תוכחת חיים פרשת תרומה

סדר תרומה

י'ראת ה'מקדש ו'מוראת ה'משכן אשר קדשנו במצותיו וציונו על הדבר הזה והיינו טעמא כי שם משרה הקב"ה שכינתו, כדכתיב בסדר היום, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי הגם כי פשטי הכתוב הוא המורה ומצווה ועומד על בנין המשכן ובית המקדש, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות בית הבחירה ריש פרק קמא וזה לשונו מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים הקרבנות וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כו', ושם בהלכה ג' כתב וז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים, נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דוד זה הוא בית ה' אלהים וזה מזבח לעולם לישראל, ואומר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל. ואיכא עוד מצות עשה להיות ירא מן המקדש, כדאיתא בפרק קמא דיבמות ד"ו ע"א יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת, ונאמרה מורא במקדש מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא, אלא במי שמזהיר על המקדש, ואיזו היא מורא מקדש. לא יכנס אדם בהר הבית במקלו ומנעלו ובפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנה קפנדרייא, ורקיקה מק"ו, ואין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש מנין, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם. מפורש יוצא דאיכא חיוב מצות עשה מן התורה להיות ירא מן המקדש, דהיינו ממי שהזהיר על המקדש. והיינו כי בהיות שיש בבית המקדש השראת שכינה יש לו לירא מן המקום ההוא משום מוראת מקדש שהוא מוראת שכינה השרויה שם. ומקרא מלא דיבר הכתוב ביעקב אבינו עליו השלום בסדר ויצא ויקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אין בית אלהים וזה שער השמים. הרי דבמקום מקודש שיש בתוכו השראת שכינה, יש לנו לירא להיות מורא מהשכינה, וכבר ביארו בגמרא שם, מהו ענין מורא, שלא ינהוג בתוכו שום דבר בזיון וקלות ראש וכמ"ש. ואיזה מורא מקדש לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו ובאפונדתו באבק שעל רגליו ורקיקה מק"ו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות בית הבחירה ריש פרק ז' וז"ל, מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר וממקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציוה על יראתו, ואיזו היא יראתו לא יכנס אדם בהר הבית במקלו או במנעלו שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורים לו בסדינו, ואין צריך לומר לרוק בכל הר הבית, אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס בפתח זה, ויצא בפתח שכנגדה, כדי לקצר הדרך, אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו, אלא לדבר מצוה. כל שהשלים עבודה ונסתלק לו, אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צדו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולויים מדוכנן כך הם יוצאים מן המקדש כמי שפוסע אחר תפילה לאחוריו, כל זה ליראה מן המקדש. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים, כל הנכנס לעזרה, יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה', כמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש. אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו, חייב אדם במוראו, כמו שהיה נוהג בו בבניינו לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם, ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשון כנגד שער המזרח, שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש שאע"פ שחרב בקדושתו עומד עכ"ל.

ומצינו [דף פא] שקדושת בית הכנסת, הוי כקדושת בית המקדש, כמו שאמרו במגילה דכ"ט ע"א על פסוק ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. הרי דקרי לבית הכנסת ולבית המדרש מקדש מעט. וכן מוכח ממ"ש בפ"ק דשבת די"א ע"א, ואמר רבא בר מחסיא אמ"ר חמא בר גוריא אמ"ר, כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר לרומם את בית אלהינו להעמיד חרבותיה, ופירש"י לרומם את בית אלהינו וע"י כן זכינו לתת לנו גדר ביאודה יע"ש, וכן פסק הרמב"ם בה' תפילה פי"ב ה"ב כשבונים בית הכנסת אין בונים אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר בראש הומיות תקרא, ומגביהין אותה עד שתהא גבוה מכל חצירות העיר, שנאמר לרומם את בית אלהינו. וכן פסק הטור, ומרן בש"ע בא"ח סימן ק"ן סעיף ב' יע"ש, הרי דמשוה לבית הכנסת כקדושת הבית המקדש. וכן נראה עוד ממאי דתניא בתוספתא והביאה הרי"ף בהלכות מסכת מגילה פ"ג, ופסקה ג"כ הרמב"ם שם בה' תפלה פי"א ה"ב וז"ל, ואין פותחים פתחי בית הכנסת, אלא במזרח והחונים לפני המשכן קדמה. וכ"כ הטור ומרן בש"ע שם בא"ח סימן ק"ן יע"ש הרי דמשוה קדושת בית הכנסת לקדושת הבית המקדש וכ"כ מוהריק"ו שורש קס"א, שבכל מקום דימוי רבותינו בית הכנסת לבית המקדש והביא סוגיות הש"ס הנ"ל ודברי המרדכי לראיה כמו שיע"ש. וגם בח"כ סדר בחוקותי על פסוק והשימותי את מקדשכם דרשו לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות ופי׳ הרב ק"א דהיה לו לומר מקדש, ומדקאמר מקדשכם לשון רבים, לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות כו' יע"ש. ובתרגום יונתן בן עוזיאל ביחזקאל סימן י"א על פסוק זה ואהי להם למקדש מעט, ויהבית להון בתי כנישתא תיניין לבית מקדשי ואינון כזעיר במדינתא דאתגליאו לתמן, וכ"כ רש"י. והרד"ק הרחיב הדיבור וז"ל לכן כי הרחקתים בגוים, ואעפ"כ לא עזבתים, אלא היתי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם, כלומר, אם רחקו ממקדש ה' שהוא מקדש גדול שם בארצו, אני אהיה להם למקדש מעט כלומר בבתי כנסיות שהם נועדים שם להתפלל אלי אני עמהם ושומע קולם ומצילם מיד אויביהם שלא יעשה בהם כליה, ועוד אני עתיד לקבץ אותם כמו שאמר בסמוך וקבצתי אתכם עכ"ל.

ומאחר כי קדושת בית הכנסת שוה לקדושת בית המקדש כל הדברים הנאמרים בקדושת בית המקדש שאסורים לעשות בהם מפני מורא וכבוד המקדש כמו כן הוא הדין בבית הכנסת צריך להיות בו מורא לירא מבית הכנסת ולנהוג בו כבוד, משום השראת שכינה שבו וכמ"ש הרא"ם בספר יראים סימן שס"ד, שמה שהזהירה תורה ומקדשי תיראו, שהוא על קדושת בית המקדש דהוא הדין נמי לקדושת בית הכנסת וז"ל ויראת מאלהיך ציוה בהכנס אדם למקדש או לבית הכנסת או לבית המקדש שינהוג בהם מורא וכבוד, דכתיב בפ' בהר סיני את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, ותניא ביבמות פ"ק ומקדשי תיראו, לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש פי' מן הבית המקדש ומצינו בבית הכנסת ובבית המדרש שנקרא מקדש, דתנא בתורת כהנים והשימותי את מקדשכם לרבות ב"כ וב"מ. ואמרינן במגילה פ' בני העיר ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם, אמ"ר יצחק אלו בתי כנסת ובתי מדרש בכלל והמורא היאך הוא, אינה מפורסמת מן המקרא, ופירשוה חכמים לפי סברתן כל א' וא' לפי חומר קדושתו עכ"ל. הנה מבואר דעת הרב דכשם שנצטוינו מן התורה על מוראת מקדש, כך נצטוינו על מוראת בית הכנסת ובית המדרש והרמב"ם שם בה' תפילה ריש פי"ב וז"ל כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. ושם בהלכה ה' כתב וז"ל, בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגים בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה ואין אוכלים בהם, ואין שותים בהם, ואין נאותין בהם, ואין מטיילים בהם, ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים וחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות מדוחק. ואין מחשבים בהם חשבונות אלא אם כן היה חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים, וכיוצא בהן כו'. היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים לא יעשנו קפנדרייא, כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור להכנס בהם, אלא לדבר מצוה, ומי שצריך להכנס לבית הכנסת, לקרות תינוק, או חבירו, יכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה, ואח"כ יקרא חבירו. כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד ואם אינו יודע, יאמר לתינוק מן התינוקות קראו לי הפסוק שאתה קורא בו. או ישהא מעט בבית הכנסת ואח"כ יצא שהישיבה שם מעסקי המצוה הוא שנאמר אשרי יושבי ביתך עכ"ל. וכ"פ הטור ומרן בש"ע שם כמו שיע"ש.

הנך רואה דאסור לנהוג בבית הכנסת שום שחוק וקלות ראש ושיחה בטלה, להכנס לבית הכנסת ביאה ריקנית בלתי שום מעשה ושיחה בטילה אסור. וה"ט כמ"ש הרב בספר שלמי צבור בקונטריס חלבי השלמים די"ג ע"ג, כי טעם איסור, שאין להכנס לבית הכנסת לקרות לאדם כו' שלא יכנס ביאה ריקנית, משום דיש לבית הכנסת דין קדושת בית המקדש וכי היכי דבמקדש אסור לכהן לבא ביאה ריקנית, כן הוא נמי בבית הכנסת וכן הביא עוד שם די"ד ע"ג על ההיא שכתב הר"ח בשם הרוקח דהמדבר דברים של חול בבית הכנסת ואפילו שלא בשעת התפלה, יתענה מ' יום וילקה, דכתבו הראשונים זכרונם לברכה דהיה טעמו דקי"ל כי ביאה ריקנית למקדש היא אסורה אפילו לכהנים כמו שכתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות ביאת מקדש שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל הקדש, [דף פב] שלא בשעת העבודה שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש ובתי כנסיות שלנו הם מקדש מעט, ולכן אסור ג"כ ליכנס שם אלא לתפילה, כי כנגד תמידים תקנום, או ללמוד דעדיף מזבח ומנחה. ומזה הטעם כתב הרוקח שילקה שעבר על לאו ואל יבא בכל עת אל הקדש, יע"ש, ומזה הורתי הלכה למעשה למה שנשאלתי אם מותר לכלה בדרך הילוכה שהולכת מבית אביה לבית החתן להכניסה לבית הכנסת ולצאת, דלא שפיר דמי למיעבד הכי כמ"ש בספר הקטן חקקי לב ח"א חא"ח סי' ג' יע"ש בס"ד.

וזהו רמז הכתובים בתהלים סי' כ"ו, לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך, ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי. שהנה בגמרא שם במגילה דכ"ט ע"א דרש רבא מ"ד ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר אביי מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינן בבי כנישתא, כיון דשמעה להא דקאמר דוד ה' אהבתי מעון ביתך הואי גריסנא בבי כנישתא יע"ש הנה מבואר דמעון ה' נקרא הבית הכנסת.

ונקדים עוד מ"ש בזוה"ק ס' בשלח דפ"ט ע"ב בר"מ וז"ל, פקודא ט' למבני מקדשא לתתא כגוונ' דבי מקדשא דלעילא כד"א מכון לשבתך פעלת ה' דאצטריך למבני בי מקדשא לחתא ולצלאה צלותא בגווויה בכל יומא למפלח ליה להקב"ה דהא אקרי עבודה וההוא בי כנישתא אצטריך למבני בשפירו סגיא ולאתקנא ליה בכל תקונא, דהא בי כנישתא דלתתא, קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא. בית המקדש לתתא איהו קאים כגוונא דבית המקדש דלעילא דקאים דא לקבל דא, וההוא בי מקדשא כל תקונוי וכל פולחנוי וכל אינון מאנין ושמשין כלהו אינון כגוונא דלעילא כו'. זהו כונת הכתוב לשמוע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך, כי הרב הרוקח כתב שם סי' כ"ה דהמדבר בבית הכנסת וחבריו משבחים ומשוררים קורא אני עליהם על כל שכני הרעים כו' וכמו שאכתוב לשונו בסמוך בס"ד, והוא כי עיקר עמידתו בבית הכנסת הוא לשמוע בקול תודה ולספר כל נפלאותך לשבח להקב"ה, ומפרש ואזיל באיזה מקום הוא זה, ה' אהבתי מעון בתיך שהוא הבית הכנסת הנקרא מעון ה', וזהו בעצמו הוא מקום משכן כבודך, כי בית הכנסת של מטה, הוא מכוון כנגד בית הכנסת של מעלה שהרי השוה קדושת בית הכנסת לקדושה בית המקדש בכל מכל כי כמו דבית המקדש קי"ל כי בהמ"ק של מטה הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה הכי נמי דומה בדומה ממש הוי קדושת בית הכנסת וכדברי הזוה"ק כנזכר. והיה שכרו, אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי, כמ"ש הרד"ק שע"י שנוהג קדושה בבית הכנסת זוכה שה' שומע תפלתו ומצילו מיד האויב שלא יעשה בו כליה וק"ל.

וכבר החמירו בזוהר הקדוש סדר תרומה דף קל"א עמוד ב', בחומר גודל איסורו של המדבר בבית הכנסת שיחה בטלה, וזה לשונו, מאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה, דאחזי פירודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית ליה אלהא ולא אשתכח תמן ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מיניה ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא עכ"ל. והרב ר"ח שער היראה פ"ה ד"ך ע"א בפירוש דברי הזוה"ק ס' אחרי דע"ה תנא על ג' מילין מתעכבי ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא דמהדרי אנפייהן מן שכינתא ועל דמסאבי גרמייהו קמיה שכינתא, ופי' הרב ר"ח שם שהמדבר בבי"הכן דנהיג קלנא בתקונא עילאה דלעילא יע"ש, ובשער הקדושה פי"ד דר"ב ע"א אחר שהביא מה שכתב רבי יעקב בעל הטורים זכרונו לברכה, דבית הכנסת ובית מדרש, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטלה והביא דברי הזוה"ק בס' תרומה דקאמר מאן דמשתעי בבי כנישתא כו' וכתב וז"ל, ואע"פ דלכאורה מתוך הלשון נראה שאין כל חומרות אלו אמורים, אלא בשעת תפילה כמו שאמר בסמוך, דהא בשעתא דישראל מסדרי בני כנישתא סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא כדין מתכנשי תי י תלת משריין דמלאכי עלאי, מכל מקום כיון שבית הכנסת מקום קדוש הוא מושב לשכינה שבכל עת אסרו רז"ל לחשוב בהם חשבונות אם לא חשבונות מצוה, בודאי שאין לשוח שיחת חולין או שיחה בטלה עובר בעשה כמ"ש ביומא די"ט ע"ב.

הכלל העולה, כי בכל מקום שיש בו קדושה, צריך לנהוג בו מורא, כדכתיב מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. ובפקודין של רשב"י ע"ה אמר, דהא בי כנישתא דלתתא קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא. וכאשר ידמה האדס בדעתו ענין זה ירא ויפחד ויתפלל בכונה שהרי הבית כנסת העליון, נקרא אש נוגה, ואין נשמות הצדיקים נכנסים לתוכו, אלא להתפלל לא לשוח דברים בטלים וכנגדו הבית כנסת נקרא אש נוגה, כדפירש בר"מ וע"ד קראן לבי כנישתא אש נוגה וכתב בס' הרוקח סי' כ"ה וז"ל והמדבר בבית הכנסת וחבריו משבחים ומשוררים, קורא אני עליהם על כל שכיני הרעים, כי ישרים דרכי ה' צדיקי ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ולא נמנה עם חבריו, ומואס לשבח לקונו הוא משיג גבול הנורא ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות אין נוהגין בהם קלות ראש כדאמרינן בפ"ג דמגילה, אלהים נצב בעדת אל, והמדבר עושה כאלו הופך אליו עורפו יאמר מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה נטיתי ידי ואין מקשיב למה יקצוף ה' על קוליך ויקרא עליך, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, אך השתחוה לו ושב במורא בכפיפת ראש ובענוה בשבירת הלב התחנן לפניו ותשורר לפניו בשמחה ובואו לפניו ברננה אז קרוב אליך ונמצא לך ותיחד [דף פג] שם שמים בכווון, והתפלל בכוון הלב, כשתאמר ברוך אתה ה', שאם תשב בדברים בטלים, הוי כאלו התלוצצת בו, ולא נתת יראתי על פניך, אך חשוב כי הוא ניצב לקראתיך כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד, ותתן יראתו על פניך ואהבתו תכוון בכל לבך, ותהיה נכנע בכל לבבך ותתודה על חטאתיך, ותדרשהו והלא נמצא לך ותברכהו עכ"ל.

