תוכחת חיים פרשת קדושים

סדר קדושים

י'זהר ה'אדם ו'יכבד ה'אנשים הנגשים אל ה', וביותר לתלמיד חכם, כי כן נצטוינו בתורה לכבדם, כדכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך אני ה'. והוקש כבודם למקום ברוך הוא כדדרשו רז"ל את ה' אלוהיך תירא, לרבות תלמידי חכם. וכן איתא לדרשה זאת בקרא ואהבת את ה' אלקיך. וא"כ אחרי שגדול כבוד של תלמיד חכם, שהוא כבוד המקום ברוך הוא, איך יתכן כי בבוא אליו התלמיד חכם לביתו, יסתיר פניו ממנו, ולפעמים מחביא את עצמו, ואומרים בני הבית כי הוא אינו בבית, והתלמיד חכם ממתין שם אם יבא, וכיון שאינו בא הוא חוזר ריקם בפחי נפש, ואיכא בזה כמה איסורים, עון מבזה ת"ח ומצערו, ועון זה הוא כשפיכות דמים, דשופך דמו של הת"ח, וגם שהוא מדבר שקר (בבית) והוא בתוך הבית וזהו רמז הכתוב בסדר משפטים, מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג, כי בא לומר כי כיון שאתה נזהר להתרחק מדבר שקר, ובבא הת"ח נקי וצדיק לבית, אינו מדבר שקר, ואומר שהבעל בית הוא בבית, אז ונקי וצדיק שהוא התלמיד חכם, אל תהרוג, שאינו עושה לו שפיכות דמים, הא לאו הכי שמדבר שקר, הרי הוא שופך דם נקי וצדיק, כאמור.

ואם מצינו בזמן האמוראים שאמרו בגמרא בשבת דף קי"ט ע"א בר' ינאי שהיה מקבל שבת בשמחה ומכתף ועייל ומכתף ונפיק, והיה אומר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתפינא קמייהו, ויש אומרים כי ר' אמי ור' אסי הוו מכתפי והיו אומרים אי מקלעי [רב] ורבי יוחנן מי לא מכתפינא קמייהו, והרי האמוראים הללו המה באו לעשות כבוד לשבת, ממה שעושים בבא אליהם ת"ח וכ"ש שיש לבעלי בתים חיוב בבא אליהם ת"ח, לקבלו בסבר פנים יפות ובשמחה, דאם בסתם כל אדם הזהרנו במשנת חסידים פרק קמא, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות והוי מקבל את כל האדם בשמחה, וא"כ איך יתכן שמלבד שאינו מקבלו בסבר פנים יפות ובשמחה, שיסתיר פניו ממנו ויתחבא בסתר אהלו, כאילו ח"ו באו לביתו לסטים מזויין חלילה, כי אין ספק כי לא יהיה לו כפרה בזה. וכמו שאמרו בגמרא, כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו. כי כן הירא את דבר ה' יכבד לת"ח, ויאהב אותם. וכאשר כתב הרב החינוך בסדר עקב סימן תל"ד, פוק חזי דבריו כי נעמו. וכ"ש וק"ו אם בבא לביתו, אומר מי קרא אותך וכדומה, כי מלבד כל האיסורים יצא מכלל דרך ארץ, דקי"ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא, וכל זה הוא אפילו בחכם פשוט, כ"ש וק"ו היותו חכם גדול ורב ודיין שאינו מן הראוי להקל בכבודו, ומכ"ש לבזותו חס ושלום. וכבר דיבר בקדשו הרב הכולל כמהר"ר אליהו בינטורה ז"ל, בנועם מוסרו מוסר מלכים בסופו וז"ל, אל נא תבזה גבר חנם דן דין אמת לאמיתו, כי עין השם רואה לתת לרשע רע כרשעתו, המבזה תלמיד חכם, אין תרופה למכתו, הלא תראה כי כן קרה לקרח ולכל עדתו, ואם בסתם בעל הבית מחוייב במצות עשה ואהבת לרעך כמוך ולא תשנא את אחיך בלבבך, כל שכן בתלמיד חכם דאיכא יתור נפיש, עשה ואהבת את ה' אלקיך שדרז"ל, את, לרבות, ת"ח, כמ"ש הראשונים לבבא קמא, ומוהרש"א בחידושי אגדות דף מ"א ע"ב, ותשובת מוהר"י הלוי, בסוף ספר שו"ת הרשב"א ח"ב כמו שיע"ש. וגם איכא מצות עשה את ה' אלקיך תירא, לרבות תלמיד חכם, כמ"ש בגמ'. וא"כ מי שאינו אוהב לת"ח ואינו ירא ממנו, וכ"ש אם שונא אותו, הרי הוא עובר על כמה מצוות עשה כאמור.

וילמד האדם מוסר ודרך ארץ מאבני המקום שלקח יעקב אבינו ע"ה, כדכתיב סדר ויצא ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום, וישם מראשותיו, ואמרו רז"ל והביאו רש"י בחומש וז"ל, וישם מראשותיו עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפי חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, וזאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, עשאן הקב"ה אבן אחת, שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, עכ"ל. והרי הדברים קל וחומר, ומה אבנים שהן אבן דומם, שאינן רואות ולא שומעות, ולא נצטוו בכבוד תלמיד חכם וצדיק, עם כל זה עשו מריבה לזכות להניח ראש צדיק עליהן, אנחנו עם בני ישראל שנצטווינו במרה וגם יש לנו הנהגת דרך ארץ, איך יתכן להיות במקום אהבה ולבחור בתלמיד חכם, לשנאו ולבזותו. ומרגלא בפומי לומר דבר פשוט וברור לעיני הכל, כי הגם כי אחסור דרי, ודור דור הולך ומתמעט, והחכמים שבדורינו אינן כחכמים שבדור הראשונים מימות משה ויאושע והזקנים, עם כל זה התורה הקדושה אשר ניתנה לנו בהר סיני, תורה שבכתב ותורה שבעל פה הרי היא בעומדה יעמוד, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל היא מסורה עכשיו בידינו לחכמים שבכל דור ודור, וא"כ אם לא תהיו יראים מהם, תיראו את ה' ואת תורתו, כאשר דרשו בירושלמי ע"פ את ה' אלקיך תירא, אותו ואת תורתו.. וזה כוונת הכתוב בס' שופטים, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, ועשית על פי הדבר וכו', על פי התורה אשר יורוך. והוא כי רבותנו ז"ל דרשו, והביאו רש"י בחומש, אל השופט אשר יהיה בימים ההם, ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע, אין לך אלא שופט שבימיך, כמו שיע"ש. והיינו טעמא כי אתה חייב לשמוע לו, כי הוא אומר לך עפ"י התורה אשר יורוך, ובתורה מה אתה יכול לומר כי ח"ו איננה תורת משה שניתנה בהר סיני ואדרבא הנך רואה בעיניך כי בתורה גדלה מעלתה מזמן שניתנה בהר סיני, ועד היום הזה כי כל חכם וחכם מה שקיבל חלקו בהר סיני, ובפרט בתורה שבעל פה, היתה נסתרת, מה שאין כן עכשיו כי ניתנה ליכתב תורה שבע"פ, וניתוספו ספרים הרבה אין קץ בכל יום ויום לאלפים ולרבבות, יוסף ה' לגו אלף פעמים, ונגילה ונשמחה בו ובתורתו ונזכה לתורה חדשה שיוצאה מאתו ית', כדכתיב תורה חדשה מאתי תצא. וכבוד לת"ח, היינו כבוד התורה והוא ברור. והעיקר תלוי דהת"ח עצמן, יהיו נוהגים כבוד זה לזה, דאז הבעלי בתים כיון שרואים דחולקים כבוד התלמידי חכמים, איש את רעהו, ישראל קדושים גם המה נזהרים לתת כבוד והדר לת"ח ככל הראוי, וא"כ חיובא רמייא על הת"ח, שתמיד יחבב לחבירו ת"ח, ואם שומע ממנו דברי תורה שלא ידחה אותו בקש, וכ"ש אם זכה לחבר ספר שלא [דף כה] יבקש לדחות דבריו מחמת קנאה ושינאה, וכמ"ש בהקדמת ס' מנורת זכריה, וכמ"ש בקונטריס כל החיים בס"ד, ותמיד כששומע דברי תורה יחבב דבריו, ובפרט בעיני ההמון, וכמ"ש בירושלמי, נדרים ד' מ"א, על שאול המלך, חד אמר שהיה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו. ואם אמרו בירושלמי דסוטה פרק אלו נאמרים דלמד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, כל שכן כשאינו מחסר ממון כי אם דיבור טוב שמדבר על הת"ח כדי לחבבו בעיני הבעלי בתים, שיהיה לו הנאה. ואם ח"ו מדבר עליו קטרוג ובפרט, בעיני הבעלי בתים, מלבד שמבזה את התורה בעיני ההמון, עוד בה דקא פסק לחיותיה.

וזכור אותו האיש לטוב הרב מר גיסי ז"ל בעל ס' הר המור, כי כל ימיו כשהיה רואה ת"ח אפילו קטון ממנו ורך בשנים, תלמיד תלמידו, היה מכבדו ומנשקו. ואם היה שומע ממנו דברי תורה איזה גרגיר, היה מקלסו בפני הבעלי בתים, ואחיו שהיו עשירי עם. והיה אומר בפירוש שזה היה עושהו כדי לקרב לו הנאה ותועלת מהעשירים שבעיר, ותמיד כל ימיו היה חזרן במצות גמילות חסדים ובקור חולים, וביותר להחזיק ביד ת"ח בגופו ובממונו, ולהיות גדול המעשה ועושה אשריו לו בעוה"ז וטוב לו לעוה"ב זיע"א. ולא מיבעיא שהוא לא ידבר שום זלזול וגנות בעד ת"ח קטון או גדול, אלא אפילו אם ידברו אחרים בפניו, הוא יהיה מוחה בהם. והראני בני בן חכם, כי ביצחק יקרא נר"ו, מ"ש בס' מצודת דוד בפירושו לדניאל סימן ה' על פסוק וכען העלו קדמי חכימיא אשפיא די כתבה דנה יקרון ופשריה להודעתני ולא כהלין פשר מילתא להחויא, וזה לשונו ואף שגם קרא מקרא לא יוכלו להגיד, הנה כיחש לו לכסות קלון חכמי עמו מה דאפשר עד כאן לשונו. ואם כן יש לנו ללמוד קל וחומר, ומה בלטשאצר שהוא גוי חס על חכמי אומתו שלא לגנותם ולכסות קלונם בכל מה דאפשר, אנחנו בני ישראל בני אל חי, שזכינו לתורת ה' תמימה, צריכים יותר ליזהר לכסות קלון אפילו משאר עמא דארעא, וכ"ש מי שהוא ת"ח יהיה קטון או גדול לכסותו, ודבר זה צריך האדם ליזהר בכל פינות שהוא פונה, וה' לא ימנע טוב להלכים בתמים.

והנה כשהת"ח מכבד את התורה, הקב"ה משלם לו מידה כנגד מדה, שיהיה גם הוא מכובד על הבריות, ומשנה שלימה שנינו, כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. וצא ולמד מאי דאתמר במדרש, סדר נשא פי"ב וז"ל, ויקריבו הנשיאים, ומי נתן להם העצה הזאת, שבטו של יששכר, שכך אמרו להם, משכן שעשיתם פורח הוא באור, אלא התנדבו העגלות שתהיו נושאים אותו בהם, לכך כתיב ויקריבו נשיאי ישראל וכו', א"ל הקב"ה והיו לעבוד את עבודת אהל מועד, ניתן להם הוייה, שיהיו קיימים לעד, עד היכן הוו קיימים וכו' בבית עולמים הקריבום, תני בשם ר"מ עד עכשיו הן ועגלות והפרות קיימות, ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו ולא נשברו, והלא דברים ק"ו, ומה אם העגלות שנדבקו במלאכת אהל מועד ניתן להם הוייה עד שיהיו קיימות לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום עכ"ל. הנה מתבאר מזה המאמר, כי ע"י שישכר נתן עצה להתנדב העגלות לכבוד ית' זכה כי ניתן לו שכרו להחזיק ידי התורה, שהרי מפסוק זה דואתם הדבקים בה' אלהיכם, דרשינן מיניה על המתדבק בת"ח כאילו מתדבק בשכינה. וכל שכן לדרשת המאמר במדרש שמואל, שדרש, על פסוק, עץ חיים היא למחזיקים בה. והלא דברים קל וחומר, ומה שוורים, על ידי שנשאו כלי המשכן, קיימים, המחזיקים את התורה, על אחת כמה וכמה. והיינו כי על ידי ששבטו של יששכר הוא נתן עצה לש"ש לכבד את התורה, מזה נמשך להם שכר, להיות נעשה ק"ו ממה שנעשה נס גדול כזה שיהיו העגלות והפרות קיימות, להודיע שכר הדבק בהקב"ה ובתורתו, ומינה הדין יוצא להחזיק ביד תלמידי חכמים כי מן העצה הטובה שלו היה נס ופלא שנלמוד קל וחומר להחזיק ביד לומדי התורה. והיא העצה לשם שמים, שלא ידע בעת נתינת העצה התועלת הנמשך ומתן שכרו, כי אם אחר שנים רבות, ועיין להרב יד משה בפירושו למדרש רבה אות ג' מה שרצה לפרש בזה יע"ש, ולעד"ן דיש להשיב על דבריו, והנכון כמ"ש. וזהו כוונת רבותינו ז"ל במדרש ריש שוחר טוב והובא בילקוט על פסוק ועלהו לא יבול שדרשו, עצתו של ת"ח, כי מעצתו יוצא פירות ופירי פירות כדבר האמור.

ואגידה ואדברה מוסר השכל על הבעלי בתים, כשמרגישים בת"ח איזה הרגש כחוט השערה, נדמה להם כהר גבוה, וכשהם חוטאים עונות גדולות כעבותות העגלה, אינן מרגישים כלל. ולא עוד אלא, כי לפעמים הת"ח לאיזה צורך וסיבה הוא מוכרח לתת כבוד לאיזה אדם יותר מן הראוי, יהיה מפני להשקיט המריבה, יהיה שיהיו דבריו נשמעים לעבודת ה', או להרבות צדקה, אז מרננו אבתריה כאילו ח"ו עשה הת"ח עון פעור, על מה שעשה ככה, הגם כי אינו איסור כלל, כי אפילו בגט שחמור מאד, ואיכא משום איסור חומר אשת איש, מצינו להטור באה"ע סימן קכ"ט בשם הרמ"ה ז"ל, שכתב וז"ל, והני סופרי דפלגי יקרא לבעלי זרוע, וכתב פלוני החכם, או רב, או נשיא, אף על גב דלא קרו ליה אינשי הכי, ואיהו נמי לאו בר הכי, אין זה שינה שמו והגט כשר, כיון דקרו ליה בשמיה בפירוש, אף על גב דפליג יקרא דלא חזו ליה לאו שינוי השם הוא, וכן כתב רבנו ירוחם בספר אדם וחוה ח"ב יע"ש, והרי אם בגט שבא להתיר אשת איש לעלמא, לא איקפד לן מה שמתארים אותו בתואר שאין בו, ואינו בר הכי, כ"ש כשיהיה בדרך אקראי ועראי, ומי שברך וכדומה, ובתואר נוסף קצת, בהדרגה אחת יתר על מה שהיה לו, שאין בזה להקפיד כלל, כי הוא מנהג פשוט וברור להוסיף עוד הדרגה אחרת למעלה ממעלתו שרגילין לתוארו.

עוד תשוב ותראה מ"ש במדרש סדר וארא פ"ח סימן ב', דבר אחר, מי הוא זה מלך הכבוד, למה קרא להקב"ה מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליראיו יע"ש, ואם כן כיון דקיימא לן והלכת בדרכיו הלך אחר מידותיו, וא"כ מה הקב"ה חולק כבוד ליריאיו אף אתה כן, ולא לעשות ח"ו להיפך לכבד לאנשי רשע מחמת עושרם ומחמת [דף כו] אלימותם, וכשבאים לפניו, ת"ח, מיראי ה' וחושבי שמו, שלא יכבדם ולא יחשיבם לכלום ח"ו, ומעיד אני שמים וארץ אם לא ראיתי להרב הגדול הגאון המפורסם מרן זקני אור היר"ח ז"ל, הגם שהיה גדול בתורה ואביר הרועים, כשהיו באים לפניו ת"ח בחורי חמד, היה קם בפניהם והיה מהדרם ומחשיבם, והיו הת"ח הבחורים מתבהלים מפניו, מפני הכבוד והיו מצטערים על הכבוד שהיה עושה להם, והיו מבקשים ממנו מחילה שלא יעשה להם כל כך כבוד שבעולם, והוא היה משיב להם אם יבוא איזה עשיר וממונה מהקהל שהוא שוה בשנים כמותם אני עושה לו כבוד והידור ומסביר לו פנים, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים לכבד לבעלי בתים בכבוד והידור והסברת פנים, ולת"ח העוסקים בתורה לא אחשיבם חלילה לאל מעשות כדבר הרע הזה, כי ח"ו אהיה נענש על זה. ועוד דאדרבא אם יראו העשירים והגדולים שבעיר שאנכי מכבד התורה ולומדיה יקחו מוסר גם המה, וממני יראו וכן יעשו, זה תורף דבריו, זכותו יגן עלינו אמן. ונראה לדקדק בכתוב, אומרו, הוא מלך הכבוד סלה, כי מלבד פשוטו שכ"ב יכול הוא מלך הכבוד, שאינו יורד מכבודו כמו ב"ו, כי זה ישפיל וזה ירים, עוד בה נראה לפרש גם לפי הדרשה, שנקרא הקב"ה מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליראיו, היינו נמי, כי כל הכבוד הבא מאיתו יתברך הוא שאינו פוסק ממנו לעולם, וכמ"ש במדרש רבה ריש סדר מטות, כי כל מתנה הבאה מאיתו יתברך אינו מתבטל לעולם, מה שאין כן, מי שהוא מתגאה ומבקש להתגדל, הרי מקרא מלא דיבר הכתוב ודי אזיל בגוה יכיל לאשפלא, דכל מי שהוא מתגאה, הקב"ה משפילו. וזהו שייסד הפייטן הרב הגדול רבי שלמה בן גברול ז"ל בכתר מלכות שלו וז"ל, אם היום ירום, מחר תולעים ירום. ולכן הוא מלך הכבוד סלה, דהכבוד שנותן לבשר ודם הוא סלה לעולם ועד, ואפילו אם לפעמים תמצא בין התלמיד חכם שאחד חולק כנגדו וסותר דבריו, עם כל זה לא יקפיד על זה, דאת והב בסופה, ואדרבא יוסיף אהבה על אהבתו, ואפילו אם יחבר זה הת"ח ספר ויביא דבריו וילוק עליו, עם כל זה לא יקפיד ואדרבא יאהבהו יותר.

וזכ"ה באיוב סימן ל"א מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אם לא על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי, כי בא איוב להגיד, כי ישר הוא, כי אפילו אם ספר כתב איש ריבי, שהוא בעל ריבו וכתב ספר, והיה מן הראוי להקפיד עליו ושלא לכבדו, עם כל זה דרכי אם לא על שכמי אשאנו, שמקבלו בסבר פנים יפות, ויט שכמו לסבול, ואענדנו עטרות לי להיות לעטרת ראשי. ואני אומר לאידך גיסא נמי, דאם רואה האדם שאינן מכבדים אותו בכבוד הראוי לו, או שימנעו ממנו איזה הנאה ושררה וכבוד, אל יצטער על זה. וכבר אמרו בירושלמי סוף פרק קמא דסנהדרין, על רשב"י, שנתכרכמו פניו כשמינו לר"מ ולרשב"י לא מינו אמר לו ר' עקיבא רבו כדי לפייסו, דייך שאני ובוראך מכירים כחך, יע"ש. ועוד נראה לומר דכיון שאמרו במדרש רבא סדר וארא פ"ח סי"ב על פסוק מי הוא זה מלך הכבוד, למה קרא להקב"ה מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליריאיו, כמו שכתבנו לעיל, הרי שהקב"ה כביכול שהוא גדול ה' ומהולל מאד, אם יהיה ראוי שהוא כשר וירא שמים ועוסק בתורה ובמצות לשמה, הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא מכבד אותו, והרי אין בכבוד הלזה למעלה ממנו, ודי בזה למי שחננו ה' בדעת. ובא וראה מה שאמרו בברכות דף כ"ח ע"ב, כששאלו תלמידיו לר"א, למדנו אורחות חיים, ואמר להם הזהרו בכבוד חבריכם. ופירש הרב הגדול אור החיים בספרו חפץ ה', דף ה' עמוד גימל, כנגד שאלה ראשונה, אמר להם שיזהרו בכבוד חבריהם, ממילא לא יתנשא שום אחד מהם על חבירו וכל אחד יבקש לכבד את חבירו, ואפשר ג"כ שיתחייבו לעשות מצד צוואת הרב, ובזה תמיד יהיו צדיקים וממילא יזכו לחיי העוה"ב. ומכאן טובה תוכחת על הבאים להתקוטט, כל אחד עם חבירו להיות קודם לו כשיש שבת חתונה וכדומה, וכל אחד ואחד מתנשא לאמר אני גדול ממך, והגם שהמנהג בעיר, שהרב ורוצה כל אחד ואחד להקדים לחבירו, והרי כאן תרתי, חיוב לכבד כל אחד ואחד לחבירו, וגם ציווי הרב המרביץ תורה, כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד. והרי אמרו רז"ל במדרש והובא בילקוט תהלים על פסוק גפן ממצרים תסיע, דישראל נמשלו לגפן, כל האשכול הגדול מחבירו, נמוך מחבירו. וזהו רמז הכתוב באיוב סימן מ"א, מי הקדימני ואשלם דהכונה כי דוקא במילי דשמייא לקיום המצות כנתינת צדקה, ולימוד תורה וגמילות חסדים וכדומה, יבקש להיות הוא מקדים להיות תחילה לכושרים, אבל בכבודות של הבלי העולם הזה, לא יהיה מקדים לאחרים. וזה אומרו מי הקדימני רוצה לומר מי שהוא מקדים, לי, בדבר הנוגע לי לשמי ולעבודתי, אז ואשלם לו שכרו, שהקב"ה משלם לו שכרו. אבל מי שהוא מקדים להנאתו ולכבודו, ולא לכבודי, אין לו שכר. ואדרבא אפשר שיהיה לו עונש, ויותר רע ומר דמי שהוא גביר רוצה להקדים לת"ח, ודי לו להעשיר והוציא הוצאתו בלתי צער, ואדרבא בשמחה ובטוב לבב לפי כבוד עושרו, ואילו הת"ח בנישואי בנו וביותר בנישואי בתו, עולם חשך בעדו, כדי לצאת ידי חובתו, ובעת ההיא דהוא שבת הכנסת החתן להכלה, רבות מחשבות בלב איש הת"ח, על כמה דברים דעדיין לא השלים, וזה הגביר בא כנגדו לומר דאני קודם לו ושופך את דמו בתוך רבים ומשפילו, במה שמקדימו. וכן צר לי מאד על נישואי בת ת"ח או בן ת"ח, דהעשירים אינן מבקרים אותו, ואילו יש לעשיר אחד חתונה אזי כולם באים, וממלא על כל גדותיו, והאיש הירא את דבר ה' יתן כבוד לתורה לילך ולכבדו להת"ח, ואת הזוזי"ם כנהוג. ועוד אני אומר מוסר השכל שאפילו אם יהיה האדם רב גדול ונשיא שבישראל, אם יהיה איזה שמחת חתונה או אבי הבן וכדומה, הגם שלא קראו לו ולא הזמינו, שילך ויבקרהו ויעשה לו דרך ארץ שיתכבד עמו. וכבר אמרו באגדת בראשית פ' פ"ג וזה לשונו, דבר אחר שמע אלי יעקב זה שאמר הכתוב ולא אותי קראת יעקב, משל למלך שהיה לו אוהב עני, ועשה אותו עני משתה, וקרא לבניו, הלך המלך מעצמו ועמד לו באמצע הבית, ואמר לעני, לכל בניך קראת, ולי לא קראת, [דף זך] אני אוהבך. אמר לו בבקשה ממך עני אני, ולא עשיתי לפי כבודך והייתי מתבייש לקרוא אותך, אמר לו המלך חייך לא תתבייש חביב לי שלך יותר ממה שמתקנין לי בפלטין שלי. כך בשעה שבא יעקב אבינו ליפטר מן העולם, קרא לבניו ואמר להן צוואתו, וברכן והשרה אותן בכל הארץ מיד נגלה עליו הקב"ה ואמר לו, יעקב, לי אין אתה קורא, ולא אותי קראת יעקב, אמר לפניו רבש"ע מתבייש הייתי לקרותך, שאני עני. אמר לו אין אתה יודע שאם קורא אותי עני, לו אני שומע, שנאמר זה עני קרא, וה' שמע, היה לך לקרות אותי עם בניך. אמר לו מתבייש הייתי. אמר לו ח"ו לך מבושה, שנאמר לא עתה יבוש יעקב וכו'. כיון שראו אותו בניו התחילו משבחין להקב"ה ולענותנותו שאינו מבזה ליראיו, ומה כתיב אחריו כי בראותו ילדיו וכו', וא"כ שמע אלי יעקב עכ"ל. ומאחר דקיימא לן והלכת בדרכיו שדרו"ל הלך אחר מידותיו, מה הקב"ה רחום וחנון אף אתה כן והוא הדין נמי לכל מידות טובות וישרות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות דיעות קחנו משם. א"כ מן הראוי הוא לנהוג במידותיו יתברך המרביץ תורה בקהל עדתו הוא מסדר סדר המערכה, עם כל זה לא צייתי ליה, לעשות ענוה, דמה הקב"ה הולך לבקר לעניים ובמקום גדולתו שם מצינו ענותנותו, אף אתה כן. וזכור אותו האיש לטוב עשיר מופלג ירא ה' שזה היה מידתו, כי כל מי שהיה לו שמחת חתונה או אבי הבן וכדומה, היה הולך לבקר, אפי' היה עני, והיה מתכבד העני ביותר. ומי שהיה רואה לעשיר גדול כמותו שהיה עושה ענוה והולך לבקר, היו הולכים אחריו ומבקרים אותו. וכבר כתבתי בסדר בראשית בכלל וגמילות חסדים שעושה האדם עם חבירו וביותר עם יתום ויתומה בנשואים, להיות הוא עושה שושבינו והולך הוא בעצמו ללוותו. ושם פירשתי כוונת הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו, שאתה בעצמך הוא ניתן לו יעש"ב בס"ד. וכ"ש בנישואי בן ת"ח או בת ת"ח, דכולם חייבים דהכל כקרוביו, לתת כבוד לתורה ולומדיה, ומראה אהבתו וחיבתו עם הת"ח במה שמכבדו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

וזה חזיתי ואספרה מה שהביא בס' מועדי ה' ק"ק בסדר הלימוד לחג השבועות דף כ' ע"ד וז"ל, בא וראה כמה מעלות טובות לאוהב התורה ולומדיה שהוא מתברך בשלושה אלה, בני חיי ומזוני בעוה"ז, והקרן קיימת לעוה"ב. בני, שכן מצינו בשונמית, וכן מצינו בגמרא בכמה מעשיות מכמה בני אדם שנתברכו בבנים בזכות שאוהבים לומדי התורה, חיי, כדכתיב כי מוצאי מצא חיים. מזוני, שהוא מתברך בנכסים עושר וכבוד והיא מצלת לאדם מכל פגעים רעים ומכל גזירות רעות. שכך אמרו רז"ל התורה אגוני מגנא בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה. וכמ"ש שלמה המלך, אם חכמת חכמת לך, ולצת לבדך תשא. וכן איתא בספרי המוסר, בשני בני אדם שיצאו לשוק לקנות, כל אחד עבר לצורך תשמישו, וכשבאו על מקום שמוכרים העבדים לא היה שם כי אם איש אחד מסכן קרוע בגדים, אבל היה מסכן וחכם, ויגש אחד מאלו השנים אל המסכן, ושאל אותו מה היה מלאכתו ומה מעשיו, מפני שרצה לקנותו וענה ואמר לו מלאכתי היא שיודע אני להנהיג אותך ואת כל אנשי ביתך ביושר ובכושר ובמשפט, אך בתנאי זה שתהיה נכנס אלי ומשמש אותי, וטוב יהיה באחריתך. וכאשר שמע האיש ההוא את דבריו, ויחר אפו ויבז לו לאמר, איך מלאו לבו לדבר כדברים האלה, ורק בפניו של עני והלך לו, באומרו עבד זה שוטה הוא, דהנה הוא רוצה להיות נמכר לעבד, ומתנה שרוצה להיות אדון, מי ראה כזאת מי שמע כאלה, שטות כזה וכמתעתע. אמר לחבירו שיצא עמו לקנות עבד, לך קנה במקום עבד, אדון, מפני שכך וכך השיב לי. וכשמוע חבירו כך אמר בלבו אני אלך ואחקור אותו, כי דברים כאלו לא לחינם אמרם העני: ויגש אל המסכן וישאל כדברי הראשון. והמסכן השיב לזה כתשובה שהשיב לראשון, כיון ששמע דברי המסכן ענה האיש ההוא ואמר לו, למה אתה מדבר כדברים האלה, שכפי דבריך לא תמצא מי שיקנה אותך. ויען המסכן ואמר כפי דעתך כן הוא, אבל תדע שאין אני מאלו המדינות, כי אם מאותה מדינה שזה ימים שכבש אותה מלך פלוני, וחנן המלך לכל אנשי המדינה ואמר שיצאו כולם חיים ושיוציאו עמהם ממונם כאשר יוכלון שאת, וכן עשו, שכולם יצאו נושאים ממונם אבל אני יצאתי ערום בלי מאומה בידי, ועם כל זה יצאתי שש ושמח ומרקד, והמלך שהיה יושב בשער העיר ושאל לי למה אתה יצאת שש ושמח מאחר שאתה ערום, שכולם יצאו במשא כבד, ואתה ערום ואיך אפשר שאין לך מאומה אפילו כסות אין לך עליך, ואז השבתי למלך, שגם אני מוציא עמי כל אשר לי, אבל אין אדם רואהו, ולפיכך איני ירא כלל שיקחו חפצי מתחת ידי, כי באמת הוא תחת רשותי והוא שלי, ולכן, לכל הבא לקנות אותי איני מרמה אותו, ואני מודיעו מה מלאכתי שאני יודע בה. ואז הבין האיש ההוא כי איש חכם ונאמן היה וקנה אותו בדמים יקרים ונהג בו מנהג רבנות ולא עבדות, וציוה לו שינהג אותו, ואת כל אנשי ביתו ביושר, ושלא ישא להם משוא פנים, וילמד להם את דרך החיים, שילכו בה כדי שיזכו לעוה"ב, וציוה לכל בני ביתו שישמשו לו ושינהגו בו כבוד גדול, כשם שאמרו רז"ל גדולה שימושה יותר מלימודה. וכן עשו כאשר ציוה להם בעל הבית. וגם הבעה"ב עצמו היה משמשו לאותו חכם כעבד, ולא היה בעה"ב עושה שום דבר חוץ מדעת החכם, ועל פיו היה מנהג הבית, והיה מראה להם דרך הישר ומלמד להם תורה ודרך חסידות ומייסר להם על מצות לא תעשה ומלמד להם עד שכל אנשי הבית למדו תורה הרבה ונעשו חסידים צדיקים גמורים. והאיש ההוא הבעה"ב היה הולך וגדל עד כי גדל מאד בין בתורה בין בנכסים ונעשה עשיר גדול עד שלא היה יודע מספר נכסיו, והיו כל העולם קורין אותו בשם בעל צדקה מרוב הצדקה שהיה עושה, עד שזכה שהיה דן כל כך מקומות והיו באים לשמוע אמרי פיו ולראות פניו, ומקודם היה עם הארץ גמור ובזכות שהיה משמש למסכן החכם נתגדל מאד. ואותו החבר שלא רצה לקנות להמסכן החכם מפני שדבר כדברים האלה שאמר לו, וביזה להמסכן וירק בפניו, והלך לו והניחו, הלך ביום השני וקנה עבד אחר ושאל לעבד מה מלאכתו, והשיב שהיה יודע ציד, כששמע זה האיש [דף כח] שמח שמחה גדולה שלקח עבד טוב שהיה יודע לצוד ציד, ואמר בלבו זה העבד יעשיר אותי, שיש לו מלאכה טובה מפני שבכל יום ויום הוא הולך לצוד ציד, ומן עורות של החיות הוא יעשיר אותי, ויכלכל לביתי מן העופות שיצוד, ואני טועם טעם מלכים מן העופות שאינו נמצא ביד שום אדם שהעבד יצוד מיני מיני חיות ועופות, ואני טועם מיני מיני טעמים מהעופות ומהחיות, ויבא העבד לביתו וקנה האיש ההוא לעבדו קשת וחצים, ויאמר לו צא השדה וצודה לי ציד והביאה לי ועשה מטעמים כאשר אהבתי. ויצא העבד אל השדה ויצוד ציד מן העופות ואמר בלבו מה לי אם אדוני יאכל או לא, טוב לי, כי לי, נאה יותר, ולמה אני מלמד לאדוני שישלח לי בכל יום, ומה תועלת יש לי, מה עשה, שחט העופות שצד ובשלם ואכל, ומן היותר נתן לכלבים, וקם ובא לבית אדונו. שאל אדונו לעבד מה ציד עשית ביום הזה, אז השיב העבד לא מצאתי היום מאומה, מחר אני הולך לצוד. ועתה תן לי לחם כי עיף אנכי, ונתן לו אדוניו. כך היה עושה מן היום ההוא ואילך, עד שלא די לו שלא היה מביא מאומה, כי אם היה גונב מבית אדוניו כסף וזהב והיה אוכל ושותה יין ישן, מה שלא היה שותה אדוניו. ולערב היה סר וזעף והיה מרמה בדבריו לאמר מה זה כמה ימים שלא מצאתי שום חיה, וליום אחר, היה בוכה באומרו נלחמתי היום עם הדוב, וכך היה אומר בכל יום בדברי שקר, היה מרמה לאדוניו והיה גונב מאדוניו בכל יום ויום עד שכמעט שהביא לאדוניו לידי עניות, ולא היה אדונו מבין מהיכן בא לו כל הרעה והיה אוהב אותו. והעבד מרוב הכסף והזהב שגנב השכיר עמו חבורה של רשעים גנבים הורגים בני אדם וקמו בפרשת דרכים והיו הורגים וגונבים, עד שקמו אנשי העיר והלכו לפני מושל העיר באומרם מה זאת עשה לנו פלוני ששלח לעבדו להרוג בני אדם, והוא היה מכחיש והיה אומר שעבדו הוא כשר ונאמן, ועשו בו התראה והוא לא שם לבו על דברים הללו, עד שקמו פעם אחרת אנשי העיר והניחו אותו בבית האסורים. והוא הלך וחילה פני מושל העיר עד שהוציא לעבדו ולא היה עושה לעבדו שום התראה שהיה חושב שעבדו היה נאמן, והוא לא כן ידמה, ונכנס אדונו ערב תחת עבדו. עד שתפסו בעבדו פעם שניה בעדים וחייבו לעבד ולאדון במשפט והניחו אותם בבית האסורים עד שכמעט נאבד מן העולם בשביל עבדו שהיה רשע. וסבל אונסים הרבה שחייבוהו מפני שהוא היה מליץ טוב בעדו ולא היה מייסר לעבדו והיה מכסה פשעים של עבדו. ומי גרם לו כל אלה חסרון ידיעתו וגאות לבו שרק בפניו של עני החכם והוא רצה לעם הארץ אעפ"י שהיה רשע גמור.

נמצינו למדים מזה המעשה כל מי שאוהב התורה ולומדיה, עליו נאמר, ויש תקוה לאחריתך נאם ה'. וכל המשליך דברי תורה ארצה ומלעיג על התורה ועל לומדיה, לסוף הוא מתחרט. לפיכך לעולם יעשה אדם חסד, ויגמול טוב, אעפ"י שנראה דבר זר ורחוק בעיניו כהחסיד שקנה להחכם וקנה אדון לעצמו ונתן דמים יקרים חוץ מרצונו, אעפ"י כן, כיון שהבין שהיה חכם, קנהו אדון לעצמו, ולבסוף זכה לעושר גדול בעולם הזה וזכה לעולם הבא עולם שכולו ארוך ע"כ וכן הביא המעשה הזה, הרב משנת חכמים ז"ל.

הרי מצינו דבהיות מתקרב האדם לת"ח, הגם שנותן לו שתי נתינות דהיינו מה שנתן לקחתו בתחילה וגם מה שמתחייב לו נתון לו לעבד וסר למשמעתו, גרם כי ברכו ה' בעושר גדול וזו כוונת הכתוב בסדר ראה, כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וכו', שדרז"ל שהוא ת"ח אחד ומיוחד, נתון תתן לו שתי נתינות, אחד במה שנתן המעות לקנותו לעבד, והן שנית נתינה אחרת, להיות הוא עצמו נתון אליו. וזה אומרו ואל ירע לבבך בתתך לו, שתהיה אתה נתון לו ומשועבד אליו, כי בגלל הדבר הזה שאתה משועבד אליו וסר למשמעתו, יברכך ה' אלוקיך, כמו שהיה לפי האמת מעשה שהיה כך היה, במה שקנהו לחכם ונשתעבד לו, זכה להתברך ברבות הטובה טובה וברכה חיים.