תוכחת חיים פרשת כי תבוא

פרשת כי תבא

י'ראה ה'אדם ו'יסתכל ה'נסים והנפלאות אשר עושה הקב"ה עם כל האומה ישראלית, בכללות ובפרטות עם כל אחד ואחד מישראל, מיום שנוצר בבטן אמו, עד שיצא לאויר העולם, וכמו שהאריכו רז"ל במדרש רבה סדר תזריע פרשה י"ד סימן ויין על פסוק ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת וכו'. ועל פסוק חיים וחסד עשית עמדי וכו'. ואחר שיצא לעולם בכ"ד חדשים בימי ההנקה. ואחריו עד היותו שלם בגופו, וכל שכן כשהגיע לימי הזקנה כי עשה עמו כמה חסדים טובים, וכמה נסים ונפלאות, לאלפים ולרבבות. ובהיותו חושב על חסדי ה' כי רבו, הייתי מתמיה עד מאוד איך אדם חרש אל חרשי האדמה, יכול לשלם לו כעל כל אשר גמלנו ה', שהוא דבר כי לא יבוא מיד בשר ודם, לשלם לו, אחד מאלף אלפי אלפים. ולהיות משיב לזה תשובה כי באו בנים על המשבר, כדרך הסוחרים, כשאין להם יכולת לפרוע לבעלי חובתם, הם באים לידי שבירה בשבר אשר הם שוברים. ואם כן גם אנחנו כשאין לאל ידינו, אנחנו שבורים. זאת התשובה לא ניחא לי מבי פנים, אחד, כי לגבי מלך מלכי המלכים הקב"ה, לומר כי באנו על המשבר, אינו מן הראוי. כי אפילו לגבי מלך בשר ודם בממון מלכות, שנקרא מור"י מיאל, לא יתכן בו לבוא לידי שבירה, וזאת שנית, כי גם לגבי ישראל שאנחנו עמו וצאן מרעיתו, זילא בהו מילתא להיות לנו שם זה של שבור, ואינו לפי כבודנו, אכן הישוב האמיתי לזה הוא, כי אנחנו בנים להקב"ה, כדכתיב בנים אתם לה' אלהיכם. וכל אב לגבי בריה, מחיל, כי אנחנו רואים בני אדם בכמה בנים שמזלזלים ומוציאים ממונם, ולוים מאחרים ואביהם ברחמיו על בנו, פורע לו. ומכ"ש שמוציא ממון מאוצרו של אביו, שאין האב מקפיד על בנו להניחו בבית האסורים ולגבות ממונו שהוציא בבזיון, אם כן גם אנחנו בנים למקום, וכל מה שעושה עמנו טובות רבות שאין לנו יכולת לשלם, אינו דוחק אותנו ומרויח לנו, ומוחל לנו, כשאנחנו עושים תשובה שלימה חרטה גדולה על כל מה שפגמנו. כי אין הקב"ה ותרן על מגן. על כל פנים צריך שלא יהיה הבן כפוי טובה. כי מלבד חיוב כבוד אב, חוץ מזאת, מי פטרו מכל הטובות שעשה עמו, שיהיה תמיד כפוף אליו, ושלא לעשות הפך רצונו. כי ידוע כי עונש מי שהוא כפוי טובה גדול יתר מאד, עד שאמרו רז"ל, כל העושה חסד עם מי שהוא כפוי טובה, כאילו עובד עבודה זרה. ונראה לפרש דהנה אמרו רז"ל כל מי שכופר בגמילות חסדים כופר בעיקר, ובגמרא אמרו, כל העוסק בתורה, ואינו עוסק בגמילות חסדים, דומה כמי שאין לו אלוק, והנה מי שהוא כפוי טובה, גורם לנעול דלת בפני גומלי חסדים. כי מי שעשה עמו חסד, והוא גמל אותו רעה, הרי הוא מונע מלעשות חסד. ובפה מלא הוא אומר, עון וחטא הוא לעשת חסד. וגם שאר בני אדם, הרואים והשומעים ילפי מקלקלתא. והגם כי מן הראוי למי שעושה חסד עם אחרים, אפילו גמלו לו רעה, הוא יעשה את שלו לעשות חסד אל כל היום, ועם ה' הוא עושה החסד, והוא ישלם גמולו הטוב, ומכל מקום אי אפשר שלא יבצר לבוא לידי מניעה מחמת גרם וסיבה של הכפוי טובה, ובמקום להרבות חסד בעולם, הוא סיבה למעט החסד, והרי מי שעשה חסד דומה כמי שיש לו אלוה, ולהפך כופר בגמילות חסדים, כופר בעיקר. וזה שהוא כפוי טובה, הרי הוא כופר בטובתו של חבירו, ובגמילות חסד שעשה עמו, ונמצא כופר בעיקר. ואם כן הבא לעשות חסד עם מי שהוא כפוי טובה, הרי הוא רוצה בקיומו של איסור להחזיק ביד כפויי טובה שהוא הכופר בגמילות חסדים. ולכן נחשב כאילו עובד עבודה זרה וק"ל. גם בספר החסידים סימן התרכ"ו כתב, אסור לרחם על מי שהוא כפוי טובה יע"ש. וכבר אמרו בגמרא בבבא קמא דף צ"ב ע"ב בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא. וכתב הרב המאירי ז"ל הובא דבריו בשיטה מקובצת וז"ל, אע"פ שראוי ליזהר שלא לבזות שום אדם בעולם, מכל מקום ראוי ליזהר בזה תכלית האזהרה, במה שנתכבד בו, ונשתמש בו, שלא יהרהר לבזותו כלל. וכל העושה, יורה על פחיתות מידה וסגנון טבע פחות ונאמס. דרך צחות אמרו, בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא, עכ"ל. עוד הביא שם מאחד מתלמידי הרב יהוסף הלוי בן מיגאש ז"ל וז"ל אמרו בסוף ב"ק בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא. פירוש, הבור ששתית ממנו, לא תשליך בו אבן, או דבר אחר. כלומר, לא תזלזל בו, ולא תגמול אותו רע, אחר שנהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים, שמי שבא לאדם ממנו איזה תועלת, או נהנה ממנו, אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים, מענין מכות מצרים יגלו הסיבה שנעשו קצתם על ידי אהרן, וסיפר רבינו ז"ל על רבו הרי"ף ז"ל, שאירע לו ענין זה עם איש אחד, ולא רצה לדון אותו כלל, כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו, ונמנע מזה [דף קט] מניעה גמורה. וזה, שהוא ז"ל חלה, ונכנס אצל אדם אחד במרחץ, שהיה לו בביתו, ונתהנה מהמרחץ הנז', אחר כך זימן אותו שישב אצלו, עד שיבריא, וכבד אותו הרבה, ועשה עמו טובה, והבריא. ובהמשך הזמן, על האיש ההוא מטה ידו, וירד מנכסיו, ונשבר בערבונות וזולתם, ונתחייב לתת ממון לבעלי חובו, וירד, עד שהוצרך למכור המרחץ הנז' ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבינו יצחק ז"ל, לא אדון ולא אודה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומא, ולא בשום דבר המתייחד בו, לפי שנתהנתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בה ובתועלת שיהיה זה שנאוי לעשותו. והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר ואפשר לפרש, במה שאמרו, לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה, שיהיה סיבת מניעתם ז"ל למאן דרחים לב' סיבות, האחד, שלא יטה לזכותו. והב', שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין, היה בזה משלם רעה תחת טובה. ואם היה זה במי שקיבל הנאה מב"ו, כ"ש וק"ו באלוה יתברך שממנו נשמע הטוב הגמור, שראוי להודות לו הודאה גמורה, ולא יעשה מה שיקניטנו, ולא מה שהוא שנאוי לו עכ"ל. ומתורתך תלמדנו ממה שציוה ה' אלקים מצות בכורים, כאמור בסדר היום, ואמרת אליו הגדתי היום, כי באתי אל הארץ, ופירש רש"י שאינך כפוי טובה, ע"כ. וכתב בספר החסידים סימן קפ"ה וז"ל, לעולם לא יהא אדם כפוי טובה כי ממהרים להפרע ממנו. שהרי נבל היה כפוי טובה לדוד ועבדיו, ששומרים צאנו וחומה היו עליהם, מת לעשרת הימים. ושמעי שהיה עושה לו רעה גדולה מזו לא מת, אלא שמעי שהיה קרוב לשאול לא היה כפוי טובה. אבל דוד ואנשיו, היו קרובים לנבל ועשו לו טובה, לפיכך מיהרו להפרע ממנו. וכתיב משלם רעה תחת טובה, לא תמיש רעה מביתו. לא תמיש, כתיב ביו"ד, כאילו אמר על נבל שמת לעשרה ימים. וירמיהו ביקש על כפויי טובה שלא להאריך אפים עליהם, עכ"ל. וראיתי להרב יערות דבש ח"א דף צ"ו ע"ב דכתב, תוכחות מוסר בנועם שיח, דלא יהיה כפוי טובה עם ה'. בבגד שנתן לו, ואינו לובש ציצית כהלכתו. בדעת ובבינה שנתן, והוא עושה בדעתו רעה. בלשון שנתן לו, מדבר לשון הרע, ושקר ולייצנות וחנופה בפיו. וכן על זה הדרך בכל אבריו, זה תורף דבריו בקיצור.

ובכן מכל זה יקח האדם מוסר השכל, כי תמיד יתן האדם שבח והודאה להקב"ה על כל הטובות שגמלהו, ולא יהיה ח"ו כפוי טובה בטובתו של מקום, ולהיות מתרעם תמיד, ולקוץ בחייו ח"ו, ובאגדת בראשית פרשה ס"ה אמרו וז"ל, רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל. אמ"ל הקב"ה כביכול צרה שנכנסת לא הייתי אצלך ומצילך וכו'. אמר הקב"ה ליעקב, אחר כל אלה הדברים שעשיתי לך, את קורא תגר ואומר רבת צררוני מנעורי וכו'. אלא דשם פרשה נ"ט דורשין אותו לשבח, האי קרא דרבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל, דזה הוא שאמר הכתוב, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וכו', ואצילם באותה שעה, יאמרו לו שירה שנאמר וענתה השירה הזאת, את מוצא במצרים כיון שהצילן, מיד אמרו שירה, שנאמר, השיר יהיה לכם. וכן בים וכו' אז ישיר משה. באו למדבר והיו רעבים גם צמאים, כיון שראו הבאר, אמרו שירה, אז ישיר ישראל. לפיכך, והיה כי תמצאן אותו, וכו'. וכן דבורה וברק, וכו'. מיד ותשר דבורה. וכן חזקיה כשבא סנחריב וכו'. וכן דוד וכו'. את דברי השירה הזאת, לכך נאמר רבת צררוני מנעורי, ע"כ. הא קמן דרבת צררוני, היינו כדבר ה', כי תמצאן אותו צרות רבות ורעות. ואולי התרעומת היא, דלא הי"ל להזכיר בפיו דרבת צררוני, דהוא כמו מתרעם על הקב"ה ח"ו, אלא לשתוק ולהתפלל בסתם שיושיעהו, ובהצלה לומר שיר ושבחה.

וכיוצא בזה עוד באגדת בראשית פרשה ס"א שאמרו שם וז"ל, למה תאמר יעקב, זה שאמר הכתוב מה יתאונן אדם על חי העולמים יסתכל בעונות ידיו, גבר על חטאיו. ורש"א אמר, מה יתאונן אדם, אילו לא דייו אלא שהוא חי, רואה את השמש הזה. וכן שלמה אמר, מה יתרון לאדם וכו'. לפיכך אמר הקב"ה ליעקב, למה קורא תגר. דבר אחר אדם הראשון עשיתי לו י"ג פלטריות בגן עדן, ועשרה חופות, לא היה צריך לשבחני, אלא התחיל מתרעם, האשה אשר נתת עמדי. אברהם ירד למלחמה, עשיתיו מלך על ט"ז מלכים, החזרתי לו את השביה, ואמרתי שכרך הרבה מאד, לא היה צריך להודות, אלא אמר, מה תתן לי. יעקב כי במקלי עברתי עשיתי עמו כל אותה הטובה, והוא אומר לפרעה, מעט ורעים היו. הרעותי לך מימיך, יעקב, שאתה אומר כן. וכן דור המדבר, כמה טובות עשיתי עמהם, והם אמרו, ונפשינו קצה בלחם וכו', כך אומנתכם, תורעמנים, עכ"ל. גם יש בני אדם, כי לפעמים מקללים את עצמן ומתאוים בפיהם למות, ואומרים מי יתן מותי בר מינן זהו איסור גמור, כמו שאיתא בתנא דבי אליהו, סדר אליהו רבא ריש פרק י"ד וז"ל, כל הקץ בחיים טובים בעולם הזה, סימן רע לו. ולמה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לעבדו, הרי אתה לפני ל' יום בסעודה, וגם אתן לך מתנה טובה. טעם אצלו ט"ו ימים, אמר העבד למלך, איני רוצה עוד לסעוד אצלך, והרי לך מתנה שלך, וטרף אותה המתנה בפניו. נמצא אותו העבד, כפוי טובה לפני המלך. וכי זו היא דרך, מה יש לעבד לעשות, לפייס את המלך, ולברכו, ולשבחו. כך ראוי לזרעו של יעקב, שיברך וישבח, וירומם, ויעלה, ויגדל ויקדש שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהביא אותם לארץ ישראל וזימן להם סעודה מ' שנה, ותפלו על המן וקראו לו לחם הקלוקל, כאילו אמרו אין אנו מבקשים מתנת הארץ, והיו ישראל כפויי טובה, עכ"ל.

ועל פי האמור יבואר כונת הכתובים בפרשתינו, ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם, אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, המסות הגדולות אשר ראו עיניך, האותות והמופתים הגדולים ההם. ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. והוא דבסתום חכמה, וטמוין ברמיז הוכיחן על מה שהיו כפויי טובה. דאחר כל הטובה שעשה עמהם אמרו, ניתנה ראש ונשובה מצרימה. גם זכרנו את הדגה וכו'. [דף ק"י] למה זה יצאנו ממצרים. וגם מי יתן מותנו בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באוכלינו לחם לשובע, וכמו שזכרנו משם אגדת בראשית, ותנא דבי אליהו, דהרע לו להקב"ה על שאמרו ונפשינו קצה וכו'. אם כן, זה שאמר, ויקרא משה, להוכיח לישראל בתוכחות מוסר, על היותן כפויי טובה. דאתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, להוציא אתכם לחירות מקושי השעבוד העבדות והעינוי בפרך, עם כל זה ולא נתן ה' לכם לב לדעת, דבמקום לתת בכל עת שבח והודאות לאל יתברך על המסות הגדולות אשר ראו עיניך, האותות והמופתים הגדולים ההם, הרי אדרבא, נתרעמתם בתרעומיות בטובות עצמן שעשה לכם, והוא פלא, מן הקצה אל הקצה, וה"ב. וכתב מוה"ר חסיד שבכהונה בספר שבט מוסר רפ"ד, דיאמר האדם בנוסח זה, צורי מחסי וגואלי, בעלותי על לבבי החסדים הרחמים שהגדלת לעשות עמי, מיום שיצרתני, ועד עתה, ואני הסכלתי עשו, לעבור על כל אשר צויתני לשמור. תסמר שערת בשרי ואחז לבבי פלצות, ויתפרדו כל עצמותי, ואחזתני רעדה, ואסלדה בחילה, באומרי, מה אשיב בעת שיביאוני לדין לפניך, וירשיעני בבית דינך הצדק, מה שורת הדין נותן לקצוב עלי ממשפטי העונש בהיותי כפוי טובה, עם מי שהרבה להטיב עמדי טובות אשר לא יוכל רעיון לסופרם, כי רבו עד שאין באים לכלל מנין ובראותי הרע הגדול אשר עשיתי, מת רוחי בקרבי, בראותי שאין רפואה למכתי, וכמעט נתייאשתי מן הרחמים. אך יעצוני כליותי לברוח ממך, אליך, קודם יחשכו ככבי נשפי, להסתופף ולהסתתר עצמי בצל כנפיך, שתכפרני ברחמיך, ותטבלני בים חסדיך, ותטהרני בגודל חסדיך, ותכין משכן נשמתי תחת כסא כבודיך, כי ידעתי, לא יצרתני, כי אם להטיב עמדי כמידתך להטיב בלי הפסק רגע, ועל זה בטחתי לברוח אליך, למסור עצמי בידך, כי ידעתי שתחשבני כשוגג או אנוס על עוברי מצותיך, כיון שכל הגוף המטונף אשר מחומר קורץ הם גרמו לי כל זאת. ונפשי אשר בקרבי, גולה וסורה, לא יכלה למנוע בחירתי ולהצילני בעת בואי לעבור רצונך, כי לא יכלה לברוח ממני ולמנעיני מחטוא לך. כי חיוב ציווי עליה להיות סגורה בקרבי עד זמן שגזרת עליה לשבת שכונה בי, ואני במעשי המכוערים והטונפים, גרמתי לבת מלך לסבול טינוף מעשי, כי הוצרכה לבא עמי במצור ובמצוק, ולהאיר באברי, לחזקם, ולאמצם, לפעול כפי רצוני ובחירת נפשי, ואינסתיה והכנסתיה בחלאת טומאת עונותי, וכיון שכך הרבתי לפשוע. עכת"ד. ואמרו עוד בתנא דבי אליהו סדר אליהו זוטא רפיו"ד וז"ל, הא למדת שלא יהא אדם יורד לידי תערומות על הקב"ה בזמן שהוא רואה בני אדם, אחד צדיק וטוב לו, ואחד צדיק ורע לו. ואחד רשע וטוב לו, ואחד רשע ורע לו. ואם הוא יורד לידי תרעומות, הרי זה מתחייב בנפשו, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך עכ"ל.

וכתב בספר ערבי נחל ז"ל, דף י"ט ע"ב וז"ל, ואולם בענין מה שמצינו שאמרו רז"ל, רשע בן צדיק, רשע וטוב לו. ולכאורה יפלא, מאין הוא, הרי הקב"ה ברא עולמו באופן שיומשך הטוב מקיום המצות, והרע מההפך, ואוי לרשע רע, ואם כן מה בצע להרשע, במה שאביו היה צדיק, ולמה יהיה טוב לו לרשע, מאחר שאי אפשר שלא ימשך עונש לעושה רעה, והלא רצון הקב"ה כך היה בבריאת עולמו שיהיה שכר ועונש, ולא יהיה טוב לרשע, ואם כן מה בצע בהיותו בן צדיק. ויובן במשל קטן, שהיה מלך במדינה, והיה צריך מאד לאיזה דבר. ומצא שם אדם אחד וביקש ממנו אותו דבר, שהיה בידו, ונתן לו. ויאמר למלך, דע כי צר לי מאד על זה, רק שכל חשקי ותאותי, כאין נחשב אצלי, נגד רצונך. והתחיל המלך להטיב עם אותו אדם תמיד. לימים מרד בנו במלכות, ורצה להורגו, ובא אביו לפני המלך וביקש מאתו שלא להרגו, כי יצר לו על בנו, והלא אתה מטיב לי תמיד ומשתדל בטובתי, ואיך תעשה לי רעה זאת. השיב לו המלך, הלא מה שאני מטיב לך, הוא לפי שרצוני להטיב לעובדים אותי, אם כן איך לא אהרוג בנך, כיון שרצוני להרוג המורד בי. והשיב לו, למה לא תעשה לי כמו שעשיתי לך, הלא מאד היה צר לי בעת עשותי בקשתך, רק שכל רצוני וחשקי, היה כאין, נגד רצונך, אם כן תמדוד לי כמידתי, שאף שרצונך להרוג המורד, מכל מקום בשביל טובתי ורצוני, תבטל רצונך. השיב המלך שיפה דיברת, ומלא בקשתו. ובהיות כן, מובן שזכות הצדיק מגן על זרעו, בעבור שתאותו לרעות, בוער בקרבו תמיד, והוא פורש מהכל, ומשבר כל הרצונות שבו לפני רצון השי"ת, כך הקב"ה עושה לו מידה כנגד מידה, להיות רחמי האיש על זרעו, אזי אעפ"י שבנו רשע, ורצון הקב"ה שטוב לא יהיה לרשע, ולא יאריך ימים, מכל מקום כביכו"ל הוא מבטל רצונו מפני רצון הצדיק, וחס על זרעו. לפי"ז לא שייך זאת, רק בחינת צדיק שנלחם עם רצונו ויצרו, מה שאין כן מי שכבר רצונו הוא רק רצון הקב"ה, הגם ששכרו רב מאד עד אין חקר, מכל מקום אם בנו רשע, אין זכות אביו מגין עליו. ומהאי טעמא דקדקו לומר, רשע וטוב לו, רשע בן צדיק, דייקא. וכן בקרא, ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם. נמצא צדקו דברי הרמב"ם ודברי החולקים, שבענין שכר של עצמו, גדול שכר החסיד, ואולם בענין שיגין זכותו על זרעו, גדול שכר הצדיק. וזהו ביאור המשנה דאבות הנ"ל, לומר, שיש ב' מיני מצות, האחד יש אשר תאות האדם לא תזניחנו כל כך מעשותם שאין עשיית אותה מצוה מתנגד לתאותו, ממילא לאותה מצוה רצון האדם נוטה, ויש מצוה שרצון החומר והתאוה דוחה אותה, ועל ב' חלקים אלו דיבר התנא, עשה רצונו כרצונך, ר"ל עשה הרצון של הקב"ה כאשר אתה בעצמך רוצה. רצ"ל שאינם מתנגדים לרצונך. ובעבוד זה יעשה הקב"ה רצונך, כאשר גם הוא רוצה. דהרי הוא בעצמו רוצה שיהיה טוב לעושי רצונו. ועוד בחינה הב', בטל רצונך מפני רצונו, ותעשה גם המצות המתנגדים לתאותך כדי שיבטל כביכול גם הוא את רצונו, מפני רצונך, ויטיב לזרעך כאשר אתה רוצה, אף שאין רצונו בזה וכאמור, עכ"ד.

וזה יהיה רמז הכתוב במזמור קי"ב, אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, גבור בארץ יהיה זרעו. דבאר"ץ ראשי תיבות, ב'נו רישע איביו צ'דיק דטוב לו כדמפרש קרא, וק"ל. האל ברחמיו יזכנו להיות בגדר ועמך כולם צדיקים לעולם. ירשו ארץ, ארץ החיים.