תוכחת חיים פרשת וילך

פרשת וילך

י׳סתכל ה׳אדם ו׳ייראה ה׳פסוק הנאמר בפרשתינו בסדר היום, דפתח בלשון רבים, חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם, וסיים בלשון יחיד, כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך, לא ירפך, ולא יעזבך. וכתב הרב מופת הדור, בספר חומת אנך, לומר, דאם יהיה להם אחדות גמור שכולם נחשבים כאיש אחד, אז כביכול השכינה שורה עליהם, כמו שכתבו ז"ל על פסוק והוא באחד, והוא אחד, לא כתיב, אלא והוא באחד, שכשישראל הם באחדות, כביכול שוכן בקרבם. וזה שאמר אל תיראו ואל תערצו, והסגולה לזה הוא האחדות, והיינו דקאמר כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך, שתהיו באחדות כאיש אחד, ואז ה' הולך עמך לא ירפך ולא יעזבך עכ"ל. ועל פי זה נוכל לפרש קראי האמורים בפסוק אחר זה אשר כה תארם, ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא כי אין אלהי בקרבי, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. דהדקדוק מבואר, דפתח בלשון רבים הכא נמי באומרו מהם, וסיים בלשון יחיד ומצאוהו על כי אין אלהי בקרבי אשר עשה כי פנה, אכן בא לומר מה שאמרו ז"ל בבראשית רבה פרשה ל"ח ובילקוט הושע סי"ד על פסוק חבור עצבים אפרים, הגח לו. דאם ישראל הם באחדות, אפילו עובדי עבודה זרה, הקב"ה אינו מעניש אותם. על כל פנים הסגולה שיש דמשרה שכינתו כשהם באחדות, זה יגרע מהם, כיון דהמיר גוי אלהים, לא יתכן להשרות שכינתו עליהם. אם כן, זהו בעצמו מה שאמר קרא, ועזבתים, כמו שאמר הושע בההוא קרא הנח לו, דמניחם ואינו מעניש אותם, ולא תחשוב דהוא והסתרתי פני מהם דיחשבו לרבים ואין בהם אחדות, [דף קיד] אלא החידוש הוא, ואמר ביום הוא, הלא על כי אין אלהי בקרבי, דעם היותי באחדות, והיה ראוי שישרה שכינתו, עם כל זה ואנכי הסתר הסתיר פני לסלק שכינתי מהם אפילו שהם באחדות, יען כי פנה אל אלהים אחרים. נקוט מיהא, דאין אני מעניש אותם ואעלים עיני מהם, אך אינם ראויים שאהיה משרה שכינתי עליהם. ועל דרך זה נוכל להמתיק אומרו והיה לאכול, ואמאי תלה ענין ההסתר פנים בשעת אכילה, ותו מאי ביום ההוא דקאמר, תרי זמני, כאילו הוא יום ידוע, ואנחנו לא נדע, וגם בכתוב שלאחריו ועתה כתבו לכם, מאי ועתה.

וכדי לישב זה אביא אליך מה שראיתי דכתב בספר ערבי נחל דף ס"א ע"א וז"ל, ונספר לך מאמר רבי יהודה הלוי למלך הכוזרי, שכפי הנראה היה גם כן מכת הללו, ושאל לר"י הלוי איך אתם אומרים שבשבת יש אצליכם השראת השכינה, היתכן שעל ידי אכילה ושתיה ושאר תענוגים שאתם עושים בשבת על ידי זה יהיה השראת השכינה, ואדרבה האלקים רחוק מעניינים אלו, ואי אפשר שיהיה השראת שכינה, רק עפ"י הנהגותינו שאנו מובדלים ומופרשים מכל דברי עולם הזה, ומדבקים נשמותינו ומחשבותינו באלקות, על ידי זה נוכל להמשיך עלינו כח אלקי, והשיבו דרך משל, מלך אחד רצה באיזה פעם להתארח בעיר אחת. וכאשר נשמע לבני העיר דבר זה, היו שם שרים רבים ונכבדים, וכל אחד חפץ שהמלך ילין אצלו, והלך כל אחד וקישט את ביתו ברוב עשרו כפי יכלתו ובכל כחו, וחשב שעל ידי זה ייטב בעיני המלך ויתארח אצלו. והיה מחשב בדעתו, בודאי אצלי יהיה המלך. והשר הב' עשה עוד יותר וכן כולם, כל אחד קיבץ כל אשר ביכולתו ופיזר כל הונו ליפות את ביתו, כי לא נחשב כל הון ביתו, נגד מה שילין המלך אצלו, והיה כל אחד מחשב שבודאי אצלו יתארח המלך. אכן המלך שלח פקודה לאותה העיר לאיש אחד שאינו עשיר כלל. וצוהו לתקן את ביתו באופן כך וכך, שיעמיד במקום זה השלחן, ובמקומות אלו הספסלין, ודבר זה כאן, והכל בדברים פשוטים קטני הערך, וכאשר תעשה כך אתאכסן אצלך. ובהגיע פקודה זו נזדרז האיש בשמחת לבו ככל דברי המלך, לא נפל דבר אחד מכל אשר צוהו, ונתאכסן המלך אצלו. וכראות המלך טוב זירוזו של אותו האיש, ושאינו מתעצל בכל ציוויו, והבין שמחת לבו והכנעתו לפניו, אזי אחר איזה ימים שלח לו מאוצרות המלך לקשט את ביתו כיד המלך כדי שיתאכסן עוד אצלו. ואח"כ שאלו האיש את המלך מדוע הנחת בתים של כל השרים האלו אשר קשטו ופיזרו כל הונם, ונתאכסנת אצלי, וביתי ריקן מכל עושר. והשיבו, כי אלו השרים מצד שקשטו את ביתם היטב אמרו בלבם כי אני ראוי שיתאכסן המלך אצלי, מחמת שיפיתי את ביתי, נמצא נותנים גבול וקצבה לכבודי וגדולתי, ואלו היו אצלי וראו את כבודי ואת עשרי, היו יודעים שאין זה נחשב לכלום לערכי, ואם כן איך אתאכסן אצלם בחושבם שעל ידי מעט הונם אשר פזרו לכבודי ראויים הם וביתם שאהיה אצלם, לכן בחרתי בך שאתה לא פזרת שום עושר, ואתה מבין ויודע בעצמך שאין אתה כדאי לי, רק שעשית פקודתי וציווי מצד שצויתיך, ועל כל פנים יודע אתה שמה שנתאכסנתי אצלך הוא מצד חסדי וענותנותי, ובראותי שאתה נזדרזת במצותי, שלמתי לך מביתי כיד המלך, שאז תוכל להכין עצמך לכבדני מעט כראוי לפני המלך, מה שאין כן השרים האלו אף אם כולם פיזרו כל הונם, אין בזה די לכבדני, אפילו מעט מן המעט. והנמשל הוא, שהקב"ה מושב יקרו בשמים ממעל, וחפץ להשרות שכינתו על בני האדם, וכאשר נודע זאת לבני האדם, עמדו הפילוסופים שהם שרים ונכבדים בעיניהם מצד חכמתם כי נבונותם, וקשטו את ביתם שהוא מחשבותם נשמתם וחיותם ודבקו מחשבותם באלקות, וחשבו שעל ידי זה ממשיכים על עצמם, כח אלקי, ועל ידי זה יהיה להם השראת הנפש שישאר נפשם חי וקיים. ואמנם סכלים הם, כי איך אפשר שיתן אדם שכלו באלקות, כי אם יחקורו כל בני האדם, בחקירות ושכליות, לא יבינו ולא יהיה להם אפילו השגה מועטת באלקות, כי תכלית הידיעה, שנדע שלא נדעך, וכל מי שיתחכם יותר באלקות, אין חכמתו יותר מחבירו, רק שהוא מבין יותר מחבירו שאינו יודע, ממילא אותם הסכלים שדבקו נפשם בחקירות אלקות וטעו לחשוב שעל ידי זה ראוי שיאיר להם כח אלקי, ובאמת שקר בימינם כי על ידי זה לא יהיה להם השראת שכינה, מאחר שחושבים שעל ידי זה שעושים ראוי שישרה עליהם השכינה, ובאמת שכלם לאפס ואין נגד כבוד הבורא, ושכלם קטן מהכיל השגת כבודו, אפילו מעט. ואם השי"ת ישרה בהם, הרי הם יתנו גבול לגדולתו ויחשבו, כי באמת כבר השיגו אלקותו וגדלו, ולכן השי"ת מרחיקם ומואסם, ובחר להשרות שכינתו בעם ישראל בשביל שהם ממעטים עצמם ומכירים שפלותם, כמאמר רז"ל על פסוק לא מרובכם, ושלח להם פקודתו הוא התורה הקדושה וכתוב בה פשוטי הענינים שיתנהגו כך וכך בכל דיני התורה. וביום השבת תתענגו וכאשר אנו עושים זאת למען כבודו ולמען שצונו כך, הגם שאלו הדברים הם קטני הערך שהם עניני אכילה ושתיה, מכל מקום הוא מתאכסן אצלנו ואנו יודעים ומבינים שאין אנו ראויים לזה, וכאשר השי"ת רואה איש יהודי שמזדרז במצותיו לבלתי הפרם, אזי יערה עליו רוח הקודש ממרום, ואז על ידי רוח הקודש שבא מאוצר המלך, יוכל להשיג מעט גדולתו וכבודו, ואז יוכל להכין קצת א"ע שיהיה כבוד לבורא ית"ש, והוא אשר ע"י רוח הקדש משיג נסתרי התורה. נמצא אין דרך להשראת שכינה בנפש ולשום שלימות, זולתי על ידי התורה. והפילוסופים שקר נחלו אבותם הבל ואין בם מועיל עכ"ד.

אחר כל אלה הדברים נתבארו כוונת הכתובים בסדר היום, דכיון דעובדים עבודה זרה ונעשו כגויים, ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, המעלה שהיה להם דאני משרה שכינתי בשעה שאוכלים, ועתה שעבדו עבודה זרה, אני מנהיגם כסברת הגויים. ואמר ביום ההוא, ביום הנועד, שהוא שבת, כמו שדרשו על פסוק ימים יצרו ולא אחד בהם, דהוא שבת, וגם דרשו וביום השמיני, אפילו בשבת, ביום ההוא דהוא שבת דעושין סעודות שבת כדכתיב תלתא היום, ואמר ביום ההוא הלא כי אין אלקי בקרבי, דלא זו דרכו יתברך, לסלק שכינתו באכילה דיום ההוא, ואנכי הסתר אסתיר הכפל בא דאסלק שכנתי, בין בחול בין בשבת, [דף קטו] על כי פנה לאלהים אחרים, דנעשו כגוים. ולפי תורת גויים אעשה להם. ועתה, ואין ועתה אלא תשובה, דתחזרו בתשובה ושובו אלי ואשובה אליכם, ור"ת שימה בפיהם למען תיהיה הם אותיות לשבת, וכאומרם ז"ל מעולם לא זזה שכינתא מישראל אפילו בשבתות של חול (יש מבארים דהכוונה חו"ל היינו חוץ לארץ) ועוד טמון ברמ"ז, דלא ישורר על שלחנו כי אם בשבת דהוא מצוה, ולא בחול. וזהו הרמז שימה בפיהם למען ת'היה השירה הזאת לעד בני ישראל, לשב"ת, דאז ישיר ישראל שירות ותשבחות, וק"ל.

נחזור לדברי הרב ערבי נחל, דסברא זו של אומות העולם דאיך ישרה שכינתו בישראל מתוך אכילה, לא צדקו בדבריהם, דהרי איכא כמה דברים סגוליים שיש בישראל עם קדוש ונאמן שראויין שתשרה שכינה במעשה ידיהם, ואין לנו מספים לשבת בלבד, דחביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, שעל ידי המצוה ממשכין אור השכינה, ואזכיר קצתן ממה שבא לדעתי כעת.

א. על ידי מצות ציצית, כמ"ש רש"י בסוטה דף י"ז ע"א, שהתכלת דומה לים, בא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית, כאילו הקביל פני שכינה. יע"ש. ב. כל המדבר סניגורייא על ישראל, כמ"ש בתנחומא, וילקוט, וראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ד.

ג. כתב רבינו בחיי סדר שמות על פסוק אהיה שלחני אליכם וז"ל, לא גלה להם בשמות אלו, כי אם הכח הנאצל להם שהוא פנימיות הרחמים, וקרא אותו אהיה, וגלה אותו ליחידי הדור, אותם שהיו מוסרין עצמן על הצבור, והיו סובלים המכות בשעבוד החומר והלבנים כדי להקל עול אחיהם, וכבר זכו למעלה גדולה במתן תורה שכתוב בהם, ויראו את אלקי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, והם הם שזכו עתה לידיעת שם אהיה וכו' יע"ש.

ד. ועוד אמרו, בזמן שאתה מכתת רגליך ממדינה למדינה, תזכה לראות פני שכינה,

זוה"ק סדר פנחס ברעיא מהימנא דף רמ"ז ע"א.

ה. מה שאיתא בסוף ברכות כל היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש, ומבית המדרש לבית הכנסת, זוכה ומקבל פני השכינה. שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון, יע"ש.

ו. כשעושים רצונו של מקום דכשכולם חוטאים אין פמליא שלו מתקיימת ואיכא

סילוק שכינה כמו שאמרו רז"ל ורש"י סדר ויקרא, את פני הפרוכת, ויקרא ד' אוצר החכמה י"ז יע"ש.

ז. כשאינן נשבעין לשקר, דבעון שבועת שוא, השכינה מסתלקת, ומרובה מדה טובה.

ח. כשדנים דין אמת לאמיתו כמו שאיתא בפרק קמא דסנהדרין דף ז' ועיין שבת דף קכ"ז.

ט. כשנזהרים שלא להכשל באיסור נידה, כמבואר בזוה"ק סדר שמות דף ג' ע"א, דתלת אינון דדחיין שכינתא מעלמא וכו' יע"ש.

יוד. דאיתא בסוטה דף י"ז, איש ואשה שזכו שכינה ביניהם.

יא. מה שאמרו בבבא בתרא דף ס' הרואה דבר ערוה ואינו נהנה ממנה, זוכה ומקבל פני שכינה.

יב. מה שאמרו בתמיד דף ל"ב כל העוסק בתורה בלילה, שכינה כנגדו. וכן תנן באבות, בעשרה שיושבין, אפילו שלשה, ואפילו שנים, ואפילו אחד, כיע"ש.

יג. כשיש משפחות המיוחסות בישראל, כמו שאמרו בקדושין דף ע"ח.

יד. העושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמשיא בתו לתלמיד חכם, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, כמו שאמרו בכתובות דף קי"א.

טו. מה שאמרו בשבת דף קי"ז אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה. נמצא דאדרבה בשמחה של מצוה איכא השראת שכינה. ולא יש שמחה של מצוה כמו שבתות וימים טובים. וזהו הטעם מה שאמרו בנדרים דף ל"ח דאין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר, ובעל קומה. דמכל הצדדים אין בו שום עצבות, ותמיד שמח וטוב לב. ובכל זאת העיקר תלוי שלא יביא עצמו לעשות בשום אופן צד חילול ה'. דאז יחרה אף ה', ויסלק שכינתו, ויסיר השגחתו מעל ישראל, כמו שאיתא בס' מדר"ש פרק ה' יע"ש. ובכן מצוה לאודועי הדברים דאיכא בהו חילול ה' כדי שיהא האדם זהיר וזריז בהם שלא יכשל בשום אחד מהם. ואיתא ביומא דף פ"ו היכי דמי חילול ה', שלומדים מגברא רבה לזלזל בגזל. איכא דאמרי כל שחבריו מתביישין משמועתו. וראה נועם דבריו של הרב דבש לפי מערכת ח' אות טו"ב מה שכתב בזה. ומצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ביטל על חילול ה'. כמו שאיתא במדרש שוחר טוב סימן כ"ז, ובויקרא רבה, וילקוט משלי סימן ל'. וכשהוא ברבים לא חסך לו הכתוב מפני קידוש ה', רש"י סדר חקת על פסוק יען לא האמנתם בי יע"ש. וכתוב בספר החסידים סימן תתכ"ט דבר שאסור לגוים כגון בהמה שנרבעה, אסור לישראל לאכול, משום חילול ה' ע"כ. והדיין המקלקל את הדין והמשקר במשקלותיו מחלל את ה' כמו שכתב רש"י סדר קדושים על פסוק לא תעשו עול במשפט, יע"ש. וכן כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העוה"ב כמ"ש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג'. וראיתי למהרש"א בפרק קמא דקדושין דכתב דבחילול ה' מ"ש דאין חילוק בין שוגג למזיד, לא על העונש, כי אם על שנפרעין מיד ואין מקיפין, עד שיעשה מצוה אחרת, כדי לדחות העבירה, ועי"ש בהרי"ף. ואמר רבי יהודה האי צורבא מדרבנן דמרוי, קרינן עליה נזם זהב באף חזיר, ולא עוד אלא שמחלל שם שמים, כמו שאיתא בזוה"ק סדר וירא דף ק"י ע"א. ואיתא בספר החסידים סימן תתקנ"ג אי איכא חילול ה' אם לא תעשה מלאכת המצוה על ידו, אז יתבטל מלימודו, אעפ"י שאפשר לעשותו ע"י אחרים, יע"ש. וכל המבזה כבוד אביו, הרי זה מחלל את השם כמו שכתב רבינו בחיי סדר ויחי יע"ש. ועיין בבראשית רבה גבי אברהם אבינו ע"ה ריש סדר לך לך ומה שכתב מהרש"י שם. וחילול ה' אחד, דוחה מאה תפלות, כמו שאמרו רז"ל הביאו הרב שני לוחות הברית דף קצ"ה ע"ב. והמקבל צדקה מן הגוים, איכא חילול ה' כמו שכתב רש"י ז"ל בסנהדרין דף כ"ו ע"ב וכן כתב הרנ"י שם, ועיין בלבוש ביורה דעה רס"י נד"ר. גם הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסייא בלא הנאה שיש לו, כמבואר בראב"ע סדר יתרו, על פסוק לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, וע"ש. וזהו פשטיה דקרא בסדר קדושים, ולא תשבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם ה' אלקיך, אני ה'. וק"ל. וכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה י'. דהעושה עבירה להכעיס, מחלל את השם, [דף קטז] ועל זה נאמר בשבועת שקר וחללת וכו'. וכן כתב בספר המצות בלאוין סימן ס"ג. והחינוך סימן שי"ד, בלאו דלא תחללו את שם קדשי, שכשיעשה האדם עבירה בלי תאוה והנאה, אבל כיון בפעולתו למרד ופריקת עול מלכות שמים, הרי זה מחלל את ה'. ולפיכך אמר לא תשבעו בשמי לשקר וחללת, כי זה מכוין להכעיס ואין הנאה בזה. גם הרא"ם בספר יראים סימן שי"ד, דשבועת שוא ושקר, חילול ה' הוא, יע"ש. וכן כתב מז"ה הגדול חק"ל ז"ל בחיו"ד ח"ג סימן ס"ח, דכל שבועה לשקר הוי חילול ה', והיינו העובר עבירה להכעיס שאין לו שום הנאה, יע"ש. ורז"ל ורש"י סדר אמור על פסוק ולא תחלל, לעבור על דברי מזידין וכו'. וכן כתב רש"י פרשת קדושים על פסוק ולא תחללו את שם קדשי. וכתב הרב ש"ך על התורה סדר אמור וז"ל, ולא תחללו את שם קדשי כשאתה עושה המצוה שלא לשמה, לשום פניה, הרי אתם משתמשים באותה מצוה לצורככם בשביל אותה פניה, ואם כן הרי אתם מחללים ח"ו שם הוי"ה, שהמצוה היא שמו של הקב"ה. מצוה, מיץ בא"ת ב"ש י"ה, הרי שם הוי"ה ב"ה, יע"ש. ורש"י בסדר בהר על פסוק גאולה תהיה לו, כתב, ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבוא עליו בעקיפין, דהוא חילול ה'. והמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל ה' כמו שאמרו רז"ל ורש"י ר"ס משפטים. וכתב התשב"ץ ח"ד סימן טו"ב, שהוא עונש מיתה בר מינן, כדכתיב אם יכופר, וכדרשת רז"ל יע"ש. והגורם לאבד ממונם של ישראל ביד גוים, הוא חילול ה', כמו שכתב מהריק"ו ז"ל ריש שורש ק"ע. והמחלל את ה' דמיתה מכפרת, כתב הרב חומת אנך בישעיה סימן כ"ב, דצריך שיבא בגלגול למות ב' פעמים, יע"ש.

ואשרי אדם דנזהר שלא לחלל ה, אפילו כי השעה דחוקה לו, ואדרבה מקדש שמו ברבים, דחילול ה', מיתתו כפרתו, ואילו המקדש שם שמים יחתם לחיים.