תוכחת חיים מדבר קדמות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הקדמת מעלת הרב המחבר מר נ"ר בוצינא דנהורא הרב המופלא רבין חסידא אור החיים נר"ו.
יתברך ה'אל ויתרומם ה'מלך מלכו של עולם, בורא שמים וארץ וכל צבאם הן הראלם, אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו תורת אמת נחלת שדי ממרומים, תורה שבכתב ותורה שבע"פ בעדי עדיים, כדי להדריך האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים, וכמ"ש במדרש משלי סימן ל"א על פסוק תנו לה מפרי ידיה ח"ל החזק במוסר אל תרף נצריה כי היא חייך שמרו התורה ותנצלו מיצה"ר עכ"ל, ויש לדקדק במאמר הלזה דלמה כינה לתורה בשם מוסר, הן אמת שמצינו בדברי הזה"ק סדר פנחס דף רי"ג ע"א שאמרו על פסוק שמע בני מוסר אביך כו' מאי מוסר אביך, דא אוריתא דאית בה כמה תוכחים וכמה עונשים כמה דאת אמר מוסר ה' בני אל תמאס כו' יעוין שם. ועדיין יש לדקדק דלמה נקט מוסר טפי משאר שמות שיש לה תורה ומצות חוקות ומשפטים, גם מה שאמר החזק במוסר אל תרף דמהו זה התחזקות ומה סלקא דעתין להיות רפוי ממנה כדי להזהיר אל תרף. גם מה שאמר נצריה כי היא חייך, מהו הכונה כי היא ביחוד היא ולא אחרת, ואמאי היא חייך דוקא בלימוד המוסר ובלימוד אחר לבלתי קחת.
ואשר עיני אחזה לישב כל זה על פי מה שאמרו בפרק קמא דקידושין ד"ל ע"ב תנו רבנן, ושמתם סם תם, נמשלה התורה לסם חיים. משל לאדם כו', כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרין בידו, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ כו' יעויין שם. הרי דעיקר מה שמכניע ליצה"ר הוא על ידי לימוד התורה לעבדה ולשומרה, עושה לו פותחת.
את קס'תי נתתי, הנה נא ערכתי, להביא את אשר דבר בקדשו הרב הגדול חיד"א זלה"ה, בספר דבש לפי מערכת ת' אות מ"א, וזה לשונו, ואמרו קדמונינו, שעיקר הלימוד לצרף ללימוד שלומד, מוסר בנוי על פי התורה, ועל ידי זה, לומד תורה בהרהור תשובה ונכנע יצרו הרע, וזה הלימוד הוא מה שמבטל היצה"ר, כי הכנעה, מבטל היצה"ר. וכמו שכתב בזוה"ק. והמגיד הזהיר למרן ז"ל, שילמוד מוסר. וכן כתב, הרב עיר וקדיש תלמיד רבינו מהרח"ו ז"ל, מהר"ח הכהן ז"ל. והגאון מהרש"ל ז"ל ציוה למוכיח שיבא ויוכיחנו כמו שמוכיח להדיוט וגזר עליו לעשות כן. ואדם עצמו בלומדו מוסר יראה תועלת והתעוררות הנפש לצרף עמו מעט לימוד מוסר להכניע עצמו להתעורר ביראת ה', כי זהו תכלית התורה, והיינו דכתיב ראשית חכמה יראת ה' ושנינו [דף ב] כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. ומכאן תוכחה לתלמידי חכמים שאינם רוצים ללמוד כי אם גמרא ופוסקים, ומבזים בלבם לתלמידי חכמים, שלומדים תורה נביאים וכתובים ומשניות וספרי מוסר, והן בעון לא ידעו ולא יבינו, כי אף אמנם דלימוד הגמרא יותר גדול מאד, ואין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה כו', מכל מקום, כל זה היינו בלומד תורה לשמה, ובענוה, ונזהר בדקדוקי מצות, כמו הראשונים, שהיו פרושים מאד, ונשמתם ממקום עליון. אבל בדור יתום כזה כי גברה סט"א, והוא בעקבות משיחא היצה"ר רודף לתלמידי חכמים ביותר, ואלו תלמידי חכמים שאין רוצים ללמוד מוסר, על הרוב הם מתגאים בלימודם, וחושבים בדעתם שהם חכמים גדולים, ומבזים לזקנים וגדולי דורם, ואינם מקפידים להתפלל כהוגן, ופוגמים בברית הראות וכיוצא, ולכן אין תורתם רצויה כי איננה לשמה כו'. ומכל האמור ת"ח אשר נגע אלהים בלבם, ימהרו לשוב, וילמדו מוסר, ותכף יכירו בגאותם ומהו' לימודם אשר הם נכשלים בכמה דברים, וישוב אל ה', ואז לימוד הגמרא והפוסקים יעלה לרצון לפני ה' ונסלח להם עכ"ל. הביטה וראה מדברי הרב שקיל טיבותיה, ומר אמרא למילתיה, מצילתו מיצה"ר היא התורה שלומד בה מוסר דבזה דמכניע ליצה"ר ולומד בתורה לשמה, ואז התורה נעשית לו סם חיים, כמו שכתוב ביומא דע"ב ע"ב, זכה נעשה לו סם חיים ופירש רש"י, זכה ללמוד לשמה ולקיימה, לא זכה נעשה זרה הימנה שממנו משתכחת.
