תוכחת חיים פרשת עקב

סדר עקב

זה השלחן אשר לפני ה' ראשי תיבות ז"ה אל"י, כמו שרמז לנו הרב הקדוש בעל של"ה, ונראה לפרש המקרא הזה, כולו בסדר והנהגת האדם על שלחנו אשר הוא אוכל, והוא על פי מה שאיתא בזוהר הקדוש סדר תרומה דף קנ"ג ע"ב וז"ל, שלחן דכל בר נש אצטריך למהוי (תדיר) הכי קמיה בשעתא דקא מברך ליה לקודשא בריך הוא, בגין דתשרי עליה ברכתא מלעילא ולא יתחזי בריקניא. דהא ברכאן דלעילא, לא שריין באתר ריקניא, דכתיב הגידי לי מה יש לך בבית, והא אוקמוה חבריא. שלחן דלא אתמר עליה מילי דאורייתא וכו', עליה כתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואסור לברכא על ההוא שלחן, מאי טעמא בגין דאית שלחן ואית שלחן, שלחן איהו דקא מסדרא קמיה דקב"ה לעילא, ואיהו קיימא תדיר לסדרא ביה פתגמי אורייתא, ואלכללא ביה אתוון דמילי דאורייתא וכו'. דאיהו לקיט לון (בגויה) לגביה וכליל כלהו בגויה, ובהו אישתלים וחדי, ואית לה חדוה. ועל שלחן דא כתיב זה השלחן אשר לפני ה', לפני ה', ולא מלפני ה'. שלחן אחרא אית דלא אית ביה חולקא באורייתא, ולית ליה חולקא בקדושה דאורייתא, ודא איהו בלי מקום, דלית ליה חולקא בסטרא דקדושה כלום. בגין כך שלחן דלא אתמר עליה מילי דאורייתא, איהו שלחן דקיא צואה, איהו שלחן דסטרא אחרא, לית בההוא שלחן חולקא ברזא דאלהא עילאה. שלחן דמילי דאורייתא איתמרו עליה, קודשא בריך הוא נטיל ההוא שלחן, ושוי ליה לחולקיה. ולא עוד אלא, סוריי"א רב ממנה, נטיל אינון מילין, ושוי דיוקנא דההוא שלחן קמיה קודשא בריך הוא, וכל אינון מילי דאורייתא דאתמרו עליה, סלקין על ההוא פתורא, ואתעתד קמיה קודשא בריך הוא מלכא קדישא, ממשמע דכתיב, זה השלחן אשר לפני ה' דאתעתר קמיה קודשא בריך הוא. שלחן דבר נש, קיימא לדכאה ליה לבר נש, מכל חובי, זכאה איהו, מאן דאלין תרין, קיימין על פתוריה, מילי דאורייתא, וחולקיה למסכנין, מההוא שלחן, כד סלקין ההוא פתורא מקמיה דבר נש, תרין מלאכין קדישין אזדמנן קמיה, חד מימינא, וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, מסדר יהא תדיר פתורא בברכאן עילאין, ומשחא ורבו עילאה קודשא בריך הוא, ישרי עלוי. וחד אמר, דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא, די עילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמיה עתיק יומין בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. רבי אבא כד הוו סלקין פתורא מקמיה, הוה חפי ליה, והוה אמר, סליקו האי פתורא בצניעותא, דלא יהא בכיסופא קמיה שלוחי דמלכא. שלחן דבר נש זכיה ליה לעלמא דאתי, וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודע לטב קמיה עתיק יומין, וזכי ליה לאיתוספא חילא ורבו באתר דאיצטריך. זכאה איהו חולקיה דההוא בר נש בעלמא דין, ובעלמא דאתי עכ"ל. הרי מצינו בדברי הזוהר הקדוש דשתים זו, תורה וצדקה לעניים, צריכים להיות על שלחנו, הא לאו הכי אסור לברך ברכת המזון.

