תוכחת חיים פרשת משפטים

סדר משפטים

י'שמע ה׳ אדם ו' יקבל ה' דין מה שיגזור עליו. המורה צדק אל עירו ואל שער מקומו, דאם חייבו בדין בבואו עם בעל דינו לדון לפניו יקבל את בסבר פנים יפות, ואדרבה יהיה שמח כי הוציא מתחת ידו ורשותו מה שלא היה זכותו, וכמ"ש בגמ' פ"ק דסנהדרין ד"ז ע"א בההוא דהוה קאמר ואזיל דמבי דינא שקלו גלימיה ליזמר וליזיל באורחא, א"ל שמואל לרב יאודה קרא כתיב, וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ופירש"י דמבי דינא שקלו גלימיה. מי שנטלו ב"ד טליתו לפורעה לאחר. ליזמר וליזיל, הואיל ודין אמת דנו, לא הפסיד כלום, אלא גזילה הוציאו מידו. כל הנה מבואר כי ראוי לאדם למי שהוא כשר וירא שמים, בבאו לפני הדיין למשפט, העם הזה, ביתרו כתיב, ומשמע לא שנא זכאי, ולא שנא חייב, כולן במשמע, ע”כ. שיקבל מה שיגזור עליו ואפילו חייבו ממון הרבה, יקבל עליו את הדין, בסבר פנים יפות ולא יקוץ לא עם הבעל דין שכנגדו. וכ"ש עם הדיין, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בינו לשמים, ומה לו לדיין ח"ו להטות משפט גבר, אחרי שחרב מונחת לו בין ירכותיו וגהינם פתוחה לו מתחתיו, כמ"ש שם בסנהדרין אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגהינם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה כו' מפחד בלילות, מפחדה של גהינם שדומה ללילה ע"כ. וכיון שכן מה מקום לחשוד ח"ו לדיין שמטה את הדין חלילה.

אשר זה יהיה רמז הכתוב בסדר היום, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם סופי תיבות ואלה המשפטים אש'ר, מירה, והוא על פי האמור, כי הדיין צריך שיראה בעצמו כי גהינם פתוחה לו מתחתיו. ונקדים עוד מ"ש בזוה"ק ס' פנחס דרכ"ב ע"א בר"מ וז"ל, אמר רעיא מהימנא ויי לון לבני נשא דאינין אטימין לבא, סתימין עיינין, דלא ידעי דכד אתי ליליא תרעין דגהינם אתפתחו דאיהי מרה כו', הרי דגהינם נדמה ללילה כנז' בגמ' נקראת שמה מרה, וזהו עונשו של הדיין המטה את הדין, לכן בא ברמז ואלה המשפטים אשר סופי תיבות, מרה, לרמוז לדיין, שיתן דעתו שלא להטות את הדין כי מרה תהיה באחרונה ולכן בא הרמז בסופי תיבות לרמוז לסוף הענין כי הוא נענש במרה, שהוא נקרא גהינם, ומרה תהיה באחרונה, ובזה הרי הוא כמבואר מאמר רז"ל במד"ר פ"ל סימן י"ג וז"ל ואלה המשפטים אשר תשים, אמר הקב"ה, שמרו משפט בעוה"ז ואני מציל אתכם מן המשפטים של גהינם עכ"ל. והיינו מה שרמז הכתוב עצמו בסופי תיבות מר"ה שהוא גהינם. כי ע"י שמירת המשפטים שהדיין שדן דין אמת לאמיתו, והבעל דין שמקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות הם זוכים להנצל מדינה של גהינם הנקרא מרה וק"ל.

א"נ יש לפ' ע"פ מ"ש רז"ל במס' גהינם פ"ד והביאה הרב הקדוש בעל ראשית חכמה ז"ל בשער היראה פי"ג דמ"ג ע"א וז"ל בגהינם יש בו ז' מדורות, ובכל מדור ומדור יש בה ששה אלפים בתים, ובכל בית ובית יש בו ששת אלפים חלונות, ובכל חלון וחלון יש בה ששת אלפים כדי מרה וכולם מזומנים לסופרים ולדיינים כו' יע"ש, וא"כ כדי לרמוז לזה כי הדיין המטה את הדין דינו להיות נידון בגהינם בבתים של מר"ה, לכן בא הרמז בסופי תיבות ואל"ה המשפטי"ם אש"ר, אותיות מרה, להורות על זה.

ובני בן חכם יוסף תהלות נר"ו, נתן טעם למה באו במספר ובמניין ששת אלפים אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, והרי כל שנות ימות עולם דוקא, לא פחות ולא יותר, והוא על פי מ"ש בפ"ק דשבת ד"י ע"א כל דיין שדן דין מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות, הם במספר ששת אלפים כמ"ש בפ"ק דע"ז ד"ט ע"א, תנא דבי אליהו שתא אלפי שנין הוי עלמא, שני אלפי תהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח, יע"ש. ולכן כנגד הדיין שדן דין אמת להקב"ה שנעשה שותף להקב"ה [דף עא] במעשה בראשית בכל שיתא אלפי שנות שבגהינם ובששת אלפים חלונות ובששת אלפים כדי מרה הכל במנין ובמספר ששת ימות עולם, לעומת דין שמטה את הדין, דין הוא שנלקה במנין ששת אלפים בתים אלפים שהם כנגד שיתא אלפי שנין ימות עולם שזוכה הדיין שדן דין אמת לאמיתו לקיים העולם, דנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כאמור זה תורף דבריו נר"ו.

אשר על כן, אחד הרואה ואחד השומע, תסמר שערת בשרו שהעונש הבא על הדיין המטה את הדין. ועוד הרבה מאד מכמה עונשים ויסורין אשר עצמו מספר, שבאים על הדיין המטה את הדין כאשר כתבתי במ"א בפרק בפ"ע ובס' הקטן רו"ח חח"מ סימן ח' בס"ד, וא"כ אין שום ספק לבעל דין אשר יצא חייב בדין כי ח"ו יעשה הדיין איזה הטיית הדין חלילה, כ"א שכך נראה לו בינו לשמים עפ"י התורה, ובכן יש לו לבעל דין אשר יצא חייב בדינו לקבל עליו הדין, ושלא להתרעם כלל, לא עם הבעל דין כנגדו אשר יצא זכאי, ולא עם הדיין גופיה. ויחשוב בדעתו דאם יהיה הדיין פוסק לו את הדין בדיני איסור בענין הפסד מרובה כגון שבשל תרנגולת אחת טריפה עם תרנגולים הרבה, וגם בישל מהמרק תבשילים רבים, או שור הגם דהדין נותן להטריף לכל המאכלות ולכל הכלים שהם חשובים ויקרים, קדרות וקערות, כיון שהוא יאודי כשר מקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות, ואינו מתרעם עם הדיין שפסק לו לאיסור ואיבד את ממונו אפילו יהיה ההפסד הון רב, וכמו כן יתכן זה גם בשאר איסורים, כאיסור בשר בחלב ויין נסך וכדומה, שפוסק לו הדיין לאיסור ומפסיד ממון הרבה וטירחא יתירה, ובפרט באיסור חמץ בפסח ואינו במשאו ומתנו בדיני ממונות שיקבלהו בשמחה. מתרעם ומתלונן עם הדיין שפסק לו לאיסור, כמו כן יהיה נוהג כשיצא חייב בדינו,

ואני אומר כי כל מה שגורם לו לאדם לבא ולהתרעם על חבירו ועל הדיין כשיצא חייב בדין, על הרוב, אינו אלא מחמת גאות. שהרי אנחנו רואים בחוש הראות, דעל דבר מועט ובעינו כלא חשיב, עם כל זאת, הוא מקפיד על אשר יצא חייב בדין. וכמה פעמים אומרים שרוצים לתת זה במתנה ולצדקה לאחר, ולא ליתנם לבעל דינו, כי כל זה מורה ובא שהוא מחמת גאות, דחס על כבודו, ואינו חס ומקפיד על הפסד ממונו כי הוא סובל מחמת גאותו שחבירו נצחו בדין, וכמעט כי הוא רוצה ליתן מה שיצא בדין והותר, ולא ליתנו לבעל דינו, כדי שלא יהיה נראה כי חבירו נצחו בדין.

הא ודאי בורכא כי מחמת גאותו יהיה כופר בתורת מרבע"ה ולהיות לא ציית דינא. ומה חסרון כבוד יש כשבא לפני הדיין וחייב אותו וקיבל עליו את הדין, כי אדרבה שבח וגדולה וכבוד יתנו לו, כי שמע לדין תורה והוציא הממון שלא היה זכותו. וח"ו לא יהיה סרבן בדין מחמת גאותו. כי מלבד שהגאוה מצד עצמה היא אסורה ונחשב ח"ו כעובד עבודה זרה וכאלו בא על כל עריות שבתורה, ואינו קם בתחיית המתים כמ"ש רז"ל בפ"ק דסוטה ד"ה ע"א, עוד בה כי עבירה גוררת עבירה כי מחמת גאותו לא יקבל עליו את דין תורה שפסק לו הדיין דעובר על כמה איסורים שבתורה כאשר נבאר בס"ד.

וזהו רמז סמיכות הפרשה הקודמת, ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, דהיינו כי כדי להשים את המשפטים לפניהם ויקבלו מה שישפטו השופטים, הוא בתנאי להזהירם מתחילה ולא תעלה במעלות על מזבחי, דהיינו כדברי רז"ל והמפרשים אשר רמזו כל אחד לפי דרכו, שהפסוק זה שנאמר ולא תעלה במעלות, בא להזהיר שלא יתגאה בגאוה וזדון על מזבחי, ונקרא הדיין מזבחי כמ"ש בסנהדרין ד"ה ע"ב לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה' אלהיך כי התלמיד חכם וראוי להוראה הוא נקרא מזבח, שלא יתגאה הבעל דין, על הדיין להתרעם עליו, על אשר חייבו בדין, ובזה תזכה כי לא תגלה ערותך עליו, כי ניצול מחטוא בגילוי עריות, וכיון שהזהיר הפסוק בתחילה על הגאוה שהיא אסורה וציווהו שלא יתגאה. אז שייך שפיר לצוותו על קבלת הדינים, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי מבשר הכתוב בשורה טובה כי אם לא יהיה גאוה, ואלה המשפטים אשר תשים, כי תיבת אשר הוא לשון ודאי כמ"ש רז"ל והמפרשים על פסוק אשר נשיא יחטא ועל פסוק את הברכה אשר תשמעו, והוא ודאי אשר תשים להם, שיהיה שימה של המשפטים, שימה ודאית, שיקבלו אותם בסבר פנים יפות, כי כיון דליכא בהו מידת הגאוה, בודאי הגמור שישמע ויקבל לכל הדינים והמשפטים אשר ישפוט השופט בצדק, ולא יהיו סרבנים בדין, משום הגאוה של הבל, משום דידין נצח, כי מידת זאת משום דידן נצח, הוא גאה וגאון ודרך רע, ואין להקשות על זה משום דמצינו שציויתה תורה ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, שאמרו במדרש סדר אמור וז"ל אמ"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נצח דינא, אלא מאן דנשב באיין (כף תמר) בידיה, אנן ידעין דהוא נצח דינא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגין לפני הקב"ה בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח דינא, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה בלולביהן ואתרוגיהן בידיהן, אנן יודעין דנצחו דינא כו'. הרי נראה כי עיקר מצוה זאת של נטילת לולב, הוא להורות כי דידן נצח, כי נצחנו בדין, ולא אומות העולם, וזהו הפך ממידת עניו וכדכתיבנא, וכבר עמדתי בחקירה זאת בס' הקטן עמודי חיים דו' הז' סימן י"א, והשבתי ישובים רבים על זה, ואחד מהם והוא הצריך לעיניננו, הוא, כי יש הפרש בין ישראל לעמים. דאין הכי נמי כי שיהיה הענין לגבי דידן, עם בנ"י, כ"א לגבי חבירו ענוה גדולה מכולם ולא יקפיד משום דידן נצח, [דף עב] אבל כשהיו עם בני ישראל לגבי שאר האומות. הקטון והפחות שבישראל הם חשובים, כדכתיב הקטן יהיה לאלף והצעיר יעקב חבל נחלתו ומה יפה מאד ירושתינו בני אברהם יצחק וישראל יע"ש באורך וברוחב בס"ד.

שדרשו רז"ל והביאו רש"י בחומש, אשר תשים לפניהם. לפניהם, ולא איכו השתא נראה, דזה בעצמו רמזו הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דאפילו ידעת בדין אחד, אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות של גוים, שהמביא דיני ישראל לפני גוים, מחלל את ה' ומיקר שם האלילים להשביחם שנאמר כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים. כשאויבינו פלילים, זו עדות לעלוי יראתם עכ"ל. והנה מלבד פשטן של דברים אמורים בפירוש הכתוב, לפניהם ולא לפני גוים, שהוא איסור גדול לילך ולדון בערכאות של גוים, ושקול עונו כחילול ה' שהיא החמורה מד' חילוקי כפרה שאין לו כפרה אלא במיתה, כדכתיב אם יכופר העון הזה להם עד ימותון וכמ"ש ביומא דפ"ו ע"א, דגם הוא שקול כעע"ז שהיא החמורה משלשה העבירות החמורות שנאמר עליהם יהרג ואל יעבור, וגם החמירו הפוסקים שהוא חייב נדוי בין ההולך ובין המסייעו, כמבואר בש"ע ח"מ ריש סימן כ"ו ובהג"ה שם יע"ש, ואין צריך לומר אם מצטרף לרע לילך לערש״ג, ע"י סיוע המינין, שמוסיף על חטאתו פשע איסור מינות דחמירה מע"ז, כמבואר בש"ס ובפוסקים רח"ל מעונשו של זה וכבר הרחבתי הדיבור בזה בכמה שאלות ותשובות באיסור הליכה בערש"ג, ובאיסור מינות, ואין כאן מקום להאריך. קצרן של דברים הוא, שאיסור הליכה לערש"ג, גדול יתר מאד ועונשו רע ומר, ואפילו תינוקות של בית רבן יודעין איסור זה, יען הן קורין בבית הספר לשונות של רש"י המתחיל בריש סדר היום, והוא מורגל בפה הכל כאשר הוכיחו במישור רבנן סבוראי בס' התשב"ץ, וס' יכין ובועז יע"ש.

ולמאי דאתאן עלה לענין שלא יתגאה הבעל דין כשיצא חייב בדין שלא לקבל את הדין מחמת גאותו, וכ"ש הבעל דין עצמו שיצא זכאי שגם הוא לא יתגאה משום דידן נצח, יען זה שמצינו דשרי ומצוה לומר דידן נצח, זהו לגבי האומות בענין מצות נטילת לולב, לא בדין שבין יאודי לחבירו, וזה אומרו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, בשלא יתגאו, לא הזכאי, ולא החייב, כמדובר, זהו דוקא לפניהם של ישראל, ולא לפני גוים. כי לפני גוי, קיימא לן דיכולין ישראל לומר דידן נצח וק"ל.

ובזה יש לבאר כונת הכתוב בתהלים סימן כ"ה, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים, דיש להבין מ"ש ידרך ענוים במשפט, דלמה דוקא לענוים ידרך במשפט, ולא לאחרים, ועוד אומרו וילמד ענוים דרכו. מהו דרכו יתברך שילמד לענוים, ואיך תלוי עם רישא דקרא דקאמר ידרך ענוים במשפט, אכן עפ"י הקדמתינו זאת כי עיקר הוא מסיבת מידת הגאוה, אתי שפיר, שורש פורה ראש ולענה אשר לא ישמע לקול מורים לרב ודיין כשיצא חייב בדין.

ונקדים עוד מ"ש רז"ל במדרש והובא בילקוט ס' כ"א על פסוק שמחה לצדיק עשות משפט, שמחה לצדיקו של עולם כשהוא עושה את הדין, למה שהוא מתרומם בעולם, שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט. דבר אחר שמחה לצדיקו של עולם, שעשה מידת הדין בביתו, והחריבו, שכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך, אמר רבי יוחנן ממה שעשה במקדשו, ומה לביתו ולמקדשו לא נשא פנים, על אחת כמה וכמה שהוא עתיד להפרע ממחריביו עכ"ל הכי קרא כתיב והלכת בדרכיו שדרז"ל הלך אחר מידותיו מה הקב"ה רחום וחנון אף אתה כן, ולאו דוקא במידת רחום וחנון דהוא הדין נמי בכל מידות טובות וישרות שמצינו בהקב"ה, יש לו לאדם ללמוד ממנו יתברך, ולילך אחר מידותיו, כמו שכתב הרמב"ם בה' דעות פ"ק הלכה ה' וז"ל ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו, כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש ועל דרך זה, קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויים, ארך אפים, ורב חסד צדיק, וישר, תמים, גבור, חזק וכיוצא בזה, להודיע שהן דרכים טובים וישרים, וחייב האדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו, יעוין שם. ואם כן כיון שהחיוב מוטל על האדם, ללכת בדרכיו יתברך שמו, אם כן, מה הקב"ה שמח שהחריב את ביתו, ועשה משפט, כן יהיה האדם שמח, כשמתחייב בדין, ונוטלים ממנו, ביתו וכרמו, וכדומה לו.

אמור מעתה, זהו אומרו ידרך ענוים במשפט, כי הקב"ה ידרך ענוים במשפט, כי כיון שהם ענוים, יקבלו את הדין, ולא יהיו מתגאים, לא הזכאי ולא חייב. לא הזכאי משום דידן נצח, ולא החייב משום הקפידה, ויגון ואנחה, להיות עצב במה שיצא חייב בדין, אלא אדרבא וילמד ענוים דרכו יתברך, כי כמו שהוא שמח לשמחה גדולה כשהחריב את ביתו בדין, כדכתיב שמחה לצדיק עשות משפט, כך יהיה האדם צריך ללכת אחר מידותיו יתברך להיות גם הוא שמח כשיצא חייב בדין, וזו ברור ובלאו הכי מסתמא היות הרב המורה צדק בעיר הוא הגדול בתורה, והרי חייב לשמוע אליו מחמת כבוד תורתו, ולדעת הרב ת"ה בתשו' סי' לק"ח שכתב כי כל גדול העיר יש לו דין רבו, זאת ועוד דאיכא מצות עשה לשמוע אל הדיין ואל השופט אשר יהיה בימיו ומצות עשה זאת איתיה בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בזה"ז כמ"ש הרב החינוך ס' שופטים סימן תצ"ה וסימן תצ"ו וכ'כ הרב המאירי בחידושיו [דף עג] ליבמות לדף קי"ב דף צ' מהספר ע"ג וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ה"א אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדור וכתב שם מרן בכסף משנה שהוא נלמד מסוגייא דר"ה סוף פ"ב דכ"ה ע"א במתניתין דקתני שגזר ר"ג על ר' יאושע שיבא אצלו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו כו', נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה, אצל רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי. ושם בש"ס ע"ב איתמר ת"ר כיון שראה אותו עמד מכסאו ונשקו על ראשו אמר לו שלום עליך רבי ותלמידי רבי שלמדתני תורה ברבים, ותלמידי שאני גוזר גזירה עליך, ואתה מקיימה כתלמיד, אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, ק"ו קטנים לגדולים. ופריך הש"ס, ק"ו, חיובא הוא לשמוע קטנים לגדולים ומשני אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, נושאים קטנים ק"ו בעצמן עכ"ל הסוגיא.

הראת לדעת כי אפילו יהיה הבעל דין ת"ח עם כל זאת חייב לשמוע אל השופט ולבטל דעתו נגד דעת הרב הדיין, וכמו שכ"כ בתשובת הגאון הרב נודע ביאודה ח"ב סימן ק"ך דצ"ב ע"ב, שצריך הבעל דין, אף אם הוא גדול בתורה, לבלום פיו ולבטל דעתו ולשמוע לדברי הב"ד יע"ש. והרי אם בדבר שמחלוקת בינו ובין הרב השופט אינו אלא בענין איסור והיתר כחילול שבת ויום הכיפורים שאינו שום נגיעת הנאה ותועלת להמנגד נגד הב"ד לא בהנאת ממון, כי המחלוקת הוא לשם שמים בלתי שום צד פניה כלל וכלל לא, עכ"ז מצינו שביטל ר"י, דעתו נגד ר"ג לקיים מ"ע לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם, כ"ש כשיהיה הבעל דין המנגד להנאתו ולטובתו ולתועלתו בהנאת ממון, כי בודאי הגמור יגדל עונשו כשלא ישמע לשופט. ואין צריך לומר, אם יהיה עם הדיין והשופט שבעיר, רוב הת"ח שבעיר מסכימים לדעתו וסברתו, והוא בא לנגד כנגדם, כי בודאי אפילו אם יהיה ת"ח, וגדול בתורה וגדול בדורו, דחייב לשמוע לשופט. ומי לנו גדול מרבי אליעזר הגדול שחלק עם רבים, ונידוהו, כמו שכתב מוהרד"ך בית כ"ב חדר ט"ו וט"ז, ובספר הכלבו סימן קמ"ב בשם תשובות רבנו פרץ ז"ל. וגם במחלוקת ההוא לא היה אפילו בדיני ממונות, כי אם באיסור טומאה וטהרה, כידוע. ואם לרב גדול בדורו עשו כן וכ"ש וק"ו כשאינו ת"ח והוא בעל הבית שאינו שומע לדברי הרב או להדיין. ועיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן חקקי לב ח"ב חח"מ סימן ד' די"ב ע"ד, ובקונטריס גנזי חיים מערכת שי"ן ד"ה שופט כו', ובמקומות אחרים משו"ת בס"ד.

ועוד טעם אחר כי יש לנו להיות מכבד לרב ודיין ולהב"ד שבעיר, יען קי"ל כי השכינה שורה בבית שדנים בו, כדכתיב אלהים נצב בעדת אל, וכמ"ש במדרש רבה ס"ט פ"ל סימן ך', בשעה שהדיין יושב ודן באמת כביכול, מניח הקב"ה שמי השמים, ומשרה שכינתו בצידו, שנאמר וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט יע"ש. תו איתא במ"ר שם פ"ל סימן י"ד וז"ל, ר"מ אומר, אלה המשפטים, נתן הקב"ה משפט לזקני ישראל, כשם שסנהדרין יושבת במרום לפני האלהים שנאמר חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב, דינא יתיב וספרין וכו', ישב הקב"ה שנקרא עתיק יומין שיפרע מאלו שבאו עליו בגאוה שנאמר אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם ופי' הרב מהרש"י ז"ל נתן הקב"ה משפט כו' כלומר שיושבים בדין לפני ה' כמו שהוא במרום ע"ד אלהים נצב בעדת אל, וקאמר לה הכא משום זי"ו, דואלה המשפטים מוסיף על ראשונים כדלעיל, ודריש דמוסיף על משפט סנהדרין לאקושינהו, ויתכן דדריש ואלה, אלוה, בסירוס האותיות, לרמוז שאלהים עמהם עכ"ל, הרי דיש מעלה לב"ד של מטה כב"ד של מעלה.

ואפשר לע"ד לומר דמה שסיים המאמר שיפרע מאלו שבאו בגאוה, היינו כי המסרב וממאן מלקבל את הדין, הוא מחמת גאוה, כמו שפירשנו וק"ל, וכיון שיש לדיין כבוד והשראה השכינה, ואיתקש כבודו לב"ד הגדול של מעלה, מלבד כי צריך מורא וכבוד מהדיין בעבור כבוד השכינה, גם כשיזמין אותו השליח ב"ד לקראותו לדין, לא יסרב מללכת למקום הב"ד, שיש שם השראת שכינה, ואדרבא אם ממאן ומסרב מללכת, מלבד מה שעובר את פי השופט, כי הוא חייב לשמוע בקולו, ושחייב בכבודו ובמוראו, עוד בה כי ח"ו, יש חשש פגם למקום ברוך הוא, אשר שם השראת שכינה, ועונשו גדול. וגם כי ע"י הדיינים שדנים ומכין ועונשים מביאים על בני אדם להיות מוראת שמים עליהם וכן אמרו בסנהדרין דף נ"ו ע"ב ע"פ ויצו ה' אלהים על האדם לאמר כו', וי"א אף על הדיינים, כמאן אזלא הא דאמר רב יאודה אמר רב, אלהים אני לא תקללוני, אלהים אני לא תמירוני, אלהים אני יהא מוראי עליכם. ופרש"י וז"ל אף על הדיינין מאלהים נמי נפקא יהא אלהותי להיות מורא בלבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט, כי המשפט לאלהים הוא כדמפרש רב ואזיל. אלהים אני, נאמר לאדם הראשון. אל תמיריני, כדאמרינן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני זולתי. לא תקללוני כדאמרינן אלהים לא תקלל, יהא מוראי עליכם, כדאמרינן אלהים לשון שררה ורבנות, כמו נתתיך אלהים לפרעה. יהא מוראי עליך ולא מורא בשר ודם לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים, דהיינו דיינין. עכ”ל.

שלא יהיה עליו מורא בשר ודם שנאמר, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הנה רש"י ז"ל פי' דמש"ה אלהים לא תקלל, ויהא מוראי עליך, היינו אזהרה לדיין הוא, אכן הר"ן ז"ל בשיטתו לשם הביא משם יש מפרשים וז”ל, אלהים אני יהא מוראי עליך, היינו דיינים שמצוה עליהם להשיב דיינים לתקן המעוות ולעשות דין ברשעים, ועל ידם יהא מוראת שמים על בני אדם שלא יעברו על המצות בפרהסייא, ונכון [דף עד] הוא עכ"ל. וכיון שעל ידי הדיינים גורמים להיות מוראת שמים על בני אדם יש לו לאדם להיות נוהג מורא וכבוד לדיינים, ושלא להקל ח"ו בכבודם ומקרא מלא דיבר הכתוב והיא בפרשתינו אלהים לא תקלל שררו"ל ראלהים על הדיינים, שנקראים אלהים, ואיתא במ"ר בפרשתינו פל"א סי' ח' וז"ל, ושמעתי כי חנון אני, מה כתיב אחריו אלהים לא תקלל, ומה ענין זה לזה, אמרו רבותינו מעשה באחד שהיה לו דין, ובא אצל הדיין וזיכה אותו, ובא ויצא אותו שנזדכה ואמר, פלוני השופט אין כמותו בעולם. אחר ימים היה לו דין ובא אצלו, וחייבו, יצא מלפניו ואמר, אין דיין שוטה הימנו. אמרו לו, אתמול היה משובח, והיום שוטה, לכך הזהיר לך הכתוב אלהים לא תקלל ואם קללת, תבואתך אתה מקלל, שנאמר, מלאתך ודמעך לא תאחר, לכך נכתבו זה אחר זה. וכן אתה מוצא, כשהדיינים מתקללים, התבואה מתמעטת, שנאמרו ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ, לכך אמר מלאתך ודמעך לא תאחר, עכ"ל. הרי דצריך לכבד לדיינים, ואם ח"ו מקל בכבודם גורם למעט פרנסתו ותבואתו. והרב מהרש"י ז"ל נתן טעם לזה וז"ל, התבואה מתמעטת, נראה שטעם הדבר מפני שנתינת הפרנסה מה' עניין דין ומשפט לתת לכל אחד חוקו הראוי ולכן ביום הדין מזונותיו של אדם קצובים, ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשבע, לכן הבועט בדיינים גם ה' הופך דינו עליהם עכ"ל

ולי נראה לתת טעם קרוב לזה עפ"י דברי הזוה"ק ס' פנחס דרל"א ע"א על פסוק ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה', אילין ב"ד רברבא בני האלהים ודאי בנוי דמלכא קריבין לגבי ואינון שבעין ממנן דסחרין תדירא למלכא ואינון חתכין דינא על עלמא, להתיצב על ה', וכי על ה' קיימי, אלא בשעתא דאינון קיימין על דינא דינא קדמאה דכלא ביה מאן דלא יוקיר לשמא דקב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוי, אוף הכי מאן דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא מאן דלא חייש ליקריה דקב"ה, מאן הוא דלא שוייה יקר לשמא דא עכ"ל, הרי דתחילת דינו של אדם בראש השנה הוא על מי שאינו מכבד להקב"ה, ואינו מכבד לתורתו, ואינו מכבד לעבדי ה', והרי הבועט בדיינים שפוסקים את דין תורה, הוא מבעט בהקב"ה כי אלהים נצב בעדת אל, וב"ד של מטה מכוון נגד ב"ד הגדול של מעלה, כמש"ל בשם רז"ל, וגם מבעט בתורת ה', שאינו שומע לדין תורה, וגם מבעט ומבזה לעבדי ה', הם הת"ח והדיינים שאינו שומע לקולם. ומאחר כי ביום ר"ה שהוא יום הדין הראשון שדנים בב"ד של מעלה הוא על המסרב וממאן בדין תורה שפוסקים הדיינים, א"כ מן הראוי הוא כי יהיה נענש בו בפרק במיעוט תבואתו ומזונותיו, יען כל עיקר חיותינו ופרנסתינו של ימות השנה תלויים בו ביום כמו שאנחנו מתפללים חדיר בימים נוראים. ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה כו', וכן כתבנו בספר מזונות ופרנסה טובה וכדברי רז"ל, מזונותיו של אדם קצובים מר"ה, וכיון שזה מסרב וממאן בדין תורה שפוסקים הדיינים ולא ציית דינא שמבזה ח"ו לכבוד השכינה הנצב בעדת אל ולתורה הקדושה, ולעבדי ה' הם, הת"ח באותו פרק באותו מקום מענישים אותו במיעוט פרנסתו, דאיך יתכן שהוא מבזה להשכינה ח"ו ולתורה ולת"ח ושישאל מהקב"ה שיכתבנו בספר פרנסה וכלכלה, ושישמעו לו מן השמים, ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול שלא יקפחו פרנסתו חלילה, כי בלאו הכי הסברא נותנת כן, כי איך יתכן כי ביום אדיר ונורא, כי יושב הקב"ה על כסא דין, ואנחנו באים לרצותו ע"י מצות ומע"ט ותפילות, כדי שיכתבנו בספר פרנסה טובה וכלכלה, וכיון שכן, מאחר שנתבאר כי בתחילת הדין שדנים בב"ד של מעלה, הוא על ביזוי התורה ולומדיה, אין לך בזיון התורה ולומדיה גדולה מזאת, למי שמסרב וממאן שלא לקבל דין תורה, וזהו אפילו בסתם, כ"ש וק"ו אם ירחיב פיו לדבר על הדיין תועה, ועל הת"ח, כי גדול עונו מנשוא, וח"ו יהיה נידון למיתה בר מינן יען קיימא לן כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני רח"ל, ואנחנו כל מגמתינו בימים נוראים האלו, הוא לבקש מאת אלהינו מרחם, שיכתבנו בספר חיים טובים ופרנסה וכלכלה, ולכן צריך שיקבל עליו את הדין שפסק לו הדיין, ואם חייבו הדיין בדין תורה כך גזרו מן השמים ביום הדין ביום ר"ה לקצוב לכל אחד מזונותיו וחסרונותיו וכשב"ד של מטה באים לחייב לאדם אחד בדין, ולהוציא הממון שהיה תחת ידו שיקחנו אחר הוא הדין עצמו שדנו בשמים ממעלה, עפ"י התורה ביום ראש השנה. כי בלא"ה מלבד מה שאמרו רז"ל כי אלהים נצב בעדת אל והשכינה היא באה במשוב הדיינים כדי שלא יטעו בדין, עוד בה, כי אמרו רז"ל כי בית דין של מטה הוא מכוון נגד בית דין של מעלה, ומה שדנים למטה מתקיימים למעלה, שהוא עפ"י התורה וכמו כן משדנים הבית דין של מטה להוציא ממון מזה לזה הוא מה שדנו למע' בר"ה וכשיהיו הב"ד של מטה פוסקים שראובן יתן לשמעון סך מה, הוא שכן גזרו ג"כ בבית דין העליון בר"ה מה שהוא עפ"י התורה וא"כ אם מסרב זה מליתן הרי הוא בועט בבית דין העליון.

והן הן הדברים אשר דיבר בקדשו הרב הגדול מוהר"ם אלשיך ז"ל בריש פרשתינו וז"ל יש טעם זולת כל הקודם לברוח כל איש ישראל ממשפטים זולת תורת ה' הגדול ליאודים ולקיום העולם הלא הוא, כי הנה שתים הנה משפטיו יתברך האחד למעלה ואחד למטה הלא הוא עפ"י התורה אשר הורנו יתברך והוא כי אין ספק כי כל יום ראש השנה מלך עולם יעמיד במשפט כל יצורי עולם, ויגזור על איש ואיש די מחסורו, ואשר יעניק לו עושר ונכסים במספר ובמשקל, וע"כ אשר עפ"י התורה יזכה ויקנה בדין סך מעות או יפסיד מאשר לו ע"פי הדין הלא אין ספק כי כה היא משפטו יתברך כי כאשר דן דינו הוא יתברך בב"ד הגדול והקדוש כן יצא ויצדק גם פה עפ"י תורתו אמנם אם [דף עה] אשר יחסר לו על פי התורה מנה או מאתים, שהוא הוראה אשר כה יצא משפטו לפניו יתברך והלוך ילך אל פלילים הנכרים, עם הישראל בעל דינו ושם יזכה בדין, הלא יצא משפט עליון מעוקל חלילה כי לא יצדק דינו יתברך, עם משפטי הנכרים ואשר נגזר על זה יפסיד מאתים ושיטלם חבירו, עתה נהפוך נמצאו מהפכין דינו יתברך וסותרין דבריו חלילה, וכדאי בזיון וקצף על כן טוב לגבר ישא עול משפט התורה על שכמו, ויענדנו עטרות וישמח בהפסדו על פי התורה מאלפי זהב אשר ינתן לו על פי דת העמים כי הלא יאבד העושר ההוא בעניין רע ועון עצמו אינו נמחק, כי הלא לא יעזוב הוא יתברך יתבטל משפטו חלילה ועשה יעשה כנפים לממון ההוא אשר לקח שלא כמשפטו יתברך ולעמיתו אשר חסר יתן בפיד ממונו ( בהפסד ממונו) על פי התורה אשר יורונו, ויבוז כסף, יבוז זהב באמת, באמור למה לי להתעצב אל לבי כי אקנה עבד עברי בדמים יקרים ואשלחנו חפשי, הפך כל דת נמוסית, ואם כסף אלוה את עמי לא אהיה לו כנושה ואם פזרתי נתתי אלף כסף או זהב בהלואות הן השביעית ישמטנו והאנשים עניי עם אשר אני נושה בהם יתעשרו בממוני ועיני רואות וכלות, ואני נשארתי רש ונקלה, כי הכסף אזל מכלי כסף הרביתי להלואות למו עד בלתי השאיר לי כל, וההיקש בכל יתר המצוה ומשפטים על הדרך זה, אשר השטן ואומות העולם מונין את ישראל על המשפטים האלה. כי הלא הן הוא משוש דרכנו אשר אבד העושר ההוא בעשות רצון אבינו שבשמים, ומה לי עוד טובה כי אם שקניתי רצון אבי ואושר נפשי ודבקות בקוני בממון ההוא הנפסד. וזה אחשוב הוא מאמר דוד המלך עליו השלום באומרו משפטי ה' אמת, שהוא ב' משפטיו אשר ישפוט למעלה על כל איש ואיש, ומשפט תורתו למטה, שניהם אמת. (ולא על כת דת נימוסית) כי הלא שתי אלה צדקו יחדיו, העליון והתחתון כמדובר. אך אשר לא עפ"י התורה, אשר לא יצדק עם העליון, הוא משפט שקר, אחרי שהוא בלתי צודק עם העליון, כי אין לך שקר גדול מזה. ושמא תאמר ומה יעשה בן אדם אשר יצר סמוך, יתן עצבת בלבו, באמור אליו הטוב לך כי תמאס יגיע כפך, וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, כי הלא תראה בבואך לדין כי על פי התורה נתרושש כל, הטוב לך כי תעשוק על פי דין חכמי אומות העולם ותעשיר, ומה יעשה האיש הזה אולי יפותה ויבעוט חלילה, לזה אמר אין חשש, כי הלא הנחמדים מזהב כו', לומר כי נחמדים לו משפטי התורה יותר מזהב ומפז, כי זהבו נפסד, לחמדת משפטי ה', והיה מרויח אותו עפ"י משפטי דתי אומות העולם והוא לא כן יעשה כי נחמדים המה לו, לא ידאג על כל מועצות יצרו, ואדרבה * ומתוקים לו מדבש ונופת צופים, כי אז טוב לו כי נעשה רצון קונו, ויכופר עונו, כלומר כי אשר לא יהיו לו נחמדים ובלתי מכיר ערך משפטי ה', אין אנו אחראים לו, ולא עוד אלא כי גם עבדך כו', והוא במאמרם ז"ל בגמרא (האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין) כי הוא נסיון גדול מאד, שיבוז כסף יבוז זהב לקיים כל דיני ממונות, והנה מאומרו מאן דבעי למהוי חסידא נראה שבכל התורה יהיה זהיר וחסיד, ע"י קיום מילי דנזיקין, כי יתלמד להיות נזהר בכל התורה, וזה יהיה מאמר דוד, גם עבדך עם היותי כבר עבדך, עושה רצונך, בכל התורה, לא נעשיתי נזהר וזריז וחסיד רק בהם, שלא יחוש על זה שיפסיד בשמור אותם בעוה"ז כי יחשב הפסד העוה"ז כנגד רב טוב שכרו בעוה"ב, וזהו בשומרם עקב רב הפך החושבים כי המשפטים משוללי איכות כי אינם רק הישרה בעלמא עכ"ל.

והנה הרב מורנו הרב משה אלשיך ז"ל העמיד מוסרו, מוסר מלכים, שלא לבעט בדייני ישראל ולילך לדון בערכאות של גוים וליקח ממון חבירו שלא כדין, שנמצא שהוא מהפך דינו יתברך וסותרים דבריו חלילה כו', אשר זה יהיה ג"כ כונת דברי הזוה"ק, דדינא קדמאה הוא מאן דלא יוקיר לשמא דקב"ה, כי הולך בערכאות של גוים, הרי אמרו כי הוא מחלל את ה', ונמצא שמה שדנים תחילה ביום ר"ה הוא על מי שהוא הולך לדון בערכאות של גוים כי הוא מחלל את ה' כאמור, וגם נלמד מדברי הרב ז"ל, כמו שהמביא דיני בערכאות של גוים ומוציא ממון שלא כדין מהפך דינו יתברך וסותר דבריו, כן הוא הדין והוא הטעם נמי כשאינו רוצה לקבל את הדין שדנו דין תורה והוא לא ציית דינא הרי הוא מבעט בדינו יתברך וסותר את דבריו חלילה, ואינו משיב ממון שאינו שלו לבעליו.

וזהו כונת הכתוב בסדר וירא, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, ע"כ. ופרש"י כי ידעתיו לשון חיבה, כמו מודע לאישה, הלא בועז מודעתנו, ואדעך בשם, ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה שהמחבב את האדם מקרבו אצלו, ויודעו ומכירו ולזה ידעתיו למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי יע"ש. וצריך לדעת למה בא ענין החיבה, משום מה שיצוה את בניו, ומהו דרך ה', וגם מ"ש לעשות צדקה ומשפט, אך עפ"י האמור ניחא, דכבר ביארנו כי דינו יתברך שגוזר בב"ד הגדול של מעלה, הוא מה שדנים פה למטה, עפ"י דין תורה, ונקדים עוד מ"ש במ"ר ס' שופטים וז"ל, ד"א שופטים ושוטרים אמ"ר לוי, למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס אחת, והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו, אמר המלך נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב״ה מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל, שנ' כי נער ישראל ואוהבהו, מכל מה שבראתי איני אוהב [דף עו] אלא הדין שנאמר כי אני ה' אוהב משפט, אמר הקב"ה נותן אני מה שבראתי ושאהבתי לעם שאני אוהב. הוי שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך עכ"ל. א"כ מה שמצינו שהקב"ה אוהב משפט לפיכך נותן המשפט למי שהוא אוהבו שהם ישראל, א"כ זהו דדייק קרא כי ידעתיו, דהיינו לשון חיבה שאני אוהב אותו והיינו טעמא למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', שהוא דרכו יתברך לדון את דינו בבית דינו הצדק, ואותו הדין בעצמו, הוא מה שדנים ומסכימים בבית דין של מטה והיינו לעשות צדקה ומשפט. ובהיות כי [אנו] חביבים להקב"ה, צריכים אנו לשמור דרך ה', לעשות צדקה ומשפט, כדכתיב, אוהב צדקה ומשפט, חסדה כלאה הארץ, שהקב"ה נתן הצדקה ומשפט לישראל יען כי הקב"ה אוהב צדקה ומשפט ואוהב את ישראל. ולכן נותן לאוהבו, מה שהוא אוהב. וכדברי רבותנו זכרונם לברכה במדרש רבא, וכמו שכתבתי לעיל. והוי זהיר לשמוע דין שדנים דייני ישראל, כי בלאו הכי יהיה נענש בדיני אומות העולם בין בדיני אדם בין בדיני שמים, והוא דקי"ל בש"ס ובפוסקים ובטור ושו"ע ח"מ סימן כ"ו, דאם הבעל דין אלם, ולא ציית דינא, מותר למוסרו לערכאות של גוים עד שיקבל את דין ישראל, ואין זה איסור כי מיקר שם עבודה זרה, כי אדרבה לכופו שיקבל עליו את הדין ע"י הערש"ג הרבה שלוחים למקום להנקם ממנו, זהו כבוד לתורה שתתקיים על ידי האומות וכמ"ש הפוסקים ז"ל ואם לא בא מידינו וליותר רעה הוא מזומן להפרע ממנו בדין שמים ואנכי אמרתי כי כמו שאמרו רז"ל בצדקה דאם עשה צדקה מוטב, ואם לאו באים אומות העולם ונוטליס בזרוע כמ"ש בפ"ק דב"ב ד"ח ע"א, כמו כן נמי במונע את עצמו מלקבל דין הדיין על ישראל שחייבו ממון או מלקות ולא קבל באים אומות העולם ונוטלים בזרוע ונלקה בממון ובמכות כפלי כפלים ממה שהיה ראוי, כי כבר ידוע בכמה כתובים תנ"ך ורז"ל, כי צדקה ומשפט הם אחוזים וקשורים זה בזה ותהלכן שתיהם, ודין אחד להם, ומעשה שהיו כך היה באחד שחטא ובא לב"ד וחייבו מלקות ולא קבל, ותכף בצאתו מבית דין פגעו בו מלאכי חבלה מאומות העולם והעלילו עליו והכוהו מכת מות עד שהודה בפיו שהוכה מכות גדולות אלו, מסיבה כי לא קבל דין מלקות שחייבו הדיין.

וכ"ש כי תסמר שערת בשרו של אדם מ"ש בב"ר סדר בראשית פרשה כו' סימן י"ד וז"ל אמ"ר אליעזר בכל מקום שאין דין יש דין. רב ביבי בריה דר' אמי בשיטת ר"א, לא ידון רוחי, אמ"ר מאיר הן לא עשו מידת הדין למטה אף אני איני עושה מידת דין למעלה. הדא הוא דכתיב הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה, בלא חכמת התורה, מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו ואין משים אלא דין כמה דאת אמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, עכ"ל, וכן אמרו שם פל"א סימן ה' יע"ש הרי דאם ח"ו אין דין למטה יש דין למעלה, וכן אמרו במ"ר ס' שופטים פ"ה וז"ל ד"א ר"א אומר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין, ומהו כן אלא אמר"א אם נעשה דין למטה, אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין קבל דין הדיין, אין ספק כי דינו למעלה ח"ו יהיה גדול, כי מלבד איסור שבו מה למטה נעשה הדין למעלה עכ"ל, ובודאי כי כשאין דין למטה מחמת שהבעל דין לא שאינו מקיים דין תורה שפוסק הדין ומקרי עובר על דברי תורה, עוד בה כי יש לו איסור מוסיף על מה שאינו שומע לדין הדיין, כי הוא איסור בפני עצמו ובנפשו דיבר, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב בס' שופטים והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא. ובערת הרע מישראל, והגם כי קרא כדכתיב מדבר בזקן ממרא מכל מקום נקוט מיהא, כי מי שאינו שומע לדברי השופט לא ינקה מדין שמים ומה גם כי כבר ידוע מ"ש רז"ל בדוכתי טובא כי כל העובר על דברי תורה חייב מיתה, והוכיח הרב הגדול מוהרש"ך ז"ל בתשובה ח"ד סימן ס"א כי כמו שאמרו בגמרא כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ושחייב נידוי, כמו כן מי שעובר על דברי חכמים שבדורינו זה אם החכם עומד ומזהיר על הדברים שבאו בתלמוד בדבריהם ז"ל ג״כ אין צורך לכתוב על זה שכיון שעובר על דברי חכמי התלמוד אעפ"י שהיה המזהיר מי שיהיה לא גרע מהעובר על דברי חכמים הכתוב בתלמוד, ואם הדבר אינו אלא שעובר על דברי חכם מהדור הזה לזה אומר שאם החכם ההוא עוסק בתורה ותורתו אומנותו והולך בדרכי האמת והצדק וכל מעשיו לשם שמים אין ספק שהעובר על דבריו עונשו מרובה כמשפט הראשון שכתבתי בעובר על דברי חכמי התלמוד, והמבזהו חייב נידוי יע"ש. הרי דכמו העובר על דברי חכמים חייב מיתה הוא הדין נמי בעובר על דברי חכמי הדור וכ"ש כשיהיו דברי אותו חכם ודיין שפוסק מ"ש בתורה והוא מבעט מלשמוע כי בודאי חייב מיתה, הגם כי בעיקר האיסור אשר הוא עובר יהיה עונשו קיל. וזהו בעצמו אשר דקדקו חז"ל במאמר הם לא עשו מידת הדין למטה אף אני איני עושה מידת הדין למעלה, הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה, והוא כי אם צייתי דינא ומקיימים את דין תורה היה הדין נותן לחייבו ממון או מלקות ולא היה בו חיוב מיתה כלל, אבל עתה שבעטו בדין שפסק הדיין הרי נוסף על אותו עון איסור עובר על דברי תורה שחייב מיתה ו"א ימותו שחייבים מיתה וזהו מסיבת כי עברו על דברי תורה ולא בחכמת התורה וכל שבעטו בדברי חכמים המורים בתורה כהלכה חייב מיתה, ועוד פירשתי בעניותי בקונ' יקרא דחיי באופן אחר יע"ש בס"ד.

ולא מבעיא כי חיובא רמיא על האדם אשר חייבו הדיין לשלם ולפרוע חובו שחייב לשלם אם יש לאל ידו, ואם לאו יודיע [דף עז] צערו לדיין, והוא עושה עמו חסד, שיתרצה הבעל דין לתת ולפרוע מעט מעט, עד שישלים חובו, כך וכך לשבוע, כך וכך לחדש, כי לא יש בדין תורתינו הקדושה כמנהג הלועזים לבא על המשבר, ולאכול ממון חבירו, כי אם יהיה לו יכולת לשלם ישלם, ואם לאו ימתין לו עד שירחיב לו ה' את גבולו ויפרע כאשר הוכחתי בראיות ברורות בתשובותי בס"ד.

ואם יהיה לפי האמת שאין לו יכולת לשלם, אזי אסור למלוה לנוגשו ולדוחקו, וכל שכן להניחו בבית האסורים בערכאות של גוים וכמו שהוכחתי כ"ז בתשובתי בס' הקטן חקקי לב ח"ב סי' ה' בס"ד.

ולכל הדברות לדידי, אם יש יכולת בידו לפרוע כולו או מקצתו, מה שחייבו לו הב"ד חייב לפרוע, דמצות עשה היא, וכמ"ש בגמ' פריעת בעל חוב מצוה, ואם אינו רוצה לקיים המצוה, מכין אותו עד שתצא נפשו והוא הדין נמי דמנדין אותו, וגם אוסרים אותו בבית האסורים, וכמ"ש שם בס' הקטן הנ"ל יע"ש, וזהו ליחיד, ולמי שהוא דחוק קצת, כ"ש לצבור ולעשירים שלא הותר שלא לפרוע מס שלהם לבעל חוב, וכ"ש לפרוע להם בפחות גם הוא גזל גמור וכמ"ש בס' הקטן, מש"א חיים בס"ד, אלא אפילו יחייבו אותו הרב, או הב"ד, בדיני קנסות ומלקות וכדומה, עכ״ז אל יבעט בדין כי ח"ו יבא לו העונש מן השמים כפלי כפלים, וכ"ש אם ימאן וסרב לקבל את הדין ע"י סיוע הערכאות של גוים והמינים, כי יש לו איסור מוסיף, שעובר על הסכמות הרבנים הקודמים שהסכימו בחרמות ונידויים בכל אלות התורה לכל יעמוד אדם נגד דין שפוסק הרב והב"ד בסיוע הערכאות של גוים, וכ"ש וק"ו פתח ביתה כדאיתא בפ"ק דע"ז די"ז ע"א יע"ש. כשיהיה הסיוע מד"א כי בלא"ה איכא משום הרחק מעליה דרכיך ואל תקרב אל

וכמו כן חייב מדין תורה בבא אליו הבעל דינו לקרותו לדין תורה אל ידחה אותו כשמזמינו על ידי שליח בית דין כי בבא אליו פעם ראשונה אם אינו אנוס באותה שעה ילך תכף, ואם הוא אנוס, יאמר לו כמתנצל עכשיו יש לי עסק, ובעזרת השם אחר שעה או שתים כשאגמור העסק אנכי אלך או לפחות ליום המחרת, וצר לי מאד על אותם בני אדם, אשר דוחים לשליח ב"ד מיום אל יום בלך ושוב, אפילו אחר כמה פעמים. והגם כי מרן בש"ע ח"מ סימן י"א ס"א פסק דמזמינים אותו לדין ששולחים לו ב"ד שלוחם ואם לא בא מנדין אותו למחרתו כו' כמו שיע"ש, אגן בדידן המנהג ותקנת עירינו אזמיר (יע"א) להזמינו שלש פעמים בשלושה ימים ואם לא בא עד שלש פעמים שולחים אותו בפעם הד' בכח התורה שיבא ואם לא בא, אז הוי לא ציית דינא ומנדין אותו. ואם יהיה הכח התורה בפעם הד' ביום אחר או באותו יום הג', שסירב ולא בא, כבר עמדתי בזה בס' הקטן רו"ח חח"מ ברס"י י"א והבאתי דברי הרב הגדול מורי ורבי זקני הרב ז"ל בס' חקרי לב חח"מ ח"ב סימן כ"ד דל"א ע"ד, דנראה מדבריו דצריך להיות ביום הד' כמו שיע"ש, ואני בעניותי כתבתי שם פשר דבר, דאם יראה לדיין כי הענין ההוא נחוץ, כמו שהתובע נחפז ללכת לדרכו, או שרואה שהנתבע הוא רמאי וסירובו הוא יכול על מגן יכול לשלוח הדיין בכח התורה בפעם הב' ואפילו ביום הראשון, וכמו כן אם יראה שיד גוי באמצע, או ערכאות של גוים, אזי שלוח בכח התורה, תכף ומיד בפעם ראשונה וכן שמעתי מפה קדוש הרב מורי ורבי זקני ז"ל וכן אנחנו נוהגים אחריו וכמ"ש שם בס"ד.

כי מן האמור לא מן ה' הוא זה, להיות מסרב כשמזמינו לדין, דאיכא כמה איסורים רבים, אחד הוא, כי ח"ו הוי כמזמינו במקום השכינה כי אלהים נצב בעדת אל, וכמש"ל. ועוד שהוא מצער שליח בית דין שהולך ובא, ולפי דברי רז"ל במכילתא בסדר משפטים מה שאמר הכתוב, כל אלמנה ויתום לא תענון דלאו דוקא אלמנה ויתום, דהוא הדין נמי בכל אדם, ואמרו עוד שם, אם ענה תענה אותו, בין עינוי הרבה, בין עינוי מעט. אין ספק כי הדחיה בלך ושוב, מקרי עינוי. וכאשר הוכחתי מדברי המדרש ש"ט סימן ט"ז יע"ש וכמו כן איכא עינוי מהבעל דין התובע עצמו שהולך ובא לבית דין ומצטער ורע לו וגם להרב והב"ד מגיע לו זילותא ובזיון שלא לבא תכף, ולפעמים יהיה לו לדיין הלבנה ושפיכות דמים. כי התובע בא כמה פעמים לפניו, ואינו בא מידו להביאו לפניו, וכדאי בזיון וקצף, והכל יבוקש מידו, ואפילו אם בא לבית דין אחרי כן, ואומר לא באתי מפני ציווי הב"ד, גם זה הוי זילותא, וחייב נידוי, כמ"ש בת' הרב משפטי שמואל, והביא דבריו מרן החבי"ב בכנה"ג.

ולא מבעיא, אם יוצא חייב בדין, והוא מסרב מלבא לפני בית דין ולהתדיין עם בעל דינו, כ"ש שמנדין אותו, שאז יהיה עונשו גדול יתר מאוד, כי בלאו הכי הוא גוזל וחומס ועושק ממונו של חבירו, דאיכא עוד איסור מוסיף מצד עצמו, כי גוזל ממון חבירו, ואינו רוצה לעמוד בדין כדי לאכול ממונו, אלא אפילו אם יהיה בריא לו שחיברו התובע, הוא תובע שלא כדין, וטעה התובע בדמיונו כי חבירו חייב לו, כל עוד שחבירו צועק עליו שיעמוד עמו בדין והוא אינו מחשיבו לברר שהאמת אתו. הרי הוא נענש מיד בדיני אדם כי עדין מזמינו ע"י שליח בית דין על שלישים ועל רביעים וכל שלא בא, מנדין אותו ואפילו בדין שמים כי קמיה שמיא גליא, כי התובע הוא תובע ממנו שלא כדין, עכ"ז כיון שהוא צועק עליו ותובעו לדין וזה משמט ממנו ודוחהו, מלבד כי יש לו עונש שמזמינו לדין ולא בא, ואיכא משום זילותא דב"ד ומשום כבוד השכינה, כי אלהים נצב בעדת אל וצער שליח ב"ד וכדומה. וכמש"ל עוד כי גורם לחבירו צער, כי יכול לברר את האמת ולא יצעוק ולא ידבר עוד, ומקרא מלא דיבר הכתוב בס' משפטים והיה כי יצעק אלי ושמעתי [דף עח] כי חנון אני ופירש הרב מנחת יאודה בס' דעת זקנים וז"ל, ושמעתי כי חנון אני, אף אני מן הדין אין לי לשמוע צעקתו שהרי בדין בא העבוט לידך כי הלוית עליו לו מעותיך אף על פי כן אשמע צעקתו, לפי שחנון אני. אבל אצל אלמנה ויתום לא נאמר כי דוגון אני, כי מן הדין יש לו לשמוע צעקתו כך פירש רבינו משה מקוצי יע"ש. וכ"כ בסדר כי תשא בפירוש הי"ג מידות במידת חנון, כדכתיב חנון יחנך לקול זעקתך, ומידה זו כביכול שבעל כרחי יש לי לחוס על הצועק אף שלא כדין שנאמר והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חנון אני, כלומר, אף על פי שבדין בא העבוט בידיך שהלוית עליו מעותיך ואעפ"כ תשיבהו לו, כי אם יצעק אלי המידה היה כן, שאשמע צעקתו, לפי שחנון אני ואיני יכול לראות בעוניו יע"ש, וכ"כ בהג"ה בתוס' ר"ה די"ז ע"ב ד"ה י"ג מידות יע"ש.

הנך רואה דאפילו שלא מן הדין שומע צעקת הצועק, וכ"ש כשיהיה צועק עליו שיבא עמו לדין תורה כי צריך לילך תכף להציל מן צעקת העני עליו, כי ח"ו ישמע ה' בקול צעקתו, הגם כי יהיה התביעה שלא כדין. ועוד כי בלאו הכי אין אדם רואה חובה לעצמו, ותמיד יהיה חושב בדעתו שהדין עמו וחבירו הטוען כנגדו הוא שלא כדין, ואין בירור לדבר זה כי אם עד שיעמדו לדין לפני הדיין ואז יתברר האמת במה שהוא אמת.

ועיני ראו ולא זר, כי כמה בני אדם שהיו צועקים עליהם אחרים באיזה טענות ותביעות אשר לפי האמת לא היה להם זכות ע"פ הדין ועם כל זאת לא רצו לעמוד בדין ולברר האמת, עשה הצעקה רושם שירדו מנכסיהם ומתו בעניות בר מינן, כי כן שומר נפשו ירחק מזה, כי בראות איזה אדם מתרעם ומתלונן בעקימת שפתיו, תכף הוא יהיה תובע לו לדין באמור לו דע כי אני יאודי איני רוצה לעשות שלא כדין, נלך יחד עמי לפני הרב או הדיין וכתורה יעשה, ותכף יתברר האמת, ואז אם אחר כך יצעק או יקלל אחר שיצא זכאי בדין, מהבל ימעט הצעקות והקללות, וח"ו, יחולו על ראש הצועק והמקלל חנם שכבר יצא בדין זכאי מה לו לעשות עוד, ולא שבקת חיי לכל בריה, ולדידי, אדם כזה, אחרי כי יש לו עונש מן השמים, בלי ספק. דאיך יתכן להתרעם עליו אחר שיצא זכאי בדין, עוד בה כי גם בית דין של מטה, ראוי ליסרו על זה, כפי הענין, כיון שמתרעם על בעל דינו, וצועק עליו ומקללו, הרי הוא כאלו נוגע בכבוד הכיתזין פסקרלכורךהאדם,להיות זהיר ווריד הרבה לכל הגירסחת ושלום, שיפשיטו בית דין את ידיהם בו להחרימו או לקללו וכדומה ותמיד יהיה מוראת הבית דין עליו וכמו שכתבתי לעיל.

ועיניך תראה מה שכתב רבנו יעקב בעל הטורים ז"ל, בפרפראותיו סדר דברים על פסוק ואצוה את שופטיכם בעת ההיא, דבא לרמוז דדיין בדורו, כמשה בדורו. ובעת ההיא היינו בעת שיהיה יע"ש. עוד כתב שם על פסוק והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי דכל המקשה עורפו נגד הדיין כאלו מקשה עורפו נגד השכינה ע"כ אתה הראתה לדעת, דמה רע ומר, המתריס נגד הבית דין, שלא לשמוע לקול מורים. ריש מידות בני אדם דיודעים בעצמם שאין הדין ורוצים לנצח בדין, בטענות כוזבות והמצאות ועורמות ותחבולות, ובכלל הוא, שמדברים בקולי קולות, בצעקות גדולות, להראות עצמו כי יחם לבבו. ואיך לא יבוש ולא יכלם מלדבר בגערה וצעקה לפני הב"ד, דשכינה שרויה ביניהם. ושכינה מה הלשון אומרת, כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ולפחות יהיו כגוים דכשהולכים בערכאות שלהם, הם עומדים באימה, ולשונם תהלך באר"ש בקול נמוך, לשון רכה ובשפה רפה, אף כי יתעצמו בטענותיהם, ואין לך חילול ה' גדול מזה, דבפני דייני ישראל בקולי קולות, ולפני גויים בשובה ובנחת נשמעים, ובפרט כשמחרפים ומגדפים הבעלי דינים זה אל זה בפני הבית דין הוא איסור מוסיף, דהרי מצינו בפרק חלק, דאפיקורוס הוא המבזה את חבירו בפני ת"ח, כ"ש במקום בית דין, דאלהים נצב בעדת אל, וידוע מה שכתב מהר"י וייל סימן קכ"ב דאין לזלזל לאדם בבית הכנסת מפני שמזלזל בכבוד השכינה וכן כתב מהרשד"ם חלק אבן העזר סימן קכ"ב, ובפו"כ סימן ר"י, ועיין לקמן דפ"ו ע"ב. וכיון שכן נמצא דהמבזה את חברו בפני בית דין איכא תרתי לריעותא, חדא, והמבזה את חבירו בפני ת"ח, והם שלשה מומחים מבית דין או רב ונשיא שהוא מומחה לרבים, זאת שנית דהוא בפני השכינה דשכינה ביניהם ואין לך עון גדול מזה.

כי על כן הירא את דבר ה' יכנס לב"ד במורא ופחד וידבר אמירה נעימה בלשון רכה ויכנס בשלום ויצא בשלום. ומכ"ש שלא להתריס ולדבר בעזות נגד הדיין, כי יתן בדעתו שהדיין שיושב על כסא ההוראה הנה הוא מושיבח ועומד בז' מידות הדיינים, ומלבד זאת כתב רבי יעקב בעל הטורים ז"ל ריש סדר משפטים, דהדיין מקיים ה' חומשי תורה, ולכך יש בפסוק ואלה המשפטים ה'תיבות יע"ש. וזה הבעל דין הבא לפני הדיין וידע איניש בנפשיה שאין בו אחת מכל אלה, איך לא יבוש ולא יכלם מלדבר בעזות ולפעור פיו לבלי חוק, ואי מצינו, שעומדים מפני מביאי בכורים כדי לכבדם משום שעסוקים במצוה, כ"ש להדיין שעסוק במצוה גדולה בצדק תשפוט עמיתך ובעת ההיא שדן הוא מקיים חמשה חומשי תורה, דאיך יתכן דלעתות כאל, במקום לעשות לו כבוד יותר שיעשה לו בזיון הא ודאי גדול עונו מנשוא, ומלבד זאת יחוש לעצמו כי חלילה לומר [דף עט] כי נפשו דיבר הדיין שסובל צער מהבזיון שעשה לו הבעל דין שמא יוציא הדיין מפיו איזה קללה וקללת חכם אפילו על חנם היא באה ח"ו.

ואם ראה תראה דכמה פעמים קלל ולא נתקיים קללתו, זו אינה ראיה לסמוך עליו, דהנסתרות לה' אלהינו, והכל לפי הענין ולפי השעה ולפי האדם, דיש זכות תולה, ומי הוא זה דלא יהיה חושש על ספק ספיקא דסכנתא, ומי הכניסו בתגר זה דבשביל פרט אחד, אפילו שיהיה דבר גדול ימות בלא עתו ויאבד עולמו, דאז יוצא נקי מכל אשר לו דלא ירד אחריו כבודו ועזבו לאחרים חילם, והיינו דאמרי אינשי, מה שהכל רוצה, הכל יאבד, וכבר בעינינו ראינו ואבותינו סיפרו לנו, דמי שהתריס נגד הדיין. ולא הוה ציית דינא, ארוכה לא עלתה לו, ובאו עליו צרות רבות ורעות, רחמנא ליצלן, ואשרי אנוש יעשה זאת לשמוע לקול מורים, ועליו תבא ברכת טוב, בשמחה ובשירים.

וחם לבי בקרבי, בראותי כמה בני אדם, שבאים לדין תורה, ואינם רוצים לקבל הדין, בטענה כי יש לו שנאה עם בית דין ומחמת התרעומת שיש לו עם בעל דין, אומר, יהיו המעות הקדש, ואין אני נותן בידו מה ששואל ממני, כי יחם דשואל ממני כזאת וכזאת ועשה לי כך וכך, ובשביל זה ניחא לי לתת לאחרים או להשליכם לים, ולא ליתנם לו. וזו היא סברא כוזבת וטעות הוא בידו, כי עולה בדעתו, דבעשותו ככה לא יחשוב ה׳ לו עון ואין ברוחו רמיה, כי עושה דברו של הדיין, דהוציא הממון מכיסו, והא ודאי הוא הבל וריק, דלא עשה ולא כלום, ולא יצא ידי חובה בזה, ועדיין הוא בגדר לא ציית דינא. אלא העיקר הוא, לשמוע בקול דברו של הדיין, על כל אשר יאמר כי הוא זה, שחייבו ליתן לחברו, ולא יועיל הון במה שהוציא הממון מרשותו, כל כמה דלא מטי לידיה של התובע, ולא קיים והשיב את הגזלה או את העושק, דגלי רחמנא בהשבה ואפילו אם יעשה בהם צדקה, נחשב לו לצעקה, ועל זה אמר הכתוב בצדקה תכונני רחקי מעושק, שלא יהיה הצדקה ממה שעשק את חבירו ועל זה אמר הכתוב, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, כלומר אפילו שלא תשנה לגמרי ממה שמגיד לך הדיין, ואתה מקיים במקצת דבר תורה מעות שאתה מוציא מכיסיך ואל תשכן באהליך עולה, עם כל זאת כיון שעשית שינוי מימין לשמאל, דהיינו במקום ליתן לראובן שאתה חייב לו, נתת לשמעון שהוא עני, עברת על לאו חמור מן הדבר, ולכך דייק לומר מן הדבר דהיינו אפילו שהוא מקצת דבר, אלא לא ישנה כלל ממה שאומר לו הדיין, אפילו כמלא נימא כלל. ויבורך מפי עליון וגם ה' יתן הטוב על כל פרוטה שמקיים מצות פריע'ה תקרבא דדינרי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עשב עמה עושר וכבוד וחיים