תוכחת חיים פרשת האזינו

סדר האזינו

י'דוע ה'דבר ו'מפורסם ה'ענין לעיני כל ישראל ואפילו תינוקות של בית רבן מביאים וקורין, מה שפירש רש"י בסדר משפטים וז"ל, לפניהם ולא לפני גוים. ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים, מחלל את השם, ומיקר שם האלילים להשביחם, שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים, כשאויבינו פלילים, זהו עדות לעילוי יראתם, עכ"ל. לכן כתב הסמ"ג מצוה ק"ז, ובארחות חיים ח"ב כתיבת יד, הלכות דיינין, והרמב"ן על התורה, ורבינו בחיי שם, ועיין בגטין דף פ"ח, ובמכילתא סדר משפטים, ובמ"ש בס' זה ינחמנו, וספר שבות יהודה, ובילקוט שם, ומה שפירש הרב זית רענן שם. ועל זה ישאגו כפירים כמו שתראה להמבי"ט ז"ל ח"ג סימן ר"ז ובנימין זאב סימן רפ"ב ורפ"ג, והתשב"ץ ח"ב סימן ר"ץ וה"ד סימן טו"ב, ושם בטור הג' סימן ד' ומהרח"ש ח"א סימן פ"ג, ובספר ראש משביר ח"ב סימן ג"ץ, ובמה שכתב הרב עובדיה ספורנו סדר תבא, והבאתי לשונו בקונטרס תורה וחיים מערכת ל' ד"ה לא תסור, ואין צורך להעתיק לשונם פה עמנו.

ונראה לומר דמי שהוא אלם ולא ציית דינא, דהותר להביאו לערכאות של גוים ברשות בית דין כמבואר בש"ס ובכל הפוסקים, עם כל זה לא איפרק זה דלא ציית דינא מחולשא דאית ביה עון זה מוסיף על חטאתו פשע, שהוא הגורם להביאו בערכאות של גוים, ועון חילול ה' ושהוא מייקר שם עבודה זרה, עליו ועל צוארו, והוא ברור, במדרש תנחומא סדר משפטים אמרו וז"ל ואלה המשפטים, אמר הקב"ה לישראל, אם עשיתם אתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני האומות העולם, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין, שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה, וכתיב, ציון במשפט תפדה, וכתיב, כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא, עכ"ל. וזכה"מ בתענית דף ט"ז, הר המוריה, חד אמר הר שיצאה הוראה לישראל, וחד אמר הר שיצא מורא לאומות העולם. דנראה דהא בהא תליא כי על ידי שמשם יוצא הוראה לישראל, שנידונים על פי התורה הניתנה בהר סיני, זכות זה הוא גורם שיבנה בית המקדש, ויצא מורא לאומות העולם.

ואנכי הרואה כי רובם ככולם ההולכים בערכאות של גוים, מלבד כי לא יצאו זכאי, וזהו מימרת הרב מהריק"ו, כי לא כל המביאים לפני הערכאות של גוים מצליחים וכו', זאת ועוד כי הן בעון, מוציאים הוצאות רבות, ולפעמים עולים ההוצאות לתת שוחדות לאומות העולם, ושכר סופרים ומליצים, כפלי כפלים מהתביעה עצמה. ובעיני ראו ולא זר בתביעה אחת מאלף אריות, אשר הוציאו כל אחד, התובע והנתבע, ב' אלפים, וכמה פעמים שאינו נגמר הדבר. והאמת הוא, כי הכתוב אמר, שפת אמת תכון לעד, ומה גם בתורתינו הקדושה, אשר נתן לנו הקב"ה בהר סיני תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו כי אין ספק כי השראת השכינה אשר הוא נצב בבית דין בעדת אל, וכתיב, וה' עם השופט, והוא מסייע סיוע שיש בו ממש, לגמר הדבר, ואפילו עניינים קשים ומרים דבר שאין השכל נותן שיגמר, הם נגמרים בכי טוב ע"י דייני ישראל, כי שורש הקדושה והשראת שכינה אשר שם, היא לעזר ולהועיל, מה שאין כן בערכאות של גוים, כי היא לא תצלח, וכדכתיב למה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. וכיון כי פי ה' דיבר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני גוים, זהו סיבה כי לא יהיה להם הצלחה באותו ענין, והוא בדוק ומנוסה אצל רבים. וזו כוונת הכתוב במשלי סימן כ' שוד רשעים יגורם כי מאנו מעשות משפט, כי הכונה שוד רשעים שבאים לעשות רשע ולברוח מד"ת, בחושבם כי יהיה להם הצלחה, ותהי להפך, גורם כי מיאנו מעשות משפט. א"ג עמ"ש במ"א כי מי שהוא לא ציית דינא לב"ד של מטה, הרי אמרו רז"ל בבראשית פרשה ט', אם אין דין למטה יש דין למעלה, ואז יהיה העונש יותר חמור וכפול. וזה אומרו שוד רשעים יגורם כי מיאנו לעשות משפט, והם גרמו לעצמן רעה ללקות בכפלים בחטאתם, רח"ל.

והנה [דף קיז] בדיין יש עשרה לאוין ועשרה עשין, ואני בעוניי פרשתי במקום אחר דכנגדן יש עשרת הדברות, שכולם רמוזים אזהרות לדיין, אחד לאחד. ועיין בז"ח רות, והובא בב"ה בח"מ סימן א'. ומ"ש וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעיניך כזכאים, כשקבלו עליהם את הדין, בא באזהרה לדיין שאם ראה לבעלי הדין איזה עולה, או זיוף וחייבו וקבלו את הדין, לא יפרסם לאחרים, שמא יתודע ויהיה לו שינאה, וגם משום לא תלך רכיל וצריך הריין ליזהר לדין דין אמת לאמיתו ולא לחפות מפני איזה אדם, כדכתיב לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא, וכהאי גוונא אמרו בירושלמי רפ"ב דסנהדרין ורפ"ג דהוריות, דאין למנוע מלומר ד"ת בשביל יראת הנשיא יע"ש. ובזה יש לפרש דברי הספרי וויש"י סדר דברים שדרשו ב' דרשות על פסוק לא תגורו מפני איש וז"ל, לא תגורו, לא תראו. דבר אחר לא תכניס דבריך מפני איש, לשון אוגר בקיץ, ע"כ. והיינו לכלול, דכמו שאין לירא מלדרוש ברבים מוסר ודעת, כן לגבי הבע"ד, ושניהם שוו בשיעורייהו, ושקולים הם. ויבאו שניהם.

