תוכחת חיים פרשת ויצא

פרשת ויצא

י׳היה ה׳שגחתו ו׳הנהגתו ה׳טובה של אדם על בניו ובנותיו, ועל כל אנשי ביתו, בחמלה וחנינה, כאשר יחמול איש על בנו. וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, כמה טרח ויגע על בניו ועל בנותיו ואנשי ביתו כל ימי חייו, ובפרט היותו עובד עבודת עבד, בביתו של לבן, כמבואר בכתובים בפרשתינו, ועכ״ז כמה חשיבות היה מחשיב לבניו, עד שקראם אחים, ככתוב בסדר זה, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים כו’, ופרש״י ז״ל, לאחיו, הם בניו, שהיו לו אחים נגשים לצרה ולמלחמה עליו (אליו, לצרה ולמלחמה), עכ״ל. ואם שנראה מפירוש רש״י, כי אדרבה קריאת יעקב לבניו בשם אחים, מודה על היות הבנים בניו חסים על כבוד אביהם, ונגשים לו לצרה ולמלחמה, כדכתיב ואח לצרה יולד, מכל מקום נראה לנו ללמוד גם כן לאידך גיסא, מוסר השכל לאב, שיחשיב לבניו בתואר אחים שהוא מעלה להם לגביה דידיה, ויהיו תמיד האב עם הבנים כשבת אחים גם יחד, ולא יהיו ח״ו בקטטה ופירוד, ויסבול האב מהבנים, כדי שיוכלו לשבת ישיבה אחד בבית אחד בנים סמוכים על שולחנו. וכתב בספר החסדים סימן שמ״ג וז״ל, כתיב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אחי׳ם ג׳ם, בגימטריא בנים. ר״ל שני אחים, או אב ובניו כשהם בקטטות ובכעס, וכן הרב בתלמידיו אע״פ שילמדו תורה ממנו, שמתקוטטים יחדיו, מוטב שלא יהיו יחדיו, מפני שמצערו. ואל תאמר דוקא מפני האב שמצער והרב מצטער, אלא אפילו הבן מצטער על ידי האב, מוטב שיפרדו כיון שאינן יכולין לסבול יחד.עכ״ל. והרב חיד״א שם בס׳ ברית עולם כתב וז״ל, אחי׳ם ג׳ם, גימטריא בנים, אפש״ל דרמז נמי מוסר לאב שבניו גדולים, שלא יכביד עולו עליהם, אלא יחשיבם כאחים, ובזה יהיו נוחים וישבו הוא ובניו בשלוה, וכתיב בפרשת ויצא, ויאמר יעקב אל אחיו לקטו אבנים ופירש רש"י, לאחיו, הם בניו, שהיו לו אחים נגשים לצרה כו’, למדנו שיעקב אבינו ע״ה, היה מחשיב את בניו, כאחיו. וכן ראוי לאב שיחשיב לבניו גדולים, כאלו הם אחיו, ובזה יהיו שקטים ושאננים. וזהו הרמז כי, אחים גם, גימטריא בנים, כאשר כתב רבינו ז״ל, עכ״ל. ותמיד כל הימים ישתדל האדם עם בניו בכל הנהגותיו, שלא יביא לבנים בניו, להמרות עיני כבודו, על ידי שיכביד עולו עליהן, או לדקדק בכבודו, כדי שלא יביאו לידי מכשול עוץ. וכ״כ הרמב״ם בה׳ ממרים פ״ו ה״ח ומרן בש״ע יו״ד סימן ר״מ סי״ט וז״ל, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהן שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, יע״ש. ומכל מקום, כתב מרן החבי״ב בכנ״הג, דוקא על כבודו הוא מחול, ולא על בזיונו. ואפילו על כבודו שהוא מחול, לא אמרן אלא במקום שאין באים אחרים לזלזל בכבוד אביהן, אבל אם על ידי זה, באים אחרים לזלזל על כבוד אביהן, אין כבודו מחול יע״ש. על כל פנים למדנו, דכ״מ כשאינו נמשך ממנו זלזול כבוד לגבי אחרים שימחול להם, כדי שלא יענשו בניו בעבורו. וזהו בכלל הרחמנות שיש לו לאדם עם בניו, כרחם אב על בנים להשגיח עליהן בטוב עין בחמלה וחנינה, הן בחינת נפש במה שנוגע לכבוד המקום ביראת ה׳ ובעבודתו, הן מבחינת הגוף, בעניני הנהגתן בדרכי העולם הזה.
אתיא ראשית חכמה יראת ה׳, במה שנוגע לענין עבודת ה׳ יתברך. הנה צריך האדם לנהוג עם בניו מיום שהתחיל לדבר, ללמדו תורה. וכשנתגדל יותר ויודע להתפלל, שישים השגחתו עליו תדיר ולא פסיק, שלא יתרשל מלהתפלל בכל יום, ולהביאו עמו לבית הכנסת. ותמיד כל הימים וכל הלילות, יהיו עיניו ולבו עליו. ולא ינחינו מלילך לשום מקום ביום יחידי בחברת קטנים ובחורים, וכל שכן בלילות, עד שיעמוד בדעתו, וישא אשה, באופן שלא יסיח דעתו ממנו עד שיתגדל בתורה ובמצות ובמעשים טובים ויצא מאחריותו. כי זה נראה כונת הכתוב בסדר ואתחנן, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך כו׳ וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך. דהכונה שציותנו התורה אזהרה לאב להנהיג לבנו בדרכי ה׳. ונקדים מ״ש הרב הקדוש אור החיים ז״ל על פסוק בכל לבבך, שהוא כנגד הבנים יע״ש. וזה אומרו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, והם התורה והמצות, על לבבך, שהן כנגד הבנים, כי כן, בכ״ל לבבך, בגימטריא בן, שיהיה הנהגת הבן קשורה על לבו, ושננתם לבניך שתלמדם תורה. וא״־ת יהיה דרך ארעי פעם אחת ביום, לזה אמר ודברת בם, דהיינו עיקר דיבורו בם, יהיה דהיינו בז ברי תורה עם הבנים. גם הזהירנו עוד בשבתך בביתך, דהיינו בהיותך בבית תמיד תהיה עמך, ולא יעזבנו שילך אנה ואנה. וכן ובלכתך בדרך, תהיה למקום שאתה הולך. שאם ילך אדם בדרכים, ויניח לבנו בביתו עס אמו, אין האם יכולה לילך אחריו וליסרו ולהדרכיו כראוי, ומזה יצא הבן לתרבות רעה ח״ו וזהו כונת הכתוב בירמיה סימן ב׳ הלא זאת תעשה לך עוזבך את ה׳ אלהיך בעת מוליכך בדרך, דהכונה דקא מתרעם הנביא ירמיה על שיצאו ישראל לתרבות רעה, יען שהקב"ה נהג עם בני ישראל כהנהגת האב עם בניו, וכמ״ש רז״ל בפירוש שהקב״ה עשה עם ישראל ככל הדברים אשר חייב האדם לעשות לבנו, ובכלל מנו רז"ל שהוא ללמדו תורה כו’ כמו שיע״ש. ולהיות [דף נב] כי ישראל הלכו במדבר בדרך בצאתכם ממצרים, יש ס״ד לומר, שח״ו יצאו לתרבות רעה מסיבה כי לא היה האב עמו בדרך, לזה קאמר דהא ליתא, דגם בדרך לא עזבנו ה׳ להיות עמנו, וא״כ איך יתכן לצאת לתרבות רעה. א״כ ז״א הלא זאת תעשה לך עזבך את ה׳ אלהיך בעת מוליכך בדרך. ופרש״י שהיה הולך עמך בדרך ומדריכך ומצוה לך על התורה ועל המצות. וא״כ יגדל התימא, איך יתכן לצאת לתרבות רעה לעזוב את אלהיך. אלא שאם הוא מוכרח לצאת, ואינו יכול להוליך לבנו עמו, על כל פנים קודם שיצא לדרך ישכור לו לבנו, מלמד מיוחד שישגיח עליו תדיר, כאב את בן ירצה, להוליכו עמו לבית הכנסת, ושלא יניחנו לילך לשום מקום יחידי. ולא זו בלבד, אלא ובשכבך ובקומך, כשאתה בא לשכב תהיה בניך שוכב עמך, שתהיה השגחתך עליו, אל כל מקום אשר ישכב גס הוא שמה, שלא יהיה צד נדנוד עבירה, ויחוד עם אשה פנויה, ועם המשרתות שבבית. וכ״ש שלא יהיו ביחוד עם זכרים במקום אחד, ובפרט כשהן בחורים, כמ״ש מרן בש״ע אה״ע סימן כ״ד וז״ל, ובדורות הללו שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר יע״ש. והגם שהקילו באיסור יחוד זכרים בזמנינו זה, מכל מקום, כבר כתב הרב ב״ח, דממידת החסידות יש להחמיר יע״ש. גם היכא דיש איזה פרוץ בעריות ביניהם, צריך להרחיק האדם לבנו ביתר שאת. ואפילו לדעת המתירין היכא דליכא פרוצים לא הותר כי אם יחוד בעלמא. אבל לשכב שניהם גם יחד אסור. ומכ״ש שני רווקים דאסורין לשכב יחד. ויש למחות ביד העושין כן, וכמ״ש הרב ח״מ והרב״ש שם. וז״א, ובשכבך, שצריך ליזהר האדם עם בנו בשכבו עמו בחדר, ולראות היכן משכבו שוכב גם בנו, אם הוא מקום הגון לבל יכשל ח"ו בעבורו. גם ובקומך, כשיקום אדם ממיטתו יהיה זריז לעורר לבנו שיקום עמו, ולילך לבית הכנסת להתפלל עם הצבור. וסמיך ליה וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, שהיא מצות תפילין להודיענו כמו דקי״ל במצות תפילין שלא יעשה בהם היסח הדעת, זה בעצמו צריך גם כן שיהיה דעתו של אדם עם בנו, שלא יסיח דעתו ממנו. וכת׳ על מזוזות ביתך, דסמיך ג"כ מצות מזוזה ללימוד הבנים. משני סיבות, האחת היא, כמו שמצות עשה של מזוזה הוי תדירי, כמו כן בלימוד התורה לבניו. וגם רמז הרומז, שיכתבם לבניו על לוח לבו, לבל יצאו מדלתי ביתו החוצה, כי אם, יהיו תמיד בתוך ביתו אותו עמו במחיצתו. וקרא כתיב חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכן יש לפרש כונת הכתוב בסדר עקב בפרשת והיה אם שמוע, וקשרתם אותם לאות על ידיכם והיו לטוטפות בין עיניכם, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם כו'. והיינו דסמך מצות תפילין דאסור לעשות בהם היסח הדעת, כדכתיב וקשרתם אתם לאות על ידכם, והיו לטוטפות בין עיניכם, למצות לימוד תורה לבניו, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, שלא יסיח דעתו ג"כ מלימוד בניו והנהגתם, בשבתך בביתך כו’, וכתבתם על מזוזות ביתך כו’ ככל האמור לעיל. והן בעון כמה בנים סכלים יצאו לתרבות רעה, מסיבה שהאבות לא שמו פנים עליהן. ואוי להם לאבות הבנים דכשהם קטנים והתחילו לדבר, שמלמדים אותם במקום דברי תורה, דברי תפלות וחירופים וגידופין. ומלבד כי יש להם לגעור שלא יעשו דבר שלא כהוגן שלא ידברו דברים כאלו שמטמאין את גופם וקונין עזות מצח ומשוללין מדרך ארץ, ואדרבא והיה בשומעם את הדברים האלה מפי התינוק שמחוייבין כל השומעים את דבריו לגעור בתינוק, ואדרבא הם שמחים. ואוי לאזנים שכך שומעות.
והעיני בשר תחזינה מישרים, אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין פרק חלק דף ק״י ע״ב, קטן מאימתי הוא בן העולם הבא, משעה שסיפר. ומפיק ליה מקרא דכתיב, זרע יעבדנו יסופר לה׳ לדור. הרי נראה דמה שזוכה לעולם הבא התינוק, הוא ממה שמספר. ובודאי כי והו דוקא בסיפור דברים הנוגעים לעבודת ה׳, לא ח"ו בסיפור דברים בטלים, וכ״ש מחירופין ונבלות הפה חלילה. והיינו דדייק קרא וקאמר זרע יעבדנו, דהיינו הזרע עצמו עובד אלהים, שיעבדנו להקב״ה. ואיזהו עבודה של קטן, לזה אמר, יסופר לה׳, מה שמספר בדברים הנוגעים, יהיה דוקא לה׳, בדברי קדושה, בלימוד התורה, ועניית אמן. וכמ״ש שם בגמרא בתר הכי, משעה שעונה אמן. והיינו שבא הכתוב להודיע, כי תכף שיתחיל התינוק לספר, יהיה בדברי תורה. וכמו שפסק הרמב״ם בהדיא בהלכות ת"ת פרק קמא, הלכה וי"ו, מאימתי אביו חייב ללמדו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואח"כ מלמדו מעט מעט, פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות. א״נ יש מקום להסמיך ולומר דהיינו טעמא דסמך התורה, מצות תפילין ומזוזות, למצות תלמוד תורה לבבו, והוא דמצינו במ״ע שם שפי׳ שהוא חייב כל ימיו אין פוטר אותו בשום זמן, וכמו כן מ״ע דמזוזה, גם זוכה אריכות ימים בעו״הז כמ״ש במנחות דמ״ד ע״א אמר״ל כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר אדני עליהם יחיו יע״ש. וכן אמרו רז״ל בתיקונים תיקון כ״ד דף ס״ד ע"ב במזוזה, שקרא הכתוב מזוזת, זז מות, דמסלק ממנו מלאך המות דקטיל בסם המות דיליה דהוא גהינם כו’ יע״ש. הרי דע״י מצות עשה של מזוזה, זוכה להנצל מעונש העוה״ז שהוא המות, ומדינה של גהינם שהוא עונש העולם הבא.
גם מצינו כי ע״י מצות קיום הנחת תפילין, זוכה לעולם הבא ואינו יורש גהינם. כמ״ש בגמרא בר״ה די״ז פושעי ישראל בגופן יורדין לגהינם ונידונין י״ב חדש. ומפרש בגמרא מאי ניהו, אמר רב, קרקפתא דלא מנח תפילין. נמצא דעונש מי שאינו מניח תפילין ומזוזה יש לו עונש בעולם הזה ולעוה״ב. דוגמתו מצינו בעונש מי שאינו מלמד לבנו תורה, או שהוא לומד בתורה במלמד ומוציאו לשוק, כמ״ש בזה״ק פ' פקודי דרנ"ו ע״א וז״ל אילין אתמנון לאכרזא בכל רקיעין לכל דמעברין בנייהו מאורייתא וסלקין לון דלא ילעין בה כדין נפקי כל הני ממנן ומכריזי ואמרי ווי לפלנייא דעבר בריה מאורייתא, ווי ליה דקא אתאביד מעלמא דין ומעלמא דאתי עכ״ל. נמצא מדברי הזוהר הקדוש דעונש האב שאינו מלמד לבנו תורה הוא דאתאביד מעלמא דין ומעלמא דאתי, כמו כן עונש מי שאינו מניח תפילין ומזוזה שהוא בעולם הזה ובעולם הבא כאמור. [דף נג]
אשר מזה נראה דגדלה מעלת מצות ת"ת שחייב אדם ללמד לבנו תורה, וצריך להשתדל בזה הרבה מאד, שאפילו יש לו בנים רבים שיהיו כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה מצוה עלינו. ואל יאמר האדם יש לי בנים, ואי אפשר לפרנסם אם יהיו כולם ת״ח, אלא יהיה אחד חכם, והשאר לפרקמטייא ואומנות, ואדרבא אוכל גם אנכי להבנות ממנו, כי יהיה סוחר טוב ועשיר, אלא יטריח הרבה עליהם שיהיו כולם חכמים, והשי״ת תקיף ובעל היכולת כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל לפרנסם ולכלכל לכל. ומי יודע אם יוציאם מתלמוד תורה לפרקמטייא, אם יצליחו ואפשר ח"ו יהיו עניים מרודים. אבל אם יהיו תלמידי חכמים, הגם כי יהיו בדוחק עם כל זה הם מתפרנסים בדרך כבוד, וכמ״ש בגמרא גמירי צורבא מרבנן לא מהדר אפתחא. וכבר אמרו אנשי כנסת הגדולה במסכת אבות בריש פרק קמא, והעמידו תלמידים הרבה. ופירש הרב מהר"ש אוזידא במדרש שמואל, שם דף ב׳ עמוד ב׳, בשם הרב מהר״י ז"ל, והעמידו תלמידים הרבה שלא יאמר האב, די לי באחד מבני תלמיד, ולא אעשה כל בני תלמידים לזה באו והזהירונו אנשי כנסת הגדולה, והעמידו תלמידים הרבה שיהיו כל בניך תלמידי חכמים יע״ש. כיון שכן שאנשי כנה״ג הזהירנו בזה להיות כל בניו תלמידי חכמים, מה מקום לסרב ולמאן בזה מה גם היותו עונשו גדול יתר מאד כמ״ש בשם הזוהר הקדוש, דיש מלאכים ממונים בהיכלות הרקיע, שאלו הן ממונים מיוחדים להכריז בכל הרקיעין לכל אלו שמעברים את בניהן מן התורה ומסלקין אותו דלא ילעון באורייתא, כי כן יוצאין כל אלו המלאכים הממונין ומכריזין ואומרים ווי לפלוני דעבר בנו מן התורה, ווי ליה דהוא מאבד את עצמו מהעולם הזה ומעולם הבא וכמש"ל. גם בצואת ר׳ אליעזר שציוה להורקנוס בנו אחת מהנה היא זאת וז״ל, בני הוי זהיר לגדל בנך לת״ת ואל תסלק אותו ממנה, שכל המסלק בנו מן התורה יסתלקו ימיו מן העולם מפני שהקב"ה בוכה עליו בכל יום ויום, עכ״ל. והובאו דבריו אלה בספר שבט מוסר פי"ו סדר יתרו, יע״ש.
והשתא אתי שפיר מה שסמך מצות עשה זו של לימוד תורה לבניו, עם מצות עשה של תפילין ומזוזה, כדכתיב ושננתם לבניך כו’, וקשרתם לאות על ידיך כו', וכתבתם על מזוזות ביתך כו'. דהני תלתא כחדא משפט אחת להם. כי המקיים אותם זוכה ונוחל שתי עולמות, העולם הזה ועולם הבא כאמור. וכן בא הרמז נמי בפרשה שניה יותר בביאור, וקשרתם אותם לאות על ידיכם כו’, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם כו’, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. והיינו דכבר ביארנו דשכר מצות תפילין ומזוזה היא אריכות ימים בעולם הזה ובעולם הבא, כמו כן איתיה שכר זה במלמד תורה לבנו שזוכה לאריכות ימים אחד האב המלמדו כאמור בזוהר הקדש, ובצואת ר׳ אליעזר הגדול, ואחד לבנו שזוכהו לתת לו חיים על ידי לימוד התורה שמלמדו אביו, כמ״ש רז״ל כל מי שאינו מלמד את בנו תורה כאלו ממיתו יע״ש. וזהו הרמז בתחילת המקרא, ולמדתם אותם את בניכם ס״ת, אותם׳ את׳, מת. לרמוז שילמדם תורה, שאם אינו מלמד תורה הוי מת. את׳ בניכם׳, ס״ת תם. רמז שאם למדתם תורה לבנו, נעשה ממת, תם. על שם תורת ה׳ תמימה משיבת נפש. דלכן היינו דסמך שלש מצות אלו זו בזו, וקשרתם אותם לאות על ידיכם שהוא מצות תפילין, ולמדתם אותם את בניכם שהוא מצות תלמוד תורה לבניו, וגם וכתבתם על מזוזות ביתך שהיא מצות מזוזה. כי כשמקיים האדם הני תלת מצות, זוהי שכרו, למען ירבו ימיכם וימי בניכם, דזוכה לאריכות ימים שלו ושל בניו וכמ״ש רז״ל בגמרא, דגם במצות תפילין ומזוזה זוכה לאריכות ימים לו ולבניו.
וזהו כונת הכתוב בסדר ואתחנן, רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב כו׳, אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. ונקדים עוד מ״ש רז״ל עפ״ז במעלת המלמד לבנו תורה, דהוי כאלו קבל תורה מסיני. וכבר ביארנו דצריך ליזהר בלימוד תורה לבניו, כי חייו וחיי בניו תלויים בו, וז״א רק השמר לך ושמור נפשך מאוד כו׳ וכמ״ש בתנא דב״א דכ״ד עפ״ז דאיירי באזהרה להדריך את בניו לתורה ולתעודה וכמש״ל בס״ד, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך כדי שלא יסתלקו. חייו מן העולם וסמיך ליה יום אשר עמדת, דהוי כאלו קיבל תורה מסיני כדברי רז״ל. ועוד בה ליראה אותי כל הימים, כי חיוב מצוה זאת של לימוד תורה לבניו, היא תדירי כל ימי חייו כאמור. ובזה אשר הם חיים על האדמה דיזכו לאריכות ימים וזהו בתנאי ואת בניהם ילמדון, כי בזה יזכו לחיים, אבות ובנים.
ממוצא דבר הבט ימין וראה, כמה הגדילו חז״ל בעונש עון זה על המסיר בנו מת״ת. ואם יש מקום לחלק בין כשהאב הוא הגורם להוציאו מת״ת דמה יעשה אותו הבן ולא יחטא, דאז אין הכי נמי שיש לאביו עונש. אבל יש מקום ללמד זכות לאב, כשהבן בלאו הכי אינו רוצה ללמוד, וגם אינו רואה סימן טוב בלימודו, דמה לו לאב להניחו בלימודו, אחר שטרח עם בנו הרבה ולא עלה בידו, דודאי דכל כי האי גוונא יש ללמדו אומנות או להוציאו לסחורה וללמד דרך ארץ. והרי מצינו מעשה רב שאמרו בפסחים דקי״ג ע״א אמר ליה רב לאייבו בריה טרחי בך בשמעתתא ולא מסתייעא מילתא, תא אגמרך מילי דעלמא כו', יע״ש. הרי דאע״ג דרב גדול בתורה ובקדושה, עם כל זאת כשטרח עם בנו ללמדו ולא איסתייעא מילתא, הוציאו לשוק ולימדו מילי דדרך ארץ, איך יתנהג במשא ומתן, כדקא חשיב שם כמה ענינים של דרך ארץ והנהגת משא ומתן, שלימדו, כמו שיע״ש. [דף נד]
אבל על כל פנים, כל שיש בידו לטרוח כדי שילמד בנו בתורה ורואה בבנו שהוא מוצלח בתורה, ועכ״ז מוציאו מן התורה ובסיבתו הוא יוצא לשוק, לא ימלט ח״ו מהעונש מן האמור בזה וכיוצא בזה. ובעל נפש יחוש לעצמו וידחוק הרבה על הדבר הזה הגם כי אין היכולת בידו לפרנסם, יבטח בשם ה׳ וישען באלהיו כי הוא אל זן ומפרנס לכל, ולא יוציא אחד מבניו, הגם כי רבים המה, מן התורה תמיד כל הימים, וה׳ אלהים יעזור לו וימצא עזר משדי. וכמ״ש בקידושין דפ״ב ע"א רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד לבני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומניות אינו כן, כשאדם בא לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי יסורין, ואינו יכול עסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל תורה אינו כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מה הוא אומר, וקוי ה׳ יחליפו כח. ובזקנותו מהו אומר, עוד ינובון בשיבה. וכן הוא אומר באברהם אבינו, ואברהם זקן, וה׳ בירך את אברהם בכל. מצינו שעשה אברהם אבינו ע״ה את כל התורה כולה, עד שלא ניתנה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקתי ותורותי, עכ״ל.
ונראה דמה שהביא לנו התנא ראיה מאברהם אבינו ע״ה, לא ללמד על עצמו יצא, שזכה אאע״ה לזקנה טובה וברכה ע״י שעסק בתורה, אלא ללמד גם לבניו אחריו, שמה שלמד תורה אאע״ה ליצחק בנו, הוא מסיבה זאת גופיה, כי התורה משמרתו בנערותו, ונותנת לו אחרית וטובה בזקנותו. וכדאמרינן בב״ר סוף סדר וירא פכ״ו סימן ף על פסוק וישב אברהם אל נעריו, ויצחק היכן הוא, רבי ברכיא בשם רבנן, דתמן שלחו אצל שם, ללמוד תורה ממנו. משל לאשה שנתעשרה מפלכה, אמרה הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי, עוד אינו זז מתחת ידי לעולם. כך אמר אברהם כל שבא לידי אינו בא אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות, לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם עכ״ל. הרי מבואר, דע״י שזכה אברהם זכיה דאורייתא ופעל ועשה והצליח בזכות התורה, מכח זה אחז בתורה ולא ארפנה, וגם לזרעו אחריו, כי ביצחק יקרא, לימדו תורה. כי אין חשש ופחד לומר כי אם יהיה לומד בתורה, מהיכן יתפרנס, כי אדרבא, התורה מפרנסתו. וזהו בעצמו כונת הכתוב בסדר וירא, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דיבר עליו, והיינו כי בא קרא להודיענו, כי הטעם שהקב״ה אהבו לאברהם, וקראו אברהם אוהבי, כדכתיב כי ידעתיו לשון חיבה, כמ״ש רש״י, היינו סיבה למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳, שהוא לימוד התורה. כי רז״ל דרשו, ושמרתם, זו משנה. ודרך ה׳ היא הנקראת התורה כמ״ש רז״ל בב״ר פמ״ט ובשאר דוכתי. וא״ת יהיה ח״ו בעניות ובדוחק, לזה אמר, לעשות צדקה ומשפט. כי גמירי צורבא מרבנן לא מהדר אפתחא. ואדרבא יהיו המה עושים צדקה בממונם, או לפחות מעשים לאחרים. וגם יזכו להיות דיינים לדון ולהורות כדכתיב ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם, דהיינו על בניו. כי מכאן הוציאו רבותינו ז״ל, כי כל המעמיד בן חכם, כאלו לא מת, את אשר דיבר עליו, מה שנאמר באברהם אבינו ע"ה על ידי שעסק בתורה מה כתיב ביה ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. כמו כן זכה יצחק בנו וזרעו אחריו בזמן שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ללמד לבניהם תורה ומצות.
ומכאן יש ללמוד דרך חיים ותוכחות מוסר, שלא יהיו מדברים על צדיק עתק בת״ח שיש לו שנים או שלשה בנים ואב אחד לכולם, מפרנס וזן אותם, ודוחק את עצמו ביתר שאת בשביל שילמדו בתורה, שלא יצאו לחולין, לאומנות וסחורה, שלא יתרעמו עליו ולא יהיו מרננים אחריו, באמור לו דלמה לא חייש לדוחקא דצבורא, ואינו מוציא לבניו לאומנות ולסחורה, ולפחות אחד או שנים סגי, ולמה יהיו כולנו חכמים כולנו נבונים. כי דבר זה הוא עון פלילי להוציאו מן הכח אל הפועל שהרי מלבד מה שממעט בזה עוז והדר כבוד התורה, ומי יתן והיה כל עם ה׳ נביאים, זאת ועוד כי אפילו לאב גופיה שהוא ת"ח אזהרה זו שמענו שלא יאמר דבר זה, כמ״ש הרב מהר״ש אוזידה בשם הרב מהר״י ז״ל בפירוש, והעמידו תלמידים הרבה, שיעמיד לכל בניו תלמידי חכמים, ולא יאמר דיי לי באחד או שנים שיהיו ת״ח, והשאר אוציאם לחולין, הגם כי צריך הוא לסבול צער ודוחק גדול כדי לפרנסם, ועם כ״ז מקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שאמרו והעמידו תלמידים הרבה, וגם כי הוא ירא וחרד לדברי הזוהר הקדוש ורבי אליעזר הגדול שהחמירו בעונשו על המעביר את בנו מת"ת, כמש״ל.
וכבר מצינו לרב פפא שהיו לו עשרה בנים, וכולם היו חכמים מגדולי חכמי התלמוד. גם אמרו עליו על הרא״ש, שהיו לו עשרה בנים כולם חכמים. וא״כ מה לו לדבר אם אב אחד משתדל על בניו שיהיו כולם ת״ח, שאם האב גופיה שעליו מוטל הטורח והצער על המחיה ועל הכלכלה ניחא ליה בזה, כ״ש וק״ו מי שאינו מוטל עליו פרנסתם, דמה לו לדבר בזה, ומה לו לחוש על פרנסתם, כאילו הוא המפרנסם, והרי הקב"ה כ״י הוא הזן והוא המפרנס לכל. וכס"ש בכתובות דס״ז ע"ב ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו במה אתה סועד אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא, אמר ליה איהו (אטו) מדידהו קאכילנא, מדרחמנא קאכילנא, דתנינא, עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעיתם לא נאמר אלא בעתו, מלמד שכל אחד ואחד נתן (להם) הקב"ה פרנסתו בעתו. אדהכי אתה אחתיה דרבא דלא [דף נג] חזייה ליה תליסר שני, ואייתי ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר מאי דקמן, אמ״ל נעניתי לך קום אכול, עכ״ל. ופרש״י, ההוא דאתא עני המבקש פרנסה, ושאל לו רבא, במה אתה סועד, והשיב לו העני, שהיה רגיל לאכול תרנגולת פטומה ויין ישן. וכשהקשה לו רבא, ולא חיישת לדוחקא דציבורא, השיב לו וכי מדידהו קאכילנא, מרחמנא קאכילנא, דכתיב ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר, אלא בעתו. הכל מה שהוא צריך, כל יחיד ויחיד לפי לימודו. אדהכי אתאי אחתיה דרבא, דלא חזייה ליה תליסר שני, והביא(ה) לו תרנגולת פטומה ויין ישן אמר רבא מאי דקמן, מה דבר זה שאירע לפני עתה שלא הייתי רגיל בכך, שבאת זו לכאן, ותרנגולת פטומה ויין ישן בידה, ואז ביקש רבא מחילה ממנו, ואמר ליה נעניתי לך קום אכול. עינך הרואות, דהגם כי רבא היה לו זכו׳ קצת, שזה העני בא לבקש ממנו פרנסה כזאת, ולא היה ביד רבא, למלאות את שאלתו, ובכן אמר ליה, ולא חיישת לדוחקא דציבורא, עכ"ז השיבו העני כהוגן, ואמר לו, וכי מדידהו קאכילנא, מדרחמנא קאכילנא, ונפל האמת, במקרה שנזדמן לו באותו רגע תרנגולת פטומה ויין ישן, והוכרח רבא להודות לו על האמת, שכן הוא, כי הקב״ה הוא המזמין לכל אחד ואחד פרנסתו בעתו, וביקש ממנו מחילה על אשר דיבר לו דברים כאלו, כ״ש וק״ו, כשאין מבקשים ממנו שום דבר, כי למה לו לדבר על דהת״ח שמוציאים לכל בניהם ת"ח, כי אפילו יהיה מן הנותנים והמתנדבים בעם, והת״ח עצמו שואל מאתו, פרנסני, לא יפה הוא עושה, כי מעשה דרבא יוכיח, כי הקב״ה הוא הנותן לכל אחד ואחד פרנסתו בעתו, עאכ״ו, אם המדבר הדברים האלה, אינו מן הנותנים, כי בודאי הגמור יהיה עונש בדבר. וכמעט שהוא יותר חמור ממי שיש בידו להחזיק ולא החזיק ביד הת״ח, שאמרו בירושלמי בסוטה, פרק אלו נאמרים, דעליו נאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כמו שיע״ש, דהתם הא מיהא הוי בנותן ממונו, וקא מחסר ממונו, מה שאין כן כאץ, במקום אשר יש לו לדבר להגדיל שבחה של תורה, שיהיו כולם חכמים, הוא בא לדבר שלא יהיו כולם ת״ח, להיות מרפה לאחרים מד"ת, ולא מסתייה דלא גמיר להיות מחזיק לת״ח, לפחות בדיבורו, אלא אדרבא בא לרפות ידי הלומדים, או ידי המחזיקים לחלש חושיים, ונראה שזהו מה שאמרו בבבא בתרא דף ע"א וז״ל, (ו)עשן בחופה למה, אמר רבי חנינא שכל מי שעיניו צרות בת״ח בעוה״ז מתמלאות (עיניו) עשן, לעולם הבא. והנה רש״י פירש, שעיניו צרות, שלא להנהותו מנכסיו, יע״ש. ולפי פי׳ זה מצינו, כי מי שיש לו ממון והיכולת בידו להיות מהנה לת״ח מנכסיו, ואינו מהנהו, ומסיבת שהוא צר עין לזה אינו נותן משלו ועם כל זאת, הוא נענש בעשן, ק״ו כשהוא צר על לימוד תורתם. וזה בעצמו נראה שכיון המאמר, כל מי שעיניו צרות בת"ח, דדייק לומר צרות בת"ח, שהוא צר עין על לימוד תורתן של ת״ח עצמן, דאם כפירוש רש״י שהוא על מי שאינו מהנה הוה ליה למימר כל מי שאינו מהנה לת״ח מנכסיו, וכיוצא כאשר מצינו בלשונות הללו בתלמוד ובמדרש רז״ל, אכן הא גופא קמ"ל, שעינו צרה בת״ח עצמן, במה שהם נקראים ת״ח ולומדין, ואינן יוציאין לחולין להקרא בשם עם הארץ, ובעלי בתים, לכן מדה כנגד מדה, עיניו מתמלאות עשן, כי צ׳ר ע'ין גימטריא עשן, בדקדוק. וזהו מדוקדק יותר, בלשון המאמר רז״ל במ״ר סדר פנחס פכ״א שאמרו שם וז״ל, כל מי שנותן עיניו עושנות וצרות בתלמידים בעוה״ז, מתמלא חופתו עשן בעוה״ב, עכ״ל. דדייק טפי למינקט בתלמידים, ואמר כל מי שעיניו עושנות וצרות בתלמידים, דייקא, שהם המתחילים בלימוד התורה, כי במקום שהם יהיו לומדים בתורה, שיצאו מבית הספר לחוץ למשא ומתן, ולא יהיו הם עצמן תלמידים לומדים בתורה ולכן זהו עונשן, שמתמלא עיניהם עשן כאמור.
הנה כי כן אם רואה אדם בבניו רובם, ואפילו כולם, שהם מוצלחים בתורה, לא יוציאם לחולין חלילה. וכן אם רואה בבניו שאינן מצליחין בלימודן, לא יוציאם לחולין, כי אם, אחר שכבר ילמדו תנ״ך, ופרש״י, וגמרא ברכות, ויו״ט, וכתובות, או במדרש לפי הסדר ומצב העיר, שלומדים המלמדים העי"א, בחברת ת"ח. ואז כשיוציאנו לסחורה או לאומנות, יהיה בקי בטיב לשון הקדש, ובתפילות ובדינים, וללמוד לפחות מדרש ומאמרי עין יעקב, ואף לאחר שיצא לשוק והוא בסחורה או באומנות, תמיד כל הימים שיש לו פנאי, או בבקר או בערב, לרבות הלילות, יהיה לו חכם מיוחד בביתו ללמדו ספר שלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, באיזה דינים הצריכים לו, ופעם בספרי המוסר בספרי הקדושים חובת הלבבות וראשית חכמה, ושבט מוסר, וחמדת ימים וספר של"ה וקב הישר, וכדומה להם, ומאמרי עין יעקב ואיזה דרשנים, כדי שיהיה מתקיים בו, יפה ת"ת עם דרך ארץ. ובודאי דבכהאי גוונא, לא מיקרי מעביר את בנו מת"ת, יען דעתו עליו ללמדו תורה בעיתים ידועות, ובפרט בשבתות וימים טובים, כמ״ש רז״ל כי לא ניתנו שבתות וימים טובים, אלא כדי שיעסקו בתורה. וירחיק אדם לבניו בימי הנעורים מהשחוק בקוביא, כי הוא דבר רע ומר מאד, שנמשכים ממנו כמה עונות וחטאים רבים ורעים וביטול ת"ת כנגד כולם. ובזה יהיה הבן בכל דרכיו משכיל, וה׳ עמו, ויהיה בכל דרכיו דעהו לעבוד את ה׳ בכל לבבו ובכל נפשו. וזהו דבר קל, אחר שכבר הרגילו כן בימי נעוריו בלימוד התורה.
וחדאי נפשאי בראותי כמה מבעלי בתים העי״א אשר בעירנו זאת אשר הורגלנו בזה בימי נעוריהם ליראת ה׳ ולעסוק אהב בתורת ה׳ ולדבק בחכמים תמיד כל הימים וגם בלילות, מביאים ת״ח בתוך ביתם, וללמוד עמו גמרא ושלחן ערוך, ונעשו כמה מהם ת״ח היודעין להבין ולהורות בתודה. ויש מהם שנעשו רבנים גדולים בתודה בלימוד הלילות לבד, ובימים [דף נו] הולכים לפרקמטיא, דזה וזה נתקיימה בידם, אשריהם ואשרי חלקם, כי זכו לשתי שולחנות, ואשרי עין ראתה כל אלה להנהיג לבניו בדרכי ה׳ ובעבודתו, ותמיד כל הימים יתפלל האדם לפני הקב״ה שלא יבואו, לא הוא ולא בנו, לידי מכשול עון. וז״ל תנא דבי אליהו, סדר אליהו רבה, ריש פרק כ״א וז״ל, שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות. מכאן אמרו יבקש אדם רחמים על עצמו ועל אשתו ועל בניו ועל בנותיו ועל בני ביתו, שלא יצא אחד מהם לידי דבר מכוער, ולא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהם מדברים דברים יתרים ויחריש להם, ואס עשה כן, הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד, יע״ש.
גם בספר החסידים סימן תק״ן כתוב וז״ל, יהא אדם רגיל לומר, יהי רצון מלפניך שלא נחטא לך ולבריותך, ושלא יחטאו לך בריותיך, ולא יחטאו לך בני ובנותי, ומחה כעב וכענן חטאתינו, למען שמך הגדול, ע״כ. גם בספר תנא דבי אליהו בסדר אליהו רבה פרק י״ח כתוב לאמר, וז״ל, מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, וכל מעשיו הטובים שהיה עושה, היה עושה בסתר. והיה לו עשרה בנים מאשה אחת, ששה זכרים, וארבעה נקבות. ובכל יום ויום, היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר, כדי שלא יבא אחד מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער. אמרו לא יצאתה אותה שנה, ולא שנית, ולא שלישית, עד שבא עזרא והעלה הקב״ה על ידו את ישראל מבבל, ואותו כהן עמהם, ולא נכנס הכהן לעולמו, עד שראה כהנים גדולים, ופרחי כהונה. מבניו ומבני בניו עד חמישים שנה. ואח"ך נכנס אותו הכהן לבית עולמו. עליו הכתוב אומר בטח בה׳ ועשה טוב כו’, ויתענג על ה׳ ויתן לך משאלות לבך כו’, עכ״ל. ויאחז צדיק דרכו להתפלל תמיד אל ה׳ שלא ימצא פגם ופיסול בזרעו עד סוף כל הדורות. ויהיו כל זרעו זרע קדש ברוכי ה׳ המה, מעתה ועד עולם.
ומשנה כס׳ף בדבר הנוגע להנהגת הגוף, בתחילת הוייתו של בן, היותו קטן, תינוק יונק משדי אמו, שתמיד יזהיר לאשתו, שמלבד שלא תאכל מאכלים המזקין את החלב שהיא סכנה לולד, ובפרט כשהוא חולה, כי תענית צבור כט׳ באב ויום הכיפורים דק״ל דאפילו עוברות ומניקות מתענות, עם כל זאת כשהילד חולה ומסוכן, ואינו רוצה לינק כי אם ממנה, ואם מתענית, סכנה הוא לילד, אינה מתענה, אפילו בט׳ באב ויום הכיפורים, כמ״ש הרב דבר שמואל בתשובה סימן ק״ז יע״ש. וכמו כן נמי, אם נתעברה המנקת את הולד, שאז החלב שלה נפסד, והוא מזיק לולד, שתכף ומיד שהוכר עוברה, לא יניק עוד מהחלב לתינוק שהוא סם המות, ותגמלהו מן החלב. או אם הוא קטן ביותר, ישכור לה מינקת אחרת. וכ״ש וק״ו שתזהיר האשה הרבה מלבא לתוך פיה, מאכל פגול וטמא, שלא יהיה באכילתה שום איסור מתולעים וטרפות ונבלות, כמ״ש מור״ם בהג״ה ביו״ד סימן פ״א וז״ל, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים אסורים, וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו. וכתב שם הרב פר"ח, כי זהו סיבה מכמה בנים שיצאו לתרבות רעה והם עזי פנים שבדור, על שאכלו אמותיהם דברים טמאים. ומי לנו גדול בתורה כאלישע אחר, שיצא לתרבות רעה, מסיבה שעברה אמו על בתי עבודה זרה, והריחה מאותו המין (ואכלה), והיתה מפעפע בגופה כאירסה של סכינה (חכינה) יעש״ב. וגם יזהירו שלא לשמש מיטתם לאור הנר שגורם נזק לולד להיות נכפה. וגם שלא לשמש מיטתם בעוד הולד במיטה אחת. וגם שלא להניק את בנה, עד לאחר התשמיש שיעבור שעה אחת. גם יזהר שלא להפחיד את התינוק בדבר טמא לומר בא כלב וחתול ותקחהו. וכל כיוצא בזה, כי הסט"א נקראו בשמות כאלו, והוי כנותן לו רשות לבא לקחת התינוק. ושמעתי מאדם גדול מעשה נורא בזה כמ״ש הרב צפורן שמיר סימן י"א אות קפ״ט יע״ש.
ומכל מקום אם יצטרך לפעמים להוכיח וליסרם כשהם קטנים על אשר שברו או אבדו איזה דבר בפשיעה ובזדון, או עשה איזה דבר שלא כהוגן, לא יפחיד אותם לומר להם ולהגזימם ביתר הגיזם, הנני עושה לך כך וכך, ומצוה עליך לחכם שיכה אותך מכות גדולות וכד׳, אלא יכהו מיד, ושמאל דוחה וימין מקרבת. כי לפעמים ע"י שיגזים אותו יפחד הרבה, ודעתו של תינוק קצרה, ויבא לברוח או ליפול באחד מן הפחתים ומאבד עצמו לדעת, או יצא מדעתו לתרבות רעה ח"ו. ובמסכת שמחות פ״ב ה״ה אמרו וז״ל, מעשה בתינוק אחד מבני ברק, ששבר צלוחית (בשבת) והראה לו אביו באוזנו, ונתיירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו את רע"ק ואמר אין מונעין הימנו כל דבר, מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקהו מיד, או ישתוק, ולא יאמר לו כלום. ופירש הרב נחלת יעקב בפירושו שם וז״ל פירוש, שאביו הפחידו לשלם לו המאורע שאירע לו באזנו בדרך שמכין התינוקות ומושכים אותם באוזניהם כו׳ יע״ש. ולעניות דעתי נראה, שיש לגרוס והראה לו באצבעו, והיינו כדרך המגזימים לבניהם שרומזים ומנענעים באצבע, לרמוז שרוצה להכותו לאיים ולפחד. דאי באזנו, שמשך לו את אוזנו של תינוק, היינו נמי כאילו הכהו באוזנו, וכדרך שעושין כן האב לבנו, והרב לתלמיד שמושך את אוזנו. ואל יאמר אדם הנה הוא בן יחיד, ולמה אוכל נכה בו, שמא ח"ו יחלה וימות, או הוא זמן דבר ומגפה בר מינן, לא עת וזמן להוכיחו, כי אדרבא בזה שמייסרו, פעמים רכות, פעמים קשות, הנה הוא מדבק בחיים וחיו יחיה עם עוד רבות בשנים, כי אחר שיתגדל איך ינהוג מורא וכבוד לאביו ולאמו ועובר על מצות עשה של כבוד אב ואם דכתיב כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך, ואיך יזכה לאריכות ימים, אם לא במוכיחו בקטנותו. וכתב בספר אורך ימים שם בספר שבט מוסר פי"ז וז״ל, אמנם המורא והמוסר הזה, צריך ישוב הדעת, ולא חרון אף וכעס, שאמרז״ל לא יטיל אדם אימה יתירה על בני ביתו, ודע שכל מקום שאתה מוצא כעס ורוגז שם המזיקים מוכנים להזיק הש״י. ובפרט בזמן המגפה, שאז מצויין הרבה מזיקין, והמכה הכאה בכעס מכח המגפה מתדבקת עם המכה ההיא. ועיני ראו [דף נז] ולא זר. ולכן יהיה כל אדם מושל ברוחו ויהיה נזהר מאד מן הכעס. ואם צריך להטיל מורא על בני ביתו, יעשה תנועה כמי שכועס, אבל תהא דעתו מיושבת עליו, יע״ש. וכן במי יהיה מגמתו על בניו ובנותיו ובני ביתו, בזמן שיש דבר ומגפה בעיר, לא יבא ולא יהיה, לברוח למקום שאין חשש מגפה, או להסגר במקום אחד להיות עושה שמירה מעליא, לבל יצא לשוק וגם שלא ליגע עם שום בריה. וכמו כן אם יש חולי אבעבועות שיש לברוח לקטנים, וכמ״ש הרב של״ה. והנה בעתה בדורינו זה שהוציאו הרופאים רפואה לזה, לעשות הרכבה, והוא בדוק ומנוסה, יש לו לאב להשתדל בזה לעשות הרכבה לבנו ולבתו תכף כשהם קטנים, לבל יכה אותם החולי הנזכר. ולענין לעשות רפואה ההרכבה הלזו גם בשבת, עיין בספר זרע אמת ח"ג חיו״ד סימן קכ״ג דמסיק לאסור בשבת יע״ש. גם יחוס האדם על בניו ובנותיו ובני ביתו להטפל הוא בעצמו ובכבודו בכל צרכיהם, אף גדול כבודו יתר מאד. ובא וראה מי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה בחיר שבאבות, שהעיד עליו הכתוב, ויקחם ויעבירם את הנחל. ואמרו רז״ל והביאו רש"י בפירוש החומש, עשה עצמו כגשר, נופל מכאן ומניח מכאן יע״ש. והרי היו לו ליעקב אבינו ע״ה כמה עבדים, כמו שנאמר ויפרץ האיש מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים יע״ש, ועכ״ז הנהיגם הוא בכבודו ובעצמו, כאשר ישא איש את בנו, זהוא בעצמו לקחם כדכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל.
ואפשר שזהו רמז הכתוב בסדר עקב, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, דיש לדקדק, אומרו לדבר בם, דאי קאי על לימוד תורה, הרי הקדים קרא תחילה ואמר ולמדתם אותם את בניכם, ומהו לדבר בם. ונראה שבא לרמוז לנו הכתוב דבשני דברים יחמול איש על בנו, צורך הנפש בלימוד תורה ועבודה, וצורך הגוף להנהיגם בנחת רוח לעולם ולנשאם כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הוא הולך, כדכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל. אם כן זה אומרו ’ולמדתם אותם את בניכם, דהיינו כמשמעו, שמיידי בחיוב התורה שהוא צורכי הנפש, ואח"ך אמר לדבר בם, לרמוז לבחינה שניה שהוא צורך הגוף, והיינו פירושו לדבר בם, לשון הנהגה על דרך שמתרגם אונקלוס בלשון קיחה לשון דבר. וכן מה שאמרו בגמרא דבר אחד לדור כו’ יע״ש. והיינו כי הוא בעצמו יקחם וינהגם אותם, וינטלם וינשאם יחד, אבות על בנים ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך חיים.