ואחד קדוש מדברי בס' הכוונות והביאו הרב מג"א בא"ח סי' קנ"א וז"ל האר"י ז"ל היה נזהר מאד שלא לדבר בבית הכנסת רק תפלה אפילו דברי מוסר ותשובה לא דיבר, פן ימשך ממנו דברי חול יע"ש. והכי מצינו כי דברים בטלים אפילו אינו בבית הכנסת אלא בחוץ אסורים בכל מקום ובכל זמן. וכמ"ש ביומא די"ט ע"ב כל השח דברים בטלים עובר בעשה דכתיב ודברת בם ולא בדברים בטלים, ובבית הכנסת דאית ביה קדושת השראת שכינה החמורה בו, דאפילו שיחת חולין לצורך פרנסתו דהוא מותר, בבית הכנסת אסור, ובשבת החמירו בו עוד יותר דאסור לדבר בבית הכנסת אפילו צרכי צבור וחשבונות של מצוה כמ"ש בזוה"ק ס' ויקהל דר"ה ע"ב, וז"ל צלותא דשבתא דעמא קדשא, תלת צלותין אשתכחו בהאי יומא, לקבל תלת שבתי ואוקימנא וכלהו חד, וכיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא אסיר להשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא אלא במילי תושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא לית ליה חולקא בעמא דישראל תרין מלאכין ממנין על דא ביומא דשבתא אינון שוו ידיהון על רישיה, ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקב"ה, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותין וכשידין ותושבחן דכאריהון ולהשתדלא באורייתא האי יומא איהו יומא דנשמתין דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין בתושבחן דמאריהון, בגין כך משבחי בתושבחן תשבחתא דנשמתא והיינו נשמת כל חי תברך את שמך כו' עכ"ל. ולכולי עלמא איסור גמור ועונשו גדול למדבר בבית הכנסת בשעת התפילה ובחזרת שליח ציבור העמידה. ובתיקוני הזוה"ק תיקון ח"י דל"ג ע"ב וז"ל ואשר כח בהם דא שכינתא עילאה דאיהי כ"ח אתוון דעובדא דבראשית לעמוד בכלהו בעמידה דצלותא אילין יעלון להיכלא דמלכא דאינון צדיקים גמורים בנוניים יסיב לון שאלתין דילהו מלבר, ולא עולין לגאו. רשעיא אתדחיין מתמן, ולא יהיב לון שאלתין דילהון, אלא עלייהו אתמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ואילין אינון רשעים דהוו מבזין למלכא בצלותיהון דמנחן למשמע צלותא ופסקין לה על שיחה בטלה עכ"ל. הרי לך בחדיא, דמי שהוא מניח מלשמוע חזרת התפילה, ופסק על שיחה בטילה נקרא רשע דמבזה למלכא ח"ו וכמ"ש בזוה"ק כיוצא בזה דעביד קלנא בשכינתא חלילה, גם במדרש אמרו וז"ל אמ"ר יוסי פעם אחד היתי מהלך בדרך ומצאתי לאליהו ז"ל ועמו ארבעה אלפים גמלים טעונים, אמרתי לו מה אלו טעונים, אמר לי אף וחימה לעשות נקמה באף וחימה, מי שמספר בין קדוש לברוך, ובין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבא, ליתברך, בין גאולה לתפלה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנאמר ולא אותי קראת יעקב עכ"ל.

וכל השומע דברי חז"ל אלו תסמר שערת בשרו, וכל דבריהם כגחלי אש, העל אלה יהיה זהיר וזריז הרבה מאד שלא לדבר בתוך תפלתו כלל, כי אם ידבר אפילו אחר חזרת העמידה, כל שעדין לא גמר תפלתו, עבירה היא בידו וכ"ש כשיאמר השליח ציבור איזה ברכה או קדיש והוא בעוד שמדבר עם חברו לא ישגיח ולא יענה אמן, כי אז יש עוד איסור מוסיף, מחמת שלא ענה אמן ועונשו מפורש בזוה"ק ס' וילך דרפ"ה על פסוק כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, שיורד לגהינם בשאול תחתית כמו שיע"ש וח"ל ואפילו בשעת חזרת הש"ץ העמידה שהיחיד סיים תפלתו והש"ץ עדין לא סיים, אסור ליחיד לשוח שום שיחה באותה שעה, כמ"ש גורי האר"י ז"ל. וכ"ש שאם יהיה להפך שהשליח ציבור סיים תפלתו ועדיין הוא ממתין להתחיל חזרת העמידה כי איסור גמור הוא לשוח שום שיחה כיון שתפלת לחש עם החזרה, הם קשורים זה בזה ומצוה בחזרת וכ"ש כי בלאו הכי נקטינן לחומרא שלא לדבר שום שיחה בתוך סדר התפלה, וכ"ש למחמירים אפילו שלא בשעת התפלה וכל אלו הם דברים פשוטים ומבוררים.

גם בספר לחמי תודה בתשו' סי' י"ט הרחיב הדיבור על המנהג שנהגו כי הבא לבית הכנסת באחרונה היו עושים בהלה גדולה בכפיהם וברגליהם, כי לא נכון לעשות כן בבית הכנסת כי צריך להיות שם באימה ויראה כמו הבית מקדש. והביא דברי הרא"ם בס' יראים ודברי הזוה"ק יעש"ב ובס' יש נוחלין בהג"ה כתב וז"ל והאלהים מכל העבירות לא ראיתי לרוע כהנה כי בשאר עבירות כגון גזל עריות ומאכלים אסורים וכיוצא בהם, יצרו גובר עליו ומחטיאו, או שמתאנה להם להנאת גופניות המגיעות להם, אבל בזה אין שום דבר יוצא ממנו כי אם ברצונו מורד באדונו, ומושך עליו כח היצ"הר כמ"ש ומה יתרון לבעל הלשון, ועוד כי בעבירה זו הוא חוטא ומחטיא כי לא תעשה כי אם לפחות ע"י שנים וא"כ חטא הרבים תלוי בו, המיוחדות לקדושה ולהלל ולשבח ובבית הקדוש המיוחד לעמוד ולשרת לפני המלך והיותר הוא דמזלזל בכבוד הקב"ה בפרהסיא בתוך קהל ועדה ובאותן השעות ה' צבאות ולקבל עלינו עול מלכותו ואין משים לפניו מה שאמר דוד המלך עליו השלום ואני ברוב חסדך אבא ביתך כו' ביראתך, ולכן כאשר נבא לבית [דף פד] אלוהינו, ראוי לישב שם בהכנעה גדולה, מפני מוראת מלכות ואימת השכינה כמ"ש מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים.

וישים לפניו מ"ש המקובלים בסדר הברכות והשירות וזמירות התפלה בין בישיבה בין בעמידה זה אחר זה מתחילה ועד סוף הכל מתוקן לתקן תיקון העולמות, ואף מי שאינו יודע אותם הכונות, על כל פנים תפלתו פועלת ומועלת לתיקונים האלה, על כן צריך לכוין בהם ולקשרם דא בדא, ומכ"ש שישמור עצמו שלא לקלקל ולא להרוס בכונות זרות ובשיחה בטילה ומאן דלא אשגח בדא, ווי ליה ולנפשיה שהוא מפגל בקדשים וטב ליה דלא אברי על כן מהראוי והמחוייב לקבוע וליחד לבו לפחות שעה קטנה זו לכבוד אלהי ישראל, לטהר מחשבותיו ולעבוד אותו בשמחה וביראה, ובחרדה, בשירות ותשבחות בכל כונתינו, שתהא תפלתינו עטרה לראש מלך מלכי המלכים הקב"ה ואז יהיו לרצון אמרי פינו מה שאנו אומרים בסוף תפלתינו תהלתי תהי לראשיך עטרה כו'. ולהתפלל במתון מתון ברחמים ותחנונים ולא שנעשה תפלתינו ובקשתינו כמי שרוצה לפטור מהחוב המוטל עליו ומתפלל בחפזון ומהירות, ולהזהיר הקטנים עם הגדולים כבודו ויחודו של המלך ה' צבאות שלא להוציא מפינו שום דיבור, רק שיהיו עינינו פתוחות ואזנינו קשובות לשמוע אל הרנה ואל התפלה, אשר השליח צבור מתפלל, ולענות אמן כראוי על כל ברכה ותהלה דיוצא מפי השליח צבור, וכן בקדיש הן כל אלה חלק אחד מאלף, מקצת דרכי הקדושה שמחוייבים אנחנו להתנהג בהם בעומדינו לפניו ית"ש, והנה בעתה קצת אנשים מהפכין הקערה על פיה, עומדים בשחוק וקלות ראש ושיחה בטילה בבית התפילה והתפילה טפילה, גם קצת מאנשי המעלה תחת ידם המכשלה הזאת ועבירה גוררת עבירה כי לא די שמדברים דברי הרשות, אלא אף שמדברים ליצנות ולשון הרע, ואינם משגיחין כלל על עניית אמן, ויש שעונה תוך כדי דבורו אמן יתומה, קטופה, חטופה, וממהר לענות אמן כדי שיחזור לסורו למקום שפסק בדבורו, וכן עושים בברכו וקדושה, אוי לאותה בושה, עד מתי יהיה הפגם והחטא הגדול הזה תחת ידינו עד מתי לא יסירו מסוה העיורון ויפקחו קצת עיניהם על העונש והפגם הגדול אשר חטא זה לבד די להאריך בלותינו הקשה והארוך, כמ"ש במדרש הובא ברוקח. אבל כשישראל עונים אמן יש"ר (=יהא שמיה רבא), אומר הקב"ה מתי אקבץ את שארית ישראל מבין האומות ובשבולי הלקט בשם המדרש בשעה שאומרים לפני קק"ק וכו', אני מזכיר גלותם וממהר גאולתם. וכבר אחז"ל כל המברך מתברך, ומכלל הן אתה שומע לאו. והנה מאחר שהעניינים האלה הם גדולים ועצומים העומדים ברומו של עולם, הפלא ופלא, א"כ מי שיש בידו מקל ורצועה איך רשאי להתנצל ולפרוק עול מעל צוארו ולא לחוש על כבוד יוצרו ולא ישא פני איש ולא יהדר פני גדול עד יחדל חדולי, ולהזהיר קטנים עם גדולים והנזהר והמזהיר לכבוד ית"ש יזכה לראות בנועם בית ה' ולבקר בהיכלו וכבוד כולו אומר עכ"ל.

והירא את דבר ה', מלבד כי יהיה נזהר מלדבר בבית הכנסת אינו יוצא בזה ידי חובה אם רואה לאחרים המדברים בבית הכנסת והוא אינו מוחה, דקי"ל דכל ישראל ערבים זה לזה, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הרי הוא נענש ח"ו כמוהו, וכ"כ בהדיא הרב פרי מגדים בא"ח בחלק אשל אברהם בסי' קנ"א וז"ל, ויש לגעור במי שמסיח שיחת חולין בבית הכנסת אע"ג שאין שיחה בטילה, דבלא"ה אסור, כל השח שיחה בטלה עובר בעשה מדרבנן, על כל פנים לצורך פרנסה דבחוץ שרי, בבית הכנסת אסור יע"ש.

ועל ראשי עם קדש הרבנים והרשומים שבעיר למחות, כי אם יבא למחות איזה חכם ירא ה' וסר מרע יבעטו בו ואדרבה יוסיפו על חטאתם פשע באומרם כי הרב והבית דין שבעיר שהוא גדול ממך אין דובר אלינו דבר ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו.

וכאשר דיבר בקדשו בס' דרך חכמה נתיב י"ד סי' וי"ו, שאחר שהביא דברי רז"ל והמפרשים ז"ל ודברי ס' י"ג הללו להוכיח בשבט פיו על המדבר שיחת חולין בבית הכנסת, סיים וכתב וז"ל ודי בהערות האלה לכל איש משכיל שיתן אל לבו אזהרות והעונשים, והעיקר שהוא רחמנא ליצלן ככופר בעיקר, וגורם אריכות הגלות, ואמרו חז"ל, כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו חרב בימיו, וא"א לפרש ממה שהורגל אא"כ יקדש עצמו גם במותר לו כמ"ש רז"ל עבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר כי המשחיתים שברא ע"י אותם עונות הם רבים כ"כ וגוררים אותו בעל כורחו עוד לחטוא, כמ"ש עבירה גוררת עבירה וכאלו נוטל הבחירה ממנו. ואמרו חז"ל שהעולם מתקיים על הבל תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא, גם הם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכן הגדולים מזהירים את הקטנים כי יאמר לו גם הם כמוני כקטון כגדול, ולכן הירא את דבר ה' וירצה לשוב מדרכו הרע, יתגבר כארי על יצרו ויקבל על עצמו שלא לדבר אף בצורכי ציבור בבית הכנסת כי המנהג הרע הזה נשתרבב ממה שהתירו לחשוב חשבונות של מצוה בבית הכנסת וכן שאר צורכי ציבור, וכל זה התירו שלא בשעת התפילה. ואף דברי חול ואף ביום השבת, והפוחזים פרצו עוד לדבר גם לשון הרע וליצנות, ולא די להם שעת התפילה אשר הוא קשור ואסור ממש בע"כ ואינו מספר שבחו של מקום אלא גם אחר התפלה שיכול לצאת עם חברו מבית הכנסת ואינו יוצא ושח שיחת חולין ודברים בטלים, ולא לזאת אמרו חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת אחר התפלה, כי אם להתבונן בשבחו [דף פה] של מקום. והארכתי בזה להאריך שיחה. מפני שהוא חטא גדול, ונעשה כהיתר גדול, ואין האחד מתבייש מחבירו כמו בשאר חטאים שמונעים לחטוא מפני הבושה ועל כל פעם עובר בלא תעשה שבתורה והוא מוכח מהגמרא מנחות, ועל כן כתב הרוקח שילקה מלקות מ'. וידעתי גם ידעתי כי אם נאריך בדבר הזה בכפלים וכמה ניירות יכלו ועוזבי ה' לא יכלו לעזוב את דרכם מרוב הרגלם. והמורם מהם כיוצא בהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. ולפי דברי הזוהר שעון זה גורם אריכות גלות השם יודע מתי יהיה קץ הפלאות, ולא יוכל הדבר לתקן אלא אם כן יקבלו עליהם חכמי הדור ופרנסיו ומנהיגיו להיות להם איסור גמור לדבר בבית הכנסת אף בצרכי צבור. ויהיו מוחים בהמונים ע"י עצמם ולעמיד ממונים שיהיו מוחים בקנסות וגערות ולהודיע להם גודל העונשים ואזהרות בדברים המתיישבים על הלב, וישראל קדושים הם. שומעי תוכחות מוסר ובודאי ישמעו לקול מדריכיהם, ויעזבו את דרכם וכולי האי ואולי יתוקן הדבר וזכות הרבים יהיה כמ"ש בדרוש הערבות, דבר זה לא יתוקן על ידם, כי הוא בעיניהם כמן המתמהים. תלוי בם ואף על פי שבשעת מעשה העבירה, החיוב מוטל על כל הרואה למחות ובדידי הוה עובדא, פעם א' מחיתי בקופה של שרצים כת לצים, שהיו מדברים הבל ורוחות מספרים זה עם זה בשעת קריאת התורה, והתריס אחד מהם נגדי כמו שאמר הכתוב ועשיר יענה עזות. והלבין פני בדברים יותר מנזיפה והכאה כו', אשר מאז והלאה, אף אם היתי רואה אותם והנראים עמהם והסמוכים להם באותו הכרך, מספרים בתוך התפלה הייתי מעלים עיני מהם, ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות. ובודאי אם היה חכם העיר או הממונה ממנו מוחה בם לא היה אותו האיש פוקר ומעיז פניו נגדי כל כך עכ"ל. ועמ"ש בס' דעת חכמה שער השבת ובס' סולת בלולה א"ח סי' קנ"א.

הנה מבואר מדברי הרב ז"ל כי מלבד שיהיה הוא נזהר מלדבר בבית הכנסת, עוד בה, כי צריך להזהיר גדולים על הקטנים, שלא ידברו הקטנים בבית הכנסת ויזהרם לענות קדיש וקדושה. וכמ"ש בפ' חלק דק"י ע"ב, קטן מאימתי בא לעולם הבא. תנא משום ר"ע, משעה שיאמר אמן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים, אלא שאומרים אמן. מאי אמן, אמ"ר חנינא, אל מלך נאמן. הרי כי משעה שעונים אמן התינוקות זוכים לחיי עוה"ב. וכ"כ בס' הכלבו סימן י"א וז"ל, ואמרו רז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך, ופותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים, ומאותה שעה זוכים התינוקות לחיי עולם הבא ואם כן אוי להם כי יש לנו לעשות ק"ו בעצמן כו', כ"ש שאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים ונהפכו להיות בתי עבודה זרה, ועליהם אמר הנביא המערת פריצים היה הבית הזה. הקב"ה, כי ראינו בעינינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש, על כן, כל אחד ואחד, יתן אל לבו להיות ירא וחרד לפני בוראו, ולא ידבר בשעה שהחזן מתפלל י"ח יע"ש, וכ"כ בס' אורחות חיים בה' תפלה דח"י סימן פ"ב משס רבינו יונה יע"ש .

וכתוב בספר החסידים סי' תשפו מעשה במקום אחד היו עשרה והיה אחד מתפלל להם, ויש מהם שהיו מדברים בבית הכנסת דברים בטלים. ולא רצה להתפלל, עד שקבלו עליהם שלא ידברו כו'. וכן לא רצה לברך ברכת המזון אלא אם כן שלא ידברו עד שיסיימו ברכת המזון עכ"ל. ואם שיחת חולין אסור לשוח בבית הכנסת כ"ש וכ"ש שאין לו להתקוטט עם חבירו בבית הכנסת יהיה על מקומות שבבית הכנסת כי הגם כי יהיה מקום בבית הכנסת צר מאד, ולא יבקש לריב עם חבירו, לא מחמת דוחק המקום וישב בדוחק וגם לא יתקוטט בעבור כבודו, כי לפעמים אינו לפי כבודו במקום שהוא יושב, כי רוצה לישב בראש שורה או שאינו לפי כבודו שישב האדם פחות בצידו, כי אין להורות גאות לפני היכל ה', וקטון וגדול שם וז"ל הספר חסידים סימן תשע"ו (תשנ"ט) באחד שאמר אני רוצה לשבת אצל הארון שתהא תפלתי יותר נשמעת אמר לו החכם, הרי כתוב אומר אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד, כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, וסמיך ליה אל תצא לריב מהר וכשתשב אצל הארון ויתקוטטו עמך היושבים, ומוטב לך לישב מרחוק, כדי שלא תהיה מריבה. היותר תפלתך נשמעת כשלא תגרום מחלוקת בבית הכנסת. ולא שמע לעצה ונגזר שנתגלגל הדבר שישב באבלות ולא ישב מעולם שם לכך טוב לאדם שישב ברחוק בלא מחלוקת ולא במחלוקת עכ"ל.

וזהו כונת הכתוב בישעיה סי' ז"ן בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק כו' כי חז"ל דרשו, בורא ניב שפתים, על ענין תפלה, וכמ"ש הרב כלי פז שם והיינו דקאמר בורא ניב שפתים שאדם מתפלל ששגורה תפלתו בפיו, ידוע שהוא מקובל וא"ת היה מבקש להיות לתליה אמר שלום שלום לחוק. אדרבה תפילתו מקובלת יותר בחיות שלום שלום לרחוק שהוא רחוק מארון ה', וזהו המעלה שהמבקש שלום שתהיה תפילתו שגורה בפיו, שאז יודע בעצמו תכף שתפלתו מקובלת ולקרוב האמת הוא שתפלתו נשמעת שהוא קרוב לארון אבל צריך שיאמר ה' ורפאתיו שיודע ה' אם נתקבלה תפלתו או לא, כי מה תועלת היותו קרוב לארון והוא אינו מתפלל בכונה, או אין מעשיו הגונים כדי שישמע [דף פו] ה׳ תפלתו. ולכן צריך שה' יאמר שירפאהו כדי שנדע שנתקבל תפילתו. ועוד כתב שם בספר החסידים סימן תש"ס וז"ל, מימינו אש דת למו, מלמד שצדיקים מקיימים את התורה לישב מימין הנכבד ובימין התורה, שנאמר אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד, וכך בימין הארון, אבל בעבור שלום, לא יהא שום צדיק מקפיד אנה ישב, כי לא מקומו של אדם מכבדו, ואם משימים אותו למטה ואחרים שאינן טובים כמוהו למעלה ממנו אל יקפיד עכ"ל. הרי דאין להקפיד ולהתקוטט על מקומות בבית הכנסת אפילו יהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. וגם שבערכין, או תינוק שאינו לפי כבודו, שיהיו בשורה אחת וסמוך יושב אצלו כי אינו לפעמים יקפיד האדם אפילו אם ישימו סמוך למטה ממנו איזה אדם פחות לפי כבודו שישב זה אצלו, אל יקפיד בכל אלו העניינים כלל כלל לא, כי הענוה משובחת בכל מקום, וביותר במקום שיש קדושה והשראת שכינה כדברי רז"ל במקומות רבים. וזהו נראה כונת במדרש קהלת על פסוק עיר קטנה ואנשים בה מלך מלכי המלכים הקב"ה, שמשרה שכינתו בבתי כנסיות ובתי מדרשות וסבב מעט. עיר קטנה זה בית הכנסת ואנשים בה מעט זה הצבור, ובא עליה מלך גדול, זה אותה ובנה עליה מצודים גדולים, כו'. והרב תנא דאורייתא בס׳ פרשת דרכים דרוש ט"ז דל"ו ע"ב פירש המאמר הלזה כמין חומר וז"ל, ויש לדקדק דבשלמא, מ"ש עיר קטנה זה בית הכנסת ניחא דקראו קטנה לבית הכנסת, משום דלגבי בית המקדש, נקרא בית הכנסת קטנה, כמ"ש רז"ל ואהי להם למקדש מעט, אלו בתי כנסיות. אך מ"ש ואנשים בה מעט זה צבור, לאיזה תכלית יחס הכתוב לצבור בתואר זה דמעט. ונראה לישב עם מאי דאמרי' בפ"ו דחולין א"ר יוחנן משום ר"א בר"ש כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בנו של רי"הג באגדה, עשה אזניך כאפרכסת. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים. א"ל הקב"ה חושקני בכם שאפילו שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר אנכי עפר ואפר. נתתי גדולה למשה ולאהרן, ונחנו מה נתתי גדולה לדוד, ואמר ואנכי תולעת ולא איש, היינו דכתיב כי אתם המעט ע"כ. ופירש רש"י שאתם ממעטים עצמכם בענוה, לפיכך חשק בכם, וזהו כונת המאמר עיר קטנה זה בית הכנסת. אנשים בה מעט, זה צבור. דהיינו שהם ממעטים עצמם אז ובא עליה מלך גדול, זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, משרה שכינתו. דאם הצבור אינן המעט, כלומר שאינן ממעטים את עצמם, לא בא עליה מלך גדול משום דכ"ב יכול אין אני והוא יכולין לדור בעולם, כדכתיב גבה עינים ורחב לבב, אותו לא אוכל כמ"ש בפ"ק דסוטה יע"ש.

ולדרכינו יאמר כפשוטו, דהיינו עיר קטנה זה בית הכנסת שהבית היא קטנה מהכיל את העם, ובהיות הבית כנסת קטנה, יהיה מסה ומריבה בעבור המקומות לזה אמר ואנשים בה מעט, שיש להם מידת הענוה ואינן מתקוטטים כי בלאו הכי כל תרעומת ומחלוקת הבאה לעולם, אינה אלא בעבור רמות רוחא כדברי רז"ל והמפרשים. וכל עוד שהם ענוותנים הרי ליכא למיחש למחלוקת בבית הכנסת, ובכן ובא עליה מלך גדול זה ממ"ה קב"ה. דמשרה שכינתו ביניהם בבית כנסת הלא"ה כל מקום שיש מחלוקת השכינה מסתלקת. והיינו דקרי ליה מלך גדול ע״ד שדרז"ל ע"פ ויהי בישורון מלך, אימתי הקב"ה נקרא מלך, בהתאסף ראשי עם, כשישראל כולם באחדות, שמשרה שכינתו כאמור.

וכבר ידוע מ"ש רז"ל בפ"ק דסוטה דמי שהוא גאה אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד. והרי אפילו בביתו ובכל מקום צריך להיות אדם עניו ועלוב, כי כל קטטות ומריבות, הם באים מחמת שאינו עניו ומעביר על מידותיו. וזהו מ"ש רז"ל במדרש שוחר טוב והובא בילקוט סי' ק"א על פסוק לא ישב בקרב ביתי. א"ר יהושע בן לוי, צריך אדם להיות עלוב בביתו, ואם בביתו צריך להיות עלוב אין צריך לומר בביתו של הקב"ה עכ"ל. הנה מבואר כי אם בביתו צריך להיות עניו, ק"ו בביתו של הקב"ה בבית הכנסת בית ה' מקדש מעט, וזהו רמז בעצמו כי נקרא הבית כנסת מקדש מעט, כי זהו שנראה וניכר קדושת הבית כנסת הוא היות נהוגים כדת וכשורה, ועם שיושב שם במעט שהוא מידת ענוה, ואין צ"ל דאיסור גדול הוא לבזות ולחרף לחבירו בבית הכנסת.

וצא ולמד מ"ש בתשו' מהר"י וייל ז"ל סי' קכ"ב דאין לזלזל לאדם בבית הכנסת מפני שמזלזל בכבוד השכינה, ומבזה את חבירו בפני ת"ח שנקרא רב וחכם בבית כנסת דאיכא תרתי, שמזלזל בכבוד השכינה, ומבזה את חבירו בפני ת"ח שנקרא אפיקורוס, כמ"ש בפ' חלק יע"ש. והזכיר דבריו הרב כנ"הג בא"ח סימן קנ"א בהג"הט יע"ש. והרי אמרו בפ' חלק דצ"ט ע"ב דאפיקורוס הוא המבזה את חבירו בפני ת"ח, וכ"ש המבזה את חברו בבית כנסת דהוי מקום השכינה ומבזה את חברו בפני השכינה, וכמ"ש מהרשד"ם חאה"ע סימן קכ"ב, ושכ"כ הר' ת"ה בפו"כ סי' ר"י יע"ש, וכ"כ בתשובת עדות ביהוסף ח"ב סי' ל"א בתוכחות מוסר על האנשים החטאים האלה בנפשותם אשר זלזל וביזוהו בפרהסיא בבית כנסת בשעת התפילה, דמי התיר להם לדבר בבית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין והרי גרסינן בברכות ד"ו, ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בית הכנסת חלף אליהו, א"ל כדו בר קיימת קמי מארך שקל ספסירא וקטליה ע"כ. הרי שאותו העני מתפלל היה עם הצבור, אלא שהיה אחורי בית הכנסת ועכ"ז שקיל ספסירא והתיז ראשו, מכאן אתה למד ק"ו לאלו החטאים שעמדו בבית הכנסת בדברי בטלה ולא רצו לשמוע התפלה מן השליח ציבור אין לך שכן רע גדול מזה ללכת לבית קונם להכעיסו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ועוד אמרו רז"ל בברכות דל"ב [דף פז] ע"ב גדולה תפילה יותר מכל הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם כו', ואם כן דון מינה, השתא, הכהן המקריב, אם יפסיק במזיד בדיבור עם חבירו באמצע העבודה, אינו חייב כרת שפסק הקרבן כי בדבר אשר זדה לדבר הא ודאי חייב. דהקרבן אפילו במחשבה פוסלת בו, וכ"ש דיבור בפועל. וא"כ ק"ו להפסיק באמצע דברי התפילה בדברים בטלים ועוד כתוב בזוהר בבית הכנסת, וכ"ש שחטאתם כבדה מאד, דלמה לא ישאו ק"ו בעצמם, מן הגוים המופלא עון המדבר שיחה בטילה וכו' הרי כמה גדול עונש המדבר שיחה בטלה גבורה כי אם דממה דקה וזה עושים לפסילים, אוי לנו מיום הדין, כי לפסילים הם אשר סביבותינו שבעומדם בבית תועבותם אין קול ענות חלושה, ואין קול ענות עושים כל כך כבוד, ואף כי המה לא אלהים כי אומרים לעץ אבי אתה, ואנחנו שעבודתינו לאלהי אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם, למה לא תהא כהנת כפונדקית. והכי גרסינן שבת דף י' רבא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת אלהיך ישראל וחד אמר כעבדא קמיה מאריה, באופן כי חטאתם לרב תרבה וכו', ואין ספק שהחכם שהוכיחם על פניהם שדין עמו, ואדרבה היה לו לנדותם ולא להוכיחם בדברים בעלמא, שהרי העובר מצוה אחת מד"ת חייב נידוי כמ"ש הרמב"ם גבי כ"ד דברים שב"ד מנדין עליהם וכ"ש בשעת המוסף דאפילו המשנה דיבור אחד ממטבע שטבעו חכמים פורץ גדר הוא וישכנו נח"ש, וכל שכן בנידון דידן שלא אמרו המוסף אלא בדברי בטלה שלהם, בטלו כל המוסף, וכל שכן שחטאו והחטיאו את הרבים, כי בהרמת קולם בדברים בטלים שלהם, לא היו שומעים הצבור קול השליח ציבור, באופן דבעבור זה הטעם לבד חייבים נידוי, והם כעדת ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל, ותם אני לא אדע למה לא היתה קנאת ה' צבאות להצבור להכוף באגרוף לרשעים הללו פצע וחבורה ומכה טריה, כדי שלא יוסיפו בני עולה לדבר שיחה בטלה, שגוררת עון לשאר הצבור וגדל הכאב על אלו החטאים, שלא די זה שעשו אלא שהיו מלעיבים במלאך האלהים בחירופים וגידופים, כי על זה פלגי מים ירדו עיני, כי מה פשעו ומה חטאתו, כי על לא חמס בכפיו, וידיו רב לו, ח"ם אני אי לך ארץ למה לא יראה ושקטה ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם כבלע את הקדש ומתו וכו'. ובר מן דין עון האנשים האלו גדול הוא לאלהיהם וחטאתם כי כבדה מאד יען היה הזלזול בבית הכנסת בסדר היכל ה'. וגרסינן בברכות ד"ו מנין שהקב"ה יושב בבית הכנסת שנאמר אלהים נצב בעדת אל, והתם מיירי בבית הכנסת שאין הספר תורה שם, שכן היו בתי כנסיות שלהם, וכמ"ש במ"א אבל בבתי כנסיות שלנו שהתורה מונחת בארון, לא צריכה דפשיטא הוא ובתי כנסיות במקום בית המקדש הם עומדים, ואהי להם למקדש מעט ואפילו כשהם שוממים, בקדושתם הם עומדים, שנאמר והשימותי את מקדשכם כמו ששנו חכמים. כ"ש כשהם בנויים וקובעים בהם עתים לתורה דהוה להו כבתי מדרשות דעדיף מינייהו, כמ"ש אוהב ה' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה מכל משכנות יעקב אם כן לא יהא המזולזל חבירו כמוהו הנה לא שמו אלהים לנגד עינם ולא חלק כבוד לשכינה וכבר אייתינן לעיל, דהמבזה חברו בפני ת"ח, אפיקורוס הוא, ובכלל כי דבר ה' בזה, ומה בפני ת"ח אמרו מכאן אתה תחזה ק"ו למבזה בפני התורה, וכ"ש בפני השכינה, כי בודאי נכתם עונו וגדול מנשוא, ומכאן לדידי חזי לי שהוא הטעם דגזרה גזרו חוקה חקקו, בני ישראל עם קדושו בקצת קהלות הקודש, כגון ההיא דהובא במהרש"ך סי' כ"ד ובעירינו שכל המזלזל ואין צריך לומר מכה את חבירו בבה"כ, שיהיו בחרם, וכופר יושת עליו, ונתן בפלילים, קנס, כפי הערך שישערו. שוב מצאתי במוהרשד"ם חאה"ע סי' קכ"ב שכתב וז"ל וא"כ בנידון דידן להלקות לא תבעי לך, דפשיטא הוא, אלא שמותי נמי משמתינן, יע"ש.

והנה זה שכתב הרב עדות ביהוסף ז"ל בנועם מוסרו שלא לדבר בבית הכנסת שהרואה בגוים בבית תועבותם שהם יושבים בקול דממה דקה, כי לא אלהים המה, כ"ש אנחנו עם בני ישראל שיש לנהוג כן בבית הכנסת מקום בית אלהים, דברים אלו נראה שהיה כתוב בספר הכלבו במקום הנ"ל והשמיטוה מהדפוס, ונשאר המקום חלק כמובן שם, ונראה דזהו כיוון הנביא ירמיה סי' ב' במאמר הכתוב שהמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל, כי הכונה הוא כי הגוים אלהיהם הבל המה מעשה תעתועים אינן נוהגים בהם בזיון, ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים, ועכ"ז נוהגים בהם כבוד, ועמי המיר כבודו, דייק לומר המיר כבודו, לרמוז על המדבר בבית הכנסת דעביד קלנא בשכינתא, וזהו בלא יועיל כמ"ש הרב י"ן כי היא עבודה, כי אין בה שום הנאה אלא תגבורת היצה"ר, אי נמי יאמר ועמי המיר כבודו בלא יועיל, כי ע"י שיחה בבית הכנסת גורם להפוך הבה"כ לבית עבודה זרה והיינו ועמי המיר כבודו שהוא הבית הכנסת עצמו ששם כבודו יתברך, בלא יועיל כי ח"ו נחלתם נהפך לזרים, לא יבא ולא יהיה.וזהו כונת הכתוב שם סי' י"ב זרעו חטים וקוצים קצרו, נחלו לא יועילו ובושו מתבואותיכם מחרון אף ה', כי כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי ישראל, הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם ע"כ.

והוא שבברכות דכ"ח עפ"ז על כל שכני הרעים דרשו על כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, ומכ"ש לנכנס להתפלל שם והוא פוסק בשיחה בטלה שיותר יוצדק לקרות שכן רע מהקב"ה, יען שהוא נכנס בתוך הבית הכנסת ועושה רע ומר בדבר דברים [דף פח] בטלים וכמ"ש כן בהדיא הרב הרוקח והרב עדות ביהוסף, שהמדבר בבית הכנסת דברים בטלים אין לך שכן רע יותר מזה וכמש"ל, וכבר ביאר הרב עדות ביהוסף, כי כמו שהכהן העובד עבודת הקרבנות אם פוסק אסור, כמו כן בתפלה. ומה שיש לעמוד בדברי הרב עדות ביהוסף, בזה כתבתי בחי' על הרמב"ם בה' פסולי המוקדשים ריש פי"ג בס"ד, והרי התפלות כנגד תמידים תקנו, והרי בזכות הקרבנות מצינו שהקב"ה מברך את התבואה כמ"ש באבות דר"ן פ"ד, וא"כ התפלה שהיא במקום הקרבנות הוי, כמו כן ומקרא מלא דיבר הכתוב בס' משפטים ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, ודרז"ל בב"מ דל"ב ועבדתם זו ק"ש ותפלה ובשכר זו כתיב בתריה וברך את לחמך ואת מימך, א"כ כשפוסק בדברים בטלים ועביד קלנא בשכינתא ולית ליה חולקא באלהא דישראל, הרי אין התפילה רצויה לפניו יתברך, ואדרבא הרי היא נפסלת, וזהו אומרו זרעו חטים וקוצים קצרו נחלו ולא יועילו ובושו מתבואתכם, שהתבואה מתמעטת, שכן הוא עונש הפוסק בדברי בטלה בבית התפלה, וגם מחרון אף ה', שכן אמרו במ"ר שהפוסק בתוך התפלה ד' אלפים גמלים הטעונים אף וחימה הם ב"מ לעשות נקמה לפוסק בתוך התפלה. וכמו שנתבארו לעיל. ואפילו שיקשה לך מה חרי האף הגדול הזה מה פשעו מה חטאו, לזה אמר כי אמר ה׳ על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלתי אשר הנחלתי את עמי ישראל, שאני הנחלתי להיות להם בית הכנסת כקדושת בית המקדש שנקרא נחלה כמש״ה תביאמו ותטעמו בהר נחלתיך כו', הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם כמ"ש בעון זה שמדברים בבית הכנסת נחרבו בתי מדרשות ובתי כנסיות וכמ"ש בהגה דבעון זה נהפכים הבתי כנסיות לבית עכו"ם ועיין ביבמות דצ"ו ע"ב כך היה מעשה בבית הכנסת של טבריא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו ר"א ור"י עד שקרעו ס"ת בחמתן, והיה שם ר"י בן קיסמא אמר תמיה אני אם לא יהיה בבית הכנסת זו עבודה זרה וכן היה ע"כ, ובשיטתי לשם פירשתי, כי הגם כי היה מחלוקת לשם שמים בתורה, עכ"ז מה סליק בהו, כ"ש כשיהיה שלא לשם שמים ובהבלים ורוחות. וכתב בסה"ח סי' ר"ט את תראה בית של צדיק או בית הכנסת חרב או שמם או רשעים דרים בו, דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון, וכן בית המדרש שנוהגים בו קלות ראש, סופו נופל ביד ערלים דיו לעבד שיהא כרבו, כי לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ה' עד שנהגו בו ישראל שנאמר המערת פריצים היה הבית הזה, ואח"כ וארוה כל עוברי דרך לעולם לא יעשו רעה אא"כ יעשו ישראל תחילה רעה ביניהם זה לזה, או שמבזים זה לזה.

ולכן צריך זהירות וזריזות הרבה שלא יעשו שום מחלוקת בבית הכנסת אדרבה מרובה מידה טובה ממידת פורענות, כי אם נהיה נזהרים להיות הקול קול יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בדברי תורה אז אין הידים ידי עשו. כמ"ש בב"ר ס' תולדות על פסוק זה יע"ש. וגם כן צריך זהירות שלא יהיה שום מחלוקת בבית הכנסת ושום בזיון אדם לחבירו, וכ"ש אם מכהו בבית הכנסת דאז חייב נידוי בשביל כבוד הבית הכנסת וגם מלקות בעבור מכה את חבירו שעובר על לאו פן יוסיף, וכמ"ש הטור ומרן בש"ע ח"מ רס"י ת"ך ושאר הפוסקים וכמש"ל.

וביותר יגדל עונו ויתרבה עונשו של המבזה ואין צריך לומר המכה לשליח בית דין כשמכריז בתוך בית הכנסת איזה כרוז יהיה לאפרושי מאיסורא, או אפילו לצורכי רבים ואיזה תקנה בשם הרב הכולל או הב"ד והממונים והפרנסים, דאיכא איסור מוסיף, שעובר על תקנות הצבור, וגם מבזה ומצער שליח ב"ד, שחייב נידוי ומכת מרדות, וכמ"ש מרן בש"ע ח"מ סס"י ח' יע"ש. וגם שעובר על דברי הב"ד ועל דברי חכמים ועל תקנות הצבור שהם רבים, והרי מצינו שלשה אלה במותב תלתא אשר החמירו רז"ל כי כל מקום שפשטו ב"ד וחכמים ורבים אפילו שחזרו וקריבו אינו יוצא מן העולם בשלום וכמש"ל בס' וארא וס' משפטים בס"ד. ועמ"ש בתשו' בחיו"ד לסי' של"ד בס"ד, והרי החמיר בתשובת מהרשד"ם שם ושהביא מהרב ת"ה בפו"כ על המכה את חבירו בבית הכנסת כמו שיע"ש, שהחמיר בתשובה כ"ש כשיהיה שליח ב"ד ומכל הצבור וא"כ צריך לקבל עליו את הדין ועוד יש לו איסור כולל, שעובר על הסכמה הנעשית בחרמות ונידויים מב' המאורות הגדולים הרב הגדול כמוהרי"ם ז"ל והרב הגדול מ"ז אור היר"ח ז"ל שלא יוכל שום יחיד למחות ולדבר בתוך בית הכנסת על שום כרוז והסכמה שהוכרזה בבית הכנסת ואם יש ליחיד איזה מחאה אחר שיצאו מבית הכנסת ילך אצל הרבנים שבעיר, ויעשה המחאתו, ואם יהיה המחאה כדין, יקבלוה, ואם לאו ידחה אותו. וא"כ זה שמיחה בכרוז השמש, והכה אותו, בביה"כ עבר ג"כ על הסכמת הרבנים שהסכימו שלא למחות בבית הכנסת בשום כרוז, ועבר על החרמות ונידויים.

ואם ח"ו ממאן מלקבל עליו את הדין, דח"ו ידאג מן הפורענות. כי כבר ידוע מ"ש רז"ל אם אין דין למטה, יש דין למעלה, ויקח האדם מוסר השכל ממ"ש בירושלמי ביבמות פ' האשה בתורה ה"ג על פסוק ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביה ויגפהו ה' וימות. א"ר שמואל את סבור שהוא ירבעם אינו אלא אביה, ולמה ניגף, ר' יוחנן אמר על שחישד את ירבעם ברבים, הה"ד ואתם המון רב ועמכם עגלי הזהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים עכ"ל, ופי' פני משה, על שחישד, ל' חסר הוא שגידפו וביישו ברבים ומאמר זה הובא בב"ר ס' תולדות פס"ה סי' ט"ז וסיים שם המאמר וז"ל והרי הדברי' ק"ו ומה מלך ע"י שהונה מלך כמוהו ענשו הכתוב וניגף הדיוט שהוא מונה להדיוט עאכ"ו עכ"ל, ואני אומר דיש עוד ללמוד [דף פט] ק"ו ובן בנו של ק"ו, ומה אביה היותו צדיק ונביא הוא בא להוכיח בתכחות על עון עבודה זרה שהוא עון היותר גדול שבכל העונות שבתורה, ואפילו מגילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר בכתובים ובגמ' ובפוסקים ומ"ג בחטאות ירבעם אשר חטא והחטיא את הרבים עכ"ז ראה מה עלתה לו היותו שביישו ברבים, בא ולמד כמה הדרגות יש למבזה לחבירו, בבית הכנסת או מכהו, שהבזיון וההכאה אסורה מדינא, וגם לא כיוין למצוה אלא אדרבה השליח ב"ד, עושה מצות רבות ובפרט אם הכרוז הוא למגדר מילתא, ובכח התורה ותקנת צבור, שהכל הוא דבר מצוה ושכנגדו הבא לבזות או להכותו ברבים, הוא בא לעשות עבירה לבטל הכרוז והתקנה ההיא, וגם מצד קדושת מקום המקודש שהוא בית הכנסת שיש שם השראת שכינה וכבוד המשתלח, דקי"ל שלוחו של אדם כמותו, כי בודאי יגדל עונשו עשר ידות ממה שאירע לאביה רח"ל מעונשו של זה, אם לא שישוב בתשובה שלימה ויקבל עליו לישב בקרקע ולנהוג נידויו ולחלוץ מנעליו וגם לקבל עליו מלקות ולשאול מחילה בבית הכנסת במקום שחטא, לשאול מחילה ברבים מהקב"ה ומתורתו הקדושה מהספר תורה וגם במי שחטא כנגדו שהכהו, ואם היה בעוד שהספר תורה על הבימה בשעת קריאת ספר תורה בין גברא לגברא, צריך שתהיה מחילתו תכף אחר קריאת ספר תורה בעוד הס"ת עדיין על הבימה כאשר מוכח מדברי הרב ת"ה שם בפו"כ סי' ר"י וכמ"ש בתשובה בס"ד והרב מהר"ש הלוי חא"ח סי' ח' יע"ש, וגם לשאול מחילה מהרב והב"ד וממוני הזמן וטובי העיר וגם לפייס להשליח ב"ד בממון ולפרוע לו שכר הרופא, ובכן תשובתו תקובל ברחמים וברצון ולא תאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו ויאריך ימים ושנות חיים.

ומלבד כמה מעלות טובות ומועליות שמצינו במי שנזהר שלא לדבר בבית הכנסת שיחה בטלה בחיים חייתו, שיראה זרע ויאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצלח ולא ימות לשחת, ולא יחסר לחמו כדברי רז"ל והמפרשים וכמש"ל, עוד בה כי לאחר מותו תנוח נפשו בקבר לשכון לבטח ואינם נרקבים גופו ועצמותיו. וכמו שמצאתי בספר ראשית חכמה בשעה הענוה פ"ג דף ר"ם ע"ב בשם חופת אליהו וז"ל ר' נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו שהביא שם פועלים לחפור את התל וחפרו אותו יום כולו, ליום ב' כשהן חופרין, קפץ אדם אחד מתוך ביתו וישב על התל והתחיל להתגדר ולקרות ומה היה קורא שמא הגיע תחיית המתים, רצו הפועלים והודיעו לר"ן בא ומצאו, א"ל מי אתה, אמר ליה מת אני, שמא הגיע תחיית המתים, אמר לו מה טיבך בתל זה אמר לו והלא אמרתי מת אני, אמר לו המת אינו נרקב, אמר לו לא הכניסוך לבית הר' ולא אקרוך ספר משלי ולא כך אמר שלמה ורקב עצמות קנאה, מימי לא העמדת על מדותי ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי ולא ספרתי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת ולא נתתי לבי אלא לדברי תורה, לקיים מה שנאמר ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה, אמ"ל ר"ן אבנה לך קובה אחת, אמ"ל אל תעש לי מאומה ואל תעמידיני ממקום זה, מפני שברשות קברוני, אלא השב העפר שנטלת מעלי למקומו והיה ר"ן מתפחד ומתעצב כל היום כולו, ואומר אוי שמא הרגשתי לאותו המת מיד ראה בחלום שהיה יושב בסוכה, מיד נתן שבח והודאה לפני הקב"ה, וקרא מקרא זה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה, ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד, ולא העמיד על מדותיו, כן שילם לו הקב"ה שכרו, המרגיל עצמו לת"ת והמגדל בנו לת"ת, והולך בעבודה ושפלות רוח עאכ"ו שישלם לו הקב"ה שכרו כפול ומכופל עכ”ל.

הנה מתבאר גודל שכר מי שאינו מספר בבית הכנסת ובבית המדרש שזוכה להיות כי אף בשרו ישכון לבטח שלא ירקב בקבר, ואפילו במיתתו קרוי חי, והרי הוא בחיים. ונראה לתת טעם למה זוכה לחיים הנכנס לבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה ולא לדבר דברים בטלים, שהרי קרא כתיב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום שהוא הפסוק המביא במאמר חופת אליהו הנ"ל, ועפ"ז דרז"ל בתלמוד בבלי וירושלמי בברכות פ"ה על הנכנס לבית הכנסת והרי קרא כתיב בתר המדרש, עליו נאמר דרשו ה' בהמצאו שדרז"ל בירושלמי שם היכן מצוי, בבית הכי כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. שבלא"ה הנכנס לבית הכנסת ולבית הכנסת ובית מדרשות. א"כ כיון שנכנס במקום קדוש לבית הכנסת ולבית המדרש להתפלל ולעסוק בתורה, שמוצא שם להקב"ה, אם כן שפיר קרינן ביה כי מוצאי לדבר דברים בטלים, שאינו רצונו יתברך בזה, אלא אדרבה יחרה אפו בו כדברי מצא חיים, ובתנאי גמור ויפק רצון מה' שלא יכנס לבית הכנסת ולבית המדרש רז"ל, אלא יהיה עוסק בתורה ובתפילה כי הוא עושה רצונו יתברך, ובכן הרי הוא זוכה להיות נאמר עליו כי מוצאי מצא חיים והיינו מ"ש במ"ר ר"ס תבא, וז"ל ד"א אמ"ל ריב"ב כל מי שנכנס לבית הכנסת ובית מדרש בעוה"ז זוכה ליכנס לבית כנסת ולבית מדרש לעולם הבא, מנין שנאמר אשרי יושבי ביתיך עוד יהללוך סלה כו' כך לא תהא זז מבית הכנסת ומבית המדרש אמר הקב"ה אם תעשה כן, דע שאתה מקביל פני השכינה, מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים, אמר הקב״ה מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מוציא את כבודי שם אמיר איבו ולא עוד אלא שאת עומד בבית הכנסת והקב"ה עומד עליך, מנין שנאמר אלהים נצב בעדת אל, אמר הקב״ה לא דייך שאת מקביל פני שכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות, מנין כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה' ע"כ. ודייק לומר טעון ברכות על פי מ"ש רז"ל שם בסנהדרין פרק חלק דק"ה ע"ב שאחר שהביאו מאמר ר' יוחנן שאמר מברכתו של אותו רשע [דף צ] אתה לומד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהיה להם בית הכנסת ובית מדרש, מה טובו אהליך יעקב כו' סיים שם ואמר, אמ"ר אבא בר כהנא, כולן חזרו לקללה חוץ מבית כנסת ובית מדרש שנאמר ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה כי הליך קללה ולא קללות עכ"ל. הרי כי לא נהפך הקללה זאת לברכה יען הוא היה כוונתו לקללם שלא יהיה בית כנסת ובית מדרש כדי שיחול הקללות כיון שהוא עצמו זוכה להיות טעון ברכות מסיבת בית כנסת ובית מדרש ואינו מן הראוי שיחול עליהם קללה זאת, כי אדרבה זכות הישיבה בבית כנסת ובית מדרש בעבודת ה' יתברך הם זוכים לברכות רבות אחרות, חוץ מצד היא גופא ומכ"ש כי דין הוא שלא ישלוט קללת בלעם שלא יהיה בית כנסת ובית מדרש כי תמיד כל ימות עולם נזכה ונחיה להיות לנו בית כנסת ובית מדרש בנויים כתלפיות ובבנין בית קדשינו כי הוא בית חיינו בהר הקדש ירושלים, ארץ החיים.