תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בראשית ימי הרכושנות/ג

ג

התקדמות זו באה בעקב מספר רב של מסעי-תגליות, אשר נערכו באותם הימים ע"י נוסעים מפורסמים. נוסעים נועזים בודדים נמצאו, כמובן, בכל דור ודור, אשר העפילו לעבור את גבולות הימים הפנימיים הידועים ולפלס דרך לארצות רחוקות לא-נודעו, שמעטה האגדיות חופף עליהן. עוד במאה ה-13 ההינו שני הנזירים עזי-הלב, Carpini ו Rubru quis לחדור ללבב ארצות טשינגיסחאן. אחריהם באו שני הויניציאנים המפורסמים ממשפחת פולו, אשר הביאו לאירופה ידיעות מפורטות על החיים בסין ובהודו. אבל מה שהיה עד אז רק בגדר שאיפת-הרפתקאות של היחידים – קבל מעתה צורת תנועה אירופית קבועה.

בעת ובעונה אחת כמעט צמחו בכל הארצות הראשיות של אירופה תכניות למסעי-תגליות, מפעלים ימיים וכבושי ארצות. בהגשמת התכניות הללו למעשה נוטלים תפקיד מיוחד, במשך זמן רב, תושבי הערים האיטלקיות אשר על שפת ים התיכון (בעיקר תושבי גינואה וויניציה, וגם מבני פיזו: אנטוניוטו אוזודימארה, קולומבוס, האחים קאבוטו, וסופטשי, וראצאנו, פיגאפטה ועוד). ואין לתמוה על כך, לאחר שתושבי הערים הללו, בסחרם אל ארצות המזרח והים השחור, יכלו לצבור במשך דורות את פרי נסיונותיהם בעולם הספנות; מלבד זה נאלצו, מחמת הרפיון הכלכלי של קהיליות איטליה, לבקש שדות פעולה חדשים למרצם וליזמתם. אולם התוית התכנית והסעד הכספי למפעליהם היו ברשות שליטי אירופה הגדולים שבאותם הימים. כי גינואה וויניציאה לא היו עשירות עד כדי שיוכלו ליטול על עצמן את הגשמתן של תכניות ממין זה. מובן מאליו שהשליטים הללו התאמצו ככל האפשר להכשיר גם את בני מולדתם לתפקידי השייט. כראשון מבחינה זו יש לציין את הנסיך הפורטוגיזי היינריך יורד-הים; אמנם הוא עצמו לא ניסה כמעט להציג כף רגליו על האניה, אולם במושבו הבודד אשר אוה לו בכף על שפת האוקינוס האטלנטי, צבר ידיעות מיורדי-הים של כל מיני ארצות, אסף מפות ותרשימים על חלקי ימים לא נחקרו ודאג להכשרת ספנים ורבי-חובלים. כפי המאמצים הללו קם אותו דור של מגלי-עולם, מיוצאי ספרד ופורטוגל, שהחל בדייגו קאוס ובארתולומי דיאז, ומצא את סמל פסגתו באישיות המפורסמת של מאגילאן.

עוד בימי הנסיך היינריך נתגלו האיים האזוריים ומאדיירה, והחוף המערבי של אפריקה סויר עד כף ורדה (Verde). בש' 1470 נחקר חוף גויניאה, ובש' 1486 הגיע סוף-סוף דיאז עד קצה הדרומי של אפריקה, ליד כף הסערות, שהמלך יוהן השני, בשמחתו לתגלית זו, קראו בשם כף התקוה הטובה. כעבור שנים אחדות בא, כידוע, גלוי אמריקה על ידי קולומבוס, אשר בקש את דרך-הים המערבית להודות. בהיותם סבורים שנתגלו שערי הכניסה לארצות הפלאים של אסיה – השיגו פרדינאנד ואיזבלה מקסטיליה מהאפיפיור אלכסנדר הששי, ספרדי מלידה, אשור לזכות בעלותם על השטחים שנתגלו ע"י קולומבוס. לפי דרישת פורטוגליה חולק לבסוף העולם (בש' 1494) בין ספרד ופורטוגליה, עפ"י חוזה Fordeillas באופן כזה, שכל המקומות ממערב לקו מסוים (370 מיל מעבר לכף האיים הורדיים) שייכים היו לספרד, וממזרח לו – לפורטוגליה. רק אח"כ נתברר, שבתוקף החוזה הזה הובטחה הודו לפורטוגליה. הדבר היה בש' 1497, כאשר ואסקודי-גאמה, במסעותיו לאורך החוף, עבר את קצה הדרומי של אפריקה והגיע סוף-סוף (במאי 1498) לקליקוט, היא העיר הראשית של מלכות מאלאבאר ההודית. ואם אמנם מבחינת ההעפלה אין לדמות כלל את מעשי דה-גאמה לנסיעותיהם הנועזות של ירודי האוקינוס האטלנטי, הנה דה-גאמה הוא אשר השיג סוף-סוף את המטרה הנכספת של הנוסעים האירופיים במסעי תגליותיהם: דרך הים להודו. לאחר שחזר דה-גאמה מדרכו – הוכתר מלך פורטוגליה בתואר השליט הכובש את מסע-האניות והמסחר לאתיופיה, ערב, פרס וסין. ביאת האניות לחוף הודו מתוארת באפון נפלא ע"י Comoes בפרק הששי של לוזיאדה, זו המצבת האפית למגלי העולם הפורטוגיזים ולתקופת הגבורה של פורטוגליה. במשך השנים הקרובות לאותה תקופה נתגלו האיים הקאריביים, יאמייקה וטרינידד; מחנה כובשים משתלט ביבשה, קורטז כובש את מכסיקו, פיזארו ואלמאגרו פותחים את שערי פירו. הנסיעה הראשונה מסביב לעולם הביאה לידי כבוש איי הפיליפינים והמולוקים ע"י הפורטוגיזים, וגם לידי גלוי ברזיליה וכבושה ע"י קאבראל; ליד חופי מזרח אפריקה נבנתה שורת מצודות, ובהודו גפה נכבשה מאלאקה בימי זהרו של המשנה-למלך הפורטוגלי Albuquerque.

אף על פי כן לא היו הפורטוגזים והספרדים – היחידים המושלים בכפה. כל כמה שנתבלטו שאיפות-המונופולין של עצמי ספרד – כן גברה גם שאיפתם של עמים אחרים לנסוע בדרך הים להודו, ולמצוא ארחות כאלה שאין אניות ליסבון וקאדיס עוברות בהם. רעיון זה מצא לו תומכים גם בין אנשי-עסק. באנגליה נתנה דחיפה ראשונה לכך ע"י בריסטול, אשר היתה מאז מרכז הדייג והמסחר עם הארצות הסקנדינביות. מכאן יצא יוהאן קאבוט בש' 1497 לפאת מערב, עם כתב הראשה (טשארטר) מאת היינריך השביעי. גם הוא הגיע לצפון אמריקה (לא ידוע בדיוק אם לניו-פאונדלנד או לכף ברטון). וםא כי לא עלה בידו למצוא את דרך-הים להודו, הנה הוא שנתן לאניות האנגליות דרך באוקינוס האטלנטי למסעות הגדולים. דייגי בריסטול יגעו ומצאו בימי ניו-פאונלנד מקומות-דייג עשירים יותר ממקומות הדגה של איסלנד. הנה כי כן התחילו האניות מהלכות בתדירות ובקביעות לאותם המקומות, אשר שם נמצאו לרבו חמורי-הים והתנינים. אחד מחוקי הפרלמנט, שהוצא בש' 1540, מוסב על מי-הדייג של ניו פאונדלנד, שנקרא אז ניו-לאנד. דייגי בריסטול היו מביאים משם למולדתם משאות כבדים של דגים, מולחים אותם ושולחים למכירה לספרד ולפורטוגליה. בסוף המאה ה-16 נתרכז ברשותם מסחר-הדגים של הארצות הלטיניות.