כי מן האמור ומדובר זהו כונת המאמר החזק במוסר אל תרף, דהיינו שיחזיק במוסר קודם לימוד בתורה, כדכתיב ראשית חכמה יראת ה', ובזה שלומד בתורה בצירוף המוסר שיש בה, הרי הוא זוכה, נצריה לתורה שאינה משתכח ממנו התורה, והיינו דוקא כי יהיה התורה משומרת, כמ"ש במאמר שמרו את התורה, משום כי היא חייך כשיהיה התורה לשמה ללמוד כסדר הזה במוסר ודעת דהוי אז לשמה, אז התורה היא חייך דנעשית לו סם חיים, וכופה ליצה"ר, כמ"ש בגמרא הא לאו הכי חס ושלום משתכחת ממנו, ואמרינן באבות כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. וזהו אומרו נצריה, שתשמרו התורה שלא תשתכח, כי היא חייך, והיינו דסיים המאמר, ותנצלו מיצה"ר, כי כך היא המדה, דבתורה לשמה שלומד מוסר, תורה כי האי גוונא תוסיף תת כחה דוקא להנצל מיצה"ר וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל והיא כפורחת.
ובזה יש לפרש כונת הכתוב במשלי סימן ט"ו, אזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חכמים תלין. כי הכונה כפשוטו, אוזן שומעת תוכחת, דהיינו תוכחות מוסר מן התורה שנקראת תוכחות מוסר, ובזה הרי זוכה להיות התוכחת שהיא מן התורה עצמה, חיים, שעל ידי שלומד במוסר, נעשית לו התורה עצמה סם חיים, כמו שכתוב בגמרא והרב חיד"א ז"ל, ודין גרמא כי בקרב חכמים תלין, והיינו כמ"ש הרב חיד"א ז"ל תוכחת מגולה על הת"ח, שאינן לומדים מוסר שמבזים בלבם לת"ח שלומדין תנ"ך ומשניות וספרי מוסר, לזה אמר כי לת"ח הלזה הלומד מוסר ובוחר בתוכחת חיים, אם כן בקרב חכמים תלין, שאינו מבזה לשום ת"ח בלבו, אלא אדרבא הוא מקרב אצלם לכל הת"ח, ולן עמהם בקרוב קורבא דמוכח עדיף מרובה, כולן שוין לטובה כמאן דתני אהבה רבה, וממילא רווחא הלכה רווחת.
עוד לאלוה מילין, לפרש כונת המאמר הני מילי מחיים והמה עולין, במ"ש החזק במוסר אל תרף נצריה כי היא חייך, שמרו את התורה ותנצלו מיצה"ר, והוא על פי מה שראיתי עוד להרב חיד"א ז"ל בס' לב דוד פ"ז דכ"ב ע"ב, שאחר שלימדנו מוסר השכל לשאת בעול תורה יום ולילה לא ישבות, כתב וז"ל הלא העד יעיד בנו אלהי עולם ה', ע"י עבדיו חכמי ישראל, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ומי פתי יחשוב, שאפשר להנצל מיצה"ר בלעדי התורה, הרי מי שהוא ברא היצה"ר, גלה סודו שאין לו תרופה כי אם בעסק התורה, ומי שאינו עוסק בתורה וקובע עתים לתורה, אין ספק שהוא נמסר ביד יצרו, ויום יום, הולך וחוטא ומשתרש בחטא, ואינו מרגיש כלל, גם כי יאהב מוסר וילמוד גזירות הפילוסופים ובמוסרם יחתום, לא עשה כלום, כי אין מעצור ליצה"ר להתגבר עליו בכל מיני מרמות על פי מידותיו גם היצה"ר יתפלסף כמוהו, ואדרבה, לימודים אלו יועיל לתת חרב ביד יצרו להורגו, כי יבא לפקפק בדברי רבותינו הקדושים וילמדהו יצרו כל פרקי הפילוספיא, למאן לקבל דברי רז"ל במשאות שוא ומדוחים, ומזה יבא לפקפק גם בדינים, ולא די זה הצער, אלא שיחשוב כי אין עובד ה' כמוהו ויסכים ויאמר, הני רבנן דעתם מעופש, לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו, ולא נוה בהם, כי אין חפץ בכסילים ויהיה אפיקורוס, ויבא להכשל בכריתות ומיתות בית דין כאות נפשם, ומרעה אל רעה פתום יוצא, לא כן העוסק בתורה ובמוסר רבותינו, כגון ספר הקדוש ראשית חכמה הבנוי על אדני כסף, ומדרז"ל, וספר הזוהר. בודאי דלימוד זה עושה נח"ר ליוצרו, כי הוא עוסק בתורה, וגם לומד מוסר להכניע את יצרו. ואני שמעתי מגדולי ישראל יושבי כסאות למשפט, ועוסקים בהויות דאביי ורבא להבין ולהורות, שהיה להם עת קבוע ללמוד בספר הקדוש ראשית חכמה אשרי הצדיקים, כי הגם שהיו עוסקים בתורה בכל כחם, יוסיפו להתקדש בלימוד הספר הקדוש ראשית חכמה המקדש את האדם ודבריו חיים למארי נפש כו'. ויש תועלת ללמוד גם כן בספר מוסר חדש, לכן יגמור ספר אחד, ויתחיל אחר, וכן על זה הדרך, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים עכ"ל. ודבריו חיים וקיימים. והגם שדבריו אינן צריכין חיזוק מאן גברא רבה, אמרה למילתא כאחד מצבא, ועינינו הרואות לגדולי ישראל אשר בזמנינו דולים במים עמוקים בעומקא של הלכה וכל מבין יחקרנו ועם כל זה הספר הקדוש ראשית חכמה, וספר חמדת ימים, ושאר ספרים של בעלי המוסר לא היו זזים תמיד מלפניהם, וביחוד מעיד אני שמים וארץ, אם לא ראיתי להרב הגדול הגאון מו"ה ז"ל אור הירח ז"ל, אחרי אשר היה מוקף חומה, מספרי הש"ס. והפוסקים וגדולים חקרי לב אב בחכמה [דף ג] ספר הטהור ראשית חכמה היה מונח לפניו לקבוע לימודו יום יום, לא פסיק סידרא, ומרגלא בפומיה דמז"ה מאור הגולה, לאמר אלי תמיד כל הימים, כי אמנם חביבותי גבך לפנים מן השורה, כאב את בן ירצה, אני יוסף תוספת מרובה בחיבה יתירה, כי אותך ראיתי קורא נעים בספרי מוסר זה תורף דבריו ה' יזכנו לשמור ולעשות את כל דברי התורה. ולאידך גיסא ראינו, כי כל האיש אשר הלך בתחילת לימודו אחרי ספרים חיצוניים מפלוסופיא וכדומה להן, סופו שנזרקה בו מינות לפקפק בתורה שבעל פה, ולהיות אפיקורוס גמור, רח"ל. והוא כדברי הרב הגדול חיד"א ז"ל דבר המלך ודתו, וצדיק באמונתו, ודבר זה נפתח בגדולים, שרפי קדש הלולים ופקח עיניך וראה, מ"ש רבנן קמאי, הלא היא ברבת לארכה ולרחבה, בתשובת הגאונים בסוף ספר נהרות דמשק בשערי תשובה, סימן ה' שכתב וז"ל, לכן חכמים הנבונים לא עליכם לטרוח עצמיכם על כונת הדברים האלה, וכבר ידענו כי יש שבר בכל העמים אשר אין להם תורה חכמה ותושיה, זולתי אותם ההולכים בחושך מחכמי הטבעיים, וחוששים וחושבים כי אין תורה אחרת זולתה, וכי הוא יתברך מחשבתו העליונה הברה והתורה הוא בדרך טבע כפי מוחם הריקם, והלא כתיב כי כגבוה שמים על הארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. ומי יוכל להשיג דעת ומחשבת פחת אחד מעבדי ה', כל שכן דעת ומחשבת המלך הגדול רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו אשר כל צבא המרום גלאו בחקירת חכמתו והשגתו, וכולם שואלים איה מקום וכבודו, ומה לכם תדכאו עמי ופני עניים בתורה תטחנו בשומעם את דבריהם לשונכח ודרכי אריסטו וחביריו ודנים תורתו יתברך באותו הדרך, מי שמע כזאת מי ראה כאלה, היוחל ארץ מעמד ה"ס ביום אחד אם יולד גוי בתוכן שמים וארץ בקיומם לשמוע את דברי האומר נעשה ונשמע באותה שעה ארץ יראה ושקטה ושמים עמדו על תכונתם והעולם עומד על קיומו על הדברים האלה, ואתם עושים במשקל דעת יוצרינו יתברך שהוא דעת התורה ממש, לדעת הבל וריק רימה ותולעה, תהו ובהו אשר אין בו ממש, ועליו כתיב וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו כו' ואין אנו יכולין להשיב לכם כי איך יזהיב האדם על חרשי האדמה הנשברים והם דברי אריסטו והפילוסופים כי כולם חברים, אבל השיבו ויחיו ושימו יד על פה ודעו כרחוק ממזרח וממערב כך הרחיק המקום יתברך דעתו, שהיא דעת התורה הקדושה מדעות בני אדם, זכרו זאת והתאוששו ומאותו הדרך התבוששו, ודעו כי הפליא ה' ענין תורתינו הפלא ופלא כו' יע"ש. גם הרא"ש ז"ל בתשובה בכלל כ"ה סימן ט' וז"ל מה שרצה הרב רבי ישראל בזמנו להביא ראיה בלשון התקנה המועתק' בלשון הערב ושיהיה בקי בהם לפסוק הדין מחכמת החיצונים השיב עליו הרא"ש ז"ל ופי מלא תוכחות שאין ראוי ללמוד לשון הערב וחכמת חיצונית כדי להוכיח מינה לפסק הדין, וכתב וז"ל תהלות לאל יתברך חנני אלהים ויש לי כל בסברא אמיתית של תורת משה רבנו ע"ה ככל חכמי ספרד הנמצאים בימים אלו ואף על פי שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם, בריך רחמנא דשזבן מינה, כי בא האות והמופת להדיח את האדם מיראת ה' ותורתו כו'. ועל מה שכתבת מגזירת השכל וגזרת הדת מה אשיב על זה, לא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלכם חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת נביא ממנה אות או מופת, לחייב ולזכות, לאסור ולהתיר, והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה ובמשפטים ובחקים צדיקים אשר ניתנו על ידו בכתב ובקבלה, ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחקים ומשפטים של משה רבנו ע"ה, ולפסוק דינין במשלים שהורגלו בהם חכמת הגיונם, אף אין זאת וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינים על פי המשלים תהלות לאל יתברך בעודי חי, עוד יש תורה בישראל להביא ראיה מהמשנה וגמרא בבלי וירושלמי, ולא יצטרכו להביא משלי' לפסקי דינים, כי חכמת הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים, אינם על דרך אחד, כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני, והחכם ידרוש בה במידות שניתנה לדרוש בהם, ומדמה מילתא למילתא אף על פי שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע, אנחנו הולכים על פי הקבלה, אבל חכמת הפילוסופיא היא חכמה טבעית וחכמים גדולים היו והעמידו כל דבר על טבעו ומרוב חכמתם העמיקו שיחתו והוצרכו לכפור בתורת משה לפי שאינה כל התורה טבעי אלא קבלה, ועל זה נאמר תמים תהיה כלומר אפילו יצא לך הדבר חוץ לטבע אל תהרהר על הקבלה, אלא בתמימות התהלך לפניו, לכן אין להביא ראיה מדבריהם לעשות אות או מופת בגזירות ומשלים על משפטי ה' הישרים ועל זה אמר החכם כל באיה לא ישובון, ר"ל כל הבא ונכנס מתחילה בחכמה זאת לא יוכל לצאת ממנה ליכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה כי לבו תמיד להמשך אחריה, ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות חיים, כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע, ותעלה ברוחו להשוות שני החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו מתוך זה עוות המשפט, כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכנו במקום אחד, עכ"ל. גם הריב"ש בתשובה סימן מ"ה הרחיב הדיבור בזה והביא תשובה מרבינו האיי גאון ז"ל, כי המתעסקים בחכמה חיצונית יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ולא תמצא בהם זריזות וענוה וטהרה וקדושה יע"ש. הרי מבואר מדברי הרא"ש, דלא מבעיא ללמוד חכמת הפילוספיא, אלא אפילו כדי ללמוד ראיה לדין תורתינו הקדושה מחכמת החיצונים הללו אסור, ודבר ה' בפיהו אמת שכך אמרו בזוה"ק סדר משפטים דקכ"ד ע"א וז"ל רבי חייא אמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, דא מאן דאתעסק בספרין אחרינין דלא מסטרא דאורייתא לא ישמע על פיך, דאסיר אפילו לאדכרא לון ולמילף מנייהו טעמא כ"ש על אורייתא עכ"ל. הנה נראה מדברי הזוה"ק דמלבד דאסור ללמוד בספרים שאינן מסטרא דאורייתא ולהזכירם בפיו וללמוד מנייהו איזה טעם וראיה אפילו יהיה בענין הרשות, כל שכן על אורייתא, דהיינו להביא ראיה מדברי ספרים חיצונים על התורה כענין שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה הנז"ל וגם קבלתי [דף ד] מפי חכמי המקובלים ז"ל כי על ידי שאדם לומד בהם, אפילו יהיה דעתו לסתור דבריהם, או לקבל בדעתו איזה מוסר ודרך ארץ במידות ובדעות שאינו אסור מן התורה אלא אדרבא הוא מסכים לדעת תורה עכ"ז אסור, משום שנושא ונותן עמהם, כי בזה יהיה לו אחיזה ח"ו בסט"א, וזהו נראה דמהאי טעמא גופיה הוא דאסר הזוה"ק למילף מינייהו טעמא כנראה דאף על פי שאומר דברי טעם, עם כל זה אסור, וכדברי הרא"ש בתשובה, ומי לנו גדול מר"א דע"י ששמע דבר אחד מדברי תורה ממין אחד והנאו נתפס למינות, כמ"ש בפ"ק דע"ז די"ז ע"א, ובמדרש קהלת על פסוק כל הדברים יגיעים כו' יע"ש. ואם כך אירע לר"א על אשר ששמע דין מדיני התורה ממין אחד, על אחת כמה וכמה בשאר כל אדם, ועי"ש בתוספות ד"ה החזק יע"ש ודוק. ואם כן נראה ודאי דאסור ללמוד בספרי הפילוסופים אפילו ללמוד מהם דברי מוסר מה שהוא במידות ובדעות בדרך שכל ובינה ודעת עם כל זאת אסור, כדברי הזוה"ק והגאונים והרא"ש ועד אחרין הרב חיד"א ז"ל שכך כתב בפירוש ואין חילוק בזה, בין כשלומד בס' עצמן בכל הדברים, בין כשלומד במאמרים המלוקטים מהם ממוסר ודעת, עכ"ז נראה דהכל אסור כפי כל האמור ומדובר. ובזה נראה ודאי כי לא יפה עשה מעלת החכם התוכן הי"ו להדפיס ספר עצת חכמים הנדפס בס"ס מראה האופנים כפי כל מה שנתבאר, כי אין לנו ללמוד אפילו מוסר, כי אם דוקא מוסר מ"ש בתורה בתנ"ך ובדברי רז"ל, מה שאין בן מוסרים הללו כי אין בהם מועיל לרפוא את הנפש ולא לכוף ליצר הרע כיון שמחברי מוסרים הללו לא מבני ישראל המה וכפרו בתורתינו הקדושה כמ"ש רז"ל, ועל המחבר הלזה יש מקום קצת להליץ עליו, כי אגב ריהטא, אשתמיט מיניה כל האמור מפומייהו דרבנן קמאי איך שיהיה. וכבר מצינו להרב שבילי אמונה נתיב דק"ז ע"ג ואחר שדבר הרבה בגנות לימוד הפילוסופים כו' כתב וז"ל עד שאמרו בפרק חלק, אמרע"ה הקורא בס' החיצונים אין לו חלק לעוה"ב, ולזה כיון שלמה המלך ע"ה באומרו, דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מות כו', ושוב אח"ך הודה ולא בוש על חטאתו אשר חטא דלומד מעט ממנה, ואמר בזה הלשון עם היות שידעתי בעצמי שעשיתי בזה עון אשר חטא, את עוני אני מזכיר ואת חטאי אני מזכיר ע"ש. וכה הראני בני חכם כי ביצחק יקרא נר"ו מ"ש בהקדמת ספר מנחת יוסף ז"ל בזה יעש"ב את כל דברי יוסף ז"ל בזה יעש"ב את דברי יוסף אשר דבר דברים טובים, אשר בדברו מעריב ערביים, ועושה נחת.
איך שיהיה הנה נתבאר כונת מאמרנו, החזק במוסר אל תרף נצריה כי היא חייך. שמרו תורה ותנצלו מיצה"ר, והוא כי בא ללמדנו דרך חיים תוכחות מוסר שילמוד במוסר כדי להכניע את היצה"ר, וזה אומרו החזק במוסר אל תרף, וא"ת יהיה מוסר מחכמי האוה"ע והפילוסופים, לז"א נצריה שמרו התורה שהמוסר הזה הוא המוסר שעל ידו אתם שומרים את התורה ותנצלו מיצה"ר שהוא מ"ש הקב"ה בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין, לא כן במוסר מחכמי האומות והפילוסופים, לא מבעיא דאין בהם כח לשמור את התורה, אלא אדרבה הוא נותן חרב ביד היצה"ר להורגו כמ"ש הרב חיד"א ז"ל. והיינו דדייק כן מקרא דכתיב נצריה לתורה כי חייך דהיינו התורה הקדושה אשר יש בה כח להעביר ולהנצל מהיצ"ר היינו משום כי היא חייך כמ"ש הרא"ש ז"ל, דדוקא חכמת תורתינו הק' והמוסר שלה הוא נקרא אורחות חיים, מה שאין כן חכמת הפילוסופיא נאמר בה כל באיה לא ישובון ולא ישיגון אורחות חיים ומוסר תורתינו הקדושה מצילו מדרכי מיתה וזוכה לארחות חיים, וכמו שכתב גם כן בתשובת הגאונים דעל תורתינו הקדושה נאמר והשיבו וחיו וכמש"ל, וזהו דדייק נצריה כי היא חייך, לאפוקי מספרי חיצונים של פילוסופים וכדומה להן שלא ישיגו אורחות חיים כיון שכופרים בתורה והם מינים ואפקרוסים, העם המכעיסים, לא כן עם הקודש ישראל כשרים, לא יט ימין ושמאל לכל אשר יאמר להם מפי סופרים וספרים, ואת כל ונוכחת.
ובזה הרי כמבואר מ"ש בזוה"ק שמע בני מוסר אביך מאי מוסר אביך דא אורייתא דאית בה כמה תוכחות וכמה עונשים כמד"א מוסר ה' בני אל תמאס, דהיינו דדייק שהתורה שהיא נקראת מוסר אביך היא אותה הנאצלת מהקב"ה הניתנת לנו מהר סיני, והיינו דקאמר מוסר אביך זה הקב"ה והיינו כדברי התשובת הגאונים, כי תורתינו היא קדושה זכה וברה, בהיות שדעת יוצרינו יתברך שהוא דעת התורה הניתנת לנו בהר סיני, ואם כן בה יש תוכחי' ואדם שקורא בתורה לוקח מוסר השכל מה שאין כן מוסר היוצא משאר החכמות וכאמור, וזהו כונות שלמה המלך ע"ה במשלי סימן ד' כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר, כי בא שלמה המלך ע"ה להודיענו מעלתה של תורתינו הקדושה אשר היא כנגד חכמת הפילוספיא והמוסר שלה שהיא חושך וצלמות כמו שכתבו הגאונים, הרא"ש, והריב"ש כנגדה תורתינו הקדושה כי נר מצוה ותורה אור שהתורה והמצות היה אור לכל ישראל ועוד ודרך חיים תוכחות מוסר, כי במקום מוסר הפילוסופיא הויא דרכי מות הוי מוסר תורתינו הקדושה דרך חיים מה שהוא תוכחות מוסר כאמור, ומעתה זהו כונת הכתוב אוזן שומעת תוכחת חיים דהיינו אזן שומעת דוקא תוכחות חיים שהוא המוסר הכתוב בתורתינו הקדושה הנקראת חיים, שתוכחת מוסר כזה הוא שיש בה אורחות חיים, לאפוקי במוסר הפילוסופיים שהם דרכי מות כמ"ש הגאונים השיבו וחיו וכדכתיב בהו ולא ישיגו אורחות חיים, וכמו שכתב הרא"ש, וכיון שזה בוחר במוסר ותוכחות היוצאים מתורתינו הקדושה בזה, הרי הוא זוכה כי בקרב חכמים תלין, שהנה דרז"ל בפ"ק דמגילה דף ב', על הפסוק וילן שם בלילה ההוא שלן בעומקא של הלכה, וכבר כתבנו בשם הרא"ש ז"ל דהיינו טעמא דאין ללמוד בספר הפילוסופים, משום כי תורתינו הקדושה החכם ידרוש בה במידות שהתורה נדרשת ומדמה מילתא [דף ה] למילתא וכיוצא, וזה אומרו בקרב חכמים תלין, שיהיה החכם עוסק בה בתורתינו הקדושה, שתלין בעומקא של הלכה, במידות שהתורה נדרשת בהם מה שאין כן במוסר שאינן [מוסרי] תורתינו הקדושה, מלבד כי לא יהיה דורש במידות שהתורה נדרשת, ולן בעומקא של הלכה, אלא אדרבא יבא לכפור בדברי רז"ל ולפקפק בדברי חכמים, ע"כ כנגד זה במוסר מלכים מתורתינו הקדושה לא יפקפק בדברי חכמים אלא בקרב חכמים תלין לתור ולדרוש בדברי חכמים ולשתות בצמא את כל דבריהם, וזהו כונת הכתוב במשלי סימן י"ג תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות, דהכונה תורת חכם, שהוא חכם בחכמת התורה, הוא חיים כדברי הגאונים והרא"ש שהיא מאתו יתברך בקדושה ובטהרה אשר הוא מקור חיים, ובזה הרי הוא זוכה לסור ממקושי מות הם ספרי הפילוסופים שנק' דרכי מות כדברי הגאונים כאמור. ובזה נראה לפרש כונת מקראי קדש האמורים בסוף פרשת וזאת הברכה, ונעוץ סופן בתחילתן אשר כה תארם, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ודרשו רבותנו ז"ל ורש"י, ובתרגום יונתן בן עוזיאל. ולכל היד החזקה, זה קריעת ים סוף ולכל המורא הגדול, זה מתן תורה, והיינו להודיענו כי הני תרתי, קריעת ים סוף, ומתן תורה היו שלא כדרך הטבע, אשר משם למדו הגאונים כי יען היה התורה מידו יתברך בהר סיני זה מורה היותה בדעת עליון שלא כדרך טבע, ולכן לעיני כל ישראל, צריכין להיות עיניהם ישיתו לדבר זה, כי תורתינו הקדושה איננה מדרך טבע כסברת הפילוסופים, ולכן בראשית שהיא התורה הנקראת ראשית כמ"ש רז"ל בב"ר, עניינה הוי שלא כדרך טבע, על פי הקבלה שקבלנו אותה מהר סיני והיינו שדרז"ל בזוה"ק ובתקונים על פסוק בראשית בשביל יראת ה' שנקראת ראשית, כדכתיב ראשית חכמה יראת ה', והיינו כדברי הרא"ש בתשובה כי בזה שהוא מאמין כי תורתינו איננה חכמה טבעית יבוא לידי יראת ה', הא לאו הכי דסובר כדעת הפילוסופים לסור מיראת ה' ומתורתו. ובזה שתורתינו הקדושה ביראת ה' היא שלא כדרך טבע, דין גרמא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שהיה קיום העולם ע"י התורה ומתקיימין שמים וארץ, כמ"ש בתשובת הגאונים מה שאין כן חכמת הפילוסופייא, והארץ היתה תהו ובוהו וחושך כמ"ש בתשובת הגאונים כי חכמת הפלוספייא היא נקראת חושך ותהו ובהו. ועוד בה על פני תהום, שדרז"ל תהום זה המות, כי אותיות תהום היא המות, כי זאת החכמה היא דרכי מות, כמ"ש בתשובת הגאונים והרא"ש ז"ל, שעליה נאמר ולא ישיגו אורחות חיים ורוח אלהים הנקראת תורתינו הקדושה בחינת רוח כמ"ש בזוה"ק והמקובלים ז"ל שהיא תורת אלהים קדושה וטהורה מרחפת על פני המים שדרז"ל במדרש שוחר טוב סימן א', נמשלה תורה למים מה מים מן השמים, שנאמר לקול תיתו המון מים מן השמים, כך דברי תורה ניתנו מן השמים, שנאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם יע"ש. וכיון שהתורה היא מן השמים מיד הקב"ה, אם כן לא יתכן להיות טבעית כי דעת התורה הוי כדעת יוצרינו, ולכן ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור כלפי מ"ש הגאונים שחכמת הפילוסופיא הוי דרכי חושך, כנגד זה לעניין הטובה של תורתינו הקדושה שהיא אור אל ה' ויאר לנו ולאור באור החיים ולא ימות לשחת.
אם כן אפוא חשתי ולא התמהמהתי, באלה חפצתי לחבר את האהל, אהלה של תורה, זה ספר בשם יקרא תוכחת חיים כשמו כן הוא, ודרך חיים תוכחות מוסר, במקום יראה, ועץ חיים תאוה באה, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, על כן יורה חטאים מיוסרים על אדני פז זהב פרוים, מקור מים חיים, מדברי הש"ס והפוסקים וזוה"ק ובעלי המוסר אשר מימיהם אנחנו שותים, והם אמת ודבריהם אמת. וגדולה תו' שהיא נותנת חיים אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים, ועוד בה טעם כעיקר אשר קריתי לי לשמי ס' התורה בזה תוכחת חיים שהוא כדי ליקח מוסר ולהוכיח את עצמי אז אמרתי, הנה באתי, וע"ד שכתב הרב הקדוש בספר ראשית חכמה בהקדמתו טובה ורחבה, ד"ד ע"ב וז"ל, ועם היות שאין כונתי בספר הזה אלא להוכיח את עצמי ולמצוא דברי רז"ל המכניעים את הלב מסודרים לפני, ועל כל פנים ימשך תוכחת למי שיהיה כיוצא בי, ואם לא יהיה בספר הזה תועלת לחכמים הגדולים אשר כל הכתוב כאן נודע להם, יהיה איזה חידוש לאותן המתחילים כמותי, אשר להם ראשית חכמה, ולא חכמה, כי אני לא ידעתי חכמה ודעת קדושים בינה, וכפי קוצר השגתי, עשיתי מה שעשיתי להוכיח את עצמי ולכיוצא בי, שלא נהיה נאים דורשים ולא נאים מקיימין כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, במדרש רבא, סדר בשלח, וזה לשונו, ד"א לחמו נתן מימיו נאמנים זה הקב"ה שמפקיד לבני תורה אל תהא אומר על מה שלא שמעת, שמעתי, ולא תהא אוסר לאחרים ומתיר לעצמך, אלא יהיו יוצאים מפיך נאמנים, כשם שיצאו מפי משה כו'. עוד דרשו וחכמת המסכן בזויה, וכי רבי עקיבא וחבריו עשירים היו, שנשמעין דבריהם, והלא הם גזרו על הציבור והם מקיימים, אלא מהו חכמת המסכן, שממסכן מדברי תורה שמלמד לאחרים והוא בעצמו אינו מקיים, לפיכך דבריו אינן נשמים, מזרזים לאחרים לא תלוו ברבית, והם מלון ברבית עכ"ל. ועם שהרב ז"ל מרוב ענוותנותו הקדושה וגודל חסידותו שהיה בו קאמר מר למילתיה שעשאו להוכיח את עצמו ולכיוצא בו על כל פנים ראוי לומר עליו בפה מלא כי היה נאה דורש ונאה מקיים וקיים זה מה שכתוב בזה. וכבר אמרו כי כך היה מעשה שהרב הקדוש, ראשית חכמה היה תלמידו של הרב המקובל האלהי כמה"ר משה קורדיבירו זלה"ה, כשהשלים הספר הטהור ראשית חכמה הביאו להראות נוייו לפני רבו הרב מהרמ"ק ז"ל, ואמר לו רבו אם קיים כל הכתוב בתוך ספר התורה הזה, והשיבו כי כן אדוני מורי ורבי, קיימתי כל הכתוב בספר, זהו תורף הדברים. ואגן בדידן גדולה ראיה שעינינו הרואות תוקף גדולתו שברית כרותה הקורא בס' הקדוש ראשית חכמה מתעורר הלב לכל הדברים אחד השומע ואחד הקורא [דף ו] בהיות הדברים אמרות טהורות יוצאים מפה קדוש ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב וכמ"ש ז"ל, ואם כן מה לתבן אל הבר, חיים מדבר בלב נשבר, אנא זעירא דמן חברייא, כקוף בפני האדם הגדול כלפי לייא, ח'ובר חוברים ותוכחתי לבקרים, והוא צריך לאותו דבר משום אפרושי, איסורא רבה ואיסורא זוטא כל אשר דיבר ה' נעשה, זאת היתה לי למען עשות, ספר התורה הזה עושה חדשות, להיות הדברים מסודרים ומחוורים לפני כשמלה, על כל פרק ופרק מפרי"ש פרש"ה כל שהוא מין כלילא, שם אתן רמז הרומז מצוה בעידנא, לדרוש להם מקראי קדש ומעשה ידינו כוננה, וכה עשיתי לחבר במילים אמרי בינה, מרבותינו הקדושים ש"ס ומדרז"ל וזוה"ק וכל הפוסקים, ובעלי המפרשים ובעלי מקרא דברים המצודקים, דבר דבור על אופנו, כדי להוכיח את עצמי וכל שהוא בן גילי חיים ברצונו ובפרט לבני ולבנותי וזרעי אחרי באמת ובתמים, כדכתיב באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט הין מרחמים, ה' יזכנו לשמור מאד ולעשות תמיד כל הימים, מכללן של דברים דבר הלמד מעניינו עוד טעם לדבר לקרות שם ס' התורה הזה ספר תוכחת חיים כי מלבד פשוט שהוא תוכחת חיים לי לשמי חיים בחסד אל להוכיח את עצמי כמדובר כי יזכני ה' לאשר ולקיים כל הנמצא כתוב בספר, זאת ועוד כי לפי מדרשו כי צריך החכם הדורש שיהיה נאה דורש ונאה מקיים. וכבר ידוע כי בכלל העשרה דברים שנקראו חיים הוא התורה והחכם כמ"ש באבות דר"נ פל"ד כמו שיע"ש, והיינו דוקא בתורה שלומד החכם לשמה דהיינו לקיים את התורה הוא דנקרא חיים דגעשה לו סם חיים, הא לאו הכי ח"ו נעשה לו סם המות, וכמ"ש בגמרא ופירש"י כמש"ל. וזהו גם כן כונת הכתוב תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות, דהרי הוא כמבואר כיון שיש בידו תורת חכם מקור חיים שלומד לשמה, כי תורתו נקראת חיים, גם החכם עצמו הלומד לשמה שנקרