים לתוך העולם תאוה חזקה לחיי הנאה, לששון ולהתהדרות, לאמר – אלמלא תקף את העשירים החדשים בולמים של מותרות, ממש כמחלה מכלה".

עוד בימי דנטה מוצאים אנו נגדרן בזבזני, כגון ג'יאקומו דה סנט-אנדריאה, שהיה מטיל אל הנהר כלי כסף וזהב או שולח אש בבנינים, כדי להגביר את מצב-הרוח החגיגי, וכאלה נמצאו באיטליה לרוב. ואשר לצרפת – די לציין טפוס כגון המלוה העשיר Jacques Coeur אשר ברשותו נמצאו במאה ה-15 הרבה ארמונות בפאריז, ליאון, טור ובשבעה מקומות אחרים. מלבד זה אין לשכוח שעם התחלת הנסיעות אל מעבר-לים והמשלוח הרבה של אוצרות-מתכת יקרים מאמריקה לאירופה – פעל דבר זה בלבד להגדיל את הזיקה למותרות, הן בתכשיטים והן בצרכי אוכל והלבשה. עם פתוח מכרות-הכסף מבכסיקה ע,י הספרדים, ועם שיבת הפורטוגיזים הראשונים מהודו – נעשו מאדריד וליסבון לקריות תפארה שלא היו כמותן, והסגנון הספרדי משתלט כידוע, לזמן רב בכל אירופה. באנגליה, מש' 1511 עד 1570, אנו מוצאים לא פחות מחמשה תקנונים, שמטרתם להלחם ברעה הסוציאלית של חלופי-האפנה במעמדות החברה העליונים. ואשר לבקוש מיני תבלין מארצות המזרח – לדבר זה היתה חשיבות יורת מאשר למותרות, וכפי שנקל להבין הגיע למדרגת ערך כלכלי רב. מצד אחד נדרשו התבלין מארצות המזרח לצורך שמורי בשר. כיוון שמשק הזנה לבקר עוד לא היה קיים בימים ההם, ובימות החורף היתה צפויה סכנת גויעה לחלק הגון מן הבקר – היה צורך לשחוט בסתיו בקר רב, כדי להבטיח את הספקת הבשר עד האביב. המחסור בתבלין עלול היה לסכן את כל הפעולה הזאת. מצד שני נדרשו התבלין בתורת סממני תסיסה למשקאות שונים. נקל להבין מה רב היה הצורך בסמי תסיסה לאחר שבימים ההם לא היה אף לאוכלוסים העשירים שום דבר – מלבד דבר וירקות מקומיים – לתבל בו את משקאותיהם: לא סוכר, לא קפה ולא תה שחרו, וכיון שהורגלו בשמוש תבלין חריפים, שוב לא היה קל להגמל מהם.

הגורם השני הוא זה: יחד עם רבוי התצרוכת של מותרות ותבלין – מתחילה אירופה מתרוקנת יותר ויותר מכספה וזהבה האמצעי היחיד שהיה צריך לשמש תמורת הסחורות הנשלחות מאסיה. בשעה שמסחר-החליפין בין אירופה ואסיה היה מרוכז ברשות המצרים והערביים – אפשר היה לכסות את חלק התשלום בממכר ברזל, עצים ושאר סחורות ממין זה, שהיו להם קופצים בין הסוחרים המוסלמים; ואולם לתושבי הודו ואיי המולוקים (איי התבלין) מוכרחה היתה אירופה לשלם רק במתכות יקרות (בשעה שהתיצבו הפורטוגיזים בקאליקוט לפני מלך הודו, אמר להם המלך שיש לו משלו קדה וקרנפול. קנמון ופלפל, מרגליות ואבנים יקרות לרוב; ומאת הנכרים מבקש הוא ע"כ כסף וזהב, אלמוגים ושני. ודוקא מעינות הכסף והזהב של אירופה אזלו כמעט במאה ה-14 וה-15. זרימת המתכות היקרות מאירופה החוצה הלכה וגברה, ובאמצע המאה ה-15 הורגש כבר מחסור חזק באמצעי-תשלומים, עד שהיה צורך להביא כסף וזהב מארצות אחרות.

הגורם השלישי והאחרון היה – הסכנה הצפויה לדרכי-המסחר הרגילים המוליכים לאסיה; בגללה נעשה הצורך בדרך חדשה להודו ולאיי המולוקים כבעיה חיונית ממש. דרכי-המסחר שהוליכו לאסיה בימי הבינים היו שלשה בעיקר: אחד הוליך מפלנדריה, דרך נובגורוד וקיוב לארצות המזרח, והוא שמש מקור עושר לערי גרמניה הצפונית, כגון קלן, ליבק והמבורג; השני – לאורך הריין והרונה דרומה עד היום התיכון ומשם – מצרימה; השלישי, שעבר בעיקר במקומות שלטונם של הגינואיזים, הוליך לים השחור, ומשם – לפרס. לכל דרכי-המסחר הראשיים הללו היתה צפויה סכנה ממשית במאה החמש-עשרה, וסכנה זו החמירה ביותר מחמת שני גורמים פוליטיים. המקומות שנמצאו ברשות השלטון המונגולי, וביחוד – אזור שלטונו של טשינגיס-כאן, התיחסו בעין יפה לנוצרים האירופיים. ומבחינה פוליטית אף היו נוטים להתאחד עמם כנגד העמים הערביים-המוסלמים של קדמת אסיה. לעומת זאת נשתנה המצב תכלית שנוי משעה שהתחילו העמים המונגוליים עוברים לדת האיסלם. דריסת-הרגל לאירופה נעשתה קשה יותר ויותר. עם כבושי העותומנים ויסודה של מלכות מונגולית חדשה וגדולה ע"י טימור, מלכות שנצטרפה לאיסלם, – נחסמו כמעט באמצע המאה הי"ד הדרכים שהוליכו אל פרס או עברו בגבולותיה. רק אירופים בודדים בקרו אח"כ בפרס או בהודו. מצד שני – גם השושלת המונגולית בסין, שהצטיינה עפ"ר ברחבות לב וסבלנות, נפלה בש' 1368 לפני שושלת מינג, צרת-העין "הריאקציונית" וככה נבלו גם שם נצני החיים האירופיים. מושבות הגינואיזים וסחרם בים השחור וכל מה ששרד מן הויניציאנים – הושבר שבר על שבר. השנים 1453, 1478, 1482 – מציינות את דרגות הירידה. גם על וינציה, שבמסחר-התבלין שלה היתה קשורה בעיקר במצרים, עברה הכוס. סחרה של אירופה הלך ונשתעבד יותר ויותר למתוכים מבני מצרים וסוריה. עם כבוש סאפה בצפון ושעבוד מבני מצרים וסוריה. עם כבוש סאפה בצפון ושעבוד מצרים לסלים הראשון – בא הקץ על המסחר הקונטיננטלי של אירופה במזרח. עד כמה השפיע הדבר, למשל, על מחסור המשי הסיני – יש לראות מעובדה זו, שממשלת ספרד פעלה באופן נמרץ כדי לפתח את גדול המשי במושבות המערב החדשות, לאחר שנתברר כי הארצות החדשות שנתגלו אינן מזרח אסיה, ולחבורה ישרה עם סין בדרך המערב קשה היה לצפות.

כסף וזהב, פנינים ומתכות יקרות, משי ותבלין – אלה הסחורות לא נמצאו אז איפוא בגבולות המשק האירופי, או שלא הספיקו כדי צרכיו. ואולם עם רבוי ההצטברות של ההון באירופה הלכו ונתרחבו אפשרויותיה בקנית הסחורות הללו מחו"ל. ספרד ופורטוגליה, שהיו למעשה סוללי הדרך להתפשטות הקולוניאלית, לא היו עפי"ר אלא ארצות-מעבר לאוצרות המבוקשים, שהובאו לתוכן ממושבותיהן אשר מעבר לים. בולמוס המותרות הנ"ל משתלט בכל התקופה הראשונה של התנועה הקולוניאלית. החפוש אחרי אוצרות בארצות זרות מגיע עד כדי בהלה, והנסיעות העיקריות של אנשי ספרד ופורטוגל אל מעבר-לים, ארבעת המסעות של קולומבוס, בעלי התגליות הקטנות שבאו אח"כ, נסיעות הפורטוגיזים מסביב לאפריקה – כל אלה לא באו בעיקרם אלא כדי לפשוט על הסחורות היקרות הנ"ל. הדבר היחידי, שיודע פטרוס מארטיר לבשר במכתבו הראשון על תגלית קולומבוס, הוא – מציאת זהב, במכתבו השני, השלישי והתשיעי – מבשר הוא גם על מציאת מיני-תבלין ע"י קולומבוס באיים החדשים. אופייני הדבר שההתלהבות לנסיעתו השניה של קולומבוס חלפה בספרד לגמרי, ובמקומה באו אדישות ואכזבה. ורק למראה הזהב שהובא מציבאו והפנינים מקומאנה וקובאגואה – נתעוררה בספרד ההתלהבות שנית, וכן אנו רואים, למשל, שלאחר שהצליחו הפורטוגיזים לבוא בקשר ישר עם הודו, היתה תשומת-לבה של אירופה נתונה למסחר-הודו יותר מאשר למתרחש בארצות הרחוקות של יבשת אמריקה החדשה.

בשנת 1514 קבל האפיפיור ליאו העשירי משלחת פורטוגיזית ברומי; בין המתנות שהובאו – כלי זהב ואריגים המשובצים אבנים יקרות, – הופיע גם פיל ענקי, הראשון באיטליה מימי חניבעל, וכרע על ברכיו לפני האפיפיור שלש פעמים. עוד בימי המלכה אלישבע היה מטען האניה הפורטוגלית, אשר לקחה בשבי את סיר וולטר Raleigh, – והיא אז האניה הגדולה שלא היה כמותה, עם 700 איש ו-36 תותחים לשרותה, – מורכב מפלפל, קנמון, משי, אבקת זהב, פנינים, סממנים, חרסינה ושנהב (זהב, זהב!) קראו גריאלבה ואנשיו, בדרכם על אדמת מכסיקו, ואת סיסמתם התחילו להגשים במרץ כזה, שאובידו מבקש רחמים על נפשו מאת אלהים. בשני עמודים וחצי שבספר תולדות אובידו מנה פרדריצי את המלים Oro (זהב) ו – Dorado (מכרות זהב) 45 פעמים. לאחר שקורטז דרך על אדמת אמריקה, והמושל הציע לו אדמה לאחוזה, היתה תשובתו למזכיר: (לא באתי הנה להיות עובד אדמה, כי אם לחפש זהב). ואכן בצע את אמרתו זו בכוח ובמזימה, בדברים מרובים ובגסות-רוח, מתוך חריצות רבה בלקוט הזהב וחוסר כל נימוס ויושר בחלוקתו. התרפים הממולאים זהב, שחיילי המקום היו נוהגים לקחת אתם במלחמה, שמשו כמובן, למעשה, לא הגנה על מאמיניהם, אלא מקור של בולמוס לחיילים הספרדים, אשר היו להוטים אחר האלילים הללו בלא שעור. מה פלא אפוא שההודים האמינו כי הזהב הוא אלהי ספרד? עד כמה היו גם העמים התרבותיים שבאירופה להוטים אחר ערכן החמרי של המתכות היקרות – יעיד פרט קטן זה, שהמלך קארל החמישי, שהיה (נצרך) תמיד לכסף, צוה לשבור את כלי-היקר משלל התאואלפה (Attauhalpa), – שעכשיו היה ערכם מגיע ודאי למיליונים, – ולהכין מהם מטבעות. וכל זה – אף מבלי לראות תחילה את הכלים עצמם. בולמוס המתכות היקרות נשאר קיים אף בתקופות מאוחרות בהרבה, גם ג'ון סמית בוירגיניה חפש מכרות זהב ונחושת, ורק באין ברירה נאלץ להסתפק בעורות ובדגים.

1. יחידת המטבע בצרפת (לפני קביעת הפרנק) עד שנת 1795.