וזהו נראה כונת רז"ל, כי רבי שמעון בר יוחאי באבות פרק ג' קאמר, שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. שלשה שאכלו על שלחן אחד, ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר וידבר אלי, זה השלחן אשר לפני ה'. והיינו טעמא כי ידוע מה שאמרו רז"ל בש"ס ובזוהר הקדוש ובתיקונים בדוכתי טובא, כי העוסק בתורה, שכינה כנגדו. אם כן וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', לפני ה' דייקא, שהוא עוסק בתורה. וכמו כן דרשו עוד בגמרא בסוף ברכות דף כ"ה על פסוק זה וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבה, וסיים בשלחן, ר' ור"א דאמרי תרוייהו, בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו, שלחנו של אדם מכפר עליו. והמאריך על שלחנו, מאריכים לו ימיו ושנותיו. דילמא אתי עניא ויהיב ליה ריפתא. הרי דקרי ליה וידבר אלי זה השלחן, על שהשלחן מכפר עליו. וזהו על ידי הצדקה כי הצדקה מכפרת [דף פט] כמו שאמר הכתוב וחטאיך בצדקה פרוק. וגם מעלת העושה צדקה הוא, כי זוכה להיות מקבל פני השכינה, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא דף ח' שהעושה צדקה, זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך, הרי שדרשו בפסוק וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', ב' תורה וצדקה.

עוד נראה מה שאמרו בשבת דף קל"ג ע"א, על פסוק זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, אבא שאול אומר, זה אלי ואנוהו, אדמה לו, מה הקדוש ברוך הוא, רחום וחנון, אף אתה כן, ע"כ. עוד נראה מה שאמרו רז"ל כי על ידי התורה. יש לו להקדוש ברוך הוא התנשאות ורוממות כמו שאמרו על פסוק רוכב שמים בעזריך יע"ש. וזה אומרו ז"ה אל"י נוטריקון זה השלחן אשר לפני ה' ובאיזה אופן מקרי השלחן לפני ה', בשני דברים אלו, דהיינו זה אלי ואנוהו, אדמה לו, מה הקב"ה רחום וחנון דהיינו צדקה וגמילות חסדים, ועוד בה אלקי אבי וארוממנו, דהיינו לימוד תורה שמרומם להקדוש ברוך הוא על ידי לימוד התורה וכדרשת רז"ל.

ויש לרמוז בתיבת ז"ה השלחן, כי ז"ה גימטריא י"ב, למה שאיתא בתיקונים תיקון כ"א דף נ"ט ע"א וז"ל, ועוד שכינתא איהו חשבון תקופות ומזלות ארבע תקופן, לכל תקופה, תלת ירחין, י"ב מזלות לקבל י"ב שבטין, וכלא אתקשר בשמא דאדנ"י אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, כלהו תרין עשר מזלות ובגין דמזונא קא אתייא מינייהו, אמרו קשין מזונותיו כקריעת ים סוף דאיתקרע בהון לתרין עשר קרעין, תרין עשר מזלות, תרין עשר פרקין, ולקבלייהו תרי עשר ירחי שתא, ואינון ו"ו עכ"ל, אם כן שפיר בא הרמז, ז"ה השלחן, דז"ה, הוא שם אדנות, ומשם שלחן עורך, דשלחנו ערוך לכל והתקין מחיה ומזון לכל בריותיו, דהם י"ב מזלות, לי"ב חדשים, נגד י"ב שבטים.

ועל פי האמור, מה טוב מה שאמרו הכתובים בפרשתינו בסדר היום, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והוא על פי דרכו דרך הקודש של המגיד למרן הקדוש דף ל"ג ע"ג בסדר היום, דהזהיר אותו כשאתה אוכל, על כל לעיסה ולעיסה תהרהר בדברי תורה, ובזה יהיה המאכל קדוש דוגמת הקרבן, וזה שאמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, רוצה לומר כשאדם אוכל לבד לחם בלא דברי תורה לא יתפרנס ויחיה בכך, אם לא, כי על כל מוצא פי ה', דבשעת אכילה יהרהר בדברי תורה שהוא מוצא פי ה', אז יחיה האדם, שיתברך המזון במעיו על הרהורו בדברי תורה זה תורף דבריו. ואם כן יפה נסמך לומר אחר זה, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, כיון דאיכא דברי תורה על השלחן, יש שביעה, ותוכל לברך.

וכתב בספר ערבי נחל דף י"א ע"ב וז"ל, ענין ביאת הנשמה לעולם הזה וענין חיובה בתורה ומצות, המשילו בעלי המוסר, למלך שיש לו בן חביב וידע שלעתיד הוא ימלוך, ויצטרך להנהיג כל המדינות. וכראות המלך שעדיין אין יד שכלו משיג לזאת, כי בהיותו בבית אביו הנהגת כל המדינות על פי אביו, מה עשה המלך ההוא, שלח את בנו למדינה אחת רחוקה, והשליטו על המדינה ההיא ועל כל האנשים, אשר בלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בשום דבר, וכל מה שצריכים לעשות יהיה נעשה על ידו, והוא גם יגבה מנת המלך המגיע לו מכל מין הנמצא במדינה ההיא, מגדיש עד קמה, עד כרם זית, ובהמות וכל דברים. וציוהו שיתפרנס גם הוא וביתו מגביות ההמה שיגבה מנת המלך, והמותר ישלח לגנזי המלך מדי שנה בשנה. ויהי הוא יושב שם ועושה ככה והשגיח היטב בגביית מנת המלך וממנו אכל גם הוא וביתו כיד המלך, אבל לא חיסר כלום על ידי זה ממנת המלך רק כטיפה מן הים, כי הארץ רחבת ידים, ועל ידי זה שהתנהג כך כמה שנים, נתחכם בענייני הנהגת המדינות, והוא אשר חפץ המלך. כך הקדוש ברוך הוא, רצה להנחיל לנשמת כל צדיק וצדיק ש"י עולמות גדולים ורחבי יד, ושיתנהגו כולם על ידו. ובהיות הנשמה עדיין במרומים כשלא היתה עדיין בעולם הזה, אין הנהגה זו ביכולתה כלל, כי להיות הנבראים והנמצאים נתהוו על ידי התורה הקדושה, לזאת גם הנהגותיהם על ידי מידות התורה והמצות. לזאת שלחו לעולם הזה והשליטו על כל העוה"ז, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, הן שמים ואשר בהם והארץ וכל אשר עליה מדומם צומח חי מדבר למיניהם, הכל על ידו עולים ויורדים, ובהטיבו מעשיו, השמים יתנו רביבים ויאכל וישבע, וההיפוך בהפכו. ואמנם ציוהו לגבות מנת המלך, ושגם הוא יזון ממנו, הענין הוא, כי כל הנבראים והנמצאים בעולם הזה, הכל נברא לצרכי האדם, מאורות בשמים להאיר, והארץ ליתן פירות, וכל הבעלי חיים לאכילה וכדומה, אין דבר בעולם שאינו לתועלת והנאת האדם, כי בעבורו נברא הכל, והרשהו לאדם, ליזון וליהנות מהכל, אך באופן שמכולם יתן מנת המלך מלכו של עולם. דרך משל בבואו לאכול לחם, כמה מצות תלויות בו קודם שהוכן למאכל פיו, הנה יש בו לקט שכחה ופאה, תרומה ומעשר, וחלה ונטילת ידים, וברכת המוציא, הן הן גופי תורה והמצות הן הנה מנת המלך מלכו של עולם מהלחם, וכשקיים כל זה הורשה לאכול ממנו. אבל טבל לתרומה או למעשר או חלה, או בלי נטילת ידים, או בלי המוציא, אסור לאכול. וכן באכילת פירות תלוי ערלה, רבעי, כלאים, וברכת הנהנין, אחר כך הורשה לאכול מהם. וכן באכילת הבעלי חיים כמה גופי תורה תלויים קודם שיבואו למאכל פיו, וסוף כולם הברכה עליהם, הן הנה מנת המלך יתברך שמו. אמנם האכילה שאדם אוכל, אינו מחסר כלל ממנת המלך, אפילו כטיפה מן הים. וראיה, שהרי אילו יצוייר שיונח במקום אחד כל פירות העולם וכפלי כפליים כמותם, והוא מברך ברכה אחת ופוטר את כולם, הרי שברכה אחת כוחה גדול יותר ויותר מכל תענוגי עולם הזה, וכן הוא הענין בכל מיני ההנאות של עולם הזה, אשר כולם נתהוו לצורך האדם, בכולם תלויים מצות הרבה, וגם הברכה על כל אחת מהם. והענין, כי המצות התלויים במין הלחם וברכת הלחם, בהם יש שורש מציאות של הלחם הזה הגשמיי, אשר שורשו למעלה רוחניות קדוש. ועל ידי מצות הללו, והברכה ההיא, מתברך אותו המין, ומקבל ומתברך משורשו. ולכן ברכה אחת יש בה כח לפטור כל הלחם של העולם כולו, ואלף פעמים ככה. כי בברכה ההוא יש כח ושורש אשר כל העולם הגשמיי כאין נגד רוחניות ההוא. וכן בכל המצות התלויות בבשר וברכתו, וכן בכל מיני האכילות וההנאות הכל הוא כך. נמצא ישראל הם מנהיגים כל העולם הזה, וכל אשר בו, בלעדם לא ירים [דף צ] איש את ידו. ואפילו עשב בשדה, לא יגדל בלעדי עשייתן. ואלמלא חס ושלום יסכימו כל ישראל יחדיו, (לאכול) בלי לקיים מצות התלויות בלחם ובברכתו, אזי יתבטל מציאות הלחם מעולם לא יהיה ולא יבוא. וכענין שאמרו רז"ל, גמרו שלא לעשר רעב וכו'. וכן בשאר הדברים, אם יסכימו חס ושלום בביטול מצות התלויות במין אחד, אזי יתבטל המין ההוא מהמציאות. וכענין המשל הנ"ל שהמלך ציוה לבנו לגבות מנת המלך מכל מין, וממנו יאכל גם הוא וביתו, נמצא אילו לא יגבה הבן מין אחד מאנשי המדינה, אי אפשר לו לאכול מאותו המין, כי אין לו. כך, כשלא יגבו ישראל מנת המלך ממין אחד, דהיינו המצות התלויות בו וברכתו, יתבטל המין ההוא, כי כן עשה הקדוש ברוך הוא שיתנהג הכל ויתהוה, על ידי פעולת ישראל ושכרם קצב להם בעולם הזה שיאכלו מהמין ההוא המתהוה על ידי פעולם. ולכן הנהנה מעולם מעולם הזה בלא ברכה, הרי גוזל להקדוש ברוך הוא, כי הוא מכלה את מה שברא הקדוש ברוך בחינם. בשלמא כשמברך, הותר לו לאכול ואין זה איבוד וכליון להמאכל ההוא, כי אדרבה על ידי אכילה זו וברכתו, מתרבה המין ההוא כפלי כפליים, מה שאין כן כשאינו מברך. וכן הענין בכל הנאות העולם, כענין מאורות אשר אשר עשה ה' ברקיע השמים להאיר על הארץ להצטרכות האדם, הנה נתחייב האדם לברך בכל יום בערב, מעריב ערבים, ובבוקר, יוצר אור, ועל ידי זה מתקיים הויות ומציאות המאורות. וכן שאר מצות התלויות בהם הם הן שפעם וקיומם, ואלמלא יסכימו חס ושלום כל ישראל בלי לברך ברכת המאורות, היו מתבטלים המאורות ממציאותם. (אך), אף על פי שיש רשעים שעוברים על כל התורה, מכל מקום כל העולם על ידי צדיקים עושי רצונו, ואפילו ע"י צדיק אחד, העולם מתקיים, כי מצוה אחת שאדם עושה בשלימות, היא גדולה יותר מכל עולם הזה והנמצא בה, וכאמור, אבל אלמלא חס ושלום ישראל יעברו על התורה, אזי היה הכל בטל כמו שאמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. והושם כל הנהגה זו כחק האדם, כדי שעל ידי זה תזכה נשמת הצדיק אחר כך להנהיג עולמות גדולים הרבה ורוחניים וכאמור במשל הנזכר לעיל. ועל זה אמרו רז"ל, מיום שאמר הקדוש ברוך הוא, ראה אנכי נותן לפניכם וכו', לא ירדה טובה לעושי טוב, ולא רעה וכו'. הכוונה כי הכל מתנהג על ידי האדם, בהיותו מקיים התורה, הכל מתברך, וההיפוך בהפכו. אמנם כל זה לא היה כך, רק מעת נתינת התורה, כי לכוונה זו שלח הקדוש ברוך הוא נשמות ישראל לזה העולם ונתן להם התורה וכאמור. אבל קודם נתינת התורה, היה הקב"ה לבדו מקיים ומהוה הכל, וכמו בעת הבריאה אשר ברא והמציא לבדו הכל יש מאין. ועל זה נאמר, עולם חסד יבנה, מה שאין כן אחרי שנתן התורה אינו מחיה העולם לבדו, זולת שישראל במעשיהם ממשיכים חיות כל העולמות ומציאותם וקיומם מאתו יתברך שמו, וההיפוך, בהפכו חס ושלום. זה ענין הויכוח שאומר הקדוש ברוך הוא שובו אלי אשובה אליכם, בהתנהגות כל העולמות, עכשיו שישראל הם ממשיכים החיות מאתו יתברך שמו והתקרבותו, ושובו אלינו תלוי במעשינו, ואנו מבקשים השיבנו ה' אליך אף שהתנהגות איננו עתה רק על ידינו, מבקשים, חדש ימינו כקדם, כקדמונו של עולם, דהיינו בעת הבריאה, ואחר כך עד מתן תורה, שהייתה אתה המהוה והמחדש בטובך בכל יום תמיד, כן עשה עמנו גם עתה. אכן רז"ל אמרו אין הדבר תלוי, אלא בתשובה כאשר נגזר מעת נתינת התורה שיהיה הכל על ידינו. (אך) אף על פי כן אמרו רז"ל, אין בן דוד בא אלא בדור שיהיה או כולו זכאי או כולו חייב. ומובן עם האמור כי בהיות כולו זכאי, ימשיכו כח הגאולה מבורא העולמים וכל אשר בהם יתברך שמו לנצח, אבל כל עוד שיש בישראל רעים וחטאים, העולם מתמוטט מידי יום ביום, רק שזהו דוקא אם יש על כל פנים צדיק אחד בדור, שעל ידו נמשך על כל פנים קיום העולם אפילו בתכלית השפלות, רק שלא יתבטל כל המציאות לגמרי. מה שאין כן בהיות כולו חייב, אזי העולם עומד להתבטל, וכל המציאות עומד להתבטל תכף, והקדוש ברוך הוא ברא העולם להיות עומד, עד זמן שגזרה חכמתו, כענין שאמרו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא, לכן מוכרח הוא כביכול לחדש הימים בקדם, שימשך הוא מעצמו קיום לכל המציאות, וכאשר ההמשכה הוא מאתו לבד, אזי הכל הוא אין סוף כשמו כן הוא, ורחמיו וחסדיו הנמשך מאתו כביכול, לכן יהיה גם כן הגאולה והבן. כין אין לדבר יותר מעניינים האלה שיש בהם עמקות עכ"ד. הרי שקיום העולם, תבל ומלאוה, הוא על ידי הברכות.

ובכן צריך להתפלל ולברך כל הברכות בכוונה. וביותר צריכים ליזהר התלמיד חכם כי עיקר הסגולה שלא תאבד חכמתם, הוא על ידי שמברכים ומתפללים בכוונה. כמו שכתוב בהדייא בספר החסידים סימן מ"ו וז"ל, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג. ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו, ושלח לנו את עבדו ישעיהו ואמר כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממנו ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיהו, ישעיהו ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים, ומחזיקים בי כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו, באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותם לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהם ומברכים על נטילת ידים, ובוצעים ומברכין ברכת המוציא, שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם. אך בעת שהן מברכין, אינן מתכוונים לברכני. לכן על כן חרה אפו, ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת החכמים היודעים אותו ומברכים אותו, כמנהג, ולא בכוונה. דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף להפליא (את) העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר, לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו, ועשה דברים לשם פועלם כי כל אשר ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לכבודו בראו, עכ"ל. ונראה לומר שהוא מידה כנגד מידה יען עיקר החכמה והזכירה היא בלב. אם כן בזה שחוטא זה האדם, לברך ולהתפלל, בלא כונת הלב, הרי הוא שוכח התורה שבלבו. וזו כוונת הכתוב עצמו ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, השמר לך פן תשכח, כלומר השמר לך לכוין בברכה פן תגרום שתשכח מצותיו ומשפטיו וחקותיו וברור.

עוד אמרו בזוהר הקדוש [דף צא] סדר במדבר שהמברך להקב"ה, צריך שיהיה בעינא טבא, בלבא טבא, ובריעותא דלבא, וזו כוונת הכתוב ברות סימן ג' ויאכל בועז וישת וייטב לבו, ודרשו רז"ל שבירך על מזונו יע"ש. והיינו, וייטב לבו, שכיוון לבו לברך את ה', וזהו רמז הכתוב במשלי סימן יו"ד, ברכות לראש צדיק, וכבר כתב הרב מהרש"י ז"ל על פסוק כי לוית חן הם לראשך, כי ראש, רמז על המחשבה שהוא בראש, יע"ש, דבא להזהיר שהברכות יהיו בכונה ובמחשבה הטהורה. וזהו הטעם שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכה ראשונה של שאלת צורכי האדם, אתה חונן לאדם דעת וכו', כי כיון שצריך כוונה בברכות, אם כן בברכה ראשונה הקדימו לשאול דעת, כדי שיברכו בדעת ובכונה כל ברכות התפלה וזה פשוט. וזה לשון רבינו בחיי ריש סדר תרומה, ודעת מחרוץ נבחר, שאם מייחד השם יתברך בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו, גדול עונו מנשא, כי מצד אחד עשה מצוה, ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה, כשלא עשה על השלימות, והוא הדין והוא הטעם בענין התפלה שאם לא כיון לבו בתפלתו, אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו, הנה זה חוטא וכמעט שעליו נאמר, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפלה לפני, אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם עכ"ד. ואם כן מזה נמשך מוסר שיזהר האדם בכל שלוש התפילות, ובקריאת שמע, לאומרם בכוונה ותדיר ולא פסיק. הלא תראה כי כל מי שאומר תפלה בכל יום, ויום אחד לא אמר הנה מורה חס ושלום כאילו יצא מכלל ישראל, וכך הוא מרגלא בפומייהו דבני נשא, וכן אמרו רז"ל, תדע אדם קורא קריאת שמע בכל יום, וים אחד לא קרא, מורה כאילו לא קרא כל ימין.

ומצינו מאמר רז"ל והובא בילקוט תהלים סימן כ"ח וז"ל, לדוד אליך ה' אקרא, זה שאמר הכתוב חלקי ה' אמרה נפשי, ישראל אומרים אין חלקינו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר חלקי ה' וכו', הקדוש ברוך הוא אמר אין חלקי אלא ישראל שנאמר כי חלק ה' עמו, לפיכך כשמתפללים הוא עונה להם מיד עכ"ל. וזו כוונת הכתוב בתמניא אפי, חלקי ה' אמרתי ובזה חליתי פניך בכל לב, שעל סמך זה אני מתפלל ובכוונת הלב, כי אתה חלקי, ומובטחני שתחונני לענות אותי כאמרתך שאני חלקך, ובפרט יזהר לענות קדיש וקדושה וברכו, ולא יתפלל ביחיד, דמאבד טובה הרבה.

ונראה לפרש בזה ענין שכתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בפרפראותיו סוף סדר וירא וזה לשונו, והרבה ארבה, ג' פעמים כתיב זרעך בפרשה, כנגד ג' פעמים זרע שנקראו ישראל, כי הם זרע ברך ה', בגימטריא זרע אברה"ם, וכתיב וה' ברך את אברהם בכול, זרע קדש מצבתה, כנגד יצחק שקידש שמו של הקב"ה, כולו זרע אמת, כנגד יעקב שהיתה מיטתו שלימה והיינו דכתיב תתן אמת ליעקב יע"ש. ונראה כי ג' זרע שנקראו ישראל, כי הם זרע בירך ה', כנגד אברהם שהוא נגד ברכו שמברכים להקב"ה, וקיימא לן כל המברך מתברך. זרע קדש, כנגד יצחק הוא כנגד קדושה שמקדשים שמו יתברך כמו שקידשו יצחק. כלו זרע אמת, נגד יעקב שהוא כנגדי מאי דקיימא לן באורח חיים סימן ס"ו סעי' יו'ד והוא ש"ס ערוך בברכות דף י"ב, כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, אמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה יע"ש. ובכל זאת יזהר הרבה אל המקום שמתפלל ומברך ברכות שיהיה המקום נקי, ולא יהיה בסוג כי דבר ה' בזה, חס ושלום. ומלבד שאינו יוצא ידי חובתו, אדרבא ענוש יענש אם המקום מטונף או [אם יש] ריח רע או [אם] אין ידיו נקיות, וצריך, והיה מחניך קדוש וטהור, וטהר גברא. ועיין להרב חמ"י בהלכות סוכות, ולמורנו הרב חיים וחסד בתקנותיו, ולהרב פחד יצחק חלק א' מערכת ביית דף ח"ן ע"ד, במוסר, שלא לברך ברכת הלבנה במבואות המטונפות. וכד הוינא טליא כה עשיתי להכריח לרבני העיר שיכריזו קודם יום הכפורים, דבמוצאי יום כפור לא יברכו ברכת הלבנה במבואות המטונפות, וכן הוקבע המנהג עד היום הזה להכריז. ועיין להרב אדני פז באורח חיים סימן תכ"ו שרצה לצדד ולהתיר. ולעניות דעתי יש להשיב על דבריו ואין דבריו מוכרחים. וראיתי להרב חיי אדם כלל ג' אות ז' שכתב וז"ל, אשפה שריח הרע ומים סרוחים שברחוב, אם מסריחים, דינם כצואה ואסור מדאורייתא. ולכן אותן המקדשים הלבנה ברחובות המסריחים מהצדדים, אפילו בריחוק ארבע אמות, כיון שנמשכים גם מלפניו, אסור כמלוא עיניו, ומכל שכן כי צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ומוטב שלא לקדש כלל ולמצוה יחשב להם, אם אי אפשר להם לקדש במקום נקי, כאומרם ז"ל, ובדבר הזה תאריכו ימים עכ"ל. ובבנין, כשבונה בביתו בית הכסא, [יזהר] שיהיה רחוק מבית שיושב בו, שלא יגיע לו, לא ריח רע, ולא ראיה מנגד. ויעשה ב' מחיצות אם נראה הביה"כ מנגד, ויהיה תמיד דעתו על זה. כי רוב בני אדם נכשלים בזה באין מבין, והוא עון גדול. וגם מטעם אחר שיהיה רחוק, כי לפעמים בביתו לומדים ומברכים ומתפללין בני ביתו בקול רם, ואם בית הכסא הוא קרוב, ושומע דברי קדושה, אפילו לאונסו הוא אסור וכמו שכתוב בתשובה לחלק אורח חיים. ולכן כשהוא רחוק ניצול מאיסור זה. וזהו דדייק קרא לומר, ויצאת שמה חוץ, דייק לומר חוץ וק"ל. גם כשיחפוף וישפשף בראשו יש ליטול ידיו, וכמ"כ בשער זקנו ובפאותיו, כשיחכך בהם יש ליטול ידיו, כי לפעמים לא יבצר מכנים הנמצאים בהם, וכ"ש כשנגע בכנים עצמן שצריך נטילת ידים.

וכתוב בספר אורחות צדיקים דף פ"ז ע"א וז"ל, גם הזהירני מאד מורי ז"ל, שלא אכניס האצבע לתוך האזנים כדי לנקות הזוהמא שבהם בתוך התפלה. כלל מהתחלת הברכות עד גמר עלינו לשבח, ואם עשה כך צריך נטילה עכ"ל. וכן הדין נמי שלא להכניס אצבעות תוך החוטם לנקות, ואם עשה כן, צריך נטילה. ולאו דוקא מכניס, דהוא הדין נמי אם קנח במפה או בקיסם, לא יגע בזוהמא היוצאת מהם דמה יועיל בזה, אחר שנגע, וצריך נטילה. וכל הנטילות האלו הם שלש פעמים וכמו שכתבתי בספרי הקטן לב חיים חלק א'.

ולפי מה שכתוב בשלחן ערוך, שאם תלמיד חכם הוא, משכח תלמודו, ואם עם הארץ הוא, יוצא מדעתו, נראה לפרש מה שאמרו רז"ל ורש"י סדר ואתחנן, ע"פ ושמרתם ועשיתם וכו' רק השמר לך ושמור נפשך מאד [דף צב] פן תשכח כשלא תשכחו אותם ותעשו על אמיתותם תחשבו חכמים ונבונים. ואם תעויתו מתוך שכחה תחשבו שוטים. והיינו, כיון שתעשו דבר הבא לידי שכחה וסר [תסור] החכמה ואחר כך כשתלמדו עוד, תהיו שוטים. ויש לרמוז, ובינתכם לעיני' העמים' סופי תיבות מי"ם, כי על ידי מים של נטילת ידים, תהיו חכמים. גם יש לרמוז החוקים האל"ה ואמר"ו ר"ק, סופי תיבות אותיות מקו"ה. כי מקוה טהרה היא סגולה להתחכם בתורה, כמו שאמרו רז"ל, וק"ל. ועיין במדרש תנחומא סדר ויקהל וז"ל, שאלה מטרונא אחת לרבי יוסי בר חלפתא יהיב חכמתא לחכימין וכו' כך, אם היה הקב"ה נותן חכמה לטיפשין, היו יושבין בבתי כסאות או מבואות מטונפות ובבתי מרחצאות ומתעסקים בה, אלא נתנה הקב"ה לחכמים שיהיו יושבים בישיבת זקנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו' ע"כ. וביותר יזהר החכם המלמד לתינוקות, כי תמיד יהיו ידיהם נקיות, ואם יגעו בראשם, ובפרט כשיש להם שערות שלא יבצר מנוגע בכינים, וגם נוגעים במנעליהם וברגליהם תמיד, ובצואת החוטם, ובצואת האוזן, ולפעמים הגם כי יזהר לקנח בבגד ובמפה צואת החוטם והאוזן, צריך ליזהר כשיכניס הבגד והמפה הנזכר לתוך חיקו, שלא יגע לפחות כשעדיין הוא רך ולח, כי מטמא את הידים.

וכן מי שרואה את חבירו בבית הכנסת ובבית המדרש, שחופף בראשו, או מוציא צואת החוטם או האוזן ונוגע בידיו, וכן נוגע ברגליו, ובמנעליו, ובמקומות המכוסים, או נוגע בכינה וכדומה בזה, בכל דבר שהדין הוא ליטול ידיו, משום הוכח תוכיח, צריך לומר לו שיטול ידיו, ולא יאמר ולא ישמע שום דבר שבקדושה, עד שיטול ידיו. וכל שכן אם הוא ש"ץ שמוציא את אחרים ידי חובתן, כמה צריך להיות זריז ומזורז בזה, גם יזהר שלא לומר שום דבר קדושה נגד פתח החצר, או נגד חלונות הפתוחות לשוק, כי לא יבצר מאשפות וטינופות שעוברים בשוק, ונמצא קורא ולומד דבר שבקדושה נגד הטינופת ודי בזה למבין. עוד צריך להשים דעתו על זמן קריאת שמע ותפילה שלא להקדים זמן, ולא לאחר, ואותן הקמים באשמורת ואומרים קריאת שמע ותפילה, ועדיין הכוכבים ברקיע, מלבד כי לא יצאו ידי חובתן, עוד בה, שמברכים ברכת ציצית ותפילין וברכות ופסוקי זמרא וקריאת שמע ותפילה בלא זמנה והוי כולן ברכות לבטלה. ובפרט בליל הושענא רבה צריכים להזהר, כי בלאו הכי גם מצות נטילת לולב מצותו בנץ החמה, וכן כתב בספר נדפס מחדש, זה שמו, בכורי יעקב, אורח חיים סימן תרס"ד סק"ד שכתב וז"ל ומשכימים לבית הכנסת שהוא אחד מחמשה ימים שהשכמות בהם, שהם ראש השנה יום כפיר הושענא רבא פורים תשעה באב אבל יהיה ודאי יום, שבמוהרי"ל הביא מעשה פעם אחת התפללו פסוקי דזמרה, והניחו טלית ותפילין לאור הלבנה וחשבוהו לאור היום, וגזר מוהרי"ל תענית על זה, ובלאו הכי כתבתי לעיל סימן תרנ"ב שאין נוטלין לולב ומתפללין ח"ו קודם נץ החמה זת"ד דברי אלקים חיים.