תוכחת חיים פרשת ויחי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סדר ויחי

י'לך ה'אדם ו'יבקר ה'חולים. כי היא מצוה רבה עד מאד, כמו שאמרו במסכת מציעא דף ל' ע"ב, דתני רב יוסף, והודעת להם, זה בית חייהם. את הדרך זו גמילות חסדים. (אשר) ילכו זה בקור חולים. בה, זו קברה. ואת המעשה, זה הדין. אשר יעשון. זו לפנים משורת הדין. אמר מר (אשר) ילכו, זה בקור חולים. היינו, גמילות חסדים. לא נצרכה אלא לבן גילו, דאמר מר, בן גילו נוטל אחד משישים בחליו, ואפילו הכי, מיבעי ליה למיזל לגביה, ע"כ. ונראה לפרש דרך רמז, שדרשו אשר ילכו, זה ביקור חולים, כי אותיות אשר ילכו במילואן, אילף שיין ר'יש יוד לימד כיף ו'יו, בגימטריא, ז"ה רמ"ז מצו"ת ביקור חולים בדקדוק. ונראה עוד לומר, דהוציא הכתוב מצוה זאת של ביקור חולים בלשון הליכה, דלאו דוקא להיות אדם עומד שם בבית החולה, אלא אם יצטרך איזה שירות לצאת ולבא, פעמים רבות בשווקים וברחובות כדי לבקש רופא או איזה תרופות וסממנים, או לבקש איזה דבר לתועלתו באיזה צד ואופן, בכל מיני שירות, צריך הוא לילך ממקום למקום. ונמצא דגם ההליכה נמי, הוי בכלל מצות ביקור חולים. ולזה היינו דאפקיה קרא אשר ילכו, זה ביקור חולים המצוה עצמה, בלשון הליכה. אי נמי יש לפרש, דנקט קרא מצות בק"ח (ביקור חולים) בלשון חיוב הליכה, כדכתיב אשר ילכו, זה בק"ח, עם מה שאמרו בנדרין דף ט"ל ע"ב, תניא, ביקור חולים אין לו שיעור. סבר רב יוסף למימר, אין לו שיעור למתן שכרה, אמר ליה אביי, וכל המצות מי יש שיעור למתן שכרן והתנן, הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. אלא אמר אביי, אפילו גדול אצל קטן. רבא אמר, אפילו מאה פעמים ביום. תניא נמי הכי, ביקור חולים אין בו שיעור, אפילו גדול אצל קטן, ואפילו מאה פעמים ביום, ע"כ. הרי דעיקר חיוב מצות בק"ח, הוא שילך וישוב לבית החולה לבקרו, אפילו מאה פעמים ביום. לכן שפיר קא דריש מאשר ילכו, זה בק"ח, דכל עיקר המצוה עצמה, הוא ההליכה לבית החולה לידע בשלומו, והוא ברור. וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבל פרק י"ד הלכה ד', והש"ע יו"ד ריש סימן של"ה וז"ל, בקור חולים מצוה על הכל, ואפילו גדול, מבקר את הקטן. ומבקרים הרבה פעמים ביום. וכל המוסיף, הרי זה משובח, ובלבד שלא יטריח את החולה, יע"ש. והיינו, כי לפעמים מצטער החולה בבא אליו אדם לבקרו, כי רוצה לאכול ולשתות איזה דבר, או רוצה לנטות ימין ושמאל, או לעשות צרכיו, והוא מצטער ומקפיד על האדם הבא אליו. כי כן, הנכון והישר הוא, להיות הבא לבקר את החולה, נוהג בקלות, ולא בכבדות, שלא להכביד עליו. וכשיכנס אצל החולה, יראה כפי הסברת פנים שיעשה לו החולה, כן יתנהג עמו. ולפעמים שצריך לדבר דברים רכים כדי להפיג צערו. וכמ"ש הרב מהר"ש בן ג'יברול ז"ל, באזהרות. ואת אבלים תנחם, ואת החולים תשיחם. והיינו, כשיראה שהחולה הוא מתענג בשומעו את דבריו, ויש לו הנאה בדבריו, ולפעמים שהוא לאידך גיסא, דאדרבא קץ בשומעו הדברים, ואינו רוצה לשמוע קול דברים, על כן יהיו דבריו מעטים. וגם יהיה המבקר עצמו, פניו שמחות. וידבר דברים, בשמחה ולא בצער, כדי שלא יחליש דעתו של חולה. והכל לפי החולה, והחולי. ולפי מה שהוא אדם, להיות שוקל הכל בכף מאזנים, בענין הביקור, שלא יהיה על החולה למשא כבד. [דף פה] וגם ליזהר בעת הביקור כמ"ש בגמרא, שם בנדרים דף מ' ע"א, אמר רב (ששת) שישא בריה דרב אידי, לא ליסעוד איניש קצירא, לא בתלת שעי קדמייתא, ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מרחמי. תלת שעי קדמייתא רווחא דעתיה, בתרייתא תקיף חולשא, יע"ש. ואע"ג שכתב מהרי"ל סימן קצ"ז, והביאו מור"ם בהגהה שם ביו"ד סימן של"ה, דשונא יכול לבקר החולה. ומור"ם בהג"ה שם השיב, שאינו נראה לו, אלא, לא יבקר חולה, כו', יע"ש. הרי הרב מטה משה בהלכות בקור חולים פ"ב, הביא מ"ש בגמרא שם בנדרים, דף מ' ע"א, רבא, יומא קדמאה דחליש, אמר להון, לא תיגלו לאיניש, דלא ליתרע מזליה, מכאן ואילך אמר להון פוקו ואכריזו בשוקא, דכל דסני לי, ליחדי לי וכתיב בנפול אויבך אל תשמח. ודרחים לי, ליבעי עלי רחמי. וכתב וז"ל מכאן הוכיח מהרי"ל בתשובה סימן קצ"ז, דיכול השונא לבקר דאדרבא מצוה טפי לבקר, מאיניש אחרינא, דכופה את יצרו. והאריך בראיות, אף כי חכם אחרון חולק עליו, נראין דבריו. וכן נכון לעשות אם כונתו לשם שמים, עכ"ל, ובודאי דמ"ש הרב מטה משה כי חכם אחרון חולק עליו, נראה דהיינו מ"ש מור"ם ז"ל.

ולע"ד נראה לעשות פשר דבר, דהיינו, אם יהיה האופן שהיה [סיבת השנאה, [מחמת] שהחולה התריס נגד הבא לבקרו, ושהוא עלוב ממנו, ועכ"ז [המבקר] מוחל על עלבונו, וכופה את יצרו, ומבקרו, ומעביר על מדותיו. בודאי הגמור כי טוב ויפה לעשות כן, ואדרבה הוא עושה נחת רוח לחולה בשמים ובארץ, להסיר ממנו השנאה, וגם להסיר מעליו עונש עונו שהיה ראוי לו, בעבור שהקניט לחבירו, והוי חסד גדול וטובה גדולה בזה, נוסף על מצות בקור חולים עצמה. אכן אם העניין להפך, שהמבקר, הוא שחטא כנגד החולה, א"כ בבא אליו עתה לבקרו, יש חשש פן יראה אותו ורע בעיניו, ויבא לידי כעס, ויכבד עליו החולי. כי כן זאת העצה היעוצה, להקדים ולשלוח תחילה שליח לתווך השלום בינו לבין החולה, ובתר הכי ילך גם הוא, ויבקש ממנו מחילה, ויעשה שלום עמו. וכ"כ הרב באר היטב שם ביו"ד סימן של"ה סק"ב בשם ספר החיים, יע"ש. ועיין מ"ש בעניותי בחידושי ליו"ד, שם בס"ד.

ובכלל מצות בקור חולים הוא, כשנכנס לבית החולה לבקר, שיכבס וירבץ לפניו, ויתקן המקום כדי שיהיה נקי ובר, כדי שימצא נחת רוח החולה. וכמ"ש שם בגמרא בנדרים דף מ' ע"א, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו ורבצו לפניו, חיה. א"ל רבי חייתני. יצא רבי עקיבא ודרש, כל מי שאינו מבקר את החולה, כאלו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה. וכל שאינו מבקר את החולה, גורם לו שימות. מאי גרמא, אלימא כל [המבקר את החולה] מבקש עליו רחמים שיחיה. וכל שאינו מבקר את החולה (גורם לו שימות) מבקש עליו רחמים שימות, סלקא דעתך, אלא, כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים כי לפעמים, יצטרך החולה למהר שלח חיש מהרה על איזה רפואה לבקש יפה שעה אחד קודם, ואם יתמהמה, יכביד עליו החולי וימות. וזהו, אפילו בעשיר שהוא חולה, שצריך לזרז הרבה, הגם כי יתן החולה כל הון ביתו, כ"ש אם הוא עני שצריך להוצאת ממון, כאלו מחיהו. ולהפך הוא שופך דמים. וכמ"ש בזוה"ק סדר בשלח דף ס"א ע"א וז"ל, ד"א אשרי משכיל אל דל, כמה תקיפא אגרא דמסכנא קמיה דקב"ה. אמר רבי חייא, תווהנא על האי קרא דכתיב כי שומע אל אביונים ה', וכי לאביונים שומע, ולא לאחרא. אמר ר"ש, משום דאינון קריבין יתיר למלכא, דכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ולית לך בעלמא דאיהו תביר לבא, כמסכנא. תו אמר ר"ש, ת"ח, כל אינון בני עלמא, אתחזיין קמיה קב"ה בגופא ונפשא, ומסכנא לא אתחזי, אלא (בגופא) בנפשא בלחודוי, וקב"ה קריב לנפשא, יתיר מגופא. מסכנא חד, הוה בשבבותיה דרבי ייסא, ולא הוה מאן דמשגח ביה, והוא הוה אכסיף ולא תקיף בבני נשא. יומא חד, חלש, [ופירושו כי עני אחד היה בשכנתו של רבי ייסא, ולא היו משגיחים עליו בני אדם, והוא היה מתבייש לתבוע, ובתוך כך נחלש.] עאל עליה רבי ייסא, שמע חד קלא דקאמר טילקא טילקא הא נפשא פרחא גבאי, ולא מטו יומוי, ווי לבני מתיה דלא אשתכח בהו דיתיב נפשיה לגביה. קם רבי ייסא שדי בפומיה, מיא דגרגרין אפותא דקונטא, איתבזא זיעא באנפוי, ותב רוחיה לגביה. לבתר אתא ושאיל ליה, א"ל, חייך רבי, נפשא נפקת מינאי, ומטו לה קמיה כורסייא דמלכא, ובעאת לאשתארא תמן, אלא דבעה קב"ה לזכאה לך ואכריזו עלך, זמין הוא רבי ייסא לסלקא רוחי לאתקשרא בחד אידרא קדישא דזמינין חבריא לאתערא בארעא, והא אתקינו תלת כרסיא דקיימא לך ולחברך. מההוא יומא הוו משגיחין ביה בני מתא, עכ"ל.

עיניך הרואות מדברי הזוהר הקדוש הללו, דכמה צריך האדם ליזהר בחולה. ובפרט היותו עני, להשגיח בו. כי לולא רבי ייסא דקדם וזכה ונתן לו מיא דגרגרין לרפואה, כבר היה מת ההוא עני, וכאלו עבר ובטל מן העולם, והיה העונש ניכר על כל בני העיר, שלא שמו עין השגחתם עליו, כמ"ש בזוה"ק, ווי לבני מתיה דלא אשתכח בהו דיתיב נפשיה לגביה. א"כ הוי ממש, מ"ש בגמרא, כל מי שאינו מבקר את החולה, דהוי כאלו ש"ד, דהוי ש"ד, כי אם אינו מבקר את החולה ואינו משתדל ברפואתו, ובפרט אם איש עני הוא, הרי היה מת, והיה להם לבני העיר עונש מיתתו של זה, כי שפכו דמו, שלא השתדלו ברפואתו.

ומכאן אזהרה גדולה בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, מקום שישראל מצויין שם, שיהיה להם לראשי עם קדש העומדים על הפקודים, שיהיה להם רופא קבוע, להיות רופא בחנם אין כסף, לחולים עניים, ולהמציא להם רפואות וסממנים ושקויים, כדי לרפאתם. וגם השגחה אחרת פרטי, כשיתחילו החולים להבריא, שיתנו להם מחיה ומזון, בשר עוף ואורז וכיוצא, ממאכלים קלים יפים וטובים, עד שיבריאו לגמרי, כי לפעמים, מחמת כי אין להם מנוח הראוי להם בתחילת בריאותם, ואוכלים מאכלי עניים, פת חרבה ודגים מלוחים וכדומה, יחזור להם החולי ח"ו, ויהיה בסכנה, וימות מסיבה זאת. [דף פו] ועל ראשים שבכל עיר, מוטל עליהם להיות השגחתם על זה, שלא יבואו להיות גרמא בנזיקין להיות שופך דמים, רח"ל. ולקונן עליהם, ולהיות צווחים מן השמים על בני העיר באמור להם, ווי לבני מתיה דלא אשתכח בהו מאן דיתיב נפשיה לגביה. ובודאי הגמור, דחיוב יש מן התורה, במצות ביקור חולים, בין בגופו בין בממונו. כי הרי הוא בכלל השבת אבדת גופו, כדתניא בבריתא בסנהדרין דף ע"ג ע"א, מנין לרואה את חברו, שהוא טובע בנהר כו', שהוא חייב להצילו. ת"ל, לא תעמוד על דם רעך. ופריך, והא מהכא נפקא, מהתם נפקא, אבידת גופו מנין, ת"ל והשבותו לו. ומשני, אי מהתם, הוה אמינא, הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי, אימא לא, קמ"ל. ופרש"י אבידת גופו, כגון, נטבע בנהר, מנין שאתה מצווה על השבתו, ת"ל, והשבותו לו. קרא יתירא הוא, למדרש, השב את גופו לעצמו. הני מילי בנפשו, אם זה הרואה יכול להצילו, יצילהו, קמ"ל לא תעמוד על דם רעך, על עצמך משמע, אלא, חזור על כל הצדדים, שלא יאבד דם רעך. וכתב שם הרא"ש סימן ב', והניצול, חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו, היכא דאית ליה ממונא לניצול, כו' יע"ש. נראה, דאם אין לו ממון לניצול, שהוא איש עני, עכ"ז מחוייב להציל בממונו משום לא תעמוד על דם רעך. וכן נראה מדברי הטור ח"מ סימן תכ"ו. וסיים שם, ואם מצילו כאלו קיים עולם מלא, יע"ש. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן נשמת כל חי, ח"ב חח"מ סימן מ"ח ויע"ש.

א"כ אפוא תורה יוצאה, כי חייבים כל ישראל אשר בכל מקום, כשיש איזה חולה בעיר, שהוא עני, לעשות לו גביה גדולה לתת כל אחד ואחד כפי יכולתו, כדי שיהיה לחולה די סיפוקו. כי לא לצורך רפואתו בלבד, שזהו חיוב מד"ת משום לא תעמוד על דם רעך, כמ"ש בגמרא, אלא שיבקשו אופן שיהיה לו קצבה לשבוע, כדי לפרנס אנשי ביתו. כי איך יוכל להבריא את גופו להתרפא מחולייו, מראות ברע, בהיותו רואה בניו ובני ביתו מוטלים ברעב, ועוללים שאלו לחם, פורש אין להם, והוא מוטל על ערש דוי, כי בודאי רחוק הדבר שימצא תרופה למכתו, בהיות חושב בצרת עניותו, במה יתפרנס, כי הן בעודינו חי ובריא והולך על רגליו, אינו יוצא ידי חובה, לפרנס ביתו. וכ"ש עתה שהוא חולה בירכתי ביתו, ואינו יכול לצאת ולבא להביא טרף לביתו. ועוד רעה חולה, כי ניתוסף לו הוצאה יתירה, הן בענין צורך רפואתו, הן בבני אדם הנכנסים והיוצאים. ועל דרך משל הדיוט שאומרים, בית החולה היא נאכלת מהאש ואינה נשמעת ב"מ, ומה יעשה אותו החולה אשר נמצא בצרה גדולה ומצוקה כזאת, ווי מברא, ווי מלגאו. ואין כל מאומה בידו. ואם כן על כל אלין דהוו, צריכים עשירי עם אשר בכל מקום, כי בהתודע להם שיש חולה עני בעיר רח"ל, ובפרט אם הוא עני חשוב מיוחס ושירד מנכסיו, וכ"ש אם הוא ת"ח, שצריכים הם להתנדב בתחילה לעשות גביה גדולה, ולקבץ על הגב'אות ע"י גבאי אחד מקרובי החולה, שיהיו המעות בידו, לתת לו ממעות נדבה הלזו די ספוקו, סך קצוב לכל שבוע ושבוע, כדי שיתפרנס בכבוד גם לאנשי ביתו, ולא יהיה צער ודאגה גדולה בשביל מזונותיו, ותתיישב דעתו עליו, עד שיבריא לגמרי.

ועל טוב יזכר שמו אחד מעשירי עירנו ה"י, כי זה דרכו דרך הקודש, כשיהיה איזה ת"ח חולה, תכף הוא מבקש לעשות המצאה כדי לעשות גביה גדולה. וגדול המעשה ע"י או ע"י אחרים בעזר וסיוע משלו, באופן שיקבלו כל הנדבות על ידם כשיעור אלף אריות או יותר כפי צורך החולה, והוא על נדיבות יקום, להיות הוא נותן חלק בראש, וחוזר ונותן כמה פעמים עד שיבריא, כדי שממעות נדבה, יתנו לו קצבה בכל שבוע, מה שצריך להוציא כדי מזונותיו, אשריו ואשרי חלקו. כי יש בזה כמה מצות גדולות, צדקה, וגמילות חסדים, וביקור חולים, ומחזיק ביד לומדי תורה. באופן שיהיה לו לאדם לרחם על חבירו כשהוא בצער, ובפרט כשהוא חולה, להשגיח עליו בעין חמלתו כדי להעמידו ממיטתו, בין בגופו בין בממונו. ואיכא מצות עשה דהשבת אבידת גופו מוהשבותו לו, וגם מצות לא תעשה, לא תעמוד על דם רעך, ומעלה עליו הכתוב, כאלו קיים עולם מלא, וכמ"ש הטור ז"ל.

עוד צריך ליזהר האדם לבקש רחמים על חבירו כשהוא נתון בצרה, באיזה אופן שיהיה לו צרה וצוקה, וחולאים רעים ויסורין רבים, ובפרט כשהוא חולה, להתפלל לה' ולבקש עליו רחמים. הלא"ה, נקרא חוטא. וכמ"ש בפ"ק דברכות דף י"ב ע"ב, אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש, נקרא חוטא, שנאמר חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. אמר רבא, אם ת"ח הוא, צריך שיחלה עצמו עליו. מאי טעמא, אילמא משום דכתיב, כי קשרתם כולכם עלי, ואין חולה מכם עלי, דילמא מלך שאני, אלא מהכא, ואני בחלותם לבושי שק, ע"כ. הרי שלכל העם כשנתון בצרה, יש לו לבקש עליו רחמים ולהתפלל עליו, כ"ש אם הנתון בצער הוא חולה, והוא ת"ח, שצריך כל כך לבקש רחמים עליו, בהפצרה גדולה, עד שיחלה בעבורו. ומזה נתפשט המנהג בעירנו ובכל מקום שישראל מצויים שם, דכשיש איזה חולה ב"מ, שמקבצים ת"ח כל בי עשרה, ולפעמים כל הת"ח שבעיר ללמוד בעדו ולהתפלל עליו. ואם יש לחולה יכולת בידו, הוא נותן נדבת מתן דמים לת"ח הלומדים וצדקה לעניים, ויכולה שתגן, תורה וצדקה ותפילה שמקרעים גזר דינו של אדם. וכבר אמרו בגמרא בבבא בתרא דף קט"ז ע"א, דרש רבי פנחס בר חמא, כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. וכתב הרב נ"י ז"ל, וז"ל זה הביא בגמרא אגב גררא כתבתיה, דמנהג זה בצרפת שכל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו יע"ש, הרי דמנהג זה, היה בצרפת, לילך אצל חכם, לקיים דברי חז"ל. ואפילו דהיינו טעמא, שמבקש מהרב התופס ישיבה, שיש לו זכות תורה דרבים, דמסתמא בישיבה, יש עמו ת"ח ותלמידים רבים, וגם זכות הרב גדול מצד עצמו, כי יש לו זכותו וזכות תלמידיו כמ"ש רז"ל ע"פ ענני ה' ענני, ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי, יע"ש. [דף פז] ונראה דדייק קרא לומר, ואיש חכם יכפרנה, לשון כפרה ממש כפשוטו, ולא כמ"ש רשב"ם לשון קינוח כיע"ש. ונ"ל לפרש ע"ד מ"ש בתנא דבי אליהו, והובא בילקוט סדר ויקרא ע"פ ואם תקריב, דהתלמידי חכמים הם כפרה לישראל בכל מקום מושבותם, וקי"ל, דאין מיתה בלא חטא, לכן הת"ח שמבקש עליו רחמים ומכפר על חטאיו, זו היא סיבה שיחיה ולא ימות, וק"ל.

עוד מצינו במעלת המבקר את החולה מה שאמרו בגמרא בנדרים, אמר רב, כל המבקר את החולה, ניצול מדינה של גהינם, שנאמר אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'. אין דל, אלא חולה, שנאמר, מדלה יבצעני. אי נמי מן הדין קרא, מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר כו', אין רעה, אלא גהינם, שנאמר כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה. ואם ביקר מה שכרו, מה שכרו, כדאמרינן ניצול מדינה של גיהנם, אלא מה שכרו בעולם הזה, ה' ישמרהו ויחייהו, ואושר בארץ, ואל תתנהו בנפש אויביו. ה' ישמרהו, מיצר הרע. ויחייהו, מן היסורים. ואושר בארץ, שיהיו הכל מתכבדים בו. ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו רעים, כנעמן שריפו את צרעתו, ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם שחילקו את מלכותו, עד כאן לשונו. ונראה לעניות דעתי, לתת טעם, אמאי על ידי שמבקר את החולה ניצול מגהינם ומיצר הרע, והוא על פי מה שאמרו בזוה"ק סדר בשלח דף ס"א וז"ל, רבי יאודה פתח ואמר, אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. האי קרא אוקימנא ליה, בשעתא דבר נש שכיב בבי מרעיה, הא איתפס בטרוניא דמלכא, רישיה בקולרא, רגלו בקופסירין, כמה חילין נטלין ליה מהאי גיסא ומהאי גיסא. שייפוי כולהו בדוחקא מגיחין אילין באילין מיכלא איתעדי מיניה. בההוא זמנא פקדין עליה אפוטרופא, למילף עליה זכות קמי מלכא, דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף בההיא שעתא. זכאה חולקיה דבר נש דעאל עליה וכו' למילף ליה, אורחוי דחיי, לאתבא ליה קמי מאריה, כדין איתעביד אפטרופסא עליה לעילא. מאי אגריה, ביום רעה ימלטהו ה', עכ"ל, הרי נראה דעיקר מצות בק"ח לבקר את החולה, הוא ללמדו דרכי התשובה, שישוב מכל חטאת האדם, אשר חטא. וע"י שזוכה שהחולה ישוב בתשובה, ממילא גם הוא מכניע את עצמו להיות שב, ויהיה נאה דורש ונאה מקיים. ומה גם בראותו את החולה מתגלגל בצערו, כי בודאי נשבר לבו בקרבו, ובכן ע"י התשובה והכנעתו שעושה, שהכניע את יצרו הרע, א"כ הרי הוא זוכה ע"י התשובה לינצל מדינה של גהינם ומיצר הרע. א"כ זהו שכרו, כי ביום רעה ימלטהו ה' דהיינו להצילו מגהינם, וגם ה' ישמרהו מיצה"ר, כאמור. וזה נראה טעם כעיקר, למנהג עירנו אזמיר יע"א, שנהגו אנשי חיל יראי אלהים, החברים של חברה קדושה של בקור חולים העי"א, לומר דרך רמז לחולה, שיאמר סדר מודעא ולהתודות. וכן ראיתי כתוב בפנקס הסכמות עירנו אזמיר יע"א, שלא ילכו החברים לבקר, עד שיקבל החולה בתחילה לומר סדר המודעא יע"ש. דה"ט כמ"ש בזוה"ק, כי עיקר מצות בק"ח, הוא לעורר לב החולה שיחזור בתשובה, ובפרט כשהיא מאהבה וברצון גמור, כי בודאי מביא רפואה לו, ולכל באי עולם עמ"ש ביומא דף פ"ז, וגם ע"ש דגדולה תשובה שמארכת ימיו של אדם, ועת שערי רצון להפתח בעת ובעונה הזאת דצריך רפואה וחיים, כי הוא דבר גדול ליקרע רוע גזר דינו, וא"כ אל ידאג החולה בזה, וגם בני ביתו אל יצטערו ויחושו בזה, כי ח"ו לא מסמנא מילתא, דאדרבא בזכות זה, רפואה קרובה לבא. ורבים אמרו מודעא והתודו את עונם ונתרפאו, וחיו יחיו עוד רבות בשנים, ועם בגבורות. וכן נמי, אם יהיה לחולה, שחירף איזה אדם או חטא כנגדו, בין בגופו בין בממונו, תכף יש לו לחולה, שישלח אדם לשאול ממנו מחילה, ואם לאו אדעתיה של חולה, לזה אני אומר, כי על בניו ובני ביתו וקרוביו שיודעים מזה, המה יעמדו בעדו לבקש מאותו אדם מחילה בחסד, שימחול, כדי שלא יהא ח"ו איזה קטרוג לחולה, בעת ובעונה הזאת. וכ"כ לאידך גיסא, אם חטא אדם כנגדו של חולה, יהיה מעביר על מדותיו וימחול לו, כדאמר רבא בפ"ק דר"ה די"ז ע"א כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר, נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, כו'. ומייתי שם מעשה שהיה כך היה, רב הונא בריה דרבי יאושע חלש, עאל רב פפא לשיולי ביה, חזייא דחליש ליה עלמא, אמר להו צביתו ליה זוודתא, לסוף איתפח. הוה מכסיף רב פפא למחזיה. א"ל מאי חזית, אמר להו אין הכי הוה. ואמר להו הקב"ה, הואיל ולא מוקים במילי, לא תקומו בהדיה, שנאמר, נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע. ופרש"י, צביתו ליה זוודתא, הכינו לו צידה לדרך, מאי צידה לדרך למתים, תכריכים. איתפח, נתרפא. הכי הוה, מיתה נקנסה עלי. לא מוקים במיליה, אינו מעמיד על מידותיו. לא תקומו בהדיה, לא תהרהרו אחריו, ע"ש. הרי מצינו גודל מעלת הענוה והשפלות של מעביר על מדותיו, דאע"ג שנקנסה לו מיתה, וכבר הגיע עת קץ להפטר מן העולם, עכ"ז ריחם עליו הקב"ה ברחמים לחיים, ופדאו ממות לחיים, ע"י מידה טובה שהיה מעביר על מדותיו. וא"כ מן הראוי הוא, להיות כל אדם זהיר בזה, וביותר כשהוא חולה.

עוד זאת אדרש לבית ישראל, כי בהיות חולה מוטל על ערש דוי, יבקש לעשות התרת נדרים וקללות כל בי עשרה, שיתירו לו. והוא דבר טוב ויפה, ויעשו לו התרת נדרים, וחרמות, (כו) וקללות, כו', כאשר היא מסודרת מהרב המקובל הגדול, כמהר"ש מזרחי שרעבי, והיא לו נדפסה בסידורין של ראש השנה דפוס שאלניקי, ובספר דרך חיים, והוא דבר בדוק ומנוסה. ואם יוכל החולה לדבר, יאמר הוא בעצמו סדר נוסח בקשת התרה. ואם לא יוכל, יעשה אדם אחר שליח בעדו, לבקש התרה. וכבר מזה כמה שנים שנעשית ע"י חברה אחת של גמילות חסדים הנקראת עץ החיים ובכלל התיקון שסידרתי שם, הוא, שיבקש התרה החולה. ואם ח"ו אישתקיל מלוליה, שאינו יכול לדבר, נעשה תנאי בפירושו כי הוא מתרצה מעתה ע"י שליח, יהיה מי שיהיה, וזכין לאדם שלא בפניו, ובפרט כשמתנה מעיקרא אדעתא דהכי. [דף פח]

וכבר אירע מעשה פעם אחת לאדם גדול בתורה, שחלה חולי כבד וכמעט נטה למות, והגיע קרוב לגסיסה ואשתקיל מלוליה, ולא יכול לדבר. ונעשיתי שליח לבקש בעדו התרה, על כל הנדרים ונדוים כו' וקללות, ותכף ומיד התחיל להתרפא מחוליו, וקם ועמד ממיטתו. ושוב נתוודע, כי סיבת החולי, היא מחמת קללות. וכן ראיתי לה"ה בספר שיורי ברכה בהשמטות ביו"ד סימן רי"א דין ב' שכתב וז"ל, ראיתי להרב החסיד המקובל המופלא כמהר"ש שרעבי ז"ל, שהנהיג בבית מדרשו בכל ערב שבת קודם מנחה, לעשות התרת קללות, לו, ולכל בני ביתו. ועתה מצאתי בקונטריס כ"י מחי' דינים מרבני ירושלים ת"ו הקדמונים, מש' רס"ט מו"מ, שכתב וז"ל: החכם השלם, כמוה"ר אברהם אבזדראל, היה נוהג בכל ערב יום כיפור וכן בכל יום כשהיה מסתפק אם צריך לכך, להתיר החרמות, והנדויים, והשמתות, וקללות, וארורים והנדרים, והשבועות שעשה, ושקיבל, או אחרים שעשו עליו, כלומר שמא אדם נידהו וכיוצא, או שמא עבר על איזה דבר. וכך היה נוהג, ונהגו אחריו כמוהו. ועיקר מנהגו זה, היה שמא איזה חכם נידהו, בחדר משכבו. וכך היה נוהג ה"ה מהר"י די ליאון. וכדומה שאמר בשם ר"ה לעשות כן בשעת מיתתו, והתרה זאת עשינו לאיש אחד שנטה למות, ונטרפה דעתו והתרנו שלא בפניו ונמלט, עכ"ל.

הרי מבואר דסגולה נפלאה הוא לעשות התרה לחולה, ואפילו לא יוכל לדבר, ואפילו שתהיה התרה שלא בפניו מהני, כמעשה שהיה שעשו לו התרה לאדם שנטרפה דעתו ונטה למות והתירו שלא בפניו ונמלט. וצריך האדם ליזהר בזה, אפילו בהיותו בריא וחזק. שמלבד מה שרגיל והווה האדם, להזכיר שם שמים לבטלה, או לפעמים להוציא קללה מפיו, בין לעצמו בין לאחרים. גם לפעמים לפתוח פיו לשטן, ולדבר דברים שאינם ראוים, או איזה חלום רע או פתרון רע, שכל אלו הדברים וכיוצא שהם גרמא בנזקין ח"ו, שיהיה נלכד בהם האדם, והשטן ח"ו מקטרג בשעת הסכנה. לכן הטוב והישר הוא, להיות האדם מפחד תמיד. כל שכן אם ח"ו חטא באיזה חטא, שראוי להיות ח"ו מנודה, כי ע"כ אלה, צריך להיות זהיר בזה, לקבל התרה בכל עת שהוא צריך, וביותר כשהוא חולה, ובזה תעלה ארוכה למחלתו.

תו אמרינן בגמרא שם בנדרים, דף ט"ל ע"ב, אמר ריש לקיש, רמז לבקור חולים מן התורה מנין, שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני. מאי משמע, אמר רבא, אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהם חולים ומוטלים בעריסתם, ובני אדם מבקרין אותם, מה הבריות אומרים, לא ה' שלחני לזה. ופרש"י, ופקודת כל אדם, שבני אדם מבקרין אותם, יע"ש. וראיתי להרב הדרשן הגדול, מהר"ש אפרים בספר עוללות אפרים, מאמר תקכ"ז, שפירש במאמר הלזה, וז"ל, אם התכלית בבקור חולים, לתועלת המבקר והמבוקר, א"כ חובה על כל בר משכיל, להיות זהיר בחומר מצוה זו כי רבה היא. ויש לה ד' תועליות גדולים כמו שיבא הקדמת העניין זה מבואר שהביקור יש לו ד' מיני תועליות, וזה כי מילת פקידה, יש לו ד' פירושים. אחד הוא, מה שהוא לשון חסרון, כמו ולא נפקד ממנו איש. שנית, מה שהו לשון זכירה, כמו וה' פקד את שרה, ג', מה שהוא לשון מינוי וגזבר, ויפקד המלך פקידים. רביעי, מה שהוא לשון מספר, כמו כל העובר על הפקודים. ולעומתן מצינו לענין הבקור, יש בו ארבע מיני תועלת. התועלת הראשון, הוא מ"ש רז"ל כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכו', וזה לפי שכבר אמרו, שהמבקרו נוטל אחד מששים מחוליו. ודבר זה נראה לפרש, שהוא מן הידוע אמרו רז"ל, שתין ריהוטי רהוט, ונמצא ששים מיני חולאים, רודפים אחר האדם בכל יום, וכולם סיבת המות. וסימן לדבר, תבא בכלח עלי קבר, גימטריא בכל"ח, ששים. רמז לשיתין רהוטי רהוט, שכולן סיבה הבאה עלי קבר. וא"כ הכח החיות שבאדם, בטל בששים, כדין כל ביטול איסורין שבתורה, וזה החולי, בודאי השיגוהו ששים רהוטי אלו, ויש לחוש למיתה, שהחיוני יתבטל מכל וכל בשיתין אלו, לפיכך המבקרו נוטל ממנו חלק מששים, וישאר רק נ"ט, ואז לא יתבטל כח החיוני. לפיכך אמרו, המבקרו גורם לו שיחיה, כו'. כי הוא מחסר ממנו חלק אחד מס'. וטעם הנטילה הוא, לפי שכבר אמרו, שזה דוקא בבן גילו, לפיכך כשהוא רואה את בן גילו חזק ובריא אולם, אזי יתחזק בדעתו לומר, גם אני לא נופל ממנו, ואז תחזק הרוח שבו. וכמש"ה רוח איש יכלכל מחלהו, כו'. ובזה יתנחם ויקל עליו חוליו. או, מידת הדין יקטרג עליו לומר, הרי הוא בן גילו, ומה נשתנה זה מזה, עד שהדין נותן, להטיל עליו, חלק אחד מששים, וזה סיבה להקל חליו ולהסיר ממנו חלק ס'. וז"ש ופקודת כל האדם יפקד עליהם, דהיינו לשון חסרון המידה, על חסרון ס'. ודורשי רשומות אמרו, שזהו מה שנאמר ביעקב, הנה בנך יוסף בא אליך, ויתחזק ישראל וישב על המטה. הנ"ה, בגימטריא ששים. כי מתחילה, בבואו, היו כל ס' חלקים אלו, ולסוף אשר בא יוסף שהיה בן גילו של יעקב, כמ"ש רז"ל, כל מה שאירע ליעקב, אירע ליוסף, מיד ויתחזק ישראל וישב על המט"ה, היא בגימטריא נ"ט, שנחסר ממנו חלק אחד מס'. וזה התועלת הראשון הבא מן הבקור, כנגד לשון חסרון.

התועלת השני, הוא תועלת המבקר, שהבקור גורם שמפשפש במעשיו, כי יראה פחיתות האדם, וישיב אל לבו, לומר מה אני מה חיי, הלא אנכי מזומן למקרים ופגעים כמותו ומסיבה זו ישיב אל לבו לתקן מעלליו. על דרך שנאמר, טוב לכת אל בית אבל, והחי יתן אל לבו. ועל זה אמר הנביא, הוי אומרים לרע טוב, ולטוב רע. שמים אור, לחושך. וחושך, לאור. שמים מר, למתוק. ומתוק למר. זכר הנביא קלקול מעשיהם ע"ז והקב"הדן אותם מידה כנגד מידה. לפי שאומרים לרע טוב, ולטוב רע, עלכן הקב"ה שולח בהם כלנגע וכל מחלה. ומדרך החולה, שכל דבר שהוא רע לו ולחליו, יאמר כי טוב הוא. ולטובה, רעה. כנודע מגדר החולי. וכן על מה שמשים מר, למתוק. לפיכך הם נדונים בחולאים, כי כבר נודע מדרכי החולי, כי כל דבר מתוק וטוב באמת, כבשר ודגים ויין וזולתם, לו הם מרים כנודע וכל עשב רע ומר. הוא רפואתו באמת כנודע. וכן שמים אור לחושך, לכך הקב"ה מביא חולאים על שונאי ישראל ומדרך החולאים לשום אור לחשך, כי ביום מאפילים החלונות, וחשך לאור, שבלילות מדליקין נרות בחדרם. וכ"ז הערה וסיבה עצומה להביא את המבקרו, לידי זכירה, שיזכרו וישובו אל ה', ויפשפשו במעשיהם. וזהו פקודת כל האדם, לשון זכירה, שהבקור היא כמזכיר את הבריות לאמר, שובו מדרכיכם כאמור. והוא דוגמת אומרו, ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה. והוא כשיעמוד בין החיים, ויתבונן גם על המתים, זכירה זאת, מביאתו לידי זריזות, שיזכור אחריתו, היא המיתה, ומסיבה זו, ישליך מנגד עיניו כל חמודות המדומות. והוא דוגמת המבקר חולה, העומד בין החיים למות. וזה מביאו לידי זכירה, שישוב אל ה' וירחמהו כאמור. וז"ש ופקודת כל אדם יפקד, היינו לשון זכירה, היינו זכירת סוף האדם יפקד, כלומר יזכר עליהם מתוך הבקור וק"ל.

והתועלת השלישית, הוא הנגלה והמפורסם לבקרו ולהמציא כל צורכו אם איש עני הוא. ואף אם הוא עשיר, הרי הכתוב קראו דל, כמ"ש רבותנו זכרונם לברכה, אשרי משכיל אל דל. וזה לפי שכל ממונו, אינו שווה לו, שלא יוכל להשתמש בו כלל בהיותו מוטל על ערש דוי. ועוד שכל המבקרו, מבחין בחסרונותיו, ובדברים שהוא צריך להם אשר [ולכן ברוב המקומות נוהגין לעשות פקידים וגזברים ממונים על עניינים כאלו. ובדרך זה יהיה, ופקודת כל האדם, יפקד, לשון מינוי, שהם פוקדים עליו ויבקרו אותו, כבקרת רועה עדרו. וזו בודאי גמילות חסדים שאין לו שיעור, כנודע. התועלת הד' הוא, לשמח את החולה, ויתן שמחה בלבו, בראותו שהוא חשוב בעיני הבריות, והרי הוא ממתי מספר, עד שרבים יבקרוהו, והשמחה סיבה גדולה להקל חוליו מעליו, כמש"ה רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה כו'. וזה כשאין מבקרים אותו, אז יהיה לו רוח נכאה, כי יראה שהוא בזוי, וזה סיבה להכביד עליו חוליו, ובדרך זה יהיה פקודת כל אדם, לשון מספר, כי יחשוב שהוא מן האנשים החשובים והספונים, שיש להם מספר כנודע מדרך החשובים. וז"ש משה לבני קרח, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, שבני אדם יבקרום על מיטתם, ויתגלגלו על ידי זה כמה טובות וזולתם, אז אני מודה שלא ה' שלחני, והרי הם טובים ממנו, אחר שהבקור הוא כדי שבן גילו יטול ממנו חלק אחד מס', ואני אומר שלרוע דרכם ומעשיהם אין בן גילם כלל כי אין להם דמיון כלל, וא"כ אם יבקרו אותם בני אדם, בודאי יש בני גילם, א"כ יפה אמרו כי כל העדה כולם קדושים, א"כ לא ה' שלחני. שני, שהבקור הוא לזכות את הרבים שיזכרו וישובו אל ה', והקב"ה מגלגל זכות ע"י זכאי, ואם הקב"ה מגלגל איזה זכות ע"י, א"כ בודאי הם ראוים לגדולה יותר ממני, על דרך בקרובי אקדש, כמו שפירש רש"י במקומו שהקב"ה מקדש בקרוביו דוקא. וא"כ, לא ה' שלחני. ג', שהבקור הוא לצורכם, וההמבקרים ממונים על זה להמציא די מחסורו, ואם הם ממונים גם עליהן, א"כ גם המה טובים כמונו, ויפה אמרו, כי כל העדה כולם קדושים. הרביעי, שהבקור הוא לקרב דעתו, שיחשוב שהוא ממתי מספר, ומן הספונים ומהחשובים, ואם בדרך זה יתבקרו בכל יום, אז בודאי יפה אמרו, שכל העדה כולם קדושים. אמנם אם בריאה חדשה יברא ה', ולמפרע יראו שלא היו בכלל כל המעלות הללו, הנה בזה, לא בזולתו, יכירו כל באי עולם, כי נאצו האנשים האלה את ה', ולא היו ראויין שתתגלגל שום זכות ע"י כאמור.

ומצינו סמך לארבע טעמים אלו, למ"ש רז"ל בנדרים, פרק אין בין המודר, א"ר יאודה אמר שמואל, כל המבקר את החולה, ניצול מדינה של גהינם, שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ואין דל אלא חולה, שנאמר מדלה יבצעני. י. וכן הוא אומר, מדוע אתה ככה דל בן המלך. ואין רעה אלא גהינם, שנאמר וגם רשע ליום רעה. ואם בקרו מה שכרו, כדאמר ניצול מדינה של גהינם, אלא מה שכרו בעוה"ז, ה' ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו. ה' ישמרהו, מיצה"ר. ויחייהו, מן היסורין. ואושר בארץ, שהכל מתכבדין בו. ואל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים כנעמן שריפאו את צרעתו, ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם, שחלקו את מלכותו. וכפי הנראה שפירש ד' מיני שכר בעוה"ז למבקר החולה, והם בעצם ד' מיני תועלת שהזכרנו. אחד, שבן גילו ורעהו, מחסר ממנו חלק ס', כאמור : וזה שאמר, אל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים כנעמן שרפאו את צרעתו, כי האויב הבא לבקרו ואינו בן גילו אינו מחסר ממנו מאומה. שני שהבקור גורם להביא לידי זכיה (זכירה), ויפשפש במעשיו. וזה שאמר ה' ישמרהו, מיצר הרע, המחטיא את האדם, ועל דרך שאמרו במסכת ברכות. לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר. אם אזיל מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה. וידוע שהבקור מזכירו יום המיתה בלי ספק, כי בזה סיבה לביטול היצה"ר, ויזכור וישוב אל ה', ג', שהבקור הוא לצורכו להמציא לו הדברים שהוא צריך בהם לרפואה, וז"ש ויחייהו, מן היסורין. רביעי, שהבקור הוא מקרר דעתו, לומר, שהוא מן הנכבדים כאמור, ז"ש ואושר בארץ, שהכל מתכבדין בו. וזה הוא מדה כנגד מדה. ולפי שביום השבת אין מתעסקין ברפואתו, אם אין בו פקוח נפש, לכך ראוי לבטוח ולהזכיר לפניו ד' עניינים אלו. וזהו שמצינו בפרק קמא דשבת, הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר, שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא. רבי מאיר אומר, יכולה היא שבת שתרחם (עליך). רב יאודה אומר, המקום ירחם עליך ועל חולה ישראל. רבי יוסי אומר, המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים בכניסתו היה אומר שלום, וביציאתו היה אומר, שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום. על כרחך לא דברו האדרים האלה לשונות אלו, כי אם, כנגד ד', אחד, שבין גילו נוטל אחד מס', ונמצא שקצת חוליו מוטל עליו, כנגד זה אמר רב יאודה, המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל, רמז על מקצת מחוליו, המוטל על בני גילו. אך רבי יוסי אמר, שטוב הוא שלא להוציאו מן הכלל, ויאמר בתוך חולי ישראל, דזכות הרבים עדיף, על דרך בתוך עמי אנכי יושבת. שנית, שבקור זה גורם לרבים, שיפשפשו במעשיהם, וישובו אל ה', ויזעקו ויתחננו לפניו, על פשעו ומעלו אשר מעל בו יתברך, לזה אמר תנא קמא, שבת היא מלזעוק. שלישי, שביקור זה להמציא לו צרכיו ורפואותיו מה שאין יכולין לעשות כל כך ביום השבת, לזה אמר ר"מ, יכולה היא שתרחם עליך, וזכות השבת ירפא לך הקב"ה, ולא יצטרך לרפואות. רביעי, שביקור זה גורם להקל מעליו חוליו, בחושבו שהוא חשוב בעיניהם, וז"ש שבנא, שלום בבואו. ובצאתו ע"ד שמקדימין בשלום האנשים הספונים והחשובים. בטעמים אלו מספיקים לכל איש חי רב פעלים, לבקר את החולה הנפשות שהם העבירות, כדכתיב רפאה נפשי כי חטאתי לך, והוא בא לידי התעוררות זה בזמן שהוא מבקר חולים זולתו, והיה אם הוא זריז ויצא ונלחם ביצרו לאמר, מה אני מבקר חולים אחרים, ואני נהייתי ונחלותי זה ימים רבים בחולי הנפש, ולא נתתי לבי לדרוש בחוליי, ובזה ישוב המשכיל את לבו לשוב בתשובה, עכ"ל. [דף צ]

ועפ"י דברי הרב ז"ל, יתבארו שני כתובים הבאים כאחד בפרשיתנו, ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף, הנה אביך חולה. ויקח את שני בניו עמו, את מנשה ואת אפרים. ויגד ליעקב ויאמר, הנה בנך יוסף בא אליך, ויתחזק ישראל וישב על המטה. והוא על פי דברי הרב ז"ל שכתב, דיש ד' מיני תועליות בעניין המבקר את החולה. א', להספיק צורכי החולה. ב', להקל מעליו חוליו כשהוא בן גילו. ג', לבא לידי זכירה שיזכיר את ה' וישוב מעבירות שבידו. ד', להיות מכבדו, עד שאמרו בגמרא אין לו שיעור אפילו גדול אצל קטן. והיינו טעמא, שהגדול יעשה ענוה וילך אצל קטן ממנו, ובזה יהיה שמח החולה מפני הכבוד שעשה לו. ודבר זה נלמד מהקב"ה, כמ"ש במגילה דף ל"א, כל מקום שמצינו גדולתו של הקב"ה, שם מצינו ענותנותו כו'. והיינו מ"ש בפ"ק דסוטה ד"ד ע"א אמ"ר חמא ב"ח אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם לילך אחר השכינה, והרי כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לילך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה, ביקר חולים, שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים, כו'. וכן אמרו רז"ל בב"ר הביאו רש"י בחומש ריש סדר וירא על פסוק זה עצמו, וירא אליו ה', לבקר את החולה. אמ"ר חמא ב"ח, יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו, והיינו דבמקום גדולתו של הקב"ה, מצינו ענותנותו, שבא הקב"ה גדול אצל קטן, וזהו הענוה כאמור.

עוד נקדים מ"ש בילקוט ריש שמואל בשם מדרש שוחר טוב וז"ל, רבי פנחס אמר, עטרה נתעטר אפרים מיעקב אבינו ע"ה בשעת פטירתו א"ל בני אפרים ראש ישיבה ראש שבט מעולה ומשובח. ופירש הכ"י שם, כי אמרו רז"ל, כי ע"י שהיה באפרים מידת הענוה, זכה לכבוד וגדולה זו. א"כ זהו שיעור שנתעטר מיעקב אבינו ע"ה בשעת פטירתו, בהגלות נגלות לו האלהים בשעת פטירתו, כי אז יראה כל אדם את שכינת עוזו יתברך, כדכתיב תוסף רוחם יגועון כו', יע"ש.

ולע"ד נראה לפרש מאי דנקט בשעת פטירתו, היינו כמ"ש רז"ל ורש"י בחומש כאן בפרשתינו בפסוק לעיל מזה וישתחו ישראל על ראש המטה, מכאן שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, יע"ש. והיא גמ' בנדרים דף מ' ע"א. עוד אמרו שם ובפ"ק דשבת די"ב, מנין שהקב"ה סועד את החולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי, יע"ש. וכתב הר"ן איכא מ"ד, דדוקא כשהחולה שוכב על גבי קרקע, שנמצא שהמבקר גבוה ממקום שכינה. וכ"כ התוספות בפ"ק דשבת, והגמ"י סוף הלכות אבל, יע"ש. א"כ היינו דקאמר, שנתעטר מיעקב אבינו בשעת פטירתו, שהיה לו השראת שכינה עמו, כאמור.

א"כ אמור נא, זהו כונת הכתובים. ויהי אחרי הדברים האלה, דהיינו אחרי הדברים אשר נאמר וישתחו ישראל על ראש המטה, דקאמר למ"ד אחרי סמוך ונראה דלעיל מזה קאמר, וישתחו ישראל על ראש המטה, דהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, כמ"ש רז"ל ורש"י, וא"כ הוא שיעקב היה חולה, לכן באו הכתובים הללו להגיד כי ישר, סדר והנהגה, איך יתנהג במצוה זו של בקור חולים. והיינו דקאמר, ויהי אחרי הדברים האלה, דהיה יעקב אבינו חולה, ויאמר ליוסף, ליוסף דייקא, ולא לשאר אחיו, ע"ד שדרז"ל ורש"י שם לעיל מזה בכתוב ויקרא לבנו ליוסף, דלמה ליוסף דוקא ולא לשאר אחיו, שהיה ספק בידו לעשות יותר משאר אחיו ע"ש. כ"כ עתה, בענין מצות בקור חולים לטעם דאמרינן שהוא כדי להמציא לו כל צרכיו, זה אינו בא, כי אם מיד יוסף שיש לו כח ויכולת מספיק מצד עושרו וגדולתו יתר על שאר אחיו, כי הוא מלך באחיו, והוא מושל בכל ארץ מצרים. שנית, הנה אביך חולה, דייק לומר, הניה שהוא גימטריה ס', לרמוז טעם אחר, שמצות בק"ח הוא, כדי שיבא לבקר בן גילו, ויקל מעליו החולי אחד מס'. וכאן לפי מ"ש רז"ל והמפרשים בפסוקים אלו בעצמו, שיוסף הוא בן גילו, וע"י שמבקרו נוטל אחד מס' מחוליו, א"כ צריך האמירה הזאת ליוסף דוקא, מצד שהוא בן גילו, ויבא לבקרו כדי להקל מעליו אחד מס'. ועוד טעם אחר, ויקח את שני בניו עמו, את מנשה, רומז ונרמז, כנגד שם, כי מנשה, לשון שכחה, כדכתיב בהדיא, כי נשני אלהים. והיינו, כי לגבי שכתב הרב ז"ל, כי ע"י ביקור חולים גורם זכירה להזכר כל רוח ונפש מה יהיה אחריתו וישוב אל ה', לכן נגד מנשה המורה על השכחה, בא לבקר את החולה, כדי לזכור. ואת אפרים, רמז לו כי שם אפרים מורה החשיבות וגדולה וכבוד, והוא כנגד שעניין בקור חולים הוא על שם מעלה וחשיבות לכבדו, כי כן שם אפרים, מורה על גדולה וחשיבות, ועטרה גדולה שעטרו יעקב אבינו ע"ה. בבקור זה עצמו, והיינו לטעם רביעי דכתב הרב, כי ענין הבקור, הוא כדי להחשיבו ולכבדו לחולה, כדי שבזה יפיג קצת צערו מהיסורין אשר הוא סובל מחוליו ויתרפא. והיה ענין זה, מדה כנגד מדה, כנגד מה שכיוון יוסף בבקור זה לתת יקר וכבוד ליעקב, במה שהביא עמו לאפרים מזה זכה אפרים להתעטר בעטרה גדולה וכבוד, ויגד ליעקב, והיינו הגדה לשון חכמה, כי ענין ביאתו של יוסף לבקרו היה כדי לקיים הני ד' טעמים הללו והיינו כדמפרש ואזיל, ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך, הנ"ה, גימטריא ששים מהחולי, ע"י שבנך יוסף, שהוא בן גילך, כמו שפירשו דורשי רשומות וגם יוסף יש יכולת בידו להמציא לך כל רצונך, בא, לשון ביאה ורמז, לקחת מוסר לעבודת ה', כמ"ש הרב תולדות יעקב יוסף סדר אמור יע"ש. והיינו כמ"ש הרב ז"ל, כי ע"י בקור חולים, הוא זוכר עבודת ה'. גם מ"ש בא אליך, עם שהוא מלך מצרים שר וחשוב, עכ"ז בא אליך, ועי"ז הרי הוא שמח בביאתו אצלו, ולזה ויתחזק ישראל וישב על המטה. כי ע"י הכבוד הזה שבא יוסף שהוא מלך נתכבד יעקב ושמח בזה שמחה גדולה, והקל בזה מחוליו, והוא ע"ד שפרש"י ויתחזק ישראל, אמר אע"פ דהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות, כו' יע"ש. ואני אומר כי אדרבא מסיבת גדולתו ומלכותו של יוסף, דהיה לו כבוד גדול, עם כל זאת בא אצלו, הגם שהיה בנו, בזה היה לו ליעקב נחת רוח גדול, שנתכבד בזה, ועשה תועלת בזה, שהקל מעליו, ויתחזק ישראל וישב על המטה, והראיה נכונה לזה, כי לפי האמת אמר, הגם דבני הוא, עכ"ז מלך הוא, ואחלק לו כבוד, דשמע מינה דהיה לו ליעקב בזה חשיבות גדול בעיניו, על ביאתו של יוסף אצלו, וזה ברור, ודו"ק. [דף צא]

ומורינו הרב המובהק כמהר"ר דוד אמאדו בספר תהלה לדוד, דרוש הלבשה, דף ק"ו ע"ב, פירש כונת מאמר רז"ל גבי אברהם, וירא אליו ה', לבקר את החולה, אמר"ח ב"ח, יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו. על פי דברי הרב עוללות אפרים בטעם ד', דהבקור הוא כדי לכבדו, דיבואו אליו רבים ונכבדים ויתנו לו שמחה, לז"א ובא הקב"ה ושאל בשלומו, כי ע"י הכבוד הגדול הזה, שעשה לו הקב"ה בעצמו, ולא ע"י אחרים, הרי הוא שמח, וע"י השמחה מקל מעליו הכאב ורפא ירפא יע"ש. ועל פי דברי הרב עוללות אפרים אלו, ישב שם, למה שחקר חקירת חכם וז"ל, והנה יש לחקור בהאי מצוה דבקור חולים, דאנחנו נוהגים לבקר את החולה מבחוץ לבית שמוטל שם החולה על מיטתו, והנה אנחנו יושבים מקיר הבית וחוצה, ואנחנו שואלים בשלומו, ואין אנחנו נכנסים לפנים לבית החולה, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה. ולפעמים, אנחנו שולחים לשאול ולדרוש וצריכים אנו לדעת מה תועלת יגיע מזה לחולה, שאם היינו נכנסים לתוך הבית איכא מצוה רבה, שנוטל אחד מס' מחוליו, לא כן כשהחולה מבפנים, והמבקר מבחוץ. ובשאלת שלום ע"י שלוחו, מה תועלת יגיע לחולה לעשות כסדר הזה. וישב, כי עפ"ד הרב עוללות אפרים אלו, אתי שפיר, כי ע"י שמבקרים אותו שרים ונכבדים הוא משמח נפש החולה, וחשוב הוא בעיני הבריות, ומקל מעליו החולי. א"כ כ"כ בבקור זה, אף שאין המבקר נכנס לפנים לבית החולה, אפילו הכי איכא מצוה, שמגדים לחולה לאמר, פלוני בא לבקר אותך, דע"י שרואה שמכבדים אותו, הוא שמח שחשוב בעיניהם, וכ"כ י"ל, כששולחים ג"כ לשאול ע"י שלוחו, שגם עי"ז מקל מעליו החולי מה"ט גופיה, יעש"ב.

והנכון לעשות כן לכתחילה, שלא יכנסו לבית החולה רבים בכל עת, כ"א הקרובים אליו, והצריכים לו, ולפרקין. כי לפעמים מסיבת שנכנסים ויוצאין הרבה לבית החולה, הם מחלישים לחולה, ומבלבלים אותו. וגם הקרובים אליו והצריכין לו דעיילי בלא רשותו, עכ"ז צריכין הן לפעמים, למנוע את עצמן, שלא יכנסו לבית החולה כשרואים שבאין הרבה אנשים זרים, דאיכא משום זלזול כבוד לנכנסין ויוצאין, דהוא יוצא ונכנס והם אינן נכנסים, ומטיל קנאה. וכל אדם הוא בא לעשות דרך ארץ. ולקיים מצות בקור חולים, א"כ אין נכון ח"ו שיהיו מקפידין על החולה ועל בני ביתו, כי כן החכם עיניו בראשו, להתנהג בסדר נכון, באופן שלא יתן פתחון פה לשום אדם, וגם שלא יהיה למשא כבד על החולה מפני המבקרים. והכל לפי מה שהוא האדם, והמקום, והזמן. וגם הבאין לבקר החולה אם יראו לפעמים איזה דבר הראוי להקפיד, מהחולה, או מבני ביתו, לא יחושו ויקפידו כלל, כי יש לדון לכף זכות, כי מחמת טרדתם וצערם לאו אדעתייהו, ולא כל העיתים שוות, ודי בזה למבין.

ושבח אני את החברה הקדושה של בקור חולים העשויה בעירנו אזמיר יע"א, מזה שנים רבות בסדר נכון אשר היא משובחת בכל תפוצות ישראל, אשר יש בה, חברים מיוחדים, אנשים חכמים ונבונים, יראי ה' וחושבי שמו, אשר אין בהם כל מום, ושלא נשמע עליהם מעולם שום דבר רע, ונדנוד עבירה, ופרקן נאה, אשר הם עסוקים במצוה זו של בקור חולים, בגופן ובממונן בכל לבם ובכל נפשם. וחיבה יתירה לעמוד על משמרתם בבית החולה בכל לילה, מתחילת הלילה ליל שמורים, עד שיאיר היום, ג' המה מטובי העי"א. ואין נותנים שינה לעיניהם בקיץ ובחורף יהיה, ואפילו בלילי שבתות וימים טובים חוזר חלילה. וכל מי שהיה המשמרת שלו בבוא אליו שמש החברה לקרותו, אינו יכול למאן. ויש להם תקנות רבות, שלא יהיו נהנים מבית החולה כלל. כי הם מביאין כל הצריך להם, ממאכל ומשתה, ונרות, והפחמים שלהם. ואפילו אם יהיה החולה עשיר מופלג, וכל שכן אם הוא עני, י. וחוץ מזאת, כי כאור הבקר, כשנפטרין מלפניו נותנים לו נדבה בידו, וביד אשתו, אחד המרבה ואחד הממעיט, ומכונים את לבם לשמים, כפי מה שנראה בעיניהם מתוך חיבתן, ובהתלהבות גדול שעושין אותה בשמחה רבה, וגם בסדר הנהגתן במאכל ומשתה שלהם, הכל הוא במדה ומשורה, לצורך ההכרחי, וגם הם מוזהרים שלא לשבע שום יחיד מיחידי החברה, שום שבועה כלל, ושלא להיות בשום קשר כשיש מחלוקת בעיר לשום צד. ויתר כמה הנהגות טובות וישרות. והגביר המרומם רצ"ו סיניור שלמה די ג'אביס ז"ל, שהוא היה תחילה לכושרים לעשות זאת החברה, עם כל התקנות הללו, הקדיש את ביתו קדש לה' בית אחת מיוחדת, מדרש קטן, כדי שיתפללו בתוכו יחידי החברה הקדושה. ואחריו החזיקו בניו הגבירים ז"ל, כדי שיהיה להם הכנסה לחולים. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם לעוה"ב, כדתנן, אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעוה"ז, והקרן קיימת לעוה"ב. ובגמרא פרק מפנין אמרינן, על מתניתין הלזו, שיש בכללן בקור חולים. ומה גם בצדיקים אלו שהיו שם הם סיבה לדבר, וגדול המעשה, כי אין ספק שמעלתם גדולה לעוה"ב. וגם ה' יתן הטוב לזרעם אחריהם עד עולם. ובא וראה פרי צדקתן שהקדיש את ביתו קודש לה', והיה מדרש קטן, והנה בעתה הוא נעשה זה המדרש קטן, בהכ"נ גדול, ונקרא ק"ק בקור חולים משובח ומפואר מצוייר ומכוייר, ורוב יחידי החברה מתפללים שם. וההכנסה היא לחולים ועניים. ותמיד כל הימים מוספא ואזלא חברה קדושה הלזו בהנהגות טובות ישרות, אשר אין כמהו בכל העולם, אשריהם ואשרי חלקם כן יהיה תמיד. [דף צב]

ועוד אני משבח ומברך אותם תמיד לאנשים כשרים ויראי שמים שעומדים על נפשם לעשות מצות בק"ח בזמן שיש דבר ומגפה בעיר לתפ"ץ. דהגם שפסק מור"ם בתשובה סימן ח"י, שחייב לבקר את החולה אפילו יהיה חולי המגפה, והביאו הרב כנה"ג בי"ד סימן של"ה בהג"הט אות ב' יע"ש. וכ"כ הרב חס"ל מעין ד' עין משפט נהר כ"ח יע"ש, כבר השבתי ע"ד בסה"ק נשמת כל חי ח"ב הח"מ סימן מ"ט, ובהשמטות שם, דלדידי ליכא חיוב מצות בק"ח בזה, ושכ"כ השו"ג יע"ש. ומ"מ העלתי שם, דנראה ודאי, דמי שאינו מתיירא ואינו בורח מן העיר מדבר באופל יהלוך, ואינו מתנהג במנהג הלועזים בקונטאמז"ו, ובלאו הכי הוא מעורב ביניהם, הרי לגבי דידיה, איכא מצות בקור חולים ולקבור מתים וכדומה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ורבים מיראי ה' עושים כסדר הזה, ואינן ניזוקים כלל, ולא תאונה אליהם רעה, בע"הי. ונראה לומר, דגם לעשירי עם הבורחים מן העיר בכפרים וכדומה, יהיה השגחתם על עניי העיר, ועל החולים, להיות שולחין להם ממון הרבה, איש כמתנת ידו, ומידי דמיון, להחזיק ביד החולים לצורך רפואתם. דאע"ג שהם פטורין ממצות עשה של בקור חולים מחמת יראה ופחד, שמא ח"ו ידבקו, מ"מ חיוב מצוה התלויה בממון, ממונם לא פלט, והרי הם חייבין לסייע בממונם בכל מה דאפשר, הן בענין רפואת החולים, הן בענין שמירתם, שלא יהיו החולים בלתי שומר ובפרט בלילות שהוא סכנה גדולה, היותם בלתי שמירה. וגם לחזק ביד העומדים על המשמר, שיהיה להם מאכל ומשתה, כדי שיהיה להם כח כדי לעמוד ולשרת בזה בכל לבם ובכל נפשם, זה הו"ל כאלו הם בעצמן מקיימים מצות בק"ח, דקי"ל, כי גדול המעשה יותר מן העושה. ובפרט בעת צרה ומצוקה, כי צריכין הם לרחמים לעשות צדקה וג"ח לבל יפגע בהם מידת הדין חלילה. ובשכר זאת משכורתם שלימה, שיהיו ניצולין ושמורים מכל דבר רע, וחיו יחיו ברוב עושר וכבוד, הם ובניהם עד עולם.

ולפי מה שכתבנו למעלה, שיש לכל חולה לומר המודעא המסודרת מרבותינו הקדמונים ז"ל, לבטל עצת היצה"ר, והיא ל"ו נדפסה בספר שבט מוסר, סדר אחרי פז"ן וז"ל, הרי כיון שהרשע מתדבק בחייו עם ס"מ, גם במותו מפתהו לכפור, לכן תיקנו הקדמונים ז"ל, שימסור מודעא בחייו, ואם ח"ו מסיבת בלבול דעתו, יודה אל דברי המסית, יהיו דבריו כחרס נשבר, וכדבר שאין בו ממש. וקודם מסירת המודעא הזאת, צריך האדם שישוב אל ה' בכל לבו מהעבירות שבידו שעשה מנעוריו עד היום הזה, אעפ"י שכבר עשה תשובה ונתחרט ועזב דרכיו המקולקלים ועשה תשובה על כל עבירות שעשה, שמא לא עשה תשובה שלימה בכל לבבו, אבל עכשיו שמזכיר יום המיתה, בודאי צריך שישוב בכל לבבו, כמ"ש בגמרא ע"פ, רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם כו'. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה. כדי שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, וזה לשון המודעא.

יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, האל הגדול הגבור והנורא, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, כשיגיע אחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, עת פקודתי, ברצונו הטוב והפשוט, ברחמיו ובחסדיו ובחמלתו עלי ליטול ממני נשמתי, שיהיה כעת הזאת, בדעת צלולה ונכונה ומיושבת עלי, ובשכלי, כמאז ומקדם, להיות דבוק בו ובאחדותו ברוך הוא, ושלא לזוז מיראתו ואהבתו עד יציאת נשמתי מגופי, עד ועד בכלל. ומקבל עול מלכות ואחדותו עלי, ה' אחד ושמו אחד. ויהיה גם כן דעתי צלולה ומיושבת עלי, להצדיק דינו ברוך הוא, הוא אמת, ודינו אמת, וגזרתו אמת. והכל הוא בחסד וברחמים עלי, ואעשה לו רצונו ברוך הוא ביראה ואהבה, כי רב ושליט הוא, ובאם שיהיה רצון הבורא ב"ה, רצונו הטוב והפשוט, לאחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, כשיגיע עת הזאת, ויסרני ביסורין קשים, ויהיה בלבול וטרוף הדעת חס וחלילה, הריני מצדיק דינו הקדוש והטהור של חסד ורחמים עלי, ואתה צדיק על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי. אמנם באם שיבא ח"ו בעת הזאת המסית והמדיח המקטרג הגדול, יצרי הרע מנעורי, להסית ולהדיח ולפתות אותי חס וחלילה, וחלילה וחלילה, לכפור בעושי, יוצרי, ובוראי, מלך מלכי המלכים הקב"ה, או בתורתו הקדושה והטהורה, או במצותיה, הן מצות דאורייתא, או מדברי קבלה, או מדרבנן, תורה שבכתב או תורה שבעל פה, או מאיזה סייג וגדר ומשמרת למשמרת חס וחלילה. הריני מוסר מודעא, בצירוף קב"ה ושכינתיה, לפניכם עדה קדושה, במודעא גמורה, ככל דיני מסירת מודעא שתקנו חכמים ז"ל, שיהא הפיתוי ההוא שיסית וידיח אותם כאפס וכאין וכחרס הנשבר, באם שחס וחלילה אודה לו חלילה וחלילה מתוך צער ובלבול טירוף הדעת ושכלי ולבי בל עמי, ואין אדם נתפס על צערו, אבל האמת מודה אני לפניכם, בהודאה גמורה, שאני מאמין באלהים הבורא יתברך שמו, שהוא אחד ושמו אחד, ואני מקבל עלי עול מלכותו. שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד. בשכמל"ו. וה' אלהים אמת, ותורתו אמת, משה עבדו נאמן ביתו אמת, ותורה שבכתב ושבעל פה אמת, וכל מצות דאורייתא ומדברי קבלה ומדרבנן אמת. וכל דקדוקי מצוה אמת. ואני מאמין בהם באמונה שלימה תהלות לאל יתברך בלב שלם, ובנפש חפצה, אל אחד נאמן אדון כל המעשים ב"ה. ואין אני כופר חלילה וחלילה בשום מצוה מהמצות, קטנה או גדולה, מדאורייתא, ומדברי קבלה, ומדרבנן, רק את האלהים אני ירא. ואני מאמין בשלש עשרה עיקרים, בכלל ובפרט, שהבורא יתברך שמו הוא ראשון, והוא אחרון, ומבלעדיו אין אלהים. ושיש שכר טוב לצדיקים, לעו"הב. ועונש רע ומר לרשעים. ושיש תחיית המתים בעת שיעלה רצון הבורא יתברך שמו, ובידו להמית ולהחיות. ובביאת המשיח. והבורא יתברך שמו, אינו גוף, ולא דמות הגוף, והוא אור גדול ונורא מאד, אור קדוש וטהור, אור קדמון, אור צח ומצוחצח, אור זך ונקי, אור טמיר ונעלם, אור פשוט אין סוף ב"ה. והוא חי וקיים מקור חיים, חיים ה', וממנו תוצאות חיים. ויקויים בי מקרא שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. ונאמר, כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים, לחיים טובים ולשלום תכתבני אלהים חיים, אמן יהיו לרצון אמרי פי, כו'.

וטוב לאומרה ברבים, כדי לזכות הרבים. ואני המחבר, קראתיה ברבים בתוך הדרוש ברוב עם הדרת מלך, ואמרתי לעם שיכוונו עמי במסירת מודעא זאת, לעת מצוא, זו מיתה, שאפשר ימות אדם פתאום, דמיתה מצוייה. לכן טוב למוסרה בחיים חייתו. גם כן שאפשר, שבעת חולייו, תטרף דעתו, או לא ימצא בידו אז נוסח המודעא, לכן טוב לאומרו בהיותו בריא, שדעתו מיושבת עליו, כדי שימסרנה בלב טוב ובנפש חפצה בלי עונש כלל, כי סמוך למיתתו נראה כמוכרח. גם מצאתי בקיצור שני לוחות הברית דק"ג ע"ב, וז"ל, מצאתי במגילת סתרים של מקובל גדול וכתוב שם בשם הישיש הזקן המקובל רבי יאושע ז"ל שקבל מרבו, כי האדם בשעת יציאת נשמתו, השטן עומד על ימינו לשטנו, ואומר לו כפור בה' אלהי ישראל. והנשמה ממאנת ואפשר יבא לידי הודאה, ח"ו. מאי תקנתיה לינצל ממנו, יכוין בי"ג עיקרים. ואם הוא אינו בשכלו, או שאינו יודע על פה, יקראו לפניו, בנו או אביו, או אוהבו, והוא יודה בהם וטוב לו. יאמר, אני מאמין באמונה שלימה במציאות יתברך שמו ומיוחד אשר [אני מאמין באמונה שלימה במציאות יתברך שמו ומיוחד אשר ] אינו גוף, וקדמון לכל, וראוי לעובדו לבדו, ונתן נבואה לבני אדם. ומשה רבנו ע"ה, היה אדון הנביאים. ומן השמים נתן לנו את התורה על ידו, לא תתחלף בשום זמן. יודע כל מעשים גומל טוב לצדיקים, ורע לרשעים. ושישלח לנו משיחנו. שיחיו המתים לקץ הימין. וכן אני מאמין בכל אשר הורו וציוו לנו כל החכמים בתורה שבע"פ המקובל אצל כל ישראל. ואם עלה בדעתי איזה הרהור נגד עיקר הדת ותורה שבעל פה, אני מתחרט וחוזר בי, ואני שואל מחילה מה' אלהי ישראל ומתורתו, עכ"ל.

אמר המחבר אליהו הכהן, כשהיה אדוני אבי ז"ל הולך לבקר את החולה, לא היה זז משם עד שהיה מכריחו לומר, יגדל, ששם י"ג עיקרים. ועד עכשיו לא ידעתי טעמו של דבר, כי בודאי היה הטעם כדי להצילו שלא יכרחהו המלאך המות לכפור באלהי ישראל, דזהו תקנתו כמדובר עכ"ל.

ופה עירינו אזמיר יע"א, נהגו בכל בתי מדרשות שבעיר, לקרות המודעא הזאת, בעשרה, בכל ערב ראש חודש, ובעשרת ימי תשובה. וכל המרבה לאומרה בכל עת, ןבלל מקום, ובכל זמן. כשהוא בריא וחזק, כל בי עשרה, הרי זה משובח. ובזה נמצא, שכל ימיו בתשובה, וחיו יחיה עוד רבות בשנים, ועם בגבורות, ועוד כתבתי בעניותי קצת עניינים ואזהרות ולמודים ותפילות בס"ד בקונטריס קטן, אשר קריתי לי, רפואה חיים

ת"ו חלק בראשית, ת"ל כי אין לו אחרית וראשית