ויזהר הרבה מאד הדיין, לבל יטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים. שהרי מנו אותו בגמרא בעבודה זרה עם המינים, והאפיקורסים. והרמב"ם ז"ל הלכות תשובה פרק ג', ועיין בספר החסידים סימן קמ"ה, ובספר שערי קדושה למהרח"ו ז"ל בזה. והעצה נכונה, שלא יכעוס ולא יקפיד על כבודו בשום צד אופן, ובזה ינצל מכל פגע רע, אם ירצה ה' ברחמיו, ועיקר הכל הוא, כי צריך הדיין להיות עניו ושפל, ולא יקפיד על כבודו כלל, וכל הקפדתו וכעסו, יהיה דוקא לקיים את התורה. וכך היה מנהגו של עט"ר מרן זקני הגאון ז"ל, כשהיה רב מורה צדק בקהל עדתינו, עם שהיה אביר הרועים, לא היה מקפיד על כבודו ועל בזיונו כלל, אפילו בדבר שהיה ראוי לכעוס ולהקפיד עליו. (עיין בסל"ה חאה"ע סי' ט') אבל כשהיה נוגע הדבר להקים דגל התורה ולא הוו צייתי דינא, היה מתגבר כארי, וכך היה אומר, אני איני חס על כבודי, כי אם על כבוד התורה, שיקיימו דיני התורה, וע"ד שאמר הקב"ה אותי עזבו ותורתי שמרו, דהלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו. והרי איכא אזהרה שבתורה והלכת בדרכיו, הלך אחרי מידותיו, א"כ צריכים הדיינים תמיד לנהוג בענוה ושפלות ולא להתרעם על כבודם, כ"א דוקא על כבוד המקום. וז"ל מאמר רז"ל והובא בילקוט סדר קרח על פסוק ויעלו מעל משכן קרח, כיון ששמע משה כך, הלך משה אצל האלקים אמר, אם אני מוותר על בזיוני ועל בזיונו של אהרן אחי, אבל בזיונה של תורה איני מוותר, שנאמר בזאת תדעון, ואין זאת, אלא תורה, שנאמר וזאת התורה אשר שם משה וכו' יע"ש. הא קמן דמשה רבינו ע"ה ויתר על בזיונו ועל בזיון אהרן אחיו ולא ויתר על בזיון התורה, והוא ברור.

ונראה לפרש בזה כוונת הכתוב בסדר קרח ויקח קרח וכו' ויקהלו על משה וכו' והנמשכים, והוא בהקדים מה שכתב הרב חן טוב, דמי שהוא פרנס על הצבור ומתגאה, מה עושה הקב"ה, מקים מבני הדור אנשים שיעשו מחלוקת וקטטה עמו, כדי להשפיל גאותו זה תורף דבריו. ונראה לומר, דזהו דוקא כשיהיה המחלוקת עם הפרנס בדבר הנוגע לכבודו, ברם כשיהיה הפרנס פוסק דין תורה שהוא כן האמת, והם גברים אלמים ולא צייתי דינא, ובאים להשפיל כבוד התורה, אז אין שום חששא על הפרנס שבשביל גאותו הוא, כי הרי הוא אינו מחשיב עצמו לכלום בפניהם, כי אם על דבר כבוד שמו, והן הם שבאים לחלוק על ה', ועל תורתו. א"כ זה אומרו ויקח קרח, כתרגומו, ואתפליג קרח, שבא לחלוק על משה, ויקהלו על משה ועל אהרו ויאמרו אליהם רב לכם, כמו שכתב רש"י, הרבה גדולה נטלתם לעצמכם, ואם כן המחלוקת הוי בעבור זה שאתם מתגאים, וכל העדה כולם קדושים, ואינן רשעים שחולקים על ה' ועל התורה, ואם כן מדוע תתנשאו על קהל ה', שאתם מתגאים ובזה הוא סיבת המחלוקת. וישמע משה ויפול על פניו, להראות הכנעה ושפלות. וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר, בקר ויודע ה' את אשר לו, ואת הקדוש יקריב אליו, כי קדוש, גימטריא שפ"ל, כאומרם ז"ל במקומות אחרים. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, שאמרו רז"ל, כי לא בחר הקב"ה בישראל, אלא בשביל שהם ענותנים, וכן אמרו רז"ל, שפסל כל ההרים, והשרה שכינתו על הר סיני. וזו כוונת הכתוב בסדר בשלח, ובוקר וראיתם את כבוד ה', בשמעו את תלונותיכם על ה', ונחנו מה כי תלינו עלינו. והרי הוא כמבואר, כי באו לשלול לבל יחשדו אותם כי מחלוקת זה שהתרעמו עליהם לא היה בעבור שהם גאים, כי אדרבא הם ענותנים, אם כן נמצא כיון שהם נחשבים למה ולא לכלום, הוי המחלוקת על ה' דוקא. וזהו גם כן כוונת הכתוב האמור אחריו, ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, ולחם בבוקר לשבוע, בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו, ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה', והוא מובן מאליו וק"ל. וזהו שדקדק רש"י ז"ל לומר רב לכם בני לוי, דבר גדול נטלתם בעצמכם לחלוק על הקב"ה עכ"ל, שאין מחלוקת זה בא מחמת הגאות שהיה לנו. וכן דקדק רש"י לומר עוד, לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה.

נקטינן, דהדיין צריך שיתנהג לקיים מה שאמר הכתוב, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו, ולא יטיל אימה יתירה, דיוצא תקלות, אשר מטעם זה מצינו בפוסקים בתשו' מוהר"מ ב"ב סימן תקמ"ו, ובתשב"ץ לתלמיד מוהר"מ, סימן תקט"ו, והביאה מרן בבד"ה בח"מ סימן י"ד, דמי שהוא גדול העיר וגדול המעלה, לא ידונו בדייני אותה העיר, שאימתו מוטלת עליהם. וכן כתב במרדכי כמו שכתב הרב"ח שם, ובתשו' ב"ז סי' תי"ח, ומורים בהגה' שם. והיינו אפילו שהוא צדיק וחסיד. וכן כתב בהדייא בתשו' צמח צדק סי' כ"ד בנידון שלו שנשאל על איש אחד שהיה ראש העיר, אף על גב דלאו גברא אלמא הוי, אלא אדרבא גברא רבא הוי, ואיש תמים, אוהב המשפט והאמת, ותמיד היה הוא מנהיג הקהילה עפ"י התורה והמצוה, וכל מעשיו היו לשם שמים, מכל מקום דילמא היא הנותנת לפי שהוא גברא רבה תורה וגדולה במקום אחד, היתה [דף קיח] אימתו מוטלת על הבריות. ויש לדמות זה, להא דאיתא במרדכי הביאו מ"ו בעל בית וכו' וכתב עוד שם וז"ל דהתם בדיינים, אפשר דמחמת אימה שעליהם מראש העיר, יטו ח"ו מדרך האמת. כי הנה זה פשוט הוא דגברא רבה כהאי, שהוא ראש העיר ומוחזק לבעל מידות טובות, אינו חפץ שיהיו מזכים אותו בדין, אם הוא יודע בעצמו שאין הדין עמו, אלא שאין אדם רואה חובה לעצמו, והוא סובר שהדין עמו, ואם הדיינים יחייבוהו בדין ינטור איבה עליהם, שחייבוהו שלא כדין, לכן חיישינן שדיינים יהיו מהפכים בזכות יותר מן הראוי מפני האימה וכו' עכ"ל. הרי דאפילו באדם גדול בתורה ובמעלה וביראת ה', איכא משום הקפדה וחששא שינטור איבה ושנאה על הדיינים אם יצא חייב, כל שכן למי שינו כל כך כשר וירא ה'. ולא לחנם אמר התנא שאינן באבות וחושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל וכו'.

וגם אם לפעמים מתרעם הבעל דין שחייב אותו הדיין, ורוצה שיחזור לדונו פעם אחרת, יסבול הדיין שידון אותו פעם שנית משום והלכת בדרכיו, ומצינו בהקב"ה כביכול, שאמרו רז"ל והביאו רש"י בתהלים סי"ו ע"פ יבושו ויבהלו וכו', מהו ישובו יבושו רגע, פעם שניה. אמ"ר יוחנן לעתיד לבוא הקב"ה דן את הרשעים של אומות העולם ומחייבן לגיהנם, והם מתרעמים עליו, והקב"ה מחזירן, וחוזר ומראה גליונים שלהם, ודן אותם, ומתחייבים, והוא מחזירן לגהינם, הרי בושה כפולה, עכ"ל. ואם הקב"ה כביכול עושה כזאת מה נשאר לאדם שהוא עפר רימה ותולעה וכלא חשיב נגד פני עליון. וכי האי גוונא איתא בזוה"ק סי' וירא דק"ד ע"ב אמר רבי אלעזר וי לון לחייביא דלא ידעין ולא משגיחין ולא ידעין לאסתמרא מחובייהו. ומה קודשא בריך הוא די כל עובדוי קשוט, ואורחתיה דין, לא עביד כל מה דעביד בעלמא, עד דגלי להו לצדיקייא, בגין דלא יהא לון פתחא דפומא וכו' ע"ב. אם כן האדם צריך להזהר לקיים והלכת בדרכיו כמעשהו ממנו יתברך, ואתייא מכל וחומר. וכנגד זה שמעו מוסר וחכמו הבעלי דינים דאם הבית דין או ראשי העדה קנסו או נידו לאיזה אדם נכבד שלא מן הדין, עם כל זה יש לאותו האדם לשמוע ולקבל עליו את הדין. ואין נגרע מערכו הנכבד הזה בשביל זה, דמוטב שיתנדה זכאי ולא חייב, כמו שכתב הרשב"א ח"ד סי' שט"ו, ואם כך כתב הרשב"א ז"ל על האדם עצמו אשר נתבזה שלא כדין, שלא יתרעם, כ"ש וק"ו לאחרים שלא יבואו להתקוטט על ריב לא להם ולהרבות מחלוקת וקטטה בעולם. ול"מ אם הוא בעל הבית שלא יפתח פיו נגד הדיינים והב"ד וראשי העדה, אלא אפילו אם הוא תלמיד חכם ויודע להשיב על מעשה ב"ד בטוב טעם ודעת, יודיע דבריו להב"ד. וכבר כתב בכיוצא בזה אדוני מרן זקני הרב הגדול ז"ל בס' חק"ל חה"מ ח"א סימן ק"ן דף רכ"ג ע"ב וז"ל, ואדרבא עיקר התרעומות עליהם דלא זו הדרך לסתור דינו של המ"ץ מאריה דאתריה מבלי שיגידו לו טעמם וכו' יע"ש, ולא לדבר על הרבנים והב"ד ונשיאי העדה שעשו שלא כהוגן, כי יוצא מזה תקלות רבות וחילול ה', וחילול התורה, ומה גם כי כבר ידוע שהרבנים והב"ד, גם המה ידעו ויבינו מה שהוא שורת הדין מחייבת, אלא כי כדי להקים דגל התורה ולעשות סייג לתורה, נראה להם לעשות שלא מן הדין, שזהו דין פשוט בש"ס ובכל הפוסקים דמכין ועונשין לצורך הוראת שעה, וכדברי הרשב"א. ואם בא יבא לפני התלמיד חכם קובל ומתרעם הבעל דין הלזה, אשר יסרו אותו הב"ד, ופסקו לו שלא מן הדין, כה יאמר לו, כי האמת איתם כי להם לבדם נתנה הארץ, והיה ה' עם השופט. וכ"ש אם בהצטרפותם איבא עוד עשרה ומעשרה ומעלה, דודאי שכינה שרויה ביניהם, כי בודאי כי ה' מסכים עמהם. ובזה מקיים כמה מצות מצוה ראשונה, לשמוע אל השופט. ב' אחרי רבים, ג' שלא לדבר לשון הרע ולהוציא לעז, ד', שלא ירבו מחלוקות בישראל, ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ולא שעל ידי התלמידי חכמים יתרבה ח"ו המחלוקת. וראיתי בספר נדפס מחדש זה שמו חסד לאלפים סס"י רמ"ד, שאחר שהביא תשובת הרשב"א ז"ל הלזו כתב וז"ל, ואשרי הדור שעומדים בפרץ לגדור גדר בתוכחות על עון, ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבא ברכת טוב, ומקבל התוכחה, בכלל ברכה. ועוד אני אומר, שאפילו אם מנהיגי העיר או מ"ץ עשו שלא כהוגן עם אחד, ויסרו אותו יותר מן הראוי, או שפטו אותו שלא כמשפט, וכדומה, ובא לקבול לפני חכם אחד, מי כהחכם היודע פשר דבר למצוא זכות לשתי הצדדים, ולתווך השלום ביניהם בנועם, ולא להגיד את אשר לא טוב עשה, פן יחרה אף שכנגדו, ואש להבת שלהבת המחלוקת עולה ח"ו אבל תלמידי חכמים מרבים שלום, עכ"ל. ודבריו נאמנים ונחמדים.

עוד יזהר האדם, כי אם יתרעם עליו איזה אדם לקרותו לפני הדיינים על איזה טענה ותביעה והוא יודע בעצמו שאין לו שום זכות, לא מפני זה ידחה אותו ויהיה זה הולך ובא לפני ב"ד, דאיכא זילותא דב"ד שקראו לו ולא בא תכף, וגם כי לפעמים מחמת הצער הוא מקלקל [מקלל אותו ומוסר דין, או מדבר עליו איזה דברים, וגם על הדיינים. וכל זה הוא הגורם שלא בא תכף להתדיין ולהוציא המחשבה של הבעה"ד שטוען כנגדו. וזהו מ"ש רז"ל והביאו הרב מנחת יהודה בס' זקנים ובהגהת תוס' פ"ק דראש השנה די"ז ע"ב, ד"ה י"ג, בפירוש מידת חנון, שפי' ושמעתי כי חנון אני, אעפ"י שהוא שלא כדין, כי הכונה לפי האמור הוא, כי אפילו יהיה שלא בדין, כל עוד שהוא צועק שידונו דינו ואינו בא להתדיין, הרי הוא נענש עליו בזה. ועיני ראו ולא זר כמה אנשים שהיה בהם מידה זאת ולא עלתה להם רחמנא ליצלן. ומצינו לרז"ל ורש"י בסדר מטות על פסוק ונשא עונה, הוא נכנס תחתיו לכל העונשים שהגורם לחטיא את חבירו הוא נכנס תחתיו לאותו עונש יע"ש, והיינו דכתיב בשופטים סי' ה' אורו מרוז וכו', לא באו לעזרת ה', כי חייבים נידוי כמ"ש בגמרא במ"ק פרק אלו מגלחין עפ"ז. ועיין להרב ראש משביר ח"א חיו"ד סי' ט"ז דף כ"ג ע"ג וח"ב סי' נ"א ומוהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב ס"י ק"כ דקכ"ה ע"ב. ומי שמסייע ידי עוברי עבירה שלא לקבל עליו את הדין, ראוי הוא לעונש. וכמ"ש במס' מכות דף ה', וסנהדרן דף ט' דהנטפל לעושי עבירה, כעושי עבירה, וכ"ש המעמידו והמקיימו, דמלבד שהוא בר נידוי שממאן ומסרב מלקבל דין הדיינים כמ"ש בח"מ, זאת ועוד, כי יגדל עונו אם בא לסייעו על ידי אומות העולם, וערכאות של גוים, שהרי הוא חייב נידוי וחרם מצד אחר, וכמ"ש בח"מ סי' כ"ו. ואמרינן במ"ק די"ו, מנא לן דכפתיגן ואסרינן ועבדינן הרדפה. דכתיב הן למות הן לשרושי [הן לענש נכסין ולאסורין] ובלא"ה מי שאינו שומע לדברי הדיין בתוכחתו אותו בדין תורה, הרי נקרא מבזה תלמיד חכם, וחייב נידוי, כמ"ש הרמב"ם בתשו' פאר הדור סימן י"ז, והביאה רי"ו בספר אדם וחוה נתיב כי סוף ח"ב. ובת"כ ורש"י בחומש סדר בחקתי דרשו, ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות, וז"ל, משפטי תגעל נפשכם שונא את החכמים לבלתי עשות, מונע את אחרים מעשות. ונראה דבא הרמז בתיבת משפטי תגעל, שינאה לחכמים, כי העם הארץ שיש לו איזה תלמיד חכם אוהב ורע לו ומהנהו מנכסיו, כשאירע לו שיש לו איזה דין ודברים עם חבירו ונקרבו אל המשפט ושפטום, אז החכם פוסק לו הדין דין אמת ומחייבו, ואז נהפך לו לאויב. נמצא כי שינאת החכמים, בא מחמת הדין, וכבר כתבתי זה במקומות אחרים, ובכהאי גוונאי אמרו במדרש רבה סדר משפטים על פסוק אלקים לא תקלל יע"ש. ולא זו בלבד כשנוגע לו הדין ויצא חייב, אלא גם כי לא נוגע לו, כי אם לאחרים, עם כל זה הוא בא לסתור את דינם לבלתי עשות, דהיינו שמונע את אחרים לבל יעשו מה שגוזר עליו הב"ד, והדיין שבעיר, וטועים המסייעים החושבים דעושין לו טובה, אינו אלא רעה, כי אדרבא, יהיה שמח כשפסקו לו הדין לחייבו, כמ"ש בפרק קמא דסנהדרין דף ז', ליזמר וליזל. וגם שאמרו במדרש והובא בילקוט משלי סי' כ"א על פסוק שמחה לצדיק עשות משפט, שמחה לצדיקו של עולם עשות משפט, שהחריב את ביתו וכו'. זקי"ל והלכת בדרכיו הלך אחר מדותיו כמ"ש הרמב"ם בהלכות דיעות פרק א' הלכה ו'. וזו כוונת הכתוב, באלהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר, וכן חסד ומשפט אשירה, שדרשו ז"ל בסוף פרק בתרא דברכות, חסד אשירה, משפט אשירה. וזהו מה שאנו אומרים בתפלה השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו צרה ויגון ואנחה, דהכונה שעל ידי השופטים שידונו דין אמת לא יהיה היוצא חייב בדין מתעצב, אלא אדרבא, יהיה שמח אפילו היוצא חייב, ואם זה נאמר על הבעל דין בעצמו שצריך לקבל עליו הדין בסבר פנים יפות, כל שכן לקרובים שלא יעזרוהו לבעט בדין וכמו שכתב הכלבו סי' קמ"ב, וכן אמרו בסנהדרין ד"י, ובמ"ק, ובפ"ב דשמחות שאחיהן וקרוביהן באין ושואלין בשלום הדיינים ובשלום העדים. כלומר אין בלבנו עליכם, שדין אמת דנתם. וכן כתב בתשו' בנימין זאב סימן קי"ב דק"ץ ע"א. דאפילו אם בשביל שאומר שמתפרנס מהם פשיטא שנתפס על אותו עון יע"ש. ועונש המבזה דייני ישראל עיין במדרש רבה סדר משפטים פרשה ל"א, על פסוק אלקים לא תקלל, ובויקרא רבא פרשה י"א. ואם הצבור כולו מתרצים למנות איזה דיין שאינו כל כך ראוי, ואפילו יהיה [הראשון] חכם יותר גדול ממנו, יתרצה גם הוא בו שלא יהיה גורם מחלוקת בסיבתו. ועיין בספר חומת אנך בשופטים סימן ט' על פסוק וילכו כל העצים אל האטד וכו'. ועונש מי שאינו מכבד לדיינים שנעשה סומא, כמ"ש בסה"ק תורה וחיים מערכת ד', וזהו סמיכות לעיני כל ישראל בראשי"ת ר"ב אשי"ת. ובספר המצות להרמב"ם ז"ל במצוה קע"ו דע"ד ע"ד כתב, ועיר שאנשיה מועטין שאינה ראויה לסנהדרין קטנה, יתמנו בה שלשה לעשות הדינין הקטנים, והדבר קשה יביאו למי שלמעלה מהם. ימנו שוטרים נוגשים בעם יסבבו בעיר בשווקים וברחובות, ויביטו ענייני העם ועסקיהם, עד שלא יעשו עול אפילו בדבר מועט. והציווי שבא במצוה זו הוא אומרו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו' ע"ש. ומ"ש הרב החינוך סדר שופטים סימן תצ"ה כי מצות עשה לשמוע לדייני ישראל אפילו בזמן הזה, וכן כתב בסוף סימן תצ"ו. ועיין עוד בראש השנה דף ב"ה על פסוק אל השופט אשר יהיה בימים ההם. וגם אמרו שקל ג' קלי עולם וכו' ובספר החסידים סימן תתקמ"ה, וראה נא מה שכתב הרב מופת הדור בספר חומת אנך בשופטים סימן ט' על פסוק וילכו כל העצים אל האטד, ובספר ר"ד עפ"ז וז"ל, ויאמרו כל העצים אל האטד, הכא כל העצים ובכללן גם התאנה וזית וגפן. והוא ללמד מוסר שגם גדולי הדור צריכים לקבל עליהם איש שמתרצין ההמון אף שגרוע במעלה, ולא תהיה העדה כצאן אשר אין להם רואה. וגם הגדולים ישמעו לקטנים וההמון העם, ויהיו כולם באגודה אחת עכ"ל. ושמעתי מפי קדוש הרב נסים זרחיא אזולאי ז"ל, בן בנו של הרב הגדול חיד"א ז"ל, שהיה אומר לבעל הבית אחד, אפילו אם שמו לך הצבור לרב ומרביץ תורה בעיר, אנכי מקבלך ועושה לך כל כבוד שבעולם אלו דבריו. ואם כן המסרב בדין ובפרט בדין שפסקו הדיינים שהוא ברור לעיני הכל שהוא פשוט ואין חולק שום אחד מהרבנים והתלמידי חכמים שבעיר, וגם הסכימו לעשות על ידי ממוני הזמן וטובי העיר, ועם כל זה הוא מתריז כנגדם שלא לקבל ונידוהו והחרימוהו, ויש מי שמסייע אותו, אוי לו, אוי לנפשו, כי התורה שניתנה מהר סיני צועקת עליו להכריתו מן העולם, כי בזה ח"ו, לא נוכל להעמיד משפטי תורתינו הקדושה. ויותר יגדל עונשו אם בא לסתור את הדין, על ידי ערכאות של גוים דהוי כעובד עבודה זרה, אפילו אם דנים כדיננו, וכ"ש כשהוא לסתור את דיננו, כי אין קץ לעונשו רחמנא ליצלן.

וכבר אמרו רז"ל במסכת שמחות ובירושלמי, כל מקום שפשטו ב"ד את ידיהם אעפ"י שחזרו וקרבו, אינו יוצא מן העולם בשלום. ובג' לשונות נאמרו, יש גירסא שאומרת כל מקום שפשטו ב"ד וכו'. ויש גירסא כל מקום שפשטו חכמים. ויש גירסא כל מקום שפשטו הרבים וכו' יע"ש. וכ"ש בהצמדם יחד, דאיכא רבים, וב"ד, וחכמים, דרח"ל מעונשם. וכתב בספר החסידים סימן רכ"ד וז"ל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. עליונים מסכימים לדעת התחתונים, כשעליונים אומר כך וכך ראוים אותם, אמר הקב"ה, המתינו עד שהצדיקים אומרים ככה, ולכך לא היה אומר שמועה מפי ר"מ, עד שאמורא אמר ר"מ רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק, ואמר השתא קאמר. והלא הכל גלוי וידוע לפניו, אלא שחפץ שיסכימו עליונים ותחתונים למידת משפטו, שנאמר למען תצדק בדבריך תזכה בשופטיך, וע"ש. וכדברים האלה כתב הרב אור החיים סדר ראה יע"ש.

ונראה לומר לפי דרשת רז"ל ורש"י בסדר וילך, הקב"ה אמר למשה, דבר אחד לדור, ויהושע אמר לו למשה, זקנים שבדור עמך וכו' (ברש"י איתא, דהקב"ה אמר ליהושע, דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור, ומשה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך. דברים ל"א ח' ע"ש] וכבר כתבתי בחי' על התורה דבר המתיישב, ועתה אומר נא באופן אחר, והוא, כי צריך הדיין והמנהיג על בני דורו דאפילו בדין פשוט כביעותא בכותחא, דליכא מחלוקת כלל, והענין הוא שצריך לכוף לעשיר תקיף או אלם שבעיר שהכל יראים ממנו אזי שלא ימנע מליקח עצה, שמא מפחד העשיר, או דמקרב ליה הנאתיה ימצא איזה חכם בעיינו שאינו כל כך ירא וסר מרע, ויעזור אותו, ואז כראות העשיר שיש לו איזה חכם מצידו, הגם כי יודע בלבן כי אין האמת איתו, וזה החכם מיראתו אותו הוא שעוזרהו, עם כל זה הרי הוא מתחזק לבא להתריס נגד הרב והב"ד שבעיר, לכן זאת העצה היעוצה, כי צריך הרב והדיין, כי קודם יצא מפיו דבר המשפט, להסכים כל הצדדים היוצאים ממנו חורבה, לבל יסמך בו העשיר, ואף גם זאת לדבר על לבו בהנהגה ובדרך ארץ ובכבוד, פעם אחר פעם. והיה אם [אחר] כל זה לא שם מדעתו, אזי יעשו לו משפט חרוץ. ואם כן מה שאמר הקב"ה דבר אחד לדור, היינו אם יהיה בדין דליכא למיחש לעשיר תקיף ואלם, ומה שאמר משה ליהושע זקנים שבדור [יהיו] עמך, הוא כשיש פקפוק מעשיר תקיף, והוא ברור. ועל דרך זה יש לישב עוד עפ"י מ"ש בתשו' במחלוקת הרט"ז שחלק על פו"כ אם יש לייסר ולהעניש לאדם רשע, שיש חששא שיצא לתרבות רעה, דהגם כי רוב בנין ורוב מנין, חלקו על הרט"ז, והכי נקטינן, מכל מקום צריכין הב"ד להמלך עם זקני ויועצי הארץ, ובמיתון. כמ"ש הרדב"ז בתשובה, וכאשר יש לדקדק מתשו' רבינו הרשב"א ח"ה סימן רל"ח. א"כ זהו הכתוב כשיהיה הענין דליכא חששא שיוצא הענין לתרבות רעה, דבר אחד לדור, ואין צריך המלכה, אכן כשיש לחוש לאיזה פירצה, אז זקנים שבדור עמך, הכל לפי דעתם ועצתם, והוא ברור.

אין עם מה שידוע כשיש בעונות הרבים מחלוקת בעיר ונחלקו לב' כיתות, גם מהת"ח נמצאים בהם מחלוקת, זה מחייב, וזה מזכה, ואם כן אם הרב המנהיג ראש על העדה, רוצה לגזור ולתקן איזה דבר, כל שיש מחלוקת בעיר, לא יבצר מהמתנגדים אותו, ולכן אזי מן הראוי שיהיה הדבר אחד לדור, (להיות) נמלך עם זקני ישראל. ובזה יש לפרש כוונת הכתוב בסדר בשלח, וירב העם עם משה וכו', ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל וכו', כלומר בזמן וירב העם, אז וקח אתך מזקני ישראל. ועיין בספר הקטן חוקות החיים מה שכתבתי דרך ארוכה בס"ד. עוד אני מדבר בצדקה, כי לפעמים באים ב' בעלי דינים לפני הדיין, וכשיצא חייב לתת כך וכך לחבירו, מבעט שלא לתת, ואומר כי לצדקה הוא נותן, ולא לזה. והגם כי יהיה נדיב נדיבות ובעל צדקות הרבה, עם כל זה כל שאינו משלם מה שחייב לחבירו גזל הוא בידו, ולצדקה זאת, הרי היא צעקה, ובזה פירשתי כוונת הכתוב במשלי סימן ח' באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, וכן הוא בתהלים סימן ק"ו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, ומ"ש בסי' ק"ד עושה צדקות ה' משפטים לכל העשוקים יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו. ועיין בקונטרס צדקה חיים מ"ש בס"ד.

עוד ראיתי כמה בני אדם צדיקים וחסידים ונדיבים, ואם יארע להם איזה הפסד ממון מרובה (לפי) בגלל דין תורתינו, דהיינו שדרך משל, באיסור חילול שבת, אפילו [הפסד] אלפי אלפים, שומרים את התורה, וכמו כן בשאר איסורים, כאיסור טריפות, ויי"ן ורבית, וכדומה, ומקבלים בסבר פנים יפות, ואך כשבאים לדון עם חבריהם לפני הב"ד ורואים שהם מתחייבים בדין, חרה להם עד מות, ומתקוטטים ועושים מריבה ובאים לידי כעס, ולפעמים לא צייתי דינא, ופוגמים בכבוד הב"ד, אין זה כי אם עצת יצר הרע, מחמת הקינטור ואיבה ושינאה עם חבירו עוברים אדאורייתא, שלא לשמוע לקול הב"ד, שהוא מצות עשה מדין תורה, וגם הממון שיש לו בידו מחבירו הוא גזל, והוא בא להשיבו, וכבר ראיתי בתשובת הרב משפטי שמואל סימן קי"ח דקמ"א ע"ג שכתב וז"ל, ורמאי טובא איכא, ואפילו המוחזקים לצדיקים וישרים, מכל מקום בשעת דינם וצורכם יהפכו משפט, וירדפו אחר טענות וטצדקי ותחבולות ודחיות להקל מעליהם ולדחות בעלי דינם, בקש ותבן, יע"ש. וגם עוד רעה חולה שמקפידים על הדיינים ועל הב"ד, שפסקו לו הדין לחייבו, ונוטר להם איבה ושינאה, ולא ידע כי בנפשו הוא, כי הדיין והב"ד, הי"ו, הם קיימו מצות בוראם שציונו בתורתו הקדושה, לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא, ושאם הדיין והב"ד פסקו צדק לקיים התורה, אם זה מקפיד ונוטר איבה ושינאה, ועושה להם בזיון בעבור שקיימו התורה, עתיד ליתן את הדין, ומן השמים יוכיחו בעבור קידוש ה' וכבוד התורה הקדושה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ועוד יש לחוש למ"ש באבות, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך, יהיו בעיניך ברשעים, וזה אפילו אם יהיה צדיק בדינו, והוא אינו תובע מחבירו, אלא אדרבא חבירו העליל עליו ותבע ממנו שלא כדין, כ"ש וק"ו כשיש בידו גזל ועושק וחמס, ובפרט אם יהיה מעניין איסור רבית, או אונאה, דאיכא ביה איסור מוסיף על איסור גזל, דאז הוי רשע גמור בלתי ספק. ואם כן יהיה נזהר בזה מעולם, לבל יביא את עצמו במשפט, ותמיד יהיה מוותר משלו, ואפילו אם יהיה נתבע, וכ"ש שלא יתבע מה שאינו מן הדין. ואפילו אם יזכה בדין, קי"ל הרי יש פוסקים דסבירא להו דבדיני שמים חייב. ואם לא פרע במה שחייב לצאת ידי שמים מקרי רשע ועבריין, כמ"ש הרב מהרח"ו, והרב חיד"א ז"ל. ואל ירא ואל יחת הדיין, אם פוסק את הדין מה שכתוב ומפורש בש"ס ופוסקים בינו לשמים שיקלל אותו החייב, כי בזה וכיוצא בזה, הוא מ"ש רז"ל, על מנת שיהיו מקללים, אמר"ה אנכי ערב בדבר, דכל שדן הדיין הדין לשם שמים בלתי שום פיה החלטית כי לא יאונה לצדיק כל און, וזהו הטעם שהתורה נקראת ברכה כמ"ש רז"ל ורבי יעקב בעל הטורים פרשת וזאת הברכה, כי הכונה, כי בהיות האדם מקיים מ"ש בתורה, אין לו שום קללה, ואדרבא הקללה יהפוך אותה ה' לטובה ולברכה. ומה שיש ניגוד לזה הוא מ"ש בגמרא הפכוה לכורסייא ואפילו הכי לא איפרק מחולשיה וכו', יע"ש. דיש מקום לחלק ולומר דהתם שאני, דלא אשגח בה ולא הו"ל [דף קכא למעבד הכי, ואפילו אם יבזו אותו ואומרים, מי שמך לאיש שר ושופט, וכו'. כיון שהוא לשם שמים, הקב"ה מגביהו, ונותן לו גדולה בלשון זה, כדכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כמ"ש במדרש רבה סדר משפטים, פרשה ל' סימן ז' יע"ש. פניה

עוד נראה לי לומר, דאם יהיה הענין שח"ו רוב הצבור בעטו בו, אף שמעשיו לשם שמים, והוא דן דין אמת לאמיתו, עם כל זה יתן מקום לשעה, ולא ידחוק השעה, ויסתלק בכל מה דאפשר. וילמוד מדרכיו יתברך, שאמרו בתורת כהנים סדר ויקרא בפרשה אם הכהן המשיח יחטא וכו', כתיב ביה, את פני פרוכת הקדש, ובפרשה ואם כל עדת ישראל ישגו, כתיב בגויה, את פני פרוכת, ולא כתיב הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן, כשחטא כהן המשיח, עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, ח"ו נסתלקה הקדושה, עכ"ל. והביאו רש"י ז"ל בחומש. ואם כן ילמוד האדם מדעת קונו, דאם כולם סרחו, אף שחטאו, ועוו, ופשעו, יסתלק מהם. והמקום ברוך הוא ברחמיו הרבים, שהוא מלך הכבוד, הוא חולק כבוד ליראיו, ואפים ארץ ישתחוו לו, והוא משלם לעושה רעה כרעתו, כי בודאי כשח"ו חטאו כל עדת ישראל, אם לא יבקשו לעשות תשובה ולהביא קרבן על חטאתם הם נענשים, כמו כן הוא כאן למטה, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, דאם חטאו צבור נגד הרב שלהם המרביץ תורה, ולא יבקשו לחזור בהם הם נענשים. ואם יכירו בחטאתם ויבקשו ממנו מחילה, לא יהיה המוחל אכזרי, ויעביר על מידותיו וזה ברור.

ויש להוכיח לכמה בני אדם, שבאים לפני הרב והב"ד להתרעם ולהתלונן למה אין אתה מנדה ומחרים לפלוני, או תעניש אותו עונש אחר, כיון שאתה רב, וכל הגדולות והכבודות הוא להרע. וכשיאמר להם הרב והדיין חיוב מן התורה, כדי להטיב לעשות צדקה וגמילות חסדים והכנסת אורחים, אינן מכירים אותו לרב ולחכם. וזו כוונת הכתוב בירמיה סימן ד', כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה, ולא נבונים המה, חכמים הם להרע, ולהטיב לא ידעו. כלומר, חכמים המה בעיניהם להרע לומר, שיעשו רע, אך ולהטיב כשאומר להם, לא ידעו אותי, כי הוא חכם שלהם, ואינן מחשיבין אותו.

גם אם אם יהיו שני דיינים או שלשה בעיר אחת, לא יהיה שינאה וקינאה ביניהם, שבזה לא יהיה קיום, לא להקים דגל התורה, ולא לתיקון העיר. כי כיון שיש להם שינאה זה עם זה, דעתו של כל אחד לסתור מה שזה בונה, וכבר כתב הרמב"ם והטור והש"ע בחושן משפט סימן ז', דב' דיינים ששונאים זה לזה, אסורים לישב בדין, מפני שכל אחד דעתו לסתור דברי חבירו, וכו'. וכך עינינו הרואות כי על ידי זה לא יהיה בעיר ישוב, לא לקיים דיני ומשפטי התורה, ולא בהנהגותיה, וכמה תקלות גדולות יוצאות מזה, ועיין סדר שלח לך. ואם כן צריכים להיות באהבה וחיבה כדי להקים דגל התורה. ונראה דזהו כונת המאמר בבראשית רבה, על פסוק זה ספר תולדות האדם, שרבי עקיבא אומר, ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר, זה ספר תולדות האדם כלל גדול מזה. כי הכונה כי רבי עקיבא סבירא ליה, כי על ידי שמקיים ואהבת לרעך, ואין לו שינאה, אם כן זהו כלל גדול להקים דגל התורה. ובן עזאי אומר, זה ספר תולדות האדם גדול מזה, דהיינו שיאהב לחבירו כבנו, והוא על דרך שאמרו בגמרא פרק קמא דקדושין, מאי כי ידברו את אויבים בשער, אפילו אב עם בנו, הרב עם תלמידו, דהיינו שיש לו אהבה לחבירו כבנו, שהוא כגופו או יותר מגופו, וכן תלמידו שהוא כגופו או כבנו, כמו שאמר רז"ל, שהם באהבה חיבה יתירה, עם כל זה עושים מחלוקת במלחמתה של תורה לשם שמים, זהו כלל גדול בתורה, ועמ"ש בשיטתי לקדושין שם בס"ד, ומ"ש הרי"ף ז"ל באגדתיה, שהוא לריבותא, כי אפילו האב עם בנו, הרב עם תלמידו, דאיכא הקפדה שבא כנגדו ויהיה עברתו שמרה נצח, יע"ש. וכבר מצינו שאמרו רז"ל דנב' תלמידי חכמים שהם בעיר אחת, ושונאים זה את זה, מסתלקין מן העולם קודם זמנן, רחמנא ליצלן, ורז"ל ורש"י סדר קדושים על פסוק לא תעשו עול במשפט, מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם, תועבה, שנאמר, כי תועבת ה' כל עושה עול, והתועבה קרוי שקץ וחרם ושנאוי, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, והיית חרם כמוהו וכו', וכדכתיב כי כל תועבת ה' אשר שנא וכו'. יע"ש. והיינו כי בא הרמז נעוץ סופה בתחילתה, לעיני כל ישראל, בראשית, כי צריכים הדיינים הנקראים עיני כל ישראל, להיות בראשית, שהוא בגימטריא במספר קטן, אהב"ה, כמ"ש בהקדמת התיקונים. ובזה הרי הם מקיימים את האמת, כי כן סופי תיבות בראשית' ברא' אלקים', אמ"ת, כי כל עיקר אהבה, אינה אלא על דבר אמת, וכמ"ש שגדלה אהבתינו האמת יותר אהובה אצלינו, וק"ל.

ותמיד יתפלל לה' שלא יארע תקלה בעיר בזמנו, כמו שאמרו בירושלמי על רבי יהושע בן לוי שאכלו אריה לשני בני אדם והיה מצטער כל ימיו איך אירע כן בימיו, וכן רבי שמעון בר יוחאי ז"ל היה מצטער כל ימיו דלא יוקיד עלמא בשלהובוי ודינוי דצדק. גם מצינו בפתיחתא דאיכא רבתי, על פסוק ויקרא ה' ביום ההוא למספד וכו', דירמיה הנביא לא רצה לומר למשה, חרבן הבית המקדש וגלות ישראל, כדי שלא יאמרו לו, בימיך איך היתה הרעה הגדולה הזאת, ובכן יהיו עיניו פקוחות על כל דבר ודבר, לא ינום ולא ישן, הן במילי דמתא, הן במילי דשמיא, להנהיג כל דבר ודבר בזריזות גדול, ובמיתון, ותפלה לאל נורא עלילה, שלא יכשל, ומובטחני כי דורשיך לעולם לא יכשלו, ולא תכלים לנצח כל החוסים בך, והיה ה' עם השופט. ותמיד יהיה משתתף בצרת הצבור, בין ליחיד, בין לרבים, ובפרט כשבאים לפניו עניים ואורחים ויתומים ואלמנות, לא יהיה ח"ו אוטם אזנו מצעקת דל, באמור אנכי דיין, אם יש לך לדון עם איזה אדם, תבא אצלי, כי צריך להיות רחמן עם כל אדם בכל פינות.

וילמוד הדיין והרב [דף קכב] מוסר השכל מירמיה הנביא ע"ה, למסור גופו על קידוש ה' וכבוד התורה. שהרי מצינו בירמיה הנביא ששלש פעמים אסרוהו בבית האסורים, ועוד הטילו אותו לבור טיט היון, ולבסוף היה אסור בחצר המטרה, עד שנלכדה ירושלים, כאשר מבואר בכתובים, וכמו שביאר הרב הגדול מוהר"י אבראבאנאל ז"ל בפירושו לירמיה, סס"י ל"ז יע"ש. והרי אמרו בספרי סדר בהעלותך על פסוק כי הם זקני העם ושוטריו, מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה, אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננות עליו ואומרים, איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם ושוטר, כמו שנאמר ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר, אמר המקום, הואיל וראו עצמן בצער ההוא של מצרים, יבואו ויראו בריוח עמהם יע"ש. ואם כן מי שמצער לצבור, אין ראוי להיות דיין על הצבור. ואפשר דזהו פי' מידת וידועים, שהם מוכנעים, על דרך שנאמר ויודע בהם את אנשי סוכות. גם שהוא יושב בישיבה של מעלה צריך שיהיה בו מידת הענוה שהרי הגאה, עליו נאמר, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. גם מ"ש עד שהבריות מרננות, הוא לשון שירה, כמ"ש בסנהדרין דף י"ז, שרו ליה וכו'. ולפי דברי הספרי, דהמצטער בצרתן של ישראל, זוכה להיות ראש, זהו כונת הכתוב באיכה סימן א' היו צריה לראש, כי היה הענין להפך, כי המצר לישראל נעשה ראש, וק"ל. וכן אמרו במדרש רבה סדר שמות פרשה ב' ופרשה ג', דהמצטער על פרנסתם של ישראל, זוכה להיות פרנס, יע"ש. ומעולם אם כבר נכנס לדיין אינו יכול להסתלק וגם לא (יגרעם) יגער עליהם. עיין להרב מהר"ם אלשיך בפירוש משלי, מוסר על זה. וכן בדין, דכיון שהדיינות הוא דבר מצוה, לא יוכל להסתלק, על דרך שכתבו הריב"ש ז"ל בתשו', ומז"ה הגדול ז"ל בספר חק"ל ח"ג ליורה דעה סימן ק"י בגזבר ואפוטרופוס, דאינו יכול להסתלק, וכן כתב מהרימ"ט ז"ל חייב מיו"ד סימן מ"ח, דממונה על הקהל שכבר נכנס אינו יכול להסתלק. וזו כוונת הכתוב בריש סדר במדבר, ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא שדרשו רז"ל בפרק קמא דמגילה הוא, ר"ל מתחילתו ועד סופו. וק"ל.

ונראה לומר מוסר השכל לדיין, כי מלבד דכתבו ז"ל דבמידת חסידות, אין לדון יחיד, כדתנן בפרקא דחסידי, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד, והוא דמאחר דאמרו רז"ל, אחרי ה' אלקיכם תלכו, הלך אחר מידותיו, מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה כן, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דיעות, דכל מידות ישרות והגונות שיש לו למלך אל חי וקיים, יש לנו גם כן לילך אחריו, ואם כן מצינו בהקב"ה דכתיב ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך, דהיינו לענין הטובה לעשות טובה לבני אדם, ה' נתן בלתי הצטרפות בית דינו עמו, אבל לענין הרעה והעונש המביא על בני אדם לייסרם, וה' לקח, הוא ובית דינו, וכן דרשו ז"ל על פסוק וה' המטיר. ואם הקב"ה כביכול שצדיק הוא, וצדיק דינו, וכל דרכיו משפט, עם כל זה כשבא לייסר לבני אדם, מתייעץ עם בית דינו, וזהו בדקדוק וה' שדרשו רז"ל, הוא ובית דינו, כי זהו מידת רחמיו, כי כשבא להעניש, מתייעץ עם ב"ד שלא בא העונש מאתו יתברך לבד, כי כל דרכיו משפט, על אחת כמה וכמה אדם מעפר יסודו שיש בו כמה חשדות וחששות לדבר בו שיהיה חושש שלא לדון יחידי, ובפרט כשהוא בא לחייב ולהעניש, כי מלבד כי הוא יוצא ידי חובת הבריות, שלא יחשדו בו בשום חשד, גם שלא יהיה לו איבה עם החייב, זאת ועוד כי יוצא י"ח שמים גם כן. והביטה וראה במדרש ובירושלמי בסנהדרין והביאו התשב"ץ בתשו' ח"א סימן ק"ס, על פסוק וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו יע"ש. ואם ח"ו נתחייב איזה אדם בדין, בעונש נידוי וחרם, או מלקות, או הכאות וחבישה בבית האסורים לא יהיה שמח לאיד חלילה, כי צריך לילך אחר מידותיו יתברך. ומצינו בהקב"ה שהוא מצטער על הרשעים, כמ"ש בסנהדרין פ"ו משנה ה', אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. אם כן כביכול מצטער על דמם של רשעים שנשפך, ק"ו על דמם של צדיקים. ועיין חומת אנך ח"ב דף ל"ז ע"ב, ראויה הנהגה לגדולי הדור. וכמו שינהיג רבנותו להחרים ולנדות ולהלקות למי שראוי לכך, כמו כן ישגיח על העניים ויתומים ואלמנות ות"ח. ובפרט בשלוחים, להיות גדול המעשה, טוב ומטיב. והוא נמי יפורש בקרא דלעיל, חכמים המה וכו', עוד כתב שם בספר חומת אנך ה"ד דף קנ"ט ע"א, דיהרהר הדיין בתשו' קודם שיתחיל לדון. וכן ראוי לעשות, כי בלאו הכי הרי אמרו רז"ל והמפרשים, כי העונות מחשיכים אור השכל לבלתי הבין שמועה ובכל תלמיד חכם פשוט אם טעה בדין גדול עונו, שהוא מכשיל לאחרים, וכל שכן בדיין הרב היושב על כסא ההוראה להורות לאחרים, דיזהר מכל חטא ועון ויראת ה' על פניו, גם בעבור שלא יכשל בדבר הלכה. וזהו מה שיסד הרב מוהר"ש בן ג'יברול ז"ל, באזהרות ליום א' של שבועות, וז"ל, שמור לבי מענה, היה מאד נענה, ירא האל ומנה דבריו הישרים, והוא יסלח אשמה, והוא ירבה עצמה, והוא יתן חכמה, להבין נמהרים. לספר תושיות מתוקות לפיות, ואציב תלפיות, לישר העוברים. ע"כ והיינו כדברינו אלה.

ואמרו בגמרא במסכת יבמות דף ק"ט ע"ב, לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגהינם פתוחה לו מתחתיו. ואפשר לומר דנתנו לדיין ב' עונשים אלו, עמ"ש בבראשית רבה סדר לך לך, דאמר הקב"ה לאברהם, ד' דברים, תורה וקרבנות, וגיהנם ושעבוד מלכיות, אם ישראל עסוקים בשנים אלו, ניצולים משנים אלו. וידוע מה שאיתא בברכות, דינא נמי היינו תורה, וכן בדין, כי ע"י שדן דין אמת לאמיתו, מקיים ומקים דגל התורה.

גם אמרו במדרש רבה ריש סדר שופטים, דהדינים הוי כהקרבת קרבנות, עושה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח. ואם כן כשהדיין אינו דן דין אמת לאמיתו, אין בו לא תורה ולא קרבנות, ויפגע בשתים רעות חרב דניתן למלכות וגיהנם, א"נ עמ"ש באבות חרב בא לעולם, על עינוי הדין, וכו'. גם אמרו בזוה"ק סדר שמות, דהרועה לישראל, מצילם מדינה של גיהנם כשרועה אותם בטוב ובדרכי ה'. וא"כ כשאינו דן דין אמת לאמיתו, כך עונשו, חרב וגיהנם. ומלתא כדנא מפורש יותר בילקוט משלי סימן ו', [דף קכג] על פסוק אל יבוזו לגנב כי יגנוב, ונמצא ישלם שבעתים, זה הדיין שמשעה שנתמנה על הצבור ואינו דין דין אמת לאמיתו, הקב"ה משלימו לי"ד מדורי גהינם, ולא עוד אלא שמווייד עמו כל בניו וממונו שנאמר את כל הון ביתו יתן, עכ"ל. ונראה לפרש עפי זה מ"ש וגהינם פתוחה לו מתחתיו, דהיינו מתחתיו של גיהנם, יש לו עוד גיהנם אחר, דהיינו ז' מדורות אחרות. ונראה לומר גם כן דמה שאיתא בילקוט, ולא עוד אלא שמוריד עמו כל בניו וממונו, דהיינו דוקא כשבניו גרמו לו לאביו שלא ידון דין אמת לאמיתו, שמטפלים בעניינים הבאים לפני אביהם, ועל ידי זה מקלקלים את הדינים ולכן דין הוא שירדו גם המה לגיהנם, כי גם המה ידם במעל ולכן היינו, דנקט בתחילה בניו, ואחר כך ממונו, דאם בניו אינם חוטאים, גם ממונו פלט, דקי"ל יכין רשע וצדיק ילבש, וממין מסור אסור לאבדו בידים. אבל כשבניו הם גם כן חוטאים, נאבד הם וממונם. והראיה לזה הוא מבני קרח, כי ע"י שהרהרו בתשובה שלא להיות בעצת אביהם, נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וניצולו, כמ"ש רז"ל, ועיין במס' גהינם פ"ד והוא בראשית חכמה שער היראה פי"ג דמ"ג ע"א. ומצוה יש לו להרב ודיין לומר מוסר לקהל עדתו, באיום וגיזום בעונשים יותר ממה שכתוב בתורה, כאשר מתבאר מתשו' הריב"ש סיקע"א, ועיין בספר הקטן לב חיים ח"א סיכ"ט מ"ש בס"ד. ואמרו בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פח"י דהשיב יהושע לפני הקב"ה, ואמר, רבש"ע, לא אמרתי כך לישראל אלא כדי לאיים אותם, כדי שיראו מפניך שלא יחטאו ויעבדוך בלב שלם וכו' ע"כ. ככה יעשה מר באתריה דכל העם ישמעו ויראו כדי להדריכם בדרך ישרה עפ"י התורה, תורת חיים.