תוכחת חיים פרשת וירא

סדר וירא

י'תאמץ ה'אדם ו'יקבל ה'אורחים בסבר פנים יפות. וגדולה מצוה זאת שמצינו שנשתבח בה האדם הגדול בענקים, זה אברהם אבינו ע"ה, כמבואר בכתובים סדר זה, וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. וכדי לפרש כל הכתובים האמורים בענין מצות הכנסת אורחים אני אביא דבר הלמד מעניינו סוגיא ערוכה בשבת דקכ"ו ע"ב על מתניתין דקתני התם, מפנין אפילו ארבעה וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש. ופרש"י שם, מפנין אם צריך למקומן להושיב (שם) אורחים להסב בסעודה או לתלמידים לדרשא. ולא חיישינן לטרחא בשבת. ובגמרא על מתניתין הלזו וז"ל, מפני האורחים, א"ר יוחנן, גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחים, והדר מפני ביטול בית המדרש. אמר רב יאודה, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך. אמר רבי אלעזר בא וראה שלא כמידת הקב"ה, מידת ב"ו, מידת ב"ו, אין הקטון יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקב"ה כתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. אמר רב יאודה בר שילא אמר רב אסי אמ"ר יוחנן, ששה דברים אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעוה"ב ואלו הן, הכנסת אורחין, ובקוד חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות. איני והא תנן, אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעה"ז, והקרן קיימת לו לעוה"ב, ואלו הן כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ות"ת כנגד כולם, הני אין, מידי אחרינא לא. ומשני, הני נמי, בהני שייכי. ופירש רש"י הני גמי בהני שייכי דהכנסת אורחים ובקור חולים היינו גמילות חסדים כו', יע"ש.

הנה מבואר כי מצות זאת של הכנסת אורחים רבת המעלות, ויש חיוב לכל אדם לקיים אותו, דהוי בכלל מצות עשה של צדקה וג"ח, וכמ"ש בגמרא, וכן פסקו כל הפוסקים דין זה של חיוב מצות הכנסת אורחים שהיא מצוה גדולה, הלא המה, הרי"ף, והרא"ש, והרמב"ם ז"ל בה' שבת פכ"א ה"ב, ובפכ"ו ה"ב, והטור והש"ע הלכות שבת סימן של"ג, והסמ"ג עשין י"ב. וכיון שכן, דין הוא, שיהיה בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, מקום קבוע בבתים וחדרים, הנקרא אוספי דל, וחי"דיס שקורין בלעז אישפי"טאל, שיכניסו שם האורחים הבאים מחוץ לעיר, שיהיה להם מקום ללון, ושלא יהיו אחינו בני ישראל מוטלים ברעב בשווקים וברחובות כדומן על פני האדמה ח"ו, ומבואר בזוהר הקדוש בסדר בשלח דמ"ד ע"א על פסוק נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן, וכסא ומנורה, דהקשו בזה"ק דמאי הקדים קרא מטה ברישא, משום דהיא חביבה עליו יותר מכולם והקדים בו מאי דחביב עליו, יע"ש.

נמצא דמקום ללון, הוא בר חשוב לאדם יותר מאכילה, וכ"כ בספר מטה משה דק"י ע"ג וז"ל, ואם ילינו אורחים אצלו, ישכבון במיטב מיטותיו, כי גדולה מנוחת הגוף היעף בהיותו שוכב במיטה נאה, ויתר נחת רוח עושה המשכיבהו היטב, יותר מן המאכילו ומשקהו יע"ש. וכולם חייבים לתת למצוה זאת כל אחד מישראל כפי עושרו, וכמ"ש מור"ם בהג"ה בח"מ רס"י קס"ג וז"ל, וכופין בני העיר, זה את זה, להכניס אורחים, ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה יע"ש. וכן פוסק הרב כנה"ג שם בהג"הט אות ג', בשם נימוקי הרמ"ם סימן מ"ז והמרדכי ומהרי"ל יע"ש. ואפילו אור"ע בעונות הרבים עושין כסדר הזה להכניס אורחים ולתת להם מטה ושלחן וכסא ומנורה, כ"ש אנחנו עם בני ישראל רחמנים, כי חיובא רמיא לעשות כדבר הזה.

וזהו אפילו לכל אורח שיהיה, אפילו בעם הארץ, כ"ש כשהוא תלמיד חכם, אורח הבא לעיר, דהחיוב מוטל ביותר, על בני העיר, לקבלו בביתם, כדי שלא יתבזה לילך במקום הקבוע בעיר, הנקרא איספיטאל וחי"דיס, שזהו דוקא לאורחים ע"ה, לא לת"ח, שאינו מדור לפי כבודו, שישב שם, כי אם בבית, כאחד מבני העיר, וכאשר נתפשט המנהג בכל מקום שישראל דרים שם. ושמענו שמעם שכל ישראל בחזקת כשרים, והמה בצדקתם גומלי חסדים טובים, לקיים מצות הכנסת אורחים, והם מתנהגין בהנהגה טובה וישרה, ובסדר נכון. כי בבוא אליהם ת"ח, אורח, קטון וגדול, ובפרט משלוחי ארץ ישראל, תובב"א, הם מקבלים אותם בביתם, ועושים לו כל כבוד שבעולם במאכל ובמשתה ומטה ושלחן וכסא ומנורה, וגם לקבץ על הגבאיות נדבת הצבור והיחיד, כל אחד לפי כבודו הראוי לו, ולפי המצטרך אליו, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים, וכן על זה הדרך, נוהגים בכל אנשי העיר מהרשומים שבעיר, כל אחד ואחד במשמר, חוזר חלילה, והת"ח האורח, נכנס בשלום, ויוצא בשלום משם, שש ושמח, ומברך אותו ואת נוהו, ונמצא רבו יתירא אשתכחת ביה המארח ת"ח בתוך ביתו, יתר על מצות הכנסת אורחים, שמצות הכנסת אורחים הוא בכל אדם אפילו לע"ה ולבעלי בתים, ומצות מארח לת"ח, יש בו עוד כמה מעלות יתירות כאשר הגידו חז"ל בברכות סוף פרק הרואה דס"ג ע"ב, פתח ר' נחמיא בכבוד אכסניא ודרש, מאי דכתיב ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל, והלא דברים ק"ו ומה יתרו שלא קרב למשה, אלא לכבוד עצמו כך, המארח לת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה. פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא [דף כז] ודרש, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, והלא דברים ק"ו ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן, שנאמר, ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי כך, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו. פתח רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בכבוד אכסניא ודרש, ויברך ה' את (בית) עובד אדום בעבור ארון האלהים, והלא דברים ק"ו, ומה ארון שלא אכל ולא שתה אלא כבד ורבץ לפניו כך, המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו. ומה היא הברכה שברכו, אמר רב יאודה בר זבידא זו חמות ושמנה כלותיה שילדו ששה בכרס אחד עכ"ל. ודייקו רז"ל בלשונם לומר כל המארח ת"ח בתוך ביתו תיבת כל, מה אתא לרבויי, גם מ"ש בתוך ביתו מהו הכונה, דודאי האורח הוא בתוך ביתו, ובחוץ לא ילין, אכן נראה דבאו להזהיר, דלא תימא דדוקא בעל הבית שאינו ת"ח, הוא דחייב לקבל האורחים, לא כן הת"ח ובפרט שהוא פטור ממס, אמנם כבר ביארנו במקום אחר דגם הת"ח אם הוא עשיר, וכביר מצאה ידו, יש לו חיוב להחזיק לת"ח. וסמכתי סמיכה לחיים מהירושלמי בסוטה פרק א"נ שאמרו שם למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא להחזיק, הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת יע"ש. ולא מיבעיא דכשיש ספק בידו להחזיק דאפילו ת"ח חייב להחזיק, אלא אם אין ספק בידו לתת, יקיים מצות חיזוק בפיו ובשפתיו, לשבחו בפני בעה"ב כדי שימצא הת"ח העני, חן בעיני ההמון. ומכל שכן שלא ידבר עליו קטיגורייא, כי מלבד איסור לשון הרע, קאי נמי בארור אשר לא יקים כו'. ובפרט כשהוא אורח, איכא נמי משום שפיכות דמים. וכבר הארכתי בזה במ"א בס"ד.

וא"כ גם הת"ח חיובא רמיא עליה במצות הכנסת אורחים, ועל ידי זה יקבלו מוסר הבעלי בתים, לקבל גם המה אורחים, דישאו ק"ו מהת"ח. גם ידוע כי עיקר מצות הכנסת אורחים הוא שיהיו באוכלי שלחנו, ולא כמו שעושין איזה בני אדם כשיבוא להם איזה אורח מניחין אותו בבית איש אחד עני, ונותנים לו איזה קצבה לשבוע כדי שיפרנס את האורח. ואין זה מצות הכנסת אורחים כי אם כשמאכילו בתוך ביתו דוקא, ומשקהו ומהנהו מנכסיו. אם כן זהו שאמרו כל המארח, בא תיבת כל, לרבות שגם הת"ח חיובא רמיא במצוה של הכנסת אורחים. ועוד צריך שיהיה מארח לת"ח בתוך ביתו, בתוך ביתו דייקא, שלא יתנהו בשכר בבית אחר לאכול, אלא בתוך ביתו ממש, ומאכילו ומשקהו איהו גופיה דמצוה בו יותר מבשלוחו. וזה מדוקדק ממה שנקטו חז"ל בלשון הזה במצות הכנסת אורחים דדייקו למינקט הכנסה לשון כניסה לבית, שיכניסהו בתוך ביתו, כאמור.

נמצא דהמארח ת"ח בתוך ביתו, זוכה להתברך בבנים, כמ"ש גבי עובד אדום. וכן אמרו במדרש תנחומא, וכן כתב הרב הקדוש רבינו בחיי בסדר כי תצא, דעל ידי מצות הכנסת אורחים זוכה לבנים, וראיה משרה ושונמית יע"ש. וגם זוכה להתברך בנכסיו כמ"ש בסנהדרין פ' חלק דצ"ב ע"א, אמ"ר אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו, בר מינן, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, (ו)אין שריד אלא ת"ח שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא, ואמר רבי אלעזר כל מי שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד (באהלו), לאכלו, על כן לא יחיל טובו, ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא, יע"ש.

צא ולמד דע"י שמארח ת"ח בתוך ביתו הרי מסתמא הת"ח לומד בתוך ביתו, ואיכא משום השמעת קול דברי תורה בתוך ביתו, וגם שמהנהו מנכסיו במאכל ובמשתה הרי איכא תרתי לטיבותא, שניצול מאש, וביתו משומרת, וגם זוכה לברכה שיתברכו נכסיו.

וזהו בתנאי מפורש כשמארח לת"ח בתוך ביתו, שלא יקוץ עליו, ולא יראה לו פנים זועפות, אלא יקבלהו בסבר פנים יפות ובשמחה. והגם שיש לו איזה צער ודאגה ויסורין בתוך ביתו, וגם בגופו כמה חולאים באיזה אופן שיהיה, ויסבול הצער והיסורין בינו לבין עצמו, ויעבירנו מנגד עיניו, ויעשה היסח הדעת. וכדתנן במסכת אבות משנה ט"ו הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל אדם בשמחה, שפירש בספר מדרש שמואל וז"ל, ואפשר שהכונה לומר הוי קל לראש, כלומר להשי"ת שהוא ראש של כל העולמות, הוי קל כנשר לעובדו בלבב שלם ולא כאשר ייטיב עמך לבד, אלא אפילו כאשר ייסר אותך, תהיה נוח לתשחורת, והוא מלשון שחורות כעורב, והוא כינוי אל היסורין. והזהירו עוד, כי אפילו אם בעודו נגוע ביסורין, בא אצלו שום אדם לדבר אתו, לא יקבלנו בפנים זועפות, אלא בשמחה ובטוב לבב. ואם יש לך מיסורין שלך, תצטער בינך לבין עצמך, אמנם אצל בני אדם הבאים אצלך, קבל אותם בשמחה, ואולי הזהירו אפילו אם בני אדם באים להתאכסן, ועליך צרות ויסורין, עם כל זה קבלם בשמחה.

הרי לך ככל האמור דאפילו אם יהיו לו איזה צער ויסורין ודאגות, יצטער בינו לבין עצמו ולא יקוץ ויכאיב ויתבעט וידאג למי שבא אצלו ובפרט כשבא אורח בתוך ביתו, אלא הוי מקבל את כל האדם בשמחה, וזהו נלמד מאברהם אבינו עליו השלום עם היותו חולה בכאב גדול, כי יום ג' למילתו היה, ועכ"ז קבל האורחים בשמחה. וזהו כונת המסרה בסדר זה וסעדו לבכם, שיתו לבכם לחילה, וראיתם ושש לבכם, שהנה רבינו יעקב בעל הטורים פירש בפרפרותיו ז"ל דהכונה עמ"ש רז"ל, שהיה מצטער על שלא באו לו אורחים, וזהו שיתו לבכם לחילה, שהיה מצטער בלבו כיון שראה אלו וראיתם ושש לבכם, עכ"ל. ולעד"ן לפרש המסרה על פי האמור דהכונה כשבאו המלאכים אמר להם בלב שלם וסעדו לבכם [דף כח] הגם כי הוא היה חולה כמ"ש שיום שלישי למילתו היה שיתו לבכם לחילה שהיה חולה וכואב, ועכ"ז לגבי האורחים הראה להם ששון ושמחת לב, כדכתיב וראיתם ושש לבכם כמו שהדין כן שצריך לקבל האורחים בשמחה אף שיהיה חולה ודואג. ואע"ג דתנן התם באבות בפ"ק משנה ט"ו בדברי שמאי והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ופירש שם הרב מדרש שמואל משם הרב מהר"ר ישראל, כי יש הפרש בין מה שאמר והוי מקבל את כל האדם בשמחה, למ"ש הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. המקבל את האדם בשמחה הוי יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות. כי יכול האדם לראות פנים יפות ובלבו הוא הפך אך מ"ש השמחה חייב האדם שינהיג את עצמו בשמחה, עד שתהיה שמחה בטבעה עכ"ל. וא"כ צריך לעשות תרתי לטיבותא, להראות לו פנים מסבירות, וגם שיהיו לו פנים שוחקות בשמחת הלב.

והכי אתמר בזוהר הקדוש בסדר אמור דצ"ד ע"א וז"ל, ומאן דמזמן לאחרא בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין. לאעטרא אורחיה דההוא אושפיזא, יע"ש. ונראה לומר דתרוויהו צרכין, סבר פנים יפות ובשמחת הלב. כי לפעמים אדם שמח בשמחת הלב, כשמחת של מצוה על אשר יש לו ת"ח אורח בתוך ביתו, אבל לפנים בישראל אינו מראה לו פנים שוחקות כי אם פניו למטה, ואינו נושא לו פנים. ולפעמים מראה לו פנים מסבירות ויפות ונושא לו פנים, אך לבו בל עמו, ואדרבה ירע לו בלבו, על היות ת"ח בתוך ביתו, ויקוץ בו. ובודאי שהגם כי מאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, עכ"ז כיון שעינו צרה ורעה בלבבו על היותו בביתו, נראה דנענש על זה. והוא נלמד ממ"ש מרן בש"ע בהלכות צדקה סימן מט"ר ס"ג וז"ל, צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו, ומדבר לו דברי תנחומים. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות, הפסיד זכותו, יע"ש. הרי בנתינת הצדקה שהיא מצוה פרטית לבדה אם אינו נותנה בסבר פנים יפות ובשמחה, איבד זכותו.

וכל שכן וקל וחומר המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, שמאכילו ומשקהו, דהוי צדקה, וג"ח, והכנסת אורחים, ומחזיק ביד לומדי תורה, שאם אינו עושה אותה בסבר פנים יפות ובשמחה, מלבד כי איבד שכרו כאמור עוד בה, דנראה בודאי דנענש על זה ח"ו, וממקומו מוכרח שהרי אמרו בגמרא והוכיחו כן מקרא דכתיב ירע שריד באהלו, ופירש רש"י שם, ירע שריד באהלו, מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו יע"ש. דנראה דהגם כי כבר קבלו לת"ח בתוך ביתו ונותן לו מטה ושולחן וכסא ומנורה, עכ"ז אי רע בעיניו ישיבתו של ת"ח בתוך ביתו, הוא נענש. וכבר תרגמא יותר בפירוש הרי"ף באגדתיה בפ"ב דעירובין דח"י סימן ה' דשני מיני עונשין הן, אש אוכלתו שהוא ממש אש של עולם הזה, ואש גהינם. אש גשמי של עולם הזה הוא, למי שאין נשמעין בתוך ביתו דברי תורה. ואש גהינם הוא עונש, למי שלומד ורע בעיניו שיש שריד באהלו, שריד זה ת"ח בתוך ביתו ורע בעיניו ומהו עונשו, תאכלהו אש לא נופח, שהוא אש גהינם שאינו צריך נפוח, יע"ש.

וגדולה מידה טובה ממידת פורענות, דהמארח ת"ח בתוך ביתו ומקבלו בשמחה ובסבר פנים יפות, דמלבד דאיכא השמעת קול ד"ת בתוך ביתו, דניצול מאש גשמי, ושלא ישרף ביתו, עוד בה ניצול גם מאש גהינם, וגם דיש לו ברכה בתוך ביתו.

ועיני ראו ולא זר מעשה ה' כי נורא הוא בת"ח אחד כשר וירא ה' וחזרן במצות ובמידות טובות ונדיב נדיבות הגם שאינו עשיר, אדרבה היה נצרך מאחרים, ועכ"ז דרכו להטיב לכל ולהכניס אורחים בתוך ביתו. ופעם אחד בא אחד אורח בתוך ביתו, בוכה בקול מר שלא היה לו מקום ללון, ואע"ג שלא היה ת"ח זה האורח, נכמרו רחמיו וקבלו בתוך ביתו בסבר פנים יפות ובשמחה ובטוב לבב. והיה שכרו שאירע באותן הימים שהיתה שריפה סמוך לביתו ממש ולא היה אפשרות שינצל ביתו בדרך טבע, עד שנעשה הבעל הבית יאוש מביתו, כי ראה כי אין עוזר ואין תומך. ומן השמים רחימו עליה, וניצל הבית משריפת אש. ותלו הדבר בחוש הראות שהיה בזכות המצוה מהכנסת אורחים שעשה עם האורח. והן שני היה נס אחר שזה היה בין פוריא לפסחא, וכבר היה דבר ומגפה בעיר ב"מ, ואירע לו נס אחר שלא נשמע בתוך בני ביתו, שום דבר ומגפה, כדי שיהיה שקט ושאנן בביתו כל ימי החג, כמו שאירעו לאחרים ב"מ שהוכרחו לברוח על ההרים ועל הגבעות ועזבו ביתם חצריהם וטירותם. והגם שהיה חששא בדבר, עכ"ז היה נס מן השמים, נס בתוך נס שהיו ניצולים ושמורים. גם דבר זה תלו הדבר שהיה בזכות מצוה זאת של הכנסת אורחים שעשה עם האורח. ועוד בה שלישיה שבא לו בסיבתו, ברכה ממקום אחר, וממרחק תביא לחמה, ע"י גלגול דברים, וזהו שכרו בעוה"ז שהוא הפירות, צא וחשוב על אחת כמה וכמה כפולה שכר העוה"ב שהוא עיקר הקרן.

ונראה לתת טעם נכון איך ע"י מצות הכנסת אורחים ניצול האדם מדבר וממגפה ומדליקת אש וכיוצא, כי כל אלו הם מאורעים(ות) רעים וגזרות רעות במידת הדין וסק שניתן להם רשות לחבל ולהשחית כ"ט ור"ק ומהמקובלים ז"ל והוא עפ"י מ"ש בזה"ק פרשת וירא דק"ד ע"א על פסוק, ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום, רבי אלעזר אמר ת"ח כמה אנהג קב"ה טיבו עם כל בריין וכל שכן עם אינון דאזלין באורחוי, דאפילו בזמנא דבעי למידן עלמא איהו גרים למאן דרחים ליה למזכי במילה עד לא ייתי ההוא דינא לעלמא, דתניגן בשעתה דקב"ה רחים ליה לב"נ, משדר ליה דורונא, ומאן איהו, מסכנא, בגין למזכי (דיזכי) ביה, וכיון דזכי ביה, איהו ממשיך עליה חד חוטא דחסד דאתמשך מסטרא דימינא ופריש ארישיה ורשים ליה, בגין (כך) (ד)כד ייתי דינא לעלמא, ההוא מחבלא אזדהר ביה וזקיף עינוי וחמא [דף כט] לההוא רשימו כדין אסתלק מיניה ואודהר ביה. בג"כ אקדים ליה קב"ה במה דיזכי, ות"ח כד בעא קב"ה לאייתאה דינא על סדום, אזכי קודם לאברהם ושדר ליה דורונא למזכי עמהון, בגין לשזבא ללוט בר אחוה מתמן, הה"ד ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה, ולא כתיב ויזכור אלהים את לוט, דהא בזכותיה דאברהם הוא דאשתזיב, ומאי ויזכור, דדכיר ליה מאן (מאי) דאזכי קודם עם אינון תלת מלאכים. כגוונא דא ב"נ דיזכי בצדקה עם בני אנשא בשעתא דדינא שריא בעלמא קב"ה אדכר ליה לההוא צדקה דעבד, בגין דבכל שעתא דזכי ב"נ (הכי) אכתיב עליה לעילא, ואפילו בשעתא דדינא שריא עליה, קב"ה אדכר ליה לההוא טיבו דעבד וזכה עם בני נשא, כד"א וצדקה תציל ממות עכ"ל. הרי לך מדברי הזה"ק דכשיש דין בעלמא וקב"ה רוצה להציל את יריאיו, שולח להם דורון, דהיינו עני ואורח ושליח, כמו ששלח המלאכים לאורחים לגבי אברהם, כדי שבזכות זה ינצל לוט ממות וממידת הדין שבא לסדום, והה"נ שאר צרות וגזירות רעות הבאות המתרגשות לבוא בעולם ע"י מידת הדין, כדבר ומגפה ושריפת אש ח"ו. וכן כתב בהדיא הרב הגדול מהרי"א בריש סדר כי תשא, דע"י הצדקה ניצולין מן המגפה. וכ"כ מורינו הרב הגדול מאריה דאתרין בספר חיים וחסד בתקנותיו סימן י"ג יע"ש. ובזה אמרתי בחפצי החפץ חיים שהיא סגולה נפלאה למגפה ושמירה מדבר ומגפה, לישא אדם בחיקו ובכיסו תמיד פרוטות מוכנות ומזומנות לצדקה כדי שיזדמן לו עני ליתן הצדקה מיד, והוי שמירה מעליא להנצל מן המגפה. וכמ"ש בעניותי בדרשותי בדרוש הלבשה, יעש"ב, בס"ד.

הביטה וראה, דמצות הצדקה, וכל שכן מצות הכנסת אורחים שהיא בכלל מצות ג"ח שהיא גדולה מן הצדקה, דודאי דניצול ממידת הדין משריפה וממגפה. וביתו יהיה נכון לעד. ומה גם כי הוא מידה נגד מידה כי יען הוא עושה צדקה וג"ח בתוך ביתו, א"כ דין הוא שיהיה ביתו ממש קיימת לעד לעולם.

ועוד איכא טעמא אחרינא לשמירת ביתו מהשריפה ומן המגפה על ידי שהוא טוב עין ומכניס אורחים בתוך ביתו, על פי מ"ש בפ"ק דיומא דף י"א ע"ב על פסוק ובא אשר לו הבית, לו, למה לי, (למי שמיחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו שאומר שאין לו הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו, פרט למשאיל כליו לאחרים. ופרש"י למי שמיחד ביתו לו, שכלי תשמישו מיוחדים לו, ואינו משאילן לשכנו, כלומר שהנגעים באים על צרות עין, עכ"ל. הרי גם למי שאינו מכניס אורחים לביתו היינו שמיחד ביתו לו דוקא, ולא לאחרים, והוי העון הזה ע"י ביתו, והוי גם כן צרות עין שאינו מהנה לאחרים מנכסיו ומביתו ממש. והכי דרשו סתמא במדרש רבה סדר טהרה פרשה י"ז שאמרו שם על עשרה דברים נגעים באים, ואחד מהם הוא על מי שהוא עין רע. ויליף לה מהאי קרא ובא אשר לו הבית, למי שמיחד ביתו לו, ואינו רוצה ליהנות לארחים, עד כאן לשונו, ובאומרו בסתמא שמיחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים, כולל כל דבר מין הנאה, שאינו מקבל אורחים בביתו. וכן ראיתי להדיא להרב רבינו בחיי בסדר טהרה על פסוק זה עצמו, ובא אשר לו הבית שכתב וז"ל ברז"ל בפ"ק דיומא מי שמיחד ביתו לו, כלומר שאינו רוצה להשאיל כלים, או שאינו מכניס אורחים לביתו, שהנגעים באים על צרות עין, וזהו שאמר ובא אשר לו הבית, עכ"ל.

הרי תנא דמסייע לן, דהנגעים באים על מי שאינו מקבל אורחים בתוך ביתו, ומייחד ביתו לו דוקא, שלא יהיה בתוך ביתו אדם אחר, ואינו מהנהו בתוך ביתו. ובזה הנגעים באים, מידה כנגד מידה, ושיבא הנגע בביתו, ומוכרח לצאת מתוך ביתו, להורות כי הוא רוצה להחזיק שהבית שלו ולעצמו ואין לזרים אתו, והקב"ה מוציאו מתוך ביתו על כורחו שלא בטובתו, להורות לו, כי אינו ברשותו, והבית אינה שלו. וזה ג"כ מורה אם יהיה לו ב"מ דבר ומגפה בתוך ביתו, דאז צריך לברוח לבית אחר, גולה ומטולטל, מה שאין כן על ידי שהוא טוב עין ומארח נמי לת"ח בתוך ביתו ומהנהו, הרי אין עליו עונש לצאת מתוך ביתו, כיון שלא ייחד לו ביתו לעצמו דוקא. ועיני ראו ולא זר, בכמה אנשים אשר עיניהם צרה ורע עין באורחים, שאירע להם כמה עניינים ומקריים רעים בתוך ביתם, עד שהוצרכו להניח ביתם, ולצאת, ה' יצילנו.

לכל הפירושים, מצות הכנסת אורחים, גדולה היא עד מאד. ובפרט כשהם ת"ח ושלוחי ארץ ישראל ת"ו. וכבר נהגו בכל תפוצות ישראל לקבל אורחים בסבר פנים יפות, ובשמחה ובטוב לבב, כל איש ואיש בהגיע תור במשמר שלו חוזר חלילה לאורח בא לביתו, ואינו מסרב וממאן בדבר, כי אם ח"ו האיש אחד יחטא, למאן בדבר מצוה, של; לקבל האורח הבא אליו במשמר שלו, גם לחבירו תרע עיניו ללמוד ממנו שלא לקבלו גם לאורח הבא בזמנו ובמשמר שלו, וממנו יראו אחרים וכה יעשו, דילפי מקלקלתא, ויהיו המה גרמא בנזיקין, לבטל מצות הכנסת אורחים מתוך העיר ולהיות ח"ו כמעט כסדום שהסכימו ביניהם שלא לקבל אורחים, ראה מה עלתה להם דכתיב, וה', הוא ובית דינו, המטיר על סדום גפרית ואש רח"ל, שהם נידונין באש גשמי בעולם הזה, ורחני מאת ה' מן השמים, כי כך עונשו של מי שאינו מקבל אורחים ובפרט ת"ח בתוך ביתו וכמש"ל, וגם שהאורחים עצמן צעוק יצעקו צעקה גדולה ומרה, כי אין בית, ואין לחם, ואין שמלה, ואין כסות בקרה, ואין מקום ללון כי אם ברחוב ילונו ח"ו, ומתלוננים ומתרעמים על בני העיר ומהם מקללים קללות נמרצות כו', ואמרו רז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, ומהם פותחים פיהם לדעה על העיר ועל יושביה, וקי"ל אל יפתח אדם פיו לשטן, וזהו בכל אורח הבא לעיר, ומכ"ש בהיותו ת"ח, דקי"ל דקללת חכם אפילו על חינם היא באה, וק"ו כשאינה על חינם, וע"י שזה מקיים מצות הכנסת אורחים, מסיר מעל בני העיר תלונות ותרעומיות (וק)ללות מעוברים ושבים, וכאשר הוזכר בתשובות מיימוני לספר קנין סימן כ"ח יע"ש.

ומרגלא בפומאי תמיד [דף ל] כל הימים כשאני הולך לבקר לאיזה אורח שנתארח בבית איזה בעל הבית שבעירנו יע"א, המנהג הוא לבקרו, אי משום כבוד האורח, אי משום כבוד בעל הבית גופיה, אני משבחו בשבחי שלמים, להחזיק לו טובה, משום חיבוב מצוה, וכדקי"ל דמצוה איכא לבעלי מצות, ובפירושא איתמר שאני אומר לו, כי זה החסד אשר אתה עושה עם האורח הלזה, הו"ל כאילו עשית עמדי, ועם כל בני עירנו יע"א, יען החיוב מוטל על כולנו והוי כאלו עושה חסד גם עמנו, ואם ח"ו לא היה מקבלו, היה מקלל והיה גורם רעה ח"ו, גם לכל בני העיר.

וזה יהיה כונת המאמר במדרש שמואל פרק ח"י על פסוק ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל, וכי עם כל בני ישראל עשה חסד, אלא ללמדך שכל המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו כאלו עשה חסד עם כל ישראל, עכ"ל. והיינו טעמא כמו שביארנו דעל ידי שעשה חסד, להכניס את האורח ת"ח בתוך ביתו, אשר החיוב היה על כל ישראל לעשותו, על דרך שדרשו רז"ל ביומא דף ע"ב ע"ב על פסוק, ועשו ארון, בכולן כתיב ועשית לשון יחיד, ובארון ועשו, לשון רבים, לומר לך שכל ישראל חייבים להתעסק בכבוד ת"ח, יע"ש, ובתוס' על התורה סדר תרומה ד"ה ועשו יע"ש. א"כ נמצא דזה המארח ת"ח בתוך ביתו, שהיה חיוב מצוה הזאת מוטלת על כל ישראל, הוי כאילו עושה חסד זה גופיא עם כל ישראל, והוא ברור.

וכל שכן בהיותו אדם כשר וירא שמים, וק"ו בהיותו ת"ח ומשלוחי ארץ ישראל, כי מלבד גדולת תורתו, יש לו עוד תוספת מרובה מגדולת ארץ ישראל וקדושתה כי רבה, שצריך לתת כבוד ויקר וגדולה יותר ויותר, כי כן כל איש הירא את דבר ה', יחוס על עצמו ועל נפשו, ועל נפש בניו ובנותיו, שלא ימאן חלילה במצוה זאת, כי חוטא אחד יאבד טובה הרבה. כי גורם ע"י שאינו מקבל אורחים ילמדו ממנו שאר יחידי העיר, ומונע לאחרים מלעשות. ואדרבה כל אחד ואחד מישראל יהיה זהיר במצוה זאת להשתדל בכל עוז ותעצומות, כי לא בעיא בבא אליו האורח, או כששולח אותו האורח הרב שבעיר, שמקבלו בסבר פנים יפות ובשמחה, אלא הוא בעצמו יחזור אחר מצוה זאת לחזור בעיר ולבקש אורחים להכניסם בביתו, ובפרט בחגים ובמועדים כנודע.

צא ולמד מה שאמר באבות דרבי נתן פרק ז' על מתני' דקתני בפ"ק דאבות, יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך, וז"ל, יהי ביתך פתוח לרוחה כיצד, מלמד שיהיה ביתו של אדם פתוח לרוחה לדרום ולמזרח לצפון ולמערב, כמו שעשה איוב, שעשה ד' פתחים לביתו, ולמה עשה איוב ד' פתחים לביתו, כדי שלא יהיו העניים מצטערים להקיף את כל הבית, אל הבא מן הצפון יכנס כדרכו, הבא מן הדרום יכנס כדרכו, וכן למזרח וכן למערב. ולכן עשה איוב ד' פתחים לביתו. ויהיו עניים בני ביתך, ולא בני ביתך ממש אלא (לא) שיהיו עניים משיחים מה שאוכלין ושותים בביתך, כדרך שהיו עניים משיחים מה שאוכלין ושותים בתוך ביתו של איוב, וכשנפגשו זה בזה, אמר אחד לחבירו מאין אתה בא מתוך ביתו של איוב ולאן אתה הולך לתוך ביתו של איוב. וכשבא עליו ההוא פורענות גדול, אמר לפני הקב"ה, רבש"ע לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים, שנאמר ואוכל פתי לבדי ולא אכל כל יתום ממנה, לא הייתי מלביש ערומים, שנאמר ומגז כבשי יתחמם, אעפ"כ אמר הקב"ה לאיוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם, אתה יושב ושוהא בתוך ביתך והאורחים נכנסים אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים, האכילתו פת חטים. את שדרכו לאכול בשר, האכילתו ר' י. את שדרכו לשתות יין, השקיתו יין. אבל אברהם לא עשה כן, אלא יושב ומהר בעולם, וכשימצא אורחים מכניסס לתוך ביתו (את) שאין דרכו לאכול פת חטים, האכילהו פת חטים. את שאין דרכו לאכול בשר, האכילהו בשר(ו). ואת שאין דרכו לשתות יין, השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס, אכל ושתה ובירך (לשמים), ולפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל מה שהפה שואל, מצוי היה בביתו של אברהם, שנא' ויטע אשל בבאר שבע, עכ"ל. הרי מוכח מדברי המאמר הקדוש הלזה, עד היכן הגיע השתדלות במצות הכנסת אורחים, דאף על גב דצדיק תם וישר ירא אלהים וסר מרע, כמו איוב, עשה לביתו ד' פתחים, והיה מקבל האורחים הבאים אליו מד' רוחות, ומאכילם ומשקה אותם, עכ"ז אמר אליו הקב"ה, שלא הגיע לחצי שיעור של אברהם, מפני שאיוב היה יושב בתוך ביתו והאורחים באים לביתו ומקבלם, משא"כ אברהם אבינו ע"ה, שהיה יוצא מביתו החוצה, ומהדר בעולם לבקש היכן יש אורחים, ואפילו בהיותו חולה, ישב על פתח ביתו. וזהו כונת המאמר (ובמסכת דרך ארץ רבה פרק ז' בשמעון בן אנטיפרס שהיה זהיר במצות הכנסת אורחים, והלך ר' יאושע, ומצאו על פתח ביתו כו', יע"ש, דדייק לומר שמצאו על פתח ביתו, ולא בתוך ביתו, וק"ל באופן שאאע"ה היה מבקש אורחים להכניסן לתוך ביתו.

וזהו כונת הכתוב בישעיה סימן ח"ן שאמר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. שדרשו רז"ל במדרש, סדר בהר, דעניים הן הן הת"ח. ודייק לומר תביא בית שיצא לחוץ ויביאם לביתו. ומכאן תוכחות מוסר, על עשירי עם, שלא יהיו מתגאים בעשרם, ויושבים בתוך ביתם, חדר לפנים מחדר, ובקרן זוית, ונותן המסוה על פני הפתח הנקרא קא"פי פירדיסי, דלא מסתיים שאינן יוצאין לחוץ להכניס אורחים, אלא אדרבה מטמינין את עצמן בתוך ביתם שלא יכנסו אורחים בפניהם, בלתי נטילת רשות, כי לא יפה הם עושין, ולפעמים אינן נותנין רשות להכניס האורחים, וחוזרין לאחוריהן בפחי נפש. והוא איסור גמור, שעליהם ב"מ נאמר, בית גאים יסח ה'. שמתנהג בביתו ממש בדרך גאוה. ולא זו הדרך הטוב והישר, וישראל רחמנים בני רחמנים. וזהו כונת הכתוב בצפניה סימן ב', בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה' [דף לא] דהכונה בקשו צדק, שתצאו מחוץ לפתח ביתכם ולסובב בעיר, בשוקים וברחובות, לבקש לעשות צדקה כשם שהיה עושה אברהם אבינו ע"ה, וזהו ע"י שבקשו ענוה שלא תשבו בתוך הבית והוילון לפני הפתח כמנהג המתגאים בעושרם, אולי תסתרו ביום אף ה', כי ע"י הצדק וענוה צדק מהפך מידת הדין הקשה, למידת רחמים כמו שביארנו וק"ל. וכבר כתבתי בזה מוסר השכל, בקונטריס דרכי חיים, פ"ק מאבות על מתניתין הלזו, ונסתייעתי ממאמר אבות דר"ן הלזו, ואכמ"ל עוד בזה.

דבר הלמד, מידת טובו של אברהם אבינו ע"ה במצוה זו של הכנסת אורחים, דמלבד דלא היה יושב בתוך ביתו, אלא אדרבה יצא מפתח ביתו חוץ לעיר מהדר בעולם כדי לבקש אורחים, אע"פי שהיה חולה בכאב המילה שהיה מהראוי להיות יושב בתוך ביתו והוילון לפני הפתח כדרך החולים, עכ"ז משום מצות הכנסת אורחים יצא לחוץ ועמד על פתח האהל.

והנה בשכר הכנסת אורחים, הרי אמרו בזוה"ק דזוכה לחוט של חסד מסטרא דימינא לשומרו מן הפורענות הבא לעולם. גם מצינו שניצול מאש של גהינם, וזוכה לג"ע ע"י מצוה זאת. כמ"ש רבינו בחיי סדר זה על פסוק ויטע אשל בבאר שבע וז"ל, במסרה תרי, ויטע בסדר בראשית ראש פסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, והשני באברהם ויטע אשל בבאר שבע, וזה ללמדך שכל המחזיק במצות אכסניא, יורש גן עדן, עכ"ל.

ונראה לפרש בזה מה שאמר בתנא דבי אליהו, סדר אליהו רבה פרק ו' וזה לשונו בשעת שהצדיקים נפטרין לבית עולמם, אומרים לו בא בשלום, שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבתם הולך נכוחו, כאדם שמקבל אורחיו בשמחה ובסבר פנים יפות, שנאמר ישיש כגבור לרוץ אורח, עכ"ל. נמצא דהקבלת פני הצדיקים בעולם הבא, הוא כדרך שמקבל האדם האורח בעולם הזה. והרי הוא מידה כנגד מידה, כמו שהוא מקבל האורח בביתו בשמחה ובסבר פנים יפות, כמו כן מקבלין אותו לעולם הבא יע"ש.

עוד אמרינן בפרק קמא דאבות, שם משנה ד' יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם, דפירש הרב מהרי"א בספר נחלי אבות וז"ל, ראוי שיתאבק בעל הבית בעפר רגליהם והם יהיו לראש, ואין ראוי לבעל הבית שיתגאה עליהם, אפילו שהוא מהנה אותם. כההיא דאמרינן בפרק ד' מיתות בית דין, למה ת"ח דומה לפני עם הארץ, הלא תראה באאע"ה בבא אליו שלשת המלאכים לאכסניא שלו, שהוא עם כל מעלת ממשלתו היה עובד להם, שנא' ואל הבקר רץ אברהם כו', ויקח חמאה וחלב כו' והוא עומד עליהן תחת העץ ויאכלו, יע"ש.

וזהו כונת הכתובים האמורים בפרשתינו זו על הסדר, וירא אליו ה' דהיינו שזכה אברהם אבינו ע"ה מסיבת הכנסת אורחים שהיתה בו, כאשר ידוע מידתו של אברהם אבינו ע"ה מקדם קדמתא, וכאשר מספרים הכתובים אחריו, א"כ הרי אמרו בזוה"ק דע"י מצוה זאת של הכנסת אורחים זוכה לחוט של חסד מסטרא דימינא שכלו מלא חסדים. והכי פירש הרב רבינו משולם בכ"י בפירושו למסכת שבת שם במ"ש דהכנסת אורחים היינו ג"ח, וז"ל שם, אאע"ה המעורר מידת החסד כו' יע"ש. וזהו שאמר וירא אליו ה', שהוא אברהם נתגלה לו בשם הויה ב"ה מידת החסד והרחמים, מצד שהיה מקיים מצות הכנסת אורחים. ומה גם למ"ש בב"ר פרשת לך לך פמ"ז שהיה אאע"ה מצטער על מצות הכנסת אורחים, שעכשיו שמל, אינן באין אצלו אורחים, והשיב לו הקב"ה, עד שלא מלתה היו באין אצלך בני אדם ערלים, עכשיו אני נגלה, שנאמר וירא אליו ה', והוא ע"י אנשים כשרים שבאין אצלו. ועוד בה מעלה אחרת באלוני ממרא שאמרו בזוה"ק סדר לך לך והובא בילקוט ראובני פ"ז וז"ל, באלוני ממרא ממרא רמז למאתן עלמין מג"ע, כדכתיב ומאתים לנוטרים את פריו. ופ"א, גימטריא כסא הכבוד יע"ש. והיינו לרמוז למעלה אחרת ע"י מצות הכנסת אורחים זוכה לג"ע. ובזה יש לרמוז בשם, אורח גופיה, כי אורח הוא גימטריא רי"ו עם הכולל כמספר גבורה, דעל ידי מצות הכנסת אורחים, כופה למידת הגבורה, ומהפך מידת הדין למידת רחמים. גם אורח גימטריא רט"ו, שהוא רמז למאתים עולמות של ג"ע, ונשאר ט"ו רמז לשם י"ה גימטריא ט"ו. ורמז למה שאמרו במנחות דכ"ט ע"ב, על פסוק כי ביה ה' צור עולמים (העולם הזה) נברא בה', ועוה"ב ביו"ד, וע"י מצות הכנסת אורחים זוכה לב' עולמות, עוה"ז דיש לו פירות בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעוה"ב, כדברי התנא במתניתין וכמ"ש לעיל, לכן בא הרמז בשם אורח, לשם י"ה, ומאתים עולמות, כאמור.

ועוד מצינו שבח אחר באברהם אבינו ע"ה, והוא יושב פתח האהל, דלא מבעיא, שלא נהג בעצמו בדרך גאה וגאון, להיות יושב בחדר לפנים מחדר, והוילון לפני הפתח כדרך העשירים המתגאים הנוהגין כן, אלא אפילו כמידתו של איוב שהיה צדיק ותמים ופותח פתחי שערים בביתו לד' רוחות כדי שלא יצטרכו העניים להקיף, ויצטערו על זה, והיה מקבל לאורחים, והיה עכ"פ יושב ושוהא בתוך ביתו והם באין אצלו, משא"כ אברהם, שמלבד דכשהיה בריא וחזק היה מהדר בעולם ויוצא חוץ מפתח ביתו לבקש אורחים כמ"ש באבות דר"ן, הן עתה אף כשהיה חולה גמור, ויום שלישי למילתו היה, והיה צריך להיות יושב בתוך ביתו לפני ולפנים ותנור בוער באש לפניו, כמ"ש בגמרא דאפילו בתקופת תמוז צריך תנור אש בעבור רפואת המילה, עכ"ז דחק את עצמו ולא הניח מידתו הטובה, והיה יושב פתח האהל, והפתח פתוח לפניו, והוא יושב בפתח, ולא בתוך ביתו כאיוב. והיינו מה שרמז רבי יעקב בעל הטורים בפרפראותיו, יושב פתח האהל, בגימטריא להכניס את האורחים יע"ש. והיינו כאמור שכל עיקר ישיבתו בפתח ביתו הוא כדי להכניס לאורחים, ונראה לרמוז והוא ישב נוטריקון, ואברהם ה'צדיק ותרן איינו ירע שיריד ב'אהלו, להודיע לנו עוד מעלה אחרת, שהגם שמקבל לת"ח, יתכן ח"ו שבאיזה מן הפעמים ירע בעיניו מחמת איזה סיבה לכן בא הרמז גבי אברהם שלא היה רע בעיניו על היותו שריד באהלו ולאפוקי מי [דף לב] שמקבל לת"ח אורח בתוך ביתו, והוא קץ בו, ועינו רעה עליו ישיבתו בתוך ביתו, שהוא נענש על זה כמ"ש בגמרא. ויען עונשו בזה לדונו באש לא נופח, שהוא אש גהינם, שאינו צריך נפוח, וכמ"ש הרי"ף, לז"א והוא יושב פתח האהל כחום היום, שבא הכתוב להודיע כחום היום דזהו היה כחום היום כמו שדרז"ל בב"ד ובילקוט, שהוציא הקב"ה חום מגהינם. וכן כתב רבי יעקב בעל הטורים בפרפראותיו וז"ל, כחום היום, בגימטריא, זהו גהינם יע"ש, ומלבד פשוטו כי בא בשכרו מה שלא נסגר הוא בעצמו בתוך ביתו והתנור לפניו, בעבור מצות הכנסת אורחים, הוציא הקב"ה חום גדול, כדי לרפואתו. עוד בה דהיינו לומר לך שאברהם אבינו ע"ה היה באותו יום מטייל בתוך אש גהינם ואינו נזוק. ולימדנו שאף על גב דיצא אש מגהינם ובא לו, עכ"ז לא נתיירא מאותו אש של גהינם, כי המחזיק במצות הכנסת אורחים כתקונה, בשמחה ובטוב לבב, ובפרט עם ת"ח אין אש גהינם שולט בו, ואדרבה היינו מ"ש רז"ל במדרש, כי אאע"ה הוא יושב תדיר בפתח גהינם להוציא לרשעים משם, דהיינו בזכות מצות הכנסת אורחים, אין אש גהינם שולטת בו. והגם שנראה מדברי רז"ל שהוא בזכות המילה, נראה דהא והא גרמא ליה. ולהיות כי בא הכתוב להודיענו מידתו של אברהם שהיה מעולה ביותר במצות הכנסת אורחים טפי מעלי דנראה דהיינו מה"ט גופיה שהיה זהיר במצות הכנסת אורחים כאמור וזהיר במצוה זאת יותר ויותר מאיוב, לכן בא הרמז בפסוק זה גופיה ויירא אליו ה' ב'אלוני ר"ת איוב, כמ"ש בילקוט ראובני, לרמוז בזה כי נתעלה מעלת אאע"ה יותר מאיוב בענין מצות הכנסת אורחים. וישא עיניו וירא והנה, דהיינו למה שביארנו דמצות הכנסת אורחים צריכי תרתי, קבלה בסבר פנים יפות ובשמחת הלב, וז"א וישא עיניו וירא, דהיינו שנשא עיניו למעלה להסביר להם פנים בעינים יפות וטובות, ולא כבש עיניו ופניו בקרקע למטה. ועוד וירא ראיה בעין יפה בראית פנים שוחקות על דרך שדרשו רבותנו זכרונם לברכה על פסוק וראך ושמח בלבו, שראיה הוא לשון שמחה, וזהו וירא. גם והנה, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה לשון שמחה דהיינו דכאן איתיה תרתי לטיבותא, הסברת פנים בסבר יפות, וגם בשמחה ובצהלה ובטוב לבב. וזה היה בהזדמן לו שלשה אנשים נצבים עליו, דהיינו שלשה אורחים שנזדמנו לו המלאכים כדמות ת"ח כמו שמתבאר מסוגיא דיומא שם יע"ש. והטעם שהיו ג' אנשים שהם ג' מלאכים כמ"ש רז"ל שמה שבאו שלשה מלאכים הללו הוא, לרפאות את אברהם, ולהציל את לוט, ולבשורת שרה לבנים.

והרי הוא כמבואר, דבמצות הכנסת אורחים, זוכה האדם לרפואה ולחיים, ע"ד שאמרו רז"ל במסכת דרך ארץ ידך דלא פתח לצדקה תפתח לאסיא יע"ש. הרי דבצדקה גרידא זוכה לרפואה, כ"ש וק"ו במצות הכנסת אורחים דאיכא צדקה וג"ח. והן שני דזוכה האדם במצות הכנסת אורחים לבנים, כמ"ש בגמרא, וכמ"ש במדרש תנחומא ורבינו בחיי סדר תצוה יע"ש. וגם דהצלת מן המהפכה מסדום ועמורה היה בזכות מצוה זאת כמו שאמר בזוהר הקדוש להדיא דעל ידי הדורון אשר שלח הקב"ה לגבי אברהם למלאכים הללו וקיים מצות הכנסת אורחים, זוהי סיבה להצלת לוט מתוך ההפכה. הרי לך דנרמזו בג' אנשים הבאים אליו שהם המלאכים, השכר טוב אשר זוכה האדם בקיום מצוה זאת שמתן שכרה בצידה. ומאי דקאמר קרא נצבים עליו, ראיתי להרב תפארת יהונתן ז"ל שפירש לפי דרכו, שפירוש נצבים, מורה על הקטרוג ומחלוקת. על דרך ודתן ואבירם יצאו נצבים יע"ש, ולפי דרכנו יתכן, שבא קרא ללמדנו, דאף אם יבואו אליו אורחים שהם מורים שבאים לעשות קטרוג ומחלוקת עם הקב"ה, ולפעמים הנם רעשנים ומחרפין ומקללין אותו, עם כל זאת יקבלם בביתו ויסבול מהם, וכעובדא שהובא בירושלמי מסכת פאה בר"א שהיה עושה סעודה לעניים וכשהיו מברכים אותו היה מצטער, על שנראה שקבל שכרו. ופעם אחת באו כת אחת שקיללו אותו אחר שאכלו ושתו שמח שמחה גדולה והיה רוצה שהם וכמוהם יבואו אליו בכל יום. וזה אומרו והנה ג' אנשים נצבים עליו, כדי לבחון לאברהם, הראו בעצמם כאילו הם נצבים עליו בקטרוג ומחלוקת, כדי שיהיה מונע עצמו מהם ולא יקבלם בביתו, ועכ"ז לא מנע אברהם אבינו ע"ה מהם, אלא וירא וירץ לקראתם, שחזר לומר שתי פעמים, וירא, לומר ראיה שניה שראה אותם בחימה גדולה שהיו נצבים עליו, ועכ"ז וירץ לקראתם להתחנן להם שיבואו לביתו ולקבלם בסבר פנים יפות. ודייק לומר וירא וירץ לקראתם, והוא שבא ללמדנו שבחו של אברהם אבינו ע"ה, עדיפא מינה ממה שעשה איוב בב' מעלות זו למעלה מזו, דהיינו דמלבד שלא הספיק לו במה שהיה יושב בפתח האהל ולא בתוך הבית כאיוב, שזהו מעלה אחת, אלא היה עוד מעלה אחרת על אשר היה יוצא החוצה מפתח האהל כדי להדר בעולם ולבקש אם ימצא אורחים כדי להכניסם לביתו. וזה אומרו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל, שיצא חוץ מפתח אוהלו כדי שלא ילכו לדרכם ויכניסם בביתו.

ולהיות שיש סגולה אחרת במצות הכנסת אורחים כשמארח ת"ח בתוך ביתו, דהוי מחזיק בידו דממהר הגאולה לבא, כמ"ש הרב צמח דוד בספר לחם הפנים בפירוש להגדה, דבסתם צדקה הוא דמקרבת הגאולה, אבל עם הת"ח הוא ממהרת יותר לבוא הגאולה יע"ש. לזה בא הרמז בס"ת, ויר"ץ לקראת"ס מפת"ח, צמ"ח, כי בא יבוא צמח צדיק משיח צדקנו ואת צמח דוד מהרה יצמח ע"י מצוה זאת.

גם בא הרמז, מפתח האהל, רמז לקרבנות, על דרך שכתוב בסדר הקרבנות אל פתח אהל מועד יקריב אותו כמ"ש רז"ל. והוא ללמדנו עוד מאי דאיתא בברכות ד"י ע"ב על פסוק עובר עלינו תמיד, דכל המארח ת"ח בתוך ביתו, כאלו מקריב תמידין יע"ש. וזהו רמז הכתוב כאן מפתח האהל, דהוי כקרבן התמיד הנקרא אל פתח אהל מועד. ועוד בה וישתחו ארצה, שהתנהג עמהם בענוה גדולה ושפלות לפניהם, כדתנן והוי מתאבק בעפר רגליהם, שלא ישתרר הבעל הבית על האורח. [דף לג] והוא דבר הלמד מענינו מאברהם אבינו גופיה דכתיב ביה, והוא עומד עליהם, שהיה עומד עליהם כדי לשמשם. וכמש"ל בשם מהרי"א ויאמר אדו' אם נא מצאתי חן בעיניך לדרז"ל שהוא קדש לה' אמר כן, והיינו כמ"ש בזה"ק דע"י מצות הכנסת אורחים זוכה שהקב"ה רחים ליה, וממשיך עליו חוט של חן וחסד לפניו מסטרא דימינא, וז"ש אברהם להקב"ה, ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך שימשך לי חן וחסד מאתך בכח מצות הכנסת אורחים הלזו שקיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם כן בדין הוא גם כן דאל נא תעבור מעל עבדך, עד שאכניס אורחים. כדרז"ל דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. ולכן התחנן להקב"ה, דהגם שהולך להטפל במצות הכנסת אורחים לא יזוז השכינה ממכון שבתו. ולאידך מאן דאמר דדרשו רז"ל שהוא חול דלגדול שבהם אמר אדוני, שקראו אדון, והוא כעבד לפניהם שיש לו אדון, הורה לנו, כי גם אם יהיה הבעל הבית אדם גדול בענקים, ומי לנו גדול כאברהם אבינו ע"ה שהיה מלך וכהן גדול כמ"ש רז"ל, ועכ"ז קרא לאורח בשם אדון, והוא כעבד לפניו. וכן כתב הרב מטה משה דק"י ע"ב וז"ל, ויכבדם כאדונים, שכך מצינו באברהם שקראם אדונים יע"ש. והיינו כמש"ה ויאמר, אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, והתחנן אליהם לומר לאורחים אם נא מצאתי חן בעיניך, כדי להודיענו מוסר השכל והוא, שצריך האורח שלא יתארח במקום שאין הבעל הבית ובני ביתו יראים את ה', דאיכא למיחש שמאכילין אותו נבלות וטריפות ויין נסך ושאר איסורין ב"מ. וכבר כתבתי עוד בזה בקונטריס כף החיים באזהרת לאורח סימן אות יע"ש בס"ד. ולזה אמר אם נא מצאתי חן בעיניך ע"ד שארז"ל בסוכה דמ"ט כל אדם שיש בו חן, בידע שהוא ירא שמים, שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו כו' יע"ש. וזהו מ"ש להם אברהם אבינו ע"ה, אם נא מצאתי חן בעיניך, שיש לי חן, ומורה שיש לי יראת שמים, ובזה אין לכם פתחון פה להסתלק ממני, ושלא ליכנס לתוך ביתי, משום חשש איסור, דכיון שיש בי יראת ה' אין חששא מזה כלל, ולכן אל נא תעבור מעל עבדיך. וכיון בזה להראות את עצמו שהוא עבד לגבייהו כדבר האמור, וקרוב לזה יש לפרש עמ"ש בכתובות סוף פרק המדיר, על פסוק אילת אהבים ויעלת חן, והתורה מעלת חן על לומדיה יע"ש. ובמסכת ד"א רבה פ"ק אמרו, ואל תתארח אצל כהן עם הארץ, שמא יאכילך קדשי שמים יע"ש. לז"א אם נא מצאתי חן בעיניך, דמלבד שאני כהן, הנני גם כן ת"ח, שהתורה מעלת חן על לומדיה, א"כ ליכא חששא שמא יאכיל אתכם קדשי שמים, דזאת החששא אינה אלא בכהן ע"ה דאסור להתארח אצלו, לא בכהן ת"ח. וזהו בעצמו כונת הכתוב בסדר זה ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם, דהכונה דאע"ג דויטע אשל בבאר שבע, ודרז"ל בפ"ק דסוטה שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מאכל ומשתה ומגדים, ופרש"י אש"ל נוטריקון אכילה שתיה לויה, וי"א לינה יע"ש, ועכ"ז לא זזה שכינה ממנו ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם. ומה שסיים הכתוב בתואר זה לקרותו להקב"ה אל עולם כי הוא דבר פשוט, והכל יודעים שה' יתברך הוא אל עולם, שהוא כ"י ברא את העולם, בא לרמוז למ"ש רז"ל כי בתחילת ברייתו של עולם קודם שחטא אדם הראשון היה מתאכסן בג"ע והיו המלאכים צולין לו בשר ומשקין לו יין מג"ע, ונמצא כי כ"י קיים מצות הכנסת אורחים תחילה עם אדה"ר, וז"א אל עולם, כי כ"י אל עולם, ה', קיים מצוה זאת. ועם זה יובן מאליו המסרה עצמה, ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם. דהיינו שקיים מצות הכנסת אורחים עם אדה"ר והאכילו והשקהו על ידי מלאכי השרת משרתיו הקדושים, כמו כן ממנו למד אברהם אבינו ע"ה, ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם, שגם הוא קיים מצות הכנסת אורחים והיתה שכינה עמו, ולא זזה ממנו, במה שהתחנן להשי"ת, אל נא תעבור מעל עבדיך, שכן היה ששמע ה' תפילתו ולא זז מחבבו, ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם.

אי נמי יש לפרש מקרא שכתוב הלזה ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם, עמ"ש בירושלמי פרק הרואה ע"פ והיה כל הנקרא בשם ה' ימלט, שאמרו, וכי אפשר לאדם להקרא בשם ה', אלא מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה כן יע"ש. וכיון דאברהם היה מכניס לאורחים בתוך ביתו, מסיבת היות בו מידת הרחמנות חנון ורחום וצדיק, כמידתו יתברך, לכן זכה להקרא אברהם גופיה בשמו יתברך. וז"א ויטע אשל בבאר שבע, וזכה להכניס אורחים ולהיות גומל חסדים טובים, ובזה זכה אברהם ויקרא שם בשם ה', שנקרא עצמו, איהו גופיה בשם ה'. וסיים ואמר אל עולם, עמ"ש רז"ל במדרש משל למלך שהיו לו אוצרות רבות מכל טוב, מה עשה, לקח עבדים משרתים כדי להאכיל להם מטובו, כך הקב"ה בעל הרחמים והחסדים והכל שלו, וכדי להורות מידת טובו שהוא רחום וחנון טוב ומטיב לכל, ברא את האדם כדי להאכיל לו מטובו הגדול תמיד כמו שיע"ש. וז"א ויקרא שם אברהם בשם ה', ע"ר כל הנקרא בשם ה' ימלט, דהיינו שעשה צדקה וג"ח להיות הולך אחר מידותיו יתברך, מה הקב"ה רחום וחנון, וזהו אל עולם, שהקב"ה כ"י הטעם שברא את העולם, הוא מהטעם גופיה מצד מדתו הטובה שהוא רחום וחנון ולהטיב ולגמול חסד עם בריותיו, כאמור.

ולפי דברי הזוהר הקדוש דאל הוא מיזית הרחמים, כדכתיב חסד אל כל היום, כמו שהארכתי בעניותי בג' ספרים הקטנים, לב חיים ח"א סי' ע', ובסוף ספר סמיכה לחיים בהשמטות לשם, ובסוף ספר נשמת כל חי ח"ב שם יעש"ב בס"ד, א"ש דקאמר קרא, אל עולם, שאל שהוא מדת רחמים, הוא ברא את העולם, על הכונה הזאת, להטיב ולרחם על בריותיו. א"נ יש לפרש ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם, דכבר ביארנו דע"י מצות הכנסת אורחים זוכה להתקשר במידת החסד ובמידת הרחמים, וכמ"ש בזוה"ק, לזה אמר קרא, ויטע אשל בבאר שבע, לקיים מצות הכנסת אורחים ובזה זכה ויקרא שם אברהם בשם ה' הוי"ה ב"ה, שהוא מידת רחמים, והוא גם כן אל עולם, דאל גם כן הוא מדת רחמים כאמור.

וזהו כונת הכתוב בסדר יתרו, ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוהים, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים. [דף לד] ונקדים עוד מ"ש הרב קרבן מנחה, דשם אלהים הוא מידת הדין, וכשמצטרף ה"א לו) האלהים, הוי גי' צ"א הוי"ה אדנ"י, ונהפך מדת הדין למדת הרחמים יע"ש. וז"א, כי ע"י האכילה הזאת של הכנסת אורחים לת"ח גדולים, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם, בזה זכה להיות לפני האלהים שהוא מידת החסד ומידת הרחמים.

ממוצא דבר אתה למד, שאין לבעל הבית לקוץ באורח הבא לביתו, ואפילו שכועס האורח עליו, ומבקש טענות ותואנות ובורר אוכל לומר שזה אינו רוצה לאכול במה שמזמין לו הבעל הבית ומבקש ושואל דבר שאין בידו, ואפילו מקללו על זה, אדרבא יותר יגדל שכרו כשמקללין אותו כמעשה דר"א המוזכר בירושלמי וכמש"ל. ועוד יש לו לאדם שלא לקוץ על האורחים ובפרט כשהם ת"ח הסובבים מעיר לעיר ומכרך לכרך לקבץ נדבות כל אחד ואחד די מחסורו אשר יחסר לו, ואדרבה זה הת"ח האורח שהוא גולה ומטולטל ממקום למקום בסכנת דרכים וסובל טירחא דאורחא, בחמה מפני החמה, ובחורף מפני הצינה ומפני הגשמים, ועושה לינה על הארץ, כל זה אינו בעונו, אלא בעונות של אחרים והוא חטא רבים נשא, שסובל בעונות הדור. כאשר דיבר בקדשו בתיקוני הזוהר הקדוש בהקדמה ד"א ע"ב וז"ל, ועוד, כן איש נודד ממקומו, מאן דאיהו צדיק דאזיל נע ונד מאתריה בשכינתא דאתמר בה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה דהא אוקמוה רבנן בזמנא דאתחרב בי מקדשא נגזר על בתי הצדיקים דיחרבו דאזלין כל חד נודד ממקומו, דדיו לעבד למהוי כרביה, ורזא נודד הוא ללחם איה איה דמרחם עליה, אוף הכי אין מנהל לה ואין מחזיק בידה, בגין דא דיו לעבד למהוי כרביה, ולית לחם אלא אורייתא, האי גרם למאריה תורה דאזלין מתרכין כו' יע"ש.

נמצא דע"י העונות שבדור שגרמו שנחרב בית המקדש ובפשעינו שולחה שכינת עוזינו כדכתיב ובפשעכם שולחה אמכם, זה גורם לצדיק ולת"ח שבדור להיות גם הוא בגלות המר להיות נודד ממקומו אילך סובב והולך מעיר לעיר, וכיון דכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, וכיון דעונותינו המרובים גורמים שעדיין בית המקדש חרב, וזוהי סיבה לטלטול הת"ח והצדיקים שבכל דור ודור, ונמצא כי אנחנו בעונותינו גורמים להם זה הצער, וא"כ מלבד כי אין לנו לקוץ בהם כי בשלנו הסער הגדול הזה, הם סובלים בעדינו, והלואי שלא יהיו צועקים עלינו לומר כי בעבורנו כל הסער הגדול הזה. וא"כ אדרבא יש לחוש ולחמול עליהם לאורחים ת"ח, לתת להם מיסת נדבת ידינו, כל אחד ואחד כפי שיעורו, העשיר ליו ירבה, והדל לא ימעיט, ולקבלם בסבר פנים יפות, כי בזה הן תהוי ארכא לכפר על הצער שגרמנו להם. ועוד כי ע"י זה שאנחנו מקיימים עמהם מצות צדקה וג"ח כתיקנה, זוהי הוי סיבה לגאולה העתידה לבא. וכמ"ש רז"ל גדולה צדקה שמקרבת הגאולה ובפרט עם עמלי תורה שממהרת יותר ובא לציון גואל, כמ"ש משם הרב לחם הפנים, ואז ישבו ישרים, הת"ח בחצריהם ובטירותם, ולא יצטרכו לסובב ממקום למקום, כיון שכל עיקר טלטול וגלות הלזה הוא בעבור גלות השכינה, וזה צער השמי' וכשתבטל הסיבה, בטל המסובב.

אשר זה יהיה כונת הכתוב בסדר ראה, כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. דהכונה, כי יהיה בך אביון, דהיינו מה שיש אביון הסיבה היא הלא תדע, שהוא בעדך ובעבורך. וזהו דדייק לומר כי יהיה בך, בך, דייקא, כי בך הדבר תלוי, בחטאים ובעונות שלך הוא הגורם להיות האביון הלזה, ובאיזה אביון אני אומר שאתה גרמת לו, הנה הוא האביון שהוא ת"ח, אשר הוא מאחד אחיך מהמיוחדים שבאחיך כמ"ש רז"ל, והנה הוא גם כן זה האביון ת"ח, באחד שעריך, שהוא מהשערים המצוינים בהלכה. והנה הוא בא ממקום אחר, והנה בעתה הוא בארצך, והרי זה העניות שהוא נודד ללחם, וגם הטלטול שבא מאחד הערים לארצך, אתה היית הגורם בעוניך, כמ"ש בתיקונים. ולכן הנני מצוך כי לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כיון שאתה היית בעוכריו והגורם גרמא בנזיקין להיות זה הת"ח נודד ללחם איה ולהיות נע ונד נודד ממקומו כדברי ספר התיקונים וכאמור.

ובזה הנה מקום אתי, לפרש כונת הכתוב בישעיה סימן ח"ן, דקא משבח ישעיה הנביא לנותן צדקה ובכלל השבחים הוא מה שאמר הכתוב שם ובנו ממך חורבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת, דהנה המפרשים פרשו, דמיירי בנותן צדקה לת"ח ולעמלי תורה, א"כ הרי קיימא לן דעל ידי הצדקה מקרבת הגאולה, כמ"ש בגמרא, ועי"ז יזכה, כי מה שנחרב בית המקדש ונגזר על בתי הצדיקים להחריב ולהיות הת"ח עצמן עניים נודדים ללחם, ומסובבין מעיר לעיר, גולים ומטולטלים, שיהיה להם נחת רוח ומנוחה שלוה השקט ובטח וברכה רבה ולשבת במקומם. וז"א ע"י הצדקה שאתה נותן לת"ח, תזכה ובנו ממך חורבות עולם, דהיינו מה שנחרב הבית המקדש שהוא יסוד וקיום העולם כדתנן בריש פרק קמא דאבות על ג' דברים העולם עומד, ואחת מהנה היא על העבודה, א"כ ע"י הצדקה אתה גורם להיות נבנה הבית המקדש שהוא דבר שבחורבנו הוא חורבן עולם. וגם בנין אחר מוסדי דור ודור תקומם, שהם הצדיקים והת"ח שהם יסודי העולם, כדכתיב וצדיק יסוד עולם, והם יסודי הדור שגם עליהם נגזר על בתי הצדיקים להחרב, גם בזה תקומם, שתספיק בידם לעשות עמהם צדקה וחסד, ע"ד שדרז"ל בפסוק ואת כל היקום אשר ברגליהם, דהיינו שתתן להם נדבה כיד ה' הטובה, באופן שיהיה להם תקומה. ועוד, וקורא לך גודר פרץ, שתגדור את הפרצה הזאת, דהיינו כי בעבור זה, אתה זוכה לשובב נתיבות לשבת, דבמקום אשר היו העונות גורמים חרבן בית המקדש. וזה ג"כ יהיה גורם עוד נזק אחר, שבר על שבר, להיות הת"ח והצדיקים ללכת נתיבות נודדין ללחם, נעים ונדים ממקום למקום, הן עתה ע"י שזכית לעשות [דף לה] צדקה כתיקנה, בזכות זה יבוא הגאולה ויבנה בית המקדש, ואז יהיו אותן הצדיקים והת"ח המסובבים ממדינה למדינה, שהם משובב נתיבות, לשבת, להיות להם ישיבה אחת, שישבו בארצם, ישיבה בארעא, ולא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר. ועם זה יובן מקרא שכתוב ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ כו', דהכונה עם האמור, ונקדים מ"ש הטור א"ח סימן דשלום הוא כשהבהמ"ק יע"ש, ואז אין השכינה נודדת ממקומה, ולכן גם הצדיקים והת"ח לא יהיו נודדים ללחם איה, והם על ארצם ועל נחלתם, וז"א ואכלתם לחמכם לשובע כשתהיו צדיקים ואינן חוטאים, אז ואכלתם לחמכם לשובע, שלא יהיו העונות גורמים לצדיקים ות"ח להיות נודדים ללחם, וגם וישבתם לבטח בארצכם, שאין אתם צריכין להיות גולים ומטולטלים ממקום למקום כענין דכתיב כצפור נודד מקינה כן איש נודד ממקומו, וזהו יהיה בע"ה בזמן שבהמ"ק כדכתיב בתריה ונתתי שלום בארץ זה בהמ"ק כמ"ש הטור דהבהמ"קנקרא שלום ואז נהיה שקטים ושאננים וישכון ישראל בטח בדד יבטח בשם ה' וישע באלהיו הוא אלהים חיים.