תוכחת חיים פרשת צו

סדר צו

י'זהר ה'אדם ו'יזרז ה'רבה לתת מחסום לפיו ולשונו, מלדבר בגנות חבירו, אפילו חטא חטא גדול שחייב עליו כרת או מיתת ב"ד, לא יפרסמנו ברבים. וכדברי רז"ל בסדר היום, במקום אשר תשחט העולה, תשחט החטאת, שלא לפרסם את החוטאים. וכן הוא בירושלמי פרק הערל, ובמדרש רבא סדר נשא פ"ט, ושם נאמר במדרש ובירושלמי, דאחד לששים ולשבעים שנה מביא הקב"ה דבר בעולם, לכלות את הממזרים, ונוטל את הכשרים עמהם שלא לפרסם את החוטאים יע"ש. גם בגמרא בסוטה פרק אלו נאמרים, דל"ב, אמר ר' יוחנן משום רשב"י, מפי מה תיקנו תפלה בלחש, מפני שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה יע"ש. והיינו קרא כדכתיב במקום אשר וכו' תשחט החטאת, כדי שלא לפרסם את החטאים כדאמרן. עוד מצינו לרז"ל ולרש"י בחומש סדר בראשית על פסוק [דף ה] ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, דמפני מה לא פירסם התורה אילן שאכל ממנו אדם הראשון, כדי שלא להורות ולומר זהו אילן שאכל אדם הראשון. גם אמרו רז"ל בגמרא ובפסיקתא סדר קדושים, ורש"י בחומש, ואת הבהמה תהרוגו, דאם אדם חטא, בהמה מה חטאה, כדי שלא יאמרו זוהי הבהמה שנסקל פלוני על ידה. גם אמרו בסוטה דף מ"ד ע"א, והביאו רש"י בחומש סדר שופטים, על פסוק מי האיש הירא ורך הלבב, ריה"ג אומר זהו המתיירא מעבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה לחזור, על בית כרם ואשה. לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירות. והרואהו חוזר, אומר שמא בנה את הבית או נטע כרם או ארס אשה עכ"ל. וכן בסדר בלק אמרו רז"ל, והביאו רש"י בחומש, על הפסוק ואותה החייתי, ומתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב, ויאמר לא, הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב שחס המקום על כבוד הבריות. וכן והרגת את האשה ואת הבהמה וכן ואת הבהמה תהרוגו עכ"ל. הרי דאפילו בגוי רשע וחוטא כבלעם הרשע, עם כל זה חס הקב"ה עליו שלא יתבייש ברבים. שלא היה בו כח להשיב לאתונו שהוא בזיון גדול, כ"ש אדם מישראל אפילו הוא רשע וחוטא ואין צריך לומר אם יהיה ת"ח והטעהו יצרו וחטא, דקיימא לן תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, דודאי עשה תשובה.

עוד אמרו בירושלמי פרק האשה בתרא, על הפסוק ולא עצר כח ירבעם, עוד בימי אביה ויגפהו ה' וימות. אמר שמואל, את סבור שהוא ירבעם, אינו אלא אביה, ולמה ניגף, ר' יוחנן אמר על שחישד את ירבעם ברבים, הדא הוא דכתיב ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלקים ע"כ, הרי דאפילו ברשעים גמורים, כירבעם שחטא והחטיא את הרבים, אין לפרסם חטאו. ואין הכי נמי משום עשה דתוכחה היה לו לומר לא תחטאו בע"ז, אבל להונותם בדברים לומר להם שחטאתם בע״ז אין לו לעשות. וזה כוונת הכתוב בסדר קדושים הוכח תוכיח את עמיתך, שתאמר הוכחה בפירוש שלא יחטא בדבר זה שהוא עון, אבל לא תשא עליו חטא להיות קורא עליו העון אשר חטא, דמה מהני זה באשר אמר להם ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלקים, ואדרבא היה לו לומר ולא יהיה לכם עגלי זהב בדרך אזהרה וציווי, כי זהו הוי לשון תוכחת וזה ברור.

ובהיותי בזה כה הראני בני בן חכם יוסף תהלות הי"ו מה שאמרוז"ל במדרש רבה ריש סדר פנחס פרשה כ"א המוכה אשר הוכה את המדינית, כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמם בעולם. פנחס פירסמו לשבח וזמרי לגנאי, עליהם נאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב עכ"ל. ולכאורה קשה שהמאמר הלזה חולק עם כל דברי המאמרי רז"ל שזכרנו, שאין לפרסם בגנותן של רשעים, אבל נראה דלא פליג מאמר הלזה עם שאר מאמרי חז"ל, כי בודאי הדין דין אמת כי אין לפרסם לחוטאים כלל, זהו כשיהיה חוטא רשע בפני עצמו, אבל אם יהיה חטא הרשע ההוא שנפל בידי צדיק והמיתו כדין וכהלכה, וכענין זמרי שחטא בזנות, ומסר פנחס את עצמו למיתה כדי להפרע מן הרשע הלזה, אזי הוא מוכרח הקב״ה לפרסם את הרשע מי הוא, שהוא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני כי עם היות אדם גדול שר וחשוב נשיא ישראל, ולא נשא פנים ולא נתיירא, ומסר עצמו למיתה לעשות לו דין, כל כהאי גוונא שצריכים אנחנו לפרסם צדקת הצדיק עד היכן הגיע כחו וגבורתו, צריך הכתוב לאומרו ולפרסם את הרשע עד היכן הגיע רשעותו, כדי להכיר שבחו של צדיק באותו פרק ולהורות דכדין עשה, ולא כסברת השבטים דהיו מבזים אותו דהרג נשיא שבט מישראל וק"ל. וכן ראיתי להרב ידי משה בפירושו מ"ר שדרך בדרך זה יע"ש. וגם אין לתמוה ממה שמצינו בתורה ציווי זכירת מרים הנביאה, דכתיב זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, שלקתה בנגע צרעת על שדיברה על משה רבינו, שאם נאמר כי יש בסיפור גנותה, שבח למשה רבינו שהקב"ה הקפיד בעבור כבודו, ועל דרך שכתבנו בענין פנחס עם זמרי, לא ניחא לי בזה, ובודאי דלא ניחא ליה להקב"ה לעשות כזה, כי כל כי האי שיש העדר כבוד לצדקת מרים הנביאה אשר היא היתה גדולה בשנים יותר ממשה רבינו, ומסרה נפשה למיתה להצילתו מן הים. ובפרט כי משה רבינו שהוא עניו, לא יצוה השי"ת זכרון זה לדורות בעבור זאת. והנראה לומר בפשוט, כי הוא כדי לקחת מוסר השכל להזהר שלא לדבר לשון הרע והוה ליה גרעון זה להזכיר זכירת מרים, זכות מצד אחר, לזכות את הרבים על ידה, כי בזה יהיו זוכים לבל יחטאו בלשון הרע, בלקיחת ק"ו, ומה מרים הנביאה שלא דיברה בגנות משה, וגם היא גדולה ומסרה נפשה להצילו מן היאור, ולבקש לו מניקת, עם כל זה לקתה בנגע צרעת, שאר בני אדם המדברים לה"ר אפילו אמת, ואין צריך לומר אם יהיה ג"כ שקר, עאכ"ו. וז"ל הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת, ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע צרעת, זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגדלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלה, שנאמר והאיש משה עניו מאד, אעפי"כ, מיד נענשה בצרעת, ק" ולבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות, לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחיו להתרחק מישיבתם ומלדבר עמהם כדי שלא יתפש האדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחילה מרבים בדברי הבל כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך באים לדבר באלקים וכופרים בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקים, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, וזוהי שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות, רישיבת כנסיות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרים שבישראל אינן אלא בדברי תורה וחכמה, ולפיכך הקב"ה עוזר על ידם לזכות אותם בה, שנאמר, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו עכ"ל. ואמרינן בפ' חלק אמר רבי יוחנן מפני מה זכה ירבעם למלכות, מפני שהוכיח את שלמה לשם שמים. ומפני מה נענש מפני שהוכיחו ברבים. ופירש"י שהוכיחו ברבים לביישו, יעויין שם. הרי דאפילו בהוכחה צריך שתהיה בצינעא ולא בפרהסייא, וכ"ש בהגלות חטאו ברבים בלתי שום תוכחה, כי גדול עונו מנשוא והוא ברור.

ובני בן חכם כי ביצחק יקרא נר"ו, הראה אותי מ"ש בסוף מס' עדויות פרק ח' משנה ז', משפחות בית צרפה היתה בעבר הירדן וריחקוה בני ציון בזרוע. ועוד אחרת היתה שם וקירבוה בני ציון בזרוע. ופי' הרמב"ם וז"ל והתבונן, היאך בורחים חכמים מלשון הרע, שאעפ"י שהיו יודעים את שתי המשפחות, זכרו העשוקה בשמה, ואותה שהיתה פסולה בבירור ועשאה בן ציון, כשירה בזרוע, לא פירסימוה, אבל אמרו ועוד אחרת היתה שם וקירבה בן ציון בזרוע וע"ש. וכפירוש רבנו עובדיה שם. הרי, דאפילו שהיה פיסול משפחה, ויהיו נכשלים, לא זכרו בשמה. ועיין בתשובת מוהרש"ל, סימן י"ב ובתוספות יו"ט שם.

וזהו במספר בגנותו, שהוא אסור, כ"ש וק"ו כשמסדר דברי גנות ובזיונות כזמר, לשורר במשתאות, כי הוא איסור גמור. וז"ל הרב הגדול מוהרש"ל בים של שלמה, בב"ק פ"ח סימן נ"ו, ואם אחד מתקוטט עם חבירו ועושה זמר עליו לקלון ולבושה, דינו אינו מבורר בהדייא, אלא כפי אשר התבונן מדברי הקדמונים. גרסינן בפ' אין עומדין, רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קבדח טובא, אמר ליה לא סבר מר, בכל עצב יהא מותר, אמר ליה אנא תפילין קמנחנא, וכל כך למה, דאמר ר׳ יוחנן משום רשב"י אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות, אימתי ימלא שחוק פינו, בשעה שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות. וכתב רבנו יונה בפירושו. יש מפרשים שהטעם משום חורבן בית המקדש, אבל לא בשעת חורבן, מותר, ואין זה נכון דאם כן לא הוה ליה למימר בעוה"ז, אלא משחרב המקדש וכו', ומדלא אמר הכי, שמעינן שבזמן בית המקדש אסור למלאת פיו שחוק בעה"ז בשום ענין, שהשמחה מרגלת האדם שישכח המצות של המקום יתברך זכרו. ומאי דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו, בשעה שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות, לא מפני המקדש בלבד קאמר, אלא הכי קאמר, אימתי ימלא שחוק פינו ותהיה השמחה מותרת, בזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו, ואז באותו זמן נשמח לספר נפלאותיו וגבורתיו של ה׳ יתברך, ואותה שמחה שהיא שבח של ה' יתברך מותרת. כלל העולה מדבריו, שאסור לשחוק ולזמר אם לא שהוא זמר של מצוה לספר גדולותיו וחסדיו של המקום שהוא מעין עולם הבא, אבל לא זמירות ושירות שהיא מעין עולם הזה, כגון הזמירות שעושים הגוים בסיבת מלחמתם וכל שכן מאהבת הנשים מענין תאות המשגל שאסור. ותו גרסינן בגיטין בפרק קמא, שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנלן דאסור, שרטט וכתב ליה, אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. ולישלח להו, בשיר לא ישתי יין ימר שכר לשותיו, אי מהאי הוה אמינא זימרא במנא הוא דאסור אבל בפומא מותר, קמ"ל דאסור. וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו, פירש גאון הא דאמרינן זימרא בפומא דאסור, הני מילי כגון נגינות של אדם לחבירו, ולשבח יפה ביופיו, כגון הישמעאלים קורין להם אלשע"ד, אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת. ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנות ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמוחה בזאת ע"כ. הרי לך שכירכר כמה כירכורים עד שיגע ומצא למצוא היתר לזמירות בבית חתנות ומשתאות אף שהן שירות ותשבחות וחסדיו של השם, ושאר זמירות שאין בה שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של השם, אפילו בבית חתנים אסור כדמשמע מדבריו. ואף שאין בהם דופי אלא דברי נגינות וצחוק בעלמא כדי לשמוח החתן והקרואים, אפילו הכי לא שרי כלל, ק"ו הזמרים העשויין לגנאי ולדופי, שעבר המזמר, על אל תשמח ישראל, וק"ו שעבר נמי על אל תונו, שאין לך אונאת דברים גדול מזה. על כן נראה מי שעושה זמר לגנאי ולקלון ולבושה ולהשתבח בעיר אשר כן עשה שלא טוב עשה בעמיו וצריך כפרה גדולה. ולפי הדין יראה שאם הוציא שם רע בתוך הזמר, יש עליה דין מלקות וצריך אותו לפדותו, ואח"כ יש לו לפייס אותו בכל קהילה שנתפשט הזמר, ויאמר להם ששקר היה הזמר ולהכעיס עשה. על כן אני מבקש בחרטה ומחילה כדלעיל, ואפילו אם המקומות רחוקים מיני ים צריך לשלוח שליח בחריקיה ולעמוד במקומו, ודוקא שהמבייש לא היה יכול להמציאו לדין עד עתה, אבל אם ממתין המתבייש כדי שיתפשט הזמר, ולומר תמות נפשי עם פלשתים, כדי שיהיה מחילתו מרובה וקשה לסבול, לאו כל כמיניה, וצריך גם כן תשובה על חטאיו שעבר, ואל תשמח ישראל, שהוא מן עבירות שבין אדם למקום, ועון גדול הוא כאשר הוכחתי. וכל זה איירי שאינו רוצה לקבל המלקות, אבל אם רוצה לקבל המלקות בלא פדיון, כיון שנלקה הרי הוא כאחיך ואין עליו דין יותר, כי המלקות שלנו, במקום מלקות דאורייתא עומדת. ואם אחד מן המשחקים עושה זמר על חבירו ואין בו הוצאת שם רע, רק שמזכיר לו ענין פגומים באותו משפחה שהם אמיתים, או מזכיר לו הקרובים שהם פגומים ומייחסו אחריהם לגנאי אף שאין בו דין מלקות, מכל מקום צריך לפייסו כראוי, ויאמר אותו הזמר שעשיתי הרי כאילו נבחתי ככלב וחטאתי וכו' כדלעיל. וצריך תשובה על חטאיו שעבר על אל תשמח ישראל, כי בדוחק התירו לזמר שיר של שבח ולשמח החתן כמו שפירש. ואם מבקש זה מן הבית דין שיחרימו זה ברבים, שלא יזמרו עוד ויהיה נגינתם עליו כל הימים, ראוי לשמוע לו ולהחרים אפילו בחרם יהושע בן נון, על מי שיזמר עוד או מי שיש לו הזמר בכתב, שיביא אותו ליד בית דין, ויאבדו על האח [דף ז] וכן אם מבקש מן הבית דין שיכתבו בזה לכל הקהילות לפרסם הדבר, שומעין לו, וק"ו מי שעושה זמר על החתן, שמצוה על כל ישראל לככרר ולשקל השורה שראוי להחמיר עליו כי אפילו מי שאינו משמחו, עובר בחמשה קולות וצריך כפרה גדולה, וחוששני לו ממלקות, כי עבר בחמשה קולות ויותר, ועוד עבר באל תשמח ישראל וכו', ועוד עבר בלא תונו, שמדבר באונאות דברים ואין לך אונאה גדולה כזו עכ"ד. ומלבד מ"ש הרב מוהרש"ל בתוכחות על עון זה, לעשות זמיר עריצים, כת פרוצים, יש משום מלבין פני חבירו ברבים, דהוי כשם רע ויורד לגהינם ואינו עולה, כמ"ש בבא מציעא ד' נ"ט ע"ב יע"ש, ומי פתי ישו'ר הנה לשורר שירים שנהפכים לו לקינות בתוך גהינם, לזמר עליו קינות ארוכות, ווי ווי, אוי לו אוי לנפשו, אם לא ישוב בתשובה ויבקש מחילה וסליחה וכפרה מאשר חטא לו, ומכל מקום החיוב מוטל על ראשי העם קודש, שופטים ושוטרים אשר בכל מדינה ומדינה, ואשר בכל עיר ועיר, כשיוצאים האנשים האלה בני בליעל להוציא איזה שירות וזמירות, מכל דברים רעים על איש ואשה מישראל קטון וגדול, תכף ישבו במעמד לחקור ולדרוש מי זה האיש רע ובליעל אשר הוציא זמר זה, ולהנקם ממנו ככל אשר נראה להם, בינם לשמים, ולהכריז ברבים בכח התורה ובכח החרם, דשום בר ישראל לא יוכל לזמר זה ולא להוציא מחדש שום זמר מחדש כשיש משום נגיעת כבוד לשום אדם איש ואשה קטון וגדול ככל האמור.

וזה כוונת הכתוב באיוב סימן ל', ועתה נגינתם הייתי ואהי להם למלה, דהכונה כי בשירי נגינתם הייתי, ששוררים ומנגנים עלי לדבר סרה בעדי ואהי להם למלה, לדבר גנות בעדי, וכן לא יעשה לסדר שירי עגבים ולנגן בשירי גנאי בעדי כלישנא דקרא במזמור ס"ט, ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר.

העולה מכל זה מוסר השכל, שלא לסדר שיר של פגעים, כשאירע לאדם איזה מכשול עון, או איזה תקלה, שמסדרים שיר לשורר על אותו אדם לגגותו ולפרסם קלונו ברבים, דמלבד איסורו מצד עצמו, שכל השירים תחת הסיר מאלו השירים של דברי חול, כי תועבה היא לפני השי"ת כי לא בחר ה' בהם, כי אם בשירות ותשבחות שהם להלל ולשבח להקב"ה, כמבואר בש"ס ובפוסקים, עוד תוסיפו צרה, לפרסם את העושה רשע, אפילו חטא במזיד, אין לבזותו ברבים. ואם בהוכחה של אביה, שהוכיח אותו צדיק, על שהיה ברבים נענש, כ"ש במדבר דרך גנות ושחוק ולייצנות, ועוד רעה חולה שלא יבצר מאיזה שיש לו קרובים, ובפרט אם יהיו הקרובים גדולי המעלה וממשפחה רמה שמגיע להם צער ובזיון, ועל הכל כמה קשה המחלוקת כי מעורר מדינים בין משפחה ומשפחה מחמת זה, ואין צריך לומר אם השיר של פגעים הנזכר תוכו רצוף אהבת נשים ודברי נבלות, כי משפטו חרוץ, מ"ש בגמרא על המנבל פיו, כמה עונשים רעים מעותדים לבא עליו, רחמנא לישזבינן, עד שאמרו כי אפילו נגזר עליו גזר דינו לטובה ע' שנה, נהפך לרעה, והשומע ואינו מוחה, נופל בגהינם, כי כן מלבד כי איסורו מפי סופרים ומפי ספרים, הנני גוזר בגזירת דאורייתא, שלא יוכל שום בר ישראל לסדר שיר בדברי חולין ודברי הבאי, על שום איש ואשה חלילה, אפילו לא יהיה בו שום גנאי ופגם כי אם לעשותו שיחה בפי הבריות. וכ"ש כשיהיה איזה גנאי ופגם, כי איסור גמור ונלכד ברשת נח"ש, ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. ואשרי אדם שנזהר בכל זה דמקיים נמי והלכת בדרכיו, זה אלי ואנוהו, אדמה לו, מה ה' נזהר שלא לפרסם את החוטאים, אף אתה כן, ומלבד מה שזכרנו לעיל דלא חפץ ה' לפרסם את החוטאים, עוד תראה במדרש רבא ריש סדר במדבר, ע"פ, משפטיך תהום רבה מה התהום מכוסה, כך הקב״ה מכסה העונש שעושה ברשעים, ועיין במ"ר ריש סדר פנחס, ומ"ש הרב ידי משה שם אות ג' יע"ש. וזה כונת הכתוב בישעיה פרק כ"ו כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל, ונקדים מ"ש במ"ר ס' וירא, אהבת צדק. לצדק את בריותיך, דהכונה כאשר משפטיך לארץ, דאתה חס על החוטאים שלא לפרסם, כן ממנו יתברך צדק למדו יושבי תבל, שלא לפרסם את החוטאים. ואיתא במדרש ר' תנחומא סדר וירא וז"ל, חטאו ישראל בימי עכן, עמד הקב"ה וגלה ליהושע, שנאמר חטא ישראל. חטאו בני עלי, גלה הקב"ה לשמואל, שנאמר ויקרא ה' אל שמואל. חטאו הסדומיים, גלה הקב"ה לאברהם, שנאמר המכסה אני וכו' יע"ש, והיה שיפתח ללמד זכות, והיה ליחיד לבד בחשאי, ולא להם בפירסום. וזה מדוקדק להיות שוה לי, כביכול אני כשבראתי את עולמי לא בקשתי להורות לבריה ולא בלשון המדרש תנחומא ס' וירא דף ה', ילמדנו איזוהי אונאה, אמר הקב״ה דייך פרסמתי לבאי עולם מה היה האילן שאכל ממנו אדה"ר ע"כ. הרי לך דצריכים אנו ללמוד ממנו יתברך.

גם אמרו במ"ר סדר קרח פרשה ח"י, על פסוק, אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, אליצור בן שדיאור, וחבריו אשר נקבו בשמות, ואפילו שלא פירסמם הכתוב, נתן סימנים, משל למה הדבר דומה לבן טובים שנמצא גונב וכו'. וכתב הרב רבינו בחיי שם וז"ל והנה זה מדרכי תורה שכל דרכיה דרכי נועם, שהזכיר שמם אצל המצוה והזכות אצל חנוכת המזבח, וכאן, אצל הפורענות, הסתירם, זה תורף דבריו. וידוע מ"ש בקדושין דף פ"א, ר"מ הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא וכו'. הרי דלאדם גדול כמוהו הראו לו מן השמים דלא טוב היה עושה. ראה בעיניך כמה החמירו בזה דצריך האדם להזהר מלפגוע בכבוד חבירו וכ"ש שלא יוציא שם רע על חבירו במה שאינו אמת, והוא שקר גמור, כי יהיה עונשו חמור. כי שתים רעות הוא עושה, פוגם בכבוד חבירו, וגם שהוא שקרן ועובר על מדבר שקר תרחק. ואולם נראה לומר, כי אם יהיה ההוצאת שם רע שמדבר על חבירו שגנב שגזל שנואף ומכל העבירות הללו, בלתי נגיעת כבוד למקום ב״ה ותורתו הקדושה, דין הוא שיענש על ההוצאת שם רע, מצד נוגע כבוד חבירו וגם על השקר מצד עצמו. אבל אם הוציא שם רע לחבירו במדבר עליו שקר, שפגם בכבוד המקום ב"ה ח"ו או [דף ח] בכבוד התורה והוא שקר גמור, אזי ילקה בכפלים יותר ויותר, כי מלבד ההוצאה שם רע על חבירו, יש בו שהוא פגם בכבוד המקום ב"ה ובתורתו הקדושה, לעשות כבוד המקום ב"ה והתורה קפנדרייא ח"ו. ואם כתבו הפוסקים המספר בכפירה חייב אפילו על דבר שהוא אמת, כ"ש וק"ו המשקר בכפירה, זו גדול עונו מנשוא ח"ו, וילקה בכפלים רחמנא ליצלן. כי כן שומר נפשו, ירחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ומכ"ש מעבירה גדולה כזאת.

ואוסיפה לך כהנה וכהנה שלא לבייש ולבזות לשום נברא שבעולם, שהרי מצינו בזוה"ק סדר ואתחנן דרס"ה ע"ב, רבי חייא אמר האי מאן דבעי דיסתמר אורחוי לא יעבר על מיא דאושדין קמי פתחא, בגין דתמן שרי חד שידא, והוא בין תרין דשין דפתחא, ואנפוי לקבלי דפתחא, ואסתכי כל מה דעבדין בביתא, ולא ליבעי ליה לאיניש דישדי מייא בן תרי תרעי. רבי יצחק אמר, מיין צלילן לית לן בה, והוא דלא יושיד לון ארח קלנא, מאי טעמא, בגין דאית להו רשו לנזקא, ולא עוד אלא דיהדר רישיה לקבלי ביתא, ובכל מה שאסתכל אתלטייא תלת מאה ושתין וחמש, כחושבן ימי שיתא אית ליה שמשין דהוא שליט עליהו וכלהו נפקין עם בר נש כד נפיק מתרעא דביתיה עכ"ל. הבט ימין וראה דקא מזהיר רבי יצחק דאפילו מים צלולים דיכול לשופכן לארץ, עכ"ז קאמר דלא יושיד לון דרך בזיון, ואם מים אנחנו מוזהרים דלא לשופכן בכח דרך בזיון, כ"ש וק"ו לאדם שנברא בצלם אלהים, יהיה קטון או גדול, שלא להשליכו מעל פניו בדרך בזיון.

וזה פירש בני בן חכם, יוסף תהלות נר"ו, כוונת הכתוב באיכה סימן ב', שפכי כמים לבך נוכח פני ה', כי בא הכתוב ללמדנו, שפכי כמים כמו שאנחנו מוזהרים לשופכן בנחת, ולא בדרך בזיון, זהו תהיה דומה בדומה לכך, שלא ימהר לבך, על דרך שאמר הכתוב בקהלת סימן ה' אל תבהל על פיך, ולכך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, להוציא דבר, דבר, דייקא, דיבור קשה, אלא צריך שלבך יהיה לב נשבר ונדכא נוכח פני ה', כי לגדולתו אין חקר, והכל כאין לנגדו, זה תורף דבריו נר"ו. ומזה דנתי לאדם אחד, שקילל וחירף לבאר מים בכעסו, בריבו עם חבירו, שקנסתי אותו. כי אין ספק כי חטא חטא גדול לקלל ולחרף לבאר מים חיים, מלבד, כי הפשוט הוראה לעינינו מים כמות שהן שאין לנהוג בהם בזיון, כדברי הזוהר הקדוש ע"ד הפשט, כל שכן אם נעמיק בשורשן ובסודן למלאכים ולשרים הממונים עליהם, ובא וראה מרבי חנינא בן דוסא, שקרא לארי מלך חלש, ורץ אחריו, ושאל ממנו מחילה על אשר קראו חלש, שהקב"ה קראו גבור, כמ"ש במדרש ר' תנחומא סדר ויגש יע"ש. וכבר אירע מעשה באשה אחת צדקת שיצאת מפיה בשוגג קללה אחת על החצר שלה שקללה לחצר, והוצרכתי לעשות התרה בעשרה על כל מין קללה ופתחון פה לרעה שיהפך לטובה וגם הכרחתי אותה שתשאל מחילה בפירוש על אשר דיברה עליו, ויאמר חטאתי לה' אלהי ישראל, ולך החצר הלזה, ואנכי שואל מחילה מהקב"ה, וממך, וקרא כתיב מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים.

עוד זאת, הוא עובדא כי אמרו על אדם אחד שבכתיבתו באגרת אחת בעבותות אהבה ובכבוד גדול, שהיה כתוב בתיבת אחת במקום ברכה, קללה, הגם שלא האמין לדבריהם כי חשב שהעלילו עליו כי אמר להם שיראו כתיבתו ולא רצו להראות, כי יש לחושדם או שהיה עלילה מעיקרא, או שהמה בעצמם זייפו מעשה הכתיב, עם ומסטרא דמהימנותא, וכל סטרא דרוגזא איהו מסט"א בישא סטרא מסאבא, ועל דא מאן דאשרי מן ידוי מידי ברוגזא כל אלין נטלי לה להאי מילא דאזדריק וסלקין לה לעילא ואתקריב לההוא סטרא ואמרי, דא פולחנא דקרבנא דפלנייא וכרוזא קארי בכל אינון רקיעין ואמרי, ווי לפלנייא דאסטי בתר אל נכר ופלח לאל אחר, וכרוזא קארי זימנא תניינא ואמר אוי להם כי נדדו ממני וכו' זכאה איהו בר נש דאסתמר מאורחוי דלא יסטי לימינא ולשמאלא ולא ינפול בגו בירא עמיקתא דלא יכיל לסלקא מיניה עכ"ל. ותסתמר שערת בשרו של אדם הקורא מימר קדישין אלה דנוקבין ויורדין לתווכי דלבא. ועוד אני אומר דאפילו חטא כנגדו, יהיה הוא מוחל ומעביד על מדותיו שאפילו עשה חבירו עמו רעה גדולה, וביקש ממנו מחילה, ומחל לו, לא יזכור עוד ממה שעשה, ואדרבה ישכחנה ויסירנה מלבו. ואפילו אם אחרים יזכרוהו ובפרט כשרואים שעושה עמו טובה, שאומרים לו זכור תזכור את אשר עשה לך, לא ישמע להם כי מלבד מה שאמרו בזוה"ק באותו אדם שהיה מקבל מאותו יום לעשות עמו טובה, ואמרו שם יתיר עובדוי מיוסף, דיוסף הוה אחוי. עוד בה דקיימא לן והלכת בדרכיו, שדרז"ל הלך אחר מידותיו. ומצינו בהקב"ה כביכול שדרז"ל על פסוק גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך, דמה שחטאו בעגל ואמרו אלה אלקיך ישראל, הקב"ה שוכח. ואנכי, ששמעו בסיני, אנכי ה' אלהיך וקיבלו אלהותו יתברך לא אשכחך. כן יתנהג האדם הירא את דבר ה', דמי שחטא לו חבירו באיזה חטא בין בגופו בין בממונו, ימחל לו מלב ומנפש, לא יזכור לו את העון עוד פעם אחרת בפניו, כי יש בזה משום איסור, כמה דברים. ראשית כל, כי מורה בנפשו שקר, ועובר על מדבר שקר תרחק, ודובר אמת בלבבו, והן שלך צדק, כי מאחר שמחל לו איך יחזור להתרעם עליו, והרי אפילו בממון יש סברה בפוסקים דאם מחל בלב אסור לתובעו. וזאת שנית, כי מורה כי הוא קשה עורף, ואינו עניו ומעביר אמילי, כי עברתו שמרה נצח. ואת השלישי, כי איכא משום הלבנת פנים כי לפעמים מתבייש ממה שעשה, ואחר שמחל לו מלב ומנפש איך יביישנו. רביעית כי לפעמים גורם להחטיאו יותר, כי יכעוס גם מי שחטא כנגדו, וכ"ש דפקר טפי. וחמישתו יוסיף עליו, שהוא מספר בכפירה ומעורר עליו מקטרגים מלמעלה ומלמטה כאומרם ז"ל וזה כוונת הכתוב בשמואל ב' סימן י"ט, אל יחשוב לי אדוני עון ואל תזכור את אשר העוה עבדיך כי ידע עבדך כי אני חטאתי, דהכונה דאני שואל עתה מחילה וסליחה וכפרה שתמחול לי, אך אחרי זה ואל תזכור את אשר העוה עבדך אלא תעשה היסח הדעת לגמרי. ועיין מ"ש בקונטריס גנזי חיים. מערכת מ"ס ד"ח מספר בכפירה יע"ש, ובכלל אזהרה זאת הלא היא דאם הוא ת"ח ובא לדרוש ברבים, לא יביא בתוך הדרוש כמתלהלה יורה זיקים על איזה הקפדה שהיה לו בקרוב עם איזה יחיד, או על ענין מכוער דויקר מקרה, דהרי זה עושה הלבנת פנים ושפיכות דמים בתוך קהל ועדה. ואף אם לא נמצא אותו ארס בקהל, הרי יספרו לו אח"כ ומצטער במקום דשם ספורים יכוננו מה היתה הדרשה היום, ולא בחר ה' באלה. וצריך הדרשן להיות מכלכל דבריו במשפט על דבר אמת וענוה צדק מבלי לתת צער לשום בריה. וכמו כן באתי להזהיר אזהרה גדולה לכל חכם מבין עם תלמיד, כי בבוא לחדש איזה דרש, שידקדק הדק הטב שיהיה צודק הדברים ושייכות זה לזה, כי לפעמים הם רחוקים זה מזה. ולא זו בלבד כי אם יבוא איזה דרש שהוא ח"ו גנאי והעדר כבוד לקדושים אשר בארץ המה, כל שלא מצא הדבר בפירוש בדברי רז"ל שדיברו אותו ענין עצמו להיות הולך אחרי דבריהם בהא הוא דמותר, הא לאו הכי, שהוא בא לדרוש מחדש לקשר הדברים ויש באותו קשר והקדמה או פירוש דרשות של דופי, יהיה על מי שיהיה, יקבל שכר על הפרישה, ולא יהיה דורש ומפרש מדעת עצמו דבר שהוא ח"ו מן הכיעור ומן הדומה לו על שום אחד, כי הוא עון פלילי, ואפילו אם יבוא הקשר והפירוש וההקדמה כמין חומר עם כל זה לא בחר ה' באלה, ובל יראה ובל ימצא לדרוש ולכנות שום גנאי רדופי על שום אחד מן הקדושים אשר בארץ, וכ"ש כשמעיקרא לא נגע ולא פגע ההקדמה והדרשה והם רחוקים הרחק כמטחוי קשת ולא קרב זה אל זה, שהם תרתי לריעותא, חדא כי הדרשה אינם אמיתית, ועוד שהוא פוגם בכבוד הצדיקים ח"ו, כי ח"ו יהיה עליו עונש, כי כן שומר נפשו ירחק מזה, וזהו רמז הכתוב בסוף מגילת אסתר, כי מרדכי היאודי משנה למלך אחשורוש דורש טוב לעמו, שהיה דרשות שלו לטוב לעמו ולא ח"ו לגנאי. הכלל העולה מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים.