תוכחת חיים פרשת ויגש

סדר ויגש

יחזיק התורה ולומדיה הרבה מאד, בין בגופו, בין בממונו, תמיד כל הימים. ולא מבעיא אם הוא עם הארץ, שאינו יודע לקרוא בתורה כלל. ואפילו הוא, בעל בית שיודע לקרות בתורה, מכל מקום, כל שאין לו פנאי ללמוד, מחמת טירדת סחורותיו ומזונותיו, בזה שמחזיק ביד תלמידי חכמים הלומדים בסיבתו, הוה ליה, כאלו הוא בעצמו לומד. דהכי קי"ל בכל התורה כולה, גדול המעשה, יותר מן העושה. דהגם דבפרק קמא דבבא בתרא דף ט' ע"א אמרו, אמר רבי אלעזר, גדול המעשה, יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה, השקט ובטח עד עולם. ופרש"י מעשה הצדקה, טורח המעשים את חבריהם, מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום, יע"ש. לאו דוקא במעשה הצדקה, דהוא הדין בכל המצות שבתורה, ובפרט במחזיק לתלמידי חכמים, דגדול המעשה יותר מן העושה. שהרי גם במחזיק לת"ח, הרי המחזיק הוא טורח בעדו, ולהרויח בעדו, ולעשות לו שירות וכדומה, כדי שיהיה לת"ח פנאי, כדי שילמוד. וכן מצאתי הדבר מפורש במ"ר סדר נשא פי"ג דאמרו בהדיא, גדול המעשה, יותר מן העושה, על המחזיק לת"ח שיעסוק בתורה, וז"ל, ביום השלישי נשיא לבני זבולון אליאב בן חילון, למה זכה זבולון להקריב שלישי, לפי שחיבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסוק בתורה, לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה, והיה חברו של יששכר. ולכך הקריב אחריו, ואחר יאודה, לקיים מה שנאמר, מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. קרבנו קערת כסף אחת, בא נשיא זבולון והקריב קרבנו על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו, לפי שהיות זבולון ויששכר, שותפין. יששכר, היה עוסק בתורה. זבולון, עוסק בפרקמטיא. והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר כו', ולכך תלה חשבון הגדול בזבולון, לפי שגדול המעשה, יותר מן העושה. שלולי זבולון, לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה, שהוא היה מאכילו, ונותן לתוך פיו, עכ"ל.

הנך רואה, דהמחזיק לת"ח כדי שיעסוק בתורה, היה ליה, כאלו הוא בעצמו עוסק, משום דגדול המעשה, יותר מן העושה, וכן פסק הטור ומרן בשולחן ערוך ביורה דעה ריש סימן רמ"ו, וז"ל, ומי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טירדת הזמן, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו, כאלו הוא לומד בעצמו. כמו שדרשו חכמים, שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך. סיים על זה הרב הלבוש שם, וז"ל, דהא גבי הלומד בתורה בעצמו, כתיב כי היא חייך ואורך ימיך, כו'. וגבי המספיק לאחרים, כתיב, עץ חיים היא למחזקים בה, כו', יע"ש. [דף עז] גם בטור ושולחן ערוך בחושן משפט סימן ט' סעיף ג' פסק וז"ל, כי חובה על כל ישראל לפרנס דיניהם וחכמיהם, יע"ש. והיינו טעמא דבהיות כי הת"ח אינו פונה לעסוק במלאכת הרשות, לטרוח כדי להרויח ולהביא טרף לביתו, כי אם פונה ממלאכתו, ועוסק בתורה. אז כל ישראל חייבים להחזיק בידו. וכמ"ש בשבת דף קי"ד ע"א, אמר רבי יוחנן, איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, זה המניח חפציו ועוסק בחפצי שמים. והני מילי למטרח ברפתיה, ופרש"י וז"ל, ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו, כדאמרינן בפרק שביעי דיומא דף ע"ב, כתוב אחד אומר, ועשית לך ארון עץ. וכתוב אחד אומר, ועשו ארון עצי שטים. למטרח ברפתיה, דבר שאינו יכול לטרוח בו, וחייו תלויים בו, יע"ש. וכ"כ בתוספות על התורה בספר דעת זקנים, סדר תרומה וז"ל, ועשו ארון, בכולהו כתיב ועשית, וכאן כתיב ועשו, לפי שהכל חייבין להתעסק בו, מפני כבוד התורה, שבתוכו. וקל וחומר לת"ח, שבני עירם מצווים לעשות מלאכתן, כדי לכבדן, והכי איתא ביומא פרק בא לו, ועשו ארון כו', מכאן לת"ח שחייבין, כו'.

וכבר הפליגו חז"ל בשכר המחזיק ביד ת"ח, ובעונש מי שאינו מחזיק ביד הת"ח, כמ"ש בירושלמי בסוטה פרק אלו נאמרין, ובמדרש רבה, סדר קדושים פרשה כ"ה, וז"ל, אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה, לא היתה תקומה לשונאי ישראל, אלא עץ חיים היא למחזיקים בה. כי בצל החכמה בצל הכסף, אמר רב אחא בשם רבי תנחום בר חייא, למד אדם ולימד, ושמר ועשה, והיתה ספק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, הדא הוא דכתיב, ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת. לא למד ולא לימד, ולא שמר ולא עשה, ולא היה ספק בידו להחזיק, והחזיק הרי זה בכלל, ברוך. רב הונא ורבי ירמיה אמרו, בשם ר' חייא בר אבא, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוה, אצל בני תורה בגן עדן. ואית ליה תלת קריין, חדא, כי בצל החכמה בצל הכסף. ב', אשרי אנוש יעשה זאת. והדין, עץ חיים היא למחזיקים בה. שמעון אחי עזריא אמר משמו, והלא שמעון היה גדול מעזריהו אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בתוך פיו של שמעון, לפיכך נקרא הלכה על שמו. ודכוותא, ולזבולון אמר, שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך. והלא יששכר, גדול היה מזבולון. אלא ע"י שהיה זבולון מפרש מישוב, ועוסק בפרקמטיא, ובא ונתן לתוך פיו של יששכר, ניתן לו שכר בעמלו, לפיכך נקרא הפסוק על שמו, שנאמר, שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך. אמר רבי תנחומא, כל מי שיוצא לדרך, ואינו מכוין לבו למלחמה, סוף שהוא נופל במלחמה. אבל שבטו של זבולון, בין מתכוין, ובין שאינו מתכוין, יוצאין למלחמה, ונוצחים. הדא הוא דכתיב, דברי הימים א' יב' מזבולון יוצאי צבא עורכי מלחמה ולעדור בלא לב ולב. מהו בלא לב ולב, בין מתכונים ובין שאינם מתכונים, הם יוצאים למלחמה ומנצחים עכ״ל.

הנה מבואר דכל כך גדלה מעלת מחזיק ידי לומדי התורה, דאפילו לא למד, ולא לימד. ולא שמר, ולא עשה. עכ"ז, ע"י מצות מחזיק ידי לומדי התורה, מעלה עליו הכתוב, כאלו קיים כל התורה כולה, שעליו נאמר המקרא הזה, ברוך אשר יקים את כל דברי התורה הזאת. ולהפך, אפילו למד ולימד, ושמר ועשה, והיה ספק בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל, ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת.

ומכאן ראיה דלאו דוקא בעל בית שאין לו פנאי לעסוק בתורה, שצריך להחזיק ביד לומדי תורה, ועונשו גדול, אלא אפילו ת"ח גדול בתורה, וקיים ועשה כל התורה כולה, עכ"ז אם יש בידו ספק להחזיק ולא החזיק, עונשו חמור. כי עליו נאמר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת. ומי לנו גדול ממשה רבנו ע"ה, אבי התעודה, שכתב עליו הרב יערת דבש ח"א די"ג ע"ב, ואחר שדיבר בנועם מוסרו לעשירים שיחזיקו ביד לומדי תורה, כתב וז"ל, ובאמת הכל תלוי בהתחלה, וכן היה במשכן כמבואר במדרש, דלא היה אחד מתנדב למשכן, עד שהתחיל משה רבנו, ונדב משלו כל הונו. עמדו ישראל, ונדבו. ולכן, תלוי הכל במתחיל, אם יתחילו הגדולים ופני הדור לנדב לבית המדרש ולהחזקת תורה, מי לא יצא אחריהם כו', יע"ש. הרי, שמשה רבנו ע"ה, עם היותו רבן של כל ישראל, ואבי התעודה, נדב כל הונו למשכן. ומשם למד הרב ז"ל למחזיק ביד לומדי תורה, כמו שיע"ש. ואם כן, החיוב מוטל דלצורך בנין בית המדרש, ולצורך חיזוק ביד התלמידי חכמים, צריך ליתן ואפילו יהיה ת"ח גדול כמשה רבנו ע"ה, אם יש יכולת בידו ליתן ולהחזיק ביד הת"ח שיעסקו בתורה, צריך הוא ליתן, ואין פוטר אותו היותו ת"ח לענין זה. ובזה יש פתחון נגד בעלי בתים, שאומרים שהתלמידי חכמים, כיון שאינן נותנין, אינם יודעים צערא דגופא כמה מהצער והדוחק לתת את כספו וזהבו מיגיעת כפיו, לאיש אשר לא עמל בו, ולא גידלו. שהרי ראינו במשה רבנו ע"ה, כמה הפליגו ואמרו עליו שנדב לתת כל הונו לדבר מצוה וכן מצינו בשלמה המלך ע"ה אשר הפליגו חז"ל בנדבתו וצדקתו מה שהיה נותן בכל יום, ולכן לו נאה ולו יאה להיות נדרש לאשר שאלו עד היכן כח של צדקה, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא דף י' ע"ב, ויהיה נאה דורש, צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, יען היה נאה מקיים, וכאשר פירשתי בעניותי באורך וברוחב, בדרוש לשבת הלבשה, שנת התקצ"ח ליצירה בס"ד יע"ש.

ולא נפלאת היא ולא רחוקה היות ענין מצוה מחזיק ביד לומדי תורה גופא, כבנין בית המקדש גופיה, דאיכא מצוה רבה. שהרי אמרו בפ"ק דברכות דף ע"ב, כל המארח ת"ח בתוך ביתו, כאלו מקריב תמידין. כדכתיב באלישע הנביא, איש האלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד, יע"ש. גם אמרו ביומא דף ע"א, ע"א הרוצה לנסך יין, על גבי המזבח, ימלא גרונן של ת"ח יין, שנאמר אליכם אישים אקרא. ופרש"י, אישים לשון אשה, קרבן אשה, יע"ש. ובסוף כתובות דק"י ע"ב אמרו, כל המביא דורון לת"ח, כאלו הקריב בכורים. וכתבו שם התוס' ד"ה וכי אלישע כו', בשם סדר אליהו זוטא פ"א, והובא בילקוט סדר ויקרא על פסוק ואם תקריב מנחת בכורים, כתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ונאמר מזבח אדמה תעשה לי, מכאן אמרו כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח שבו, כפרה לישראל. ובזמן שאין בית המקדש ת"ח הם הכפרה להם לישראל, בכל מקומות מושבותיהם, שנאמר ואם תקריב מנחת בכורים, כו' ואומר ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלהים לחם בכורים, כו'. וכי אלישע כהן הוה ואוכל בכורים, והלא אין שם, לא ירושלים, ולא בית המקדש. ולא מזבח ולא כהן גדול אלא אלישע בלבד ותלמידיו היושבים לפניו, אלא מכאן אמרו, כל הנזקק לת"ח ולתלמידיהם, ומפרנס אותם, מעלה עליו הכתוב, כאלו הקריב בכורים, ועושה רצון אביו שבשמים, עכ"ל. [דף עח] הרי מצינו, דהמעלות אשר היו נמצאות בבית המקדש, דיש שם קרבנות, תמידין, ונסכים לנסך יין על גבי המזבח, ובכורים, שהמזבח בעצמו הוי כפרה לישראל, זהו בעצמו איתיה במחזיק לת"ח, לפרנס אותם ותלמידיהם כדי שבזה יעסקו בתורה. ונראה ודאי, דכל המעלות הללו, הם, לנותן לת"ח ולתלמידים עניים, כדי שילמדו ולהחזיק בידם, דבלאו הכי, לא יוכלו לעסוק בתורה. אבל מי שהוא יכול להתפרנס, ויש לו כדי מלבד דלא הותר לו ליקח, גם לית ביה מצות מחזיק ידי לומדי תורה על אופן האמור, משום חיזוק לתורה, כדי שילמוד בה דמצות חיזוק היא, למי שבלי סיוע, אינו יכול ללמוד בתורה, כמבואר בש"ס, ובפוסקים. והגם כי לדעת הרב המבי"ט ח"א סימן קצ"ו, והרב מחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ד', נראה דיש מצוה מחזיק, גם בנותן לת"ח עשיר, כמו שיע"ש. מלבד דיש חולקים בזה וכמ"ש בעניותי בסה"ק נשמת כל חי ח"א חיו"ד סימן ס"א. וח"ב חח"מ ס"סי מ"ד יע"ש, זאת ועוד, דנראה לי דבסוג צדקה, לתת לו כדי פרנסתו, כדי שיתפרנס, בודאי דגם המבי"ט והרב מחנה אפרים מודים, כי הת"ח העני, הוא קודם לת"ח עשיר. אלא דבסוג מתנה ודורון בדרך כבוד או לעשות איזה שירות באופן שלא יתבטל הת"ח מלימודו, גם בת"ח עשיר אית ביה מצות מחזיק ידי לומדי תורה, כל שאינו גורע בזה מחלק הת"ח העני. וכפי האמור לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש העשירים העושים איזה חילוק מעות, ביום שמחת לבם, על מילת הבן, או כשמכנסים את בניהם או בנותיהם לחופה, וכן ביום חנוכת הבית או לרפואתם וכדומה שעושים חילוק וסעודה, ואינן נותנין ואינן מסבירים להם פנים להזמינם לסעוד לת"ח העניים, כי אם לת"ח העשירים אותן שיש יכולת בידיהן להתפרנס דאינו נכון לעשות זאת, כי אם אדרבא, לתת מעות נדבה ולקרב יותר לת"ח העניים. כי מלבד כי לצדקה גדולה תחשב לו, זאת ועוד, כי יש בהם משום מצערי רבנן, והעדר כבוד, שאינו מחשיבם. כי כן, יזהר כל אדם, כי כשיש לו לתת איזה חילוק משום נדבה, באיזה אופן שיהיה, או לעשות איזה סעודה, דיקדים תחילה לתת ולהזמין לת"ח העניים, יותר מן העשירים. ולצאת ידי חובה, כה יעשה לכל הת"ח שבעיר, כקטון כגדול כדי שלא יהיה קנאה בדבר. וכבר כתבתי בזה בעניותי בשיטתי על מסכת ברכות לדף מ"ו ע"א בפירוש מאמר שם, עבד סעודתא לכולהו רבנן, דדייק לומר לכלהו רבנן, כדי שלא יהיה מטיל קנאה בסעודה, יעש"ב ואכמ"ל.

והכי מדוקדק מלשון המאמר במדרש רבה, סדר בהר פרשה ל"ד וז"ל, ועניים מרודים תביא בית, אלו ת"ח ותלמידיהם, שמורים לישראל טומאה וטהרה, איסור והיתר, ומלמדים אותם לעשות רצון אביהן שבשמים. לכך נאמר, ועניים מרודים תביא בית. אמר רבי אבין, כל המארח ת"ח בביתו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הקריב בכורים. נאמר כאן תביא, ונאמר להלן, תביא בית ה' אלהיך. מה להלן בכורים, אף כאן בכורים, עכ"ל. הרי לך בהדיא דעל מה שקרא הכתוב עניים מרודים, קדריש המאמר, על הת"ח ותלמידיהם, דשמע מינה, דעיקר הציווי להחזיק ביד ת"ח ותלמידיהם הם על הת"ח העניים, כאמור.

ונראה לרמוז בכונת הכתוב האמור בישעיה סימן ח"ן, ועניים מרודים תביא בית, נוטריקון בי"ת הוא, ביכורים יין ת'מידים. דכבר ביארנו, דהמחזיק לת"ח לתת לו פרנסתו כדי שיעסוק בתורה, הוי כמביא בכורים לבית המקדש, ולהקרבת יין נסכים על גבי המזבח, וכמקריב תמידים. א"כ זהו כונת הפסוק הלזה, ועניים מרודים, דרשו רז"ל בהדיא במדרש רבה, על המביא ת"ח ותלמידיהם בתוך ביתו להאכילם ולהשקותם. אם כן הוה ליה זה ממש, תביא בית, כמביא בכורים, וכמקריב יין נסכים ע"ג המזבח, וכמקריב תמידים, וכאמור.

אי נמי יש לפרש ועניים מרודים תביא בית במעלות מחזיק ידי לומדי תורה באופן אחר, והוא על פי מה שכתב הרב מהרי"ד ז"ל, בספר לחם הפנים בפירוש להגדה, כי הנה רז"ל אמרו במעלת הצדקה, כי גדולה צדקה שמקרבת הגאולה. וזהו בכל צדקה בסתם לעניים דעלמא, אכן בנותן צדקה לעמלי תורה, רבות יתירה אשתכחת ביה, דממהרת הגאולה, יע"ש. עוד נקדים מ"ש ביבמות פרק החולץ דף מ"ח עמוד ב' על פסוק אשר באת לחסות תחת כנפיו, ופרש"י שמיהרת, ולא איחרת יע"ש. הרי דלשון ביאה מתכנית למהירות. עוד נקדים מה שאמר בהקדמת התיקונים, די"ב ע"ב בית, דא בית מקדשה, יע"ש. אמור מעתה, זהו אומרו ועניים מרודים, שהם הת"ח והתלמידים עניים, כשמחזיק בידם שיעסקו בתורה, בשכר זאת, תביא בית, דזה גורם שתביא בית, זה בית המקדש, הנקרא בית סתם. ונקט לשון תביא, בלשון הבאה, דהיינו שממהר לבוא, להביא לבית המקדש, שיהיה בנוי, שע"י מצות מחזיק ביד הלומדים בתורה, גורם שממהר הגאולה לבוא, ולבנות בית מקדש, והוא ברור. וזהו מדוקדק בדברי רז"ל בגזירה שוה עצמה תביא בית, ולהלן הוא אומר תביא בית ה' אלהיך, לומר, כי ע"י מצות חיזוק לת"ח שעניים מרודים תביא בית, זה גורם שתביא בית ה' אלהיך, זה בית המקדש, והוא ברור. [דף עט].

והנה בענין חיזוק, לתת לת"ח פרנסתם כדי שיעסקו בתורה, יש בזה ג' סוגין. הראשון הוא, שצריך האדם המחזיק ביד לומדי תורה לכוין שמספיק בידו, משום כבוד וחיבוב התורה דוקא, ולא ח"ו לשם התפארות, ולא משום אהבה גשמי מהת"ח מצד עצמו, שעושה לו איזה הנאה ובדחנות או שהוא אחיו וקרובו וכדומה, כי אם לשם כבוד התורה לבד. וסוג השני הוא, בעיקר המתנה והנדבה אשר הוא נותן לו כל מחסורו כדי שיעסקו בתורה, אבל עכ"פ אפשר שיתנהו לו בצמצום וח"ו בצרות עין קצת, שיאמר, די לו בפת חרבה במים, וסוג זה אינו מצוה מן המובחר. כי צריך ליתן כל צורכו, בהרחבת יד, ובעין יפה. ואפילו אם היה רגיל בתרנגולת פטומה ויין ישן, צריך ליתן לו, כמ"ש בכתובות דף ס"ז ע"ב, יע"ש. [במעשה דרבא.] סוג השלישי, דהגם שיתן כל צורכו אין נגרע כל דבר, על כל פנים דברים המותרים ופיזורים, והוצאות מרובות שצריכים בניו ובנותיו ואשתו, מהם מפני הכבוד, מהם מפני סדר נשים סדר נזיקין, בענייני המאכלות והמלבושים, וכשבאו לבקר, משנת בקורים, לתת להם מיני מגדים ומתיקות רבות ופירות, כי כאלו וכיוצא באלו הם דברים שאינו מן הראוי אפילו לעשירים לבזבז ולפזר, כ"ש למי שהוא ת"ח ועני, והוא צריך מאחרים אבל האמת במה שהוא אמת כי כל לגבי הת"ח עצמו, הכל אך למותר אצלו ודי לו בקב חרובין מערב שבת, לערב שבת, אבל לא יש מנוח בביתו עם בניו ובני ביתו, דלף טורד מדיני אשה, ואם יחזיק הת"ח באמונתו כאשר יאות לו, ולא תאבה ולא ישמע אליהם, יצא שכרו בהפסדו, ויבא לידי קטטות ומריבות בתוך ביתו בבני ביתו ואשתו, ויחלל ח"ו תורתו, והלואי שיעמוד בשלו, שלא יאמרו עליו כמה כלי וקמצן הוא, וצר עין ושאר דברים. ולכן הוא מוכרח הת"ח במעשיו, על כרחו שלא בטובתו, ושמאל דוחה, וימין מקרבת, להודות לבניו ובני ביתו ואשתו, ועל ה' יתברך שמו ישליך יהבו, כי הוא אל זן ומפרנס לכל, ויחי ויתן לו מזהב שבא. וא"כ אם המחזיק הוא אדם כשר וירא שמים, ורוצה שילמוד הת"ח בהשקט ובבטחה לבל יטרידוהו בניו ובנותיו ואשתו, צריך להספיק לו ממון הרבה, באופן שילמוד הת"ח בהשקט ובבטחה באופן שיהיה ג"כ כדי לפזר ולעשות רצון בניו ובני ביתו ואשתו. וכבר אמרו בגמרא שם בכתובות דס"ז ע"ב, מר עוקבא הוא עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ד' מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי, יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא אמר ליה לא צריך, אמר מאי חזית, חזאי, דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר מפנק כולי האי, עייפינהו ושדרינהו ניהליה, ופרש"י עייפינהו, כפלינהו, יע"ש. הרי שאע"פ שהיה עני ונצרך מאחרים, והיה עושה פיזור ממון בחינם, לזלף יין ישן לפניו, שהולך לאיבוד בשביל תענוג, עכ"ז מלבד שמר דהכונה פזר נתן, מה שהוא לשם פיזור, הא נמי, נתן לאביונים שנקראו הת"ח, שיפזרו בהוצאותיהם גם לדברי מותרות והבלי העולם, ועכ"ז הא נמי מצוה, דצדקתו עומדת לעד. ובשכר זאת זוכה לחיים, כמ"ש הרב הלבוש, וכדדייק קרא גופיה, עץ חיים היא למחזיקים בה. וגם זוכה לברכה, כי כמו שהתורה נותנת חיים וברכה לעושיה, כמו כן למחזיקים בה, וכמ"ש רז"ל, וכ"כ הרב מהרש"א בחידושי אגדות בנדרים דף ס"ב יע"ש.

גם מה שאמר במדרש רבה, שזכו שבט זבולון להיות נוצחים במלחמה, אפילו לא יהיו מכוונים בכל לב, כו', נראה לפרש, ע"פ מה שאמרו בזוהר הקדוש, סדר וישלח דקע"א ע"א וז"ל, ומאן דלעי באורייתא ולית מאן דסמיך ליה, ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכיסיה לאתתקפא, על דא אורייתא קא משתכחא בכל דרא ודרא, ואתחלש תוקפא דאורייתא כל יומא ויומא, בגין דלית לון לאינון דלעאן בה על מה דסמכין, (בה) ומלכו חייבא אתתקפא בכל יומא כו'. מה עבד, מיד ויגע בכף ירכו, דאתחכם לקבליה, אמר, כיון דאתברו סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף. וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון הקול קול יעקב, והידים ידי עשו, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. ובדא אתחכם לקבליה דיעקב, דהא בגין דאתבר חילא דאורייתא, אזל ואתתקף עשו. וכד חמא דלא יכיל ליה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה. דכד לא ישתכח לה מאן דסמיך לאורייתא, כדין לא יהא קול קול יעקב, ויהון ידים ידי עשו כו', יע"ש. הרי לך בפירוש בדברי הזוהר הקדוש, כמה גורם חטא זה של מי שאינו מחזיק ביד הת"ח, שגורם לתת כח וגבורה לאומות העולם, דמלכו חייבא, אתתקף בכל יומא, ואז הידים ידי עשו, כיון דאין מי שיחזיק לת"ח, ליכא לימוד, שיהיה הקול קול יעקב בלימוד תורה, ואז גורם שהידים ידי עשו, ויהיה נוצח במלחמה. אבל כשיש בישראל מחזיקים לת"ח, כשבט זבולון שהיה מחזיק ליששכר, ואז מתקיים קרא כדכתיב, הקול קול יעקב בלימוד תורה, אז אין הידים ידי עשו. ונוצחים במלחמה, אפילו לא יהיו מתכוונים, בלא לב ולב, והוא ברור. וכיון שמבואר מדברי הזוהר הקדוש האלו, דבעון שאין מחזיקים ליד הת"ח הוא דמלכי אומות העולם מתגברים על ישראל וגוזרין גזירות בר מינן, אם כן אין מקום פתחון פה לומר דאינן יכולים לתת להחזיק ביד ת"ח מכמה צרות תקופות, ועול המס הכבד, כי אדרבא מסיבת שאינן נותנין לת"ח, להחזיק בידם, בא עליהם את כל הרעה הזאת, וכמ"ש בזוהר הקדוש בר"מ סדר צו דכ"ט ע"א וז"ל, ולבתר דיעול גרמיה תחות אדם בתורה, יתקיים ביה, אדם ובהמה תושיע ה', אם הוא כסוס דרכיב עליה מאריה, וסביל ליה ולא מבעט במאריה ומאי סבילו דעם הארץ לת"ח, בגין דת"ח ביום השבת צריך איהו דלית ליה מדיליה, ואם עם הארץ סביל ליה בממוניה, ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא ליה, ולאתנהגא בפקודיה כפום רעותיה, יתקיים ביה, אדם ובהמה תושיע ה', יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממלאך המות דלא שליט עליה, וישחוט ליה בסכין פגום דיליה, כו', ונפש דת"ח אתקריאת שבת מלכתא נפש יתירה, כו', והכי, ת"ח, בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות וימים טובים ולית לון מדילהון, דלאו אינון בעלי מלאכה כשאר עבדין בנוי דחולין. אגרא דילהון, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, לאנהגא לון בכל מיני מאכל ומשתה ולאוקרא לון בלבושין שפירין כגונא דשבת דאיתמר ביה, כבדהו בכסות נקיה. וכל מאי דעבד ברנש לשבתות וימים טובים, אית למעבד לון. ומאן דמחלל שבת חייב סקילה, והכי מאן דאשתמש בתגא חלף. והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות דמחלל תורתיה. וכל שכן המבזה ליה כאלו מבזה שבתות ומועדות ואוקמוה מאריה מתניתין, כל המבזה את המועדות, כאלו כופר בעיקר כו', יע"ש. וכיון דהת"ח הוקש כבודו, לכבוד שבת מלכתא. ומה שעושה כבוד לשבת בכסות נקיה ובמאכל ובמשתה, ה"ז עושה לת"ח, אם כן כמו שמצינו בשכר המשמר שבת, שהקב"ה שומרו, כמ"ש בהקדמת התיקונים די"ב ע"א, וז"ל, ושמרו בני ישראל את השבת דא בת יחידה דאיהי שמירה לישראל בכל שבת ושבת, ומאן דמחלל לה, לאו איהו נטיר מהקב"ה. יע"ש. אם כן זה השכר גופיה איתיה במכבד לת"ח ומחזיק בידו, שזהו בכלל כבוד הת"ח כמ"ש בהדיא. אם כן הקב"ה שומרו שמירה מעליא.

ובזה נראה לפרש כונת הכתוב בסדר נשא, בברכת כהנים, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. והוא עמ"ש הרב רבינו בחיי ז"ל. דפירש כונת הכתוב דמ"ש כה תברכו, כ"ה, רמז לכ"ד מתנות כהונה, ועם הברכה הזאת, הוי כ"ה יע"ש.

עוד נקדים מה שאמרו בגמרא בחולין דף ק"ל ע"ב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע"ה, שנאמר ויאמר לעם ליושב ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים, למען יחזקו בתורת ה'. כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה', אין לו מנת, יע"ש. הרי דעיקר חיוב מתנות כהנים, לכהנים וללויים, הוא משום מצות מחזיק ידי לומדי תורה.

עוד נקדים דמצינו במעלת המחזיק לת"ח, מ"ש בשבת דכ"ג ע"ב, אמר רבא, דרחים רבנן, הוו ליה בנין רבנן. ופרש"י, רחים, אוהב. הוו ליה בנין רבנן, ואהבתו עליהם כאב על הבן, יע"ש. וצריך לדעת, מה בא רש"י ללמדנו ונראה, שבא ללמד מה שכתב הרב אור החיים סדר נשא, בכונת הכתוב, לזבולון, אליאב בן חלון. דהמחזיק לת"ח הוא בחינת אב. והת"ח, הוא בחינת בן. כרחם אב על הבן. וכאשר יחמול איש על בנו, כן אוהב המחזיק, לת"ח. וזה אומרו לזבולון, אליאב, שאומר יששכר לזבולון, אלי אב, לגבי דידי הוא אב שלי, הגם שהוא בן חלון, חולין הוא לו, שעוסק בפרקמטיא, יע"ש. א"כ זהו מ"ש רש"י, מאן דרחים רבנן, הוו ליה בנין רבנן. דהוי מדה כנגד מדה, הוא עשה כהוגן, להיות לו לאב לת"ח, והרי הוא זוכה להיות לו בנין רבנן, שיקיים אהבה הזאת בבניו ממש, יוצאי ירכו, ע"ש. [דף פא]

עוד נקדים, דמצינו מעלת המחזיק לת"ח, שדרשו בספרי סדר עקב, ולדבקה בו וכו', אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם, ומעלה אני עליך כאלו עלית למרום, ונטלת את התורה כו', יע"ש. גם בסוף כתובות דף קי"א ע"ב, כי טל אורות טליך, כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וכל מי שאינו משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייא דקא מצטער, אמר לו רבי מצאתי להם תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כולכם היום. וכי אפשר לדבק בשכינה, והא כתיב כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לת"ח, והעושה פרקמטיא לת"ח, ומהנה לת"ח מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאלו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר, לאהבה את ה' אלהיך ולשמוע בקולו, ולדבקה בו. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לת"ח, והעושה פרקמטיא לת"ח, ומהנה לת"ח מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאלו מדבק בשכינה, ע"כ. אם כן, זהו כונת הכתוב, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל, דהיינו מסיבת, כ"ה, שהם, כ"ד מתנות כהונה, והברכה הזאת עצמה שהיא בכלל מתנה, כמ"ש רז"ל, כל המברך, מתברך, הרי כאן כמנין כ"ה. וכמ"ש הרב רבינו בחיי, כ"ה תברכו את בני ישראל, מסיבת מצוה זאת גופה, של נתינת אלו המתנות שהם להחזיק ביד לומדי התורה, כמש"ה, לתת מנה לכהנים וללויים למען יחזקו בתורה ה', והרי הם זוכים ע"י מצות המחזיק ביר לומדי תורה, לשבעה ברכות הללו, וברכות לראש צדיק. ברכה עצמה כמשמעה, למחזיק ביד לומדי תורה שזוכה לברכה כמ"ש מהרש"א בנדרים, וכן אמרו בברכות דמ"ב ע"א אמר אביי אף אנו נאמר תכף לת"ח, ברכה. שנאמר ויברכני ה', בגללך. ופרש"י, תכף לת"ח המקרבו אליו דמארחו בביתו, יע"ש. ובסנהדרין דס"ג, כל מי שאינו מהנה לת"ח מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה. וכן אמרו בזוהר הקדוש סדר ויחי דף רמ"ב ע"א, אמ"ל, אמרי אקדים בברכאן, זבולון ליששכר תדיר, והא יששכר אשתדלותיה באורייתא, ואורייתא אקדים בכל אתר, אמאי אקדים ליה זבולון בברכאן, אבוי אקדים ליה, משה אקדים ליה בברכאן. מהכא אוליפנא מאן דסעיד למאריה דאורייתא, נטיל ברכאן מעילא ותתא. ולא עוד אלא דזכי לתרי פתורי. מאי דלא זכי הכי בר נש אחרא. זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא, וזכי למהוי ליה חולקא, לעלמא דאתי, יע"ש.

נמצא כי המחזיק לת"ח זוכה לברכה. וכיון שהכהנים שהם ת"ח הם נזונים מיד בני ישראל המחזיקים אותם שיעסקו בתורה, דין הוא שיזכו לברכה. והיינו דקאמר, יברכך ה', וזאת שנית, וישמרך, דכבר ביארנו, דמאחר כי כבוד וחיזוק ביד הת"ח, הוא, דהוי כמו שבת, א"כ כשם שהמשמר את השבת, הקב"ה שומרו. כמו כן, המחזיק לת"ח, וכמש"ל. ולפי מה שדרשו בספרי, וישמרך, מיצה"ר. וישמרך, ישמור לך את הקץ. וישמרך, ישמור מגהנם. וישמרך, לעוה"ב. והיינו דמצינו עוד כמה מעלות טובות, שהמחזיק יש לו סגולה שניצול מיצה"ר, ע"י זכות תורה, כמו הת"ח גופיה, כמ"ש הרב עץ החיים, סדר פקודי. גם כבר ביארנו, דע"י מצות מחזיק לת"ח, זוכה למהר הגאולה. היינו דקאמר, וישמרך ישמור לך את הקץ. וישמרך מגהינם, כמ"ש רז"ל, דת"ח אין אור של גהינם : שולט בו. וכיון דהמחזיק נמי יש לו זכות תורה, ניצול מגהינם. וז"א וישמרך מגהינם. גם כבר אמרנו מהזוה"ק דזוכה לעוה"ב. ובגמרא דאמרו דזוכה לגן עדן. א"כ זהו אומרו, וישמרך, לעוה"ב. יאר ה' פניו אליך, כמו שדרז"ל במדרש רבה שם, יאר ה' פניו אליך, במאור תורה, ויתן לך בנים ת"ח. והיינו כמ"ש בגמרא, מאן דרחים רבנן, שאוהב אדם לת"ח כבנו לרחם עליו, ולהחזיק בידו, הנה שכרו אתו, שזוכה להיות בנו ת"ח. ולפי מה שדרשו בספרי, יאר ה' פניו אליך. יתן לך מאור עינים. הוא עם מה שאמרו בבבא בתרא דף מ"ה ע"א, עשן בחופה, למה אמר רבי חנינא, שכל מי שעיניו צרות בת"ח בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן, לעוה"ב. ופרש"י שעיניו צרות, שלא להנאותו מנכסיו, יע"ש. א"כ, זה שמהנה לת"ח, מלבד שאין עיניו מתמלאות עשן שיהיו נהנין מהעשן, אדרבה מרובה מדה טובה ממדת פורענות שעיניו מאירות כשמש וכירח. ועוד בה. ויחונך, שדרז"ל במ"ר שם, יחנה ה' אצליך. והיינו כמ"ש בגמרא, דכל המחזיק לת"ח, הוה ליה כאלו מדבק בשכינה. וכמ"ש בפסחים דף ג"ן, כל המטיל מלאי לכיס של ת"ח, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה. בצל הכסף, ע"כ.

ולפי מה שאמרו במדרש רבה, ויחונך, יתן בכם דעת, כו', אפשר לומר, עם מה שאמרו, בהקדמת התיקונים ד"ב ע"א, דמי שאינו מחזיק לת"ח, נקרא עני הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה, יע"ש. א"כ כאן שזה מחזיק לת"ח, אדרבא, מברכו שיהיה בו דעת, ע"כ.

ועוד מעלה אחרת, ישא ה' פניו אליך, שדרז"ל שם במדרש, יעביר כעסו ממך. והא דאמרו רז"ל בבראשית רבה ריש סדר תולדות, דכל מי שיש לו בן יגיע בתורה, הקב"ה מתמלא עליו רחמים. דהרי כיון דלדעת הרב אור החיים, דיש לו לת"ח, דין בן עם אביו שהו המחזיק, א"כ, ע"י שזה הבן הוא ת"ח יגע בתורה, זוכה לאביו למחזיק, שהקב"ה יתמלא עליו רחמים, וישם לך שלום. כמ"ש הראב"ע, שיהיה שלום מן האויבים, והרי מבואר בזוהר הקדוש, דע"י שמחזיק ידי לומדי תורה, זוכה להנצל מכף כל אויב ואורב וכאמור. ושמו את שמי על בני ישראל, דידוע שהתורה נקראת שמותיו של הקב"ה, כמ"ש רז"ל בכמה מקומות ובכמה קראי, ואחד מהם הוא על הפסוק דידע שמי, שהיא התורה כידוע, אם כן כיון דהמחזיק דהוי כאלו בעצמו לומד בתורה כמ"ש רז"ל והטור, גם כן הוי ממש כי על ידי זה, ושמו את שמי, ששמתם את דברי תורה דהוא שמו יתברך על בני ישראל, ואני אברכם לכהנים, כמ"ש רז"ל, דהיינו לת"ח הקורים בתורה בסיבתם, כדכתיב, למען יחזקו בתורת ה' וכמ"ש מהרש"א, דהתורה נותנת ברכה לעוסקים ולמחזיקים בה, וק"ל.

ואשריהם ואשרי חלקם לטובים ולישרים, כי לא אלמן ישראל, ובכל דור ודור הם נמצאים רבים מיראי ה' וחשבי שמו, עשירי עם, אוהבי התורה ולומדיה, ובפרט בזמנינו זה, בעירינו אזמיר יע"א, אשר זכינו שנבנו כמה בתי מדרשות, מרבה ישיבה מרבה חכמה, שילמדו שם רבנן ותלמידהון. וגדולה שבגדולות, ישיבת בית יעקב רבי יב"ץ, אשר בנה ועשה הגביר החכם המרומם, אור יומם, רצ"ו, מר דודי יעקב רבי, זיע"א. זה למעלה משלשים שנה, והיא כפורחת עלתה ניצה, תלמידי חכמים, צמחים בצאתם, ציצים ופרחים, ושם חיים נתון בתוכו. ואחריו החזיק זה קרוב לעשר שנים, הגביר החכם המעולה, כמוהר"ר אברהם מצליח ז"ל, ובנה אצלו ציון, ישיבת בית אברהם יב"ץ, בנויה אבני גזית כדי לחזק את בדק הבית, בית יעקב הנזכר יב"ץ. ולהיות לעיתות כאל, אלו הישיבות צריכין חיזוק גדול לבדק הבית, ולקנות ספרים ולכרכם, ושאר הוצאות, העיר ה' את רוח נריבה, הלא זה הוד והדר, הגביר החה"מ רצ"ו כמוהר"ר סיניור אלעזר הלל בכר מנוח נר"ו, ופעל ועשה פעולת צדיק לחיים. ומלבד מה שהחזיק את בדק הבית, של שני בתי ג'רין אלו, עוד הוסיף מדיליה, לבנות בית חדש, ישיבת בית הלל סמוכים דרבנן, ה' יאריך ימיו ושנותיו, בבנים ובני בנים, בעושר וכבוד, עד סוף כל הדורות, אמן. ומודע לבינה, כי אלו הישיבות בנויות, עם ספרים מסודרים, וכרים וכסתות לישב עליהן בנחת רוח, והוא דבר גדול, מה גם דאלו הישיבות, שכולם נבנו וגמרו כל הקדשות שלהם קרן קיים לעד לעולם עד ימות המשיח. כי בעונותינו הרבים, בזמנינו אלו, שעניות שכחי, ובפרט בת"ח, וגם שיש יוקר השערים שעלו מארבה, והת"ח בדוחק גדול, ע"י אלו הישיבות, מלבד שהנאתו קרובה מהספקת הישיבות. ואם מעט ואם הרבה יאכל, שיש לו קצבה ידועה קבועה לשבוע, זאת ועוד, כי יש לו מקום פנוי וחדר מיוחד, וספרים רבים ונכבדים, ויהיה מנוח לתלמיד חכם, להיות יושב לומד במקום שלבו חפץ, ומצא שם הספר שהוא רוצה, בכל שעה שיש לו פנאי. כי אלמלא אלו האנשים שלמים יראי את ה', אנשי חסד שהחזיקו בתורה ביד רבנן ותלמידיהון, היתה התורה משתכחת מישראל, ח"ו. וכמו שאמרו בפירוש בזוהר הקדוש, כי כן, אין ספק כי מעלתם של המחזיקים בתורה, באלו אמרו, שבנו לתלפיות בנין בית חדש לישיבה גדולה יתר מאד על כל מעלה רבה משאר המחזיקים ידי לומדי התורה דעלמא, יען וביען, בנו בנין לעד לעולם לדורי דורות. ולזכר עולם יהיה צדיק, והוא לא ימחה שמו מישראל. וכמו שאמרו במדרש רבה סדר אחרי פרשה כ"ב, סימן א' על פסוק אוהב כסף, לא ישבע כסף. וז"ל אוהב מצות לא ישבע מצות. ומי אוהב בהמון לו תבואה, שכל מי שהומה ומהמה אחר המצות, ומצוה אחת קבוע לדורות אין לו, מה הנאה יש לו, תדע לך שהוא כן, שהרי משה רבנו עליו השלום, כמה מצות וכמה מעשים טובים בידו, ויש לו מצוה קבוע לדורות, הה"ד אז יבדיל משה שלש ערים כו', יע"ש. א"כ, מבואר ממאמר הלזה, דאפילו משה רבנו עליו השלום אדון הנביאים אשר קיים כל התורה כולה, עם כל זאת, לא נשתבח, כי אם במה שהניח מצוה קבועה לדורות, שהבדיל שלש ערים בעבר הירדן. ואם כה אמרו במצוה אחת פרטי, ואינה מצוה שלימה, עאכ"ו טובה כפולה ומכופלת, לעושה מצוה קבועה לדורות. [וכן ראיתי להרב מהר"ש יפה שם בפירוש, לויקרא רבה שם. בפכ"ב סי' ג', שכתב בפירוש מצוה קבועה לדורות, דהיינו בנין בית המדרש ובית הכנסת וספר תורה יע"ש. ודבר ה' בפיהו אמת, כי כן פרש"י בהדיא בפירוש קהלת סימן ה', עפ"ז, אוהב כסף לא ישבע כסף. שכתב וז"ל אוהב אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצות לא ישבע מהם. ומי אוהב בהמון מצות רבות לא תבואה, ואין באחד מהם מצות מסויימת וניכרת כגון בנין בית המקדש ובית הכנסת וספר תורה נאה. גם זה הבל, כן נדרשים שני מקראות הללו במדרש כו' יע"ש. ועוד פירש שם רש"י וסיים, כל אלו בויקרא רבא יע"ש. והיינו ודאי דכונתו מבוארת דעל המאמר דמדרש רבה, בויקרא רבה הלזו כיוון פירושו, ועמ"ש מו"ה הגדול אור היר"ח בספר מערכי לב ח"א דרוש כ"ב דמ"ג ע"ד יע"ש. ועמ"ש בעניותי בספר זוטא תורה וחיים, סימן ע"ו, בס"ד.] כבנין בית הכנסת, ובית המדרש שהוא גדול יותר מבית הכנסת, בנין עולם עדי עד, וגם קרן המעות, להחזיק ביד הת"ח והתלמידים הלומדים בישיבה, שיהיה קרן קיים לעד לעולם עד ביאת משיחנו, כי בודאי הגמור אין ערוך אליו גודל המצוה, הן מצד כי גדולה תורה, וכדתנן ות"ת כנגד כולם, הן מצד חיזוק לת"ח עצמן ולהתלמידים, דהוי כבנין בית המקדש, ויותר גדול מבנין בית המקדש. וכמ"ש במגילה דף ט"ז, גדול ת"ת, מבנין בית המקדש. וכמ"ש הרב יערות דבש. גם אמרו בסוף מכות דף י' על פסוק כי טוב יום בחצריך, מאלף בחרתי, שאמר הקב"ה לדוד, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב. וא"כ מאחר שכן הוא דלימוד התורה גדול מבית המקדש, והקרבת הקרבנות שבתוכו, שהרי הבונה בית המדרש והם הישיבות, בנויות בנין שלם, ומהן בנויות בנין אבני גזית, שיהיו קיימות לעד לעולם, הוה ליה, כבנין בית המקדש ממש. ואם היה אופן, שהיתה אפשרות, שיבנה בית המקדש על ידינו, כמה היו ישראל מפשיטים, אפילו המלבוש שעליהן כדי לבנותו, כ"ש וק"ו שיעשו כן לת"ת, לבנין הישיבות, ולחיזוק ת"ת, וכמ"ש הר' יערות דבש שם, ובתנא דבי אליהו והובא בילקוט שופטים סימן ה' רמז מ"ט ע"פ מקול מחצצים וז"ל, מקול מחצצים האומרים על טמא טמא, ועל טהור טהור. הלכות שבת וחגיגות ומעילות, ודיני חציצין באדם. מבין משאבים, שלומדין ושואבין דברי תורה. שם יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל. עיר קטנה היתה בישראל, עמדו ובנו להם בית הכנסת ובית המדרש, ושכרו להם את החזן ומלמדי תנוקות, נמצאו בתי מדרש רבים בישראל. וכל מי שמחדש דברי תורה על פיו, דומה כמי שמשמעים אותו משמים, ואומר, כך, אמר הקב"ה בנה לי בית, ששכר גדול שלו, הוא שנאמר, יבחר אלהים חדשים, עכ"ל. הרי מבואר מהמאמר הלזה, שהקב"ה מתאוה למצוה גדולה כזאת לבנות בית לשם ה', לישיבת חכמים ותלמידיהם, כדי שבזה ימצא הת"ח נחת רוח, כדי לחדש חידושים רבים בתורה. וזו עיקר מצות מחזיקי ידי לומדי התורה, לתת לת"ח המחדשים בטובם תמיד כל היום חידושי תורה, ופרה ורבה, פירות ופרי פירות גדולי הקדש. [דף פג] וכמו שכתב הרב מהרלב"ח, בפסק הסמיכה, שהוכיח לעשיר אחד, שיחזיק בתחילה לת"ח הרואה סימן טוב בלימודו, ומוצא פירות מחידוש תורתו, כדי שיתרבה התורה בישראל, וזה שאמר המאמר, אמר הקב"ה, בנה לי בית. דהיינו בית תלמוד, שהוא בית המדרש, שהוא גדול מבית הכנסת, ששכר גדול שלו. היינו דדייק לומר ששכר גדול שלו, לרמוז למ"ש רז"ל, דה"ט ששכר המחזיק, גדול מהת"ח, משום דקי"ל גדול המעשה יותר מן העושה, א"כ ז"א ששכר גדול, דהיינו גדול המעשה הוא של המחזיק ובונה ביתו בצדק. וכדי להודיע לנו כי מצוה מן המובחר להחזיק ביד הת"ח גם לאותם הת"ח המחדשים חידושים רבים אמתיים בתורה, לזה מביא ראיה, מקרא, דיבחר אלהים חדשים. והגם שבמאמר התנא דבי אליהו, נקט בית הכנסת ובית המדרש, מ"מ הרי סיים בשכר בית המדרש ודברי תורה, שגדול תלמוד תורה, מבנין בית הכנסת. והיינו דדייק שכר גדול שלו, ר"ל שכר גדול של תלמוד תורה וחידושי תורה, יותר מבנין בית הכנסת. וכן איתא בהדיא בירושלמי במסכת שקלים סוף פרק ה', ע"פ וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות, וז"ל, ר' חמא ברבי חנינא ורב אושעיא רבה, כמה ממון שיקעו אבותי כאן, אמר ליה כמה נפשות איבדו שיקעו אבותיך כאן, מי לא הוון בני נשא דיילעון באורייתא. רבי אבין עבד אילין תרעי לסידרא רבא. אתא רבי מנא לגביהם, אמר חמי מה דעבדית, אמ"ל וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות, מי לא הוו בני אינשא דילעון באורייתא עכ"ל. והובא ג"כ בקיצור, בירושלמי פ"ז דפיאה, סימן י"א, יע"ש.

ומפשט דברי המאמר והפסוק שמביא ויבן היכלות, מורה דאפי' על בנין סתם קפיד, דעדיף ת"ת מבנין בית הכנסת. וכן נקטו הראשונים והרב מהר"א לב שם בפיאה בפירוש הירושלמי והרב תקלין חדתין בשקלים. וכן הרע מן" הגדול בספר חק"ל, חיו"ד ח"ג סימן קי"ד, והשיב ע"ד מהרש"י שכתב לפרש הירושלמי, והקפידה היתה על ציור וכיור, דליתא. וגם תמה מדברי הרא"ש והרשב"א דכתבו, דמוכרים בית הכנסת כו', ללמוד תורה כו' יע"ש, והצ"ע. וכן ק"ל להרב קרבן העדה, והרב א"א שפירשו כפירוש מוהרש"י, דהוא הפך הראשונים הללו. ונראה ודאי, דהאמת כדברי הרב מר זקני, וכמ"ש בזה במ"א בסוף ספרי סמיכה לחיים, בקונטריס שלמי סמיכה, דקל"ו ע"ד, ובחידושי, לא"ח סימן קנ"ג ס"ו, יעש"ב, בס"ד.

ומורינו הרב כמהרי"ץ אלגאזי, בספרו דרך עץ החיים, בדרשותיו דרוש א' דקי"ג ע"א, הביא דברי הירושלמי, ומה שפירש בו הרב הבונה, וז"ל, דכונת רבי אושעיא שאמר כמה נפשות שקעו אבותיך. רמז לו, דאם ההוצאות שהוציאו בבנין בתי כנסיות, היו מוצאין אותם עם תלמידים שילמדו תורה, היו זוכין ומזכים נפשות רבות, שישיגו השלימות אמתי נפשי, ויעזבוהו וישכחהו, לתשוקת הכבוד המדומה, דנכסף לקרותם בשמותם עלי אדמות, ע"כ. וכתב וז"ל, וכן מצינו לדוד המלך ע"ה, שנענש על זה, אפילו שהיה בנין בה"מ, ומשנה שלימה שנינו, ות"ת כנגד כולם. לולא דמסתפינא אני אומר, דבכה"ג שאינו מחזיק לת"ח, איכא ליתא דזילותא דת"ח, ובזיון התורה, ואיכא בזה נמי חרפת הגוים, זת"ד. והכונה בזה, דאיכא משום חרפת הגוים שרואים לת"ח נודדים ללחם איה, הולכים מדחי אל דחי, ואין סומך ואין עוזר. והרי כל הגוים, אשר בכל אומה ואומר, שיש להם חכמיהם וכומריהם, הם מפרנסים אותם בכבוד ולא בבזוי, כ"ש עם בני ישראל, בני רחמנים, דיש להם לעשות כן לפרנס לחכמיהם ודייניהם, בכבוד ולא בבזוי בנחת ולא בצער, שאפילו דכבר נדר לתת לו, לא יהיה דוחה אותו בלך ושוב כמה פעמים, עד שנשפך דמו בקרבו, חלילה, כי בזה יצא שכרו בהפסדו.

וצא ולמד מה שכתב בספר החסידים סימן רצ"ג ע"פ האמור בפרשתינו, רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה, שכתב וז"ל, למה הוצרך זה לכתוב בתורה, לומר לך, אם המלך מטיל מס על העיר, בני העיר יתנו. ותלמידי חכמים שעוסקים בתורה יומם ולילה, לא יתנו עמם דבר, כי לא בעבורם הוטל על העיר, אלא בעון עמי הארץ, ותורת אלהים משמרתם. הנה פרעה לכהני הגוים, עשה טובה, כ"ש עבדי ה', שיהיו ישראל מספיקים כל צרכיהן, שנאמר, לא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם. אלא עשיתי תקנה לכל צרכיהם, עכ"ל. וכ"כ מהר"מ בן זרח בספר צדה לדרך, מאמר א', כלל ד' פכ"א דע"ב ע"ב וז"ל, ואמרו רק אדמת הכהנים לא קנה ומה כומרי ע"ז שאין בהם ממש, לא מכרו עצמן, ת"ח שמורה הוראות בישראל ומרבים שלום בעולם, עאכ"ו, יע"ש. ונראה דיש לפרש מקרא שכתוב, גופיה קרא, כדכתיב רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם. דיש לדקדק דלמה הוצרך קרא להאריך הרבה, דאם כדברי רז"ל, שכותב התורה כתב ענין זה, כדי ללמד לבני ישראל דרך חיים ותוכחות מוסר, לפרנס ללומדי תורה, הוה ליה למימר בקיצור, רק אדמת הכהנים לא קנה, כי אכלו מחוק פרעה. ולמה להאריך כל כך ולומר, כי חק לכהנים מאת פרעה, ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה ועוד קשה דלמה אמר לשון נתינה, ולא אמר לשון לקיחה, אשר היו לוקחים מאת פרעה. גם מ"ש בסופו על כן לא מכרו את אדמתם, נראה כשפת יתר, דמאחר דאמר רק אדמת הכהנים לא קנה, זוהי סיבה כי לא מכרו. אכן נראה שבאה ללמדנו התורה הקדושה בפסוק זה, מלבד משמעותו כמ"ש רז"ל, ללמוד מזה מצות מחזיק ידי לומדי התורה, עוד, לימד דעת לאדם בסדר הנהגת וחיזוק, שיהיה באופן המועיל ומספיק. טרם כל, שיתן לו בהרחבת יד רב כיד המלך. וגם שיתן לו, די ספוקו, וכמש"ל. ועוד בה שיתן לו דבר קצוב לכל שבוע בשבוע, כדי שבזה ידע שיש לו הכנסה קבועה, וסומך דעתו עליה. ושיהיה קבוע לעד לעולם, כל ימי חייו, חוק בל יושבת כדי שיהיה דעתו מיושבת עליו לעסוק בתורה. גם שיתנו לו, בכבוד, ולא בביזוי, קודם שישאל לו. וכ"ש שלא יהיה הת"ח כעני שואל על הפתח, כדי ליקח קצבתו מבעל הבית, הולך ובא, ופעמים רבות, מחזירו ריקם. [דף פד] ועוד תנאי אחר, שיתן לו מוקדם, כדי שבזה יוכל לקנות צורכי ביתו ומזונותיו בזמנו, בזול, טוב ויפה, וכדי שלא יהיה טרוד במזונותיו כל השנה, ובזה יוכל להיות מרויח, שלוקח כל דבר ודבר, בזמנו הראוי לו. לא כן, כשבעל הבית, אינו נותן לו מה שראוי לו ליתן לת"ח בזמנו, ודוחהו מיום אל יום, בעת ובעונה הצריך לו, ומצטמק ורע לו ליקח מזונותיו לעת מצוא, ואין בידו מעות מזומנות, ואחר עבור זמן, כשיתייקר השער, לוקח על חד תרי ממה שהיה שוה, ולפעמים צריך למכור ביתו וכלי תשמישו, בעבור זה שאינו נותן לת"ח מעותיו בזמנו, ונמצא במקום שיחזיק לת"ח, הוא מרפהו, שלא יוכל לעסוק בתורה, ויצא שכרו בהפסדו.

כי זהו ממש כונת הכתוב, רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים. והוא דבא להודיע, סיבת שהכהנים של מצרים לא מכרו אדמתם, ולא קנה יוסף מהם, סיבה ראשונה שלא הענו הוא, כי חק לכהנים, שיש להם חק קבוע בל יושבת לעד לעולם, וכל שיש להם קצבה ידועה לשבוע, וגם חוק בל יושבת הרי דעתו מיושבת עליו. וא"ת יהיה בצמצום ולא בריוח, לז"א כי חק לכהנים מאת פרעה, מאת פרעה דייקא, שהוא מלך, וידו כיד המלך בהרחבת יד. ועוד בה, ואכלו את חוקם, דהיינו שהיו אוכלים כל די ספוקם בלתי נגרע שום דבר, בריוח ולא בצמצום. וא"ת יהיה בבזיון אחר עמל וטורח ושואל כעני, לז"א אשר נתן להם פרעה, דדייק לומר, אשר נתן ולא אשר לקחו. שלא היו הם צריכין לשאול ולפשוט יד כדי ליקח, כי הקדים להם פרעה הנתינה בתחילה, קודם שישאלו, וע"ד שדרשו בגמרא בחולין דף קל"ג ע"א, ונתן לכהן, ולא שיטול מעצמו, יע"ש. ועוד רמז במילת אשר נתן, לשון עבר, שהיה נתן להם בתורת מוקדם, והיינו אשר נתן להם פרעה מוקדם, כדי שלא יטרידו במזונותם, ויקחו כל דבר בעתו, בזול. וכיון שהיו בהם כל הסיבות הללו, שהיו מתפרנסין כסדר זה והנהגה טובה, זוהי סיבה כי על כן לא מכרו את אדמתם.

אשר על כן, חיובא רמיא על כל אדם מישראל להחזיק במעוז, ביד ת"ח ותלמידיהם, כל אחד ואחד כפי שיעורו, בין בגופו, בין בממונו. ובזה זוכה לכמה מעלות רמות וטובות, ועליהם נאמר מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כולכם היום, שמעלה עליו הכתוב שמדבק בשכינה, מחייה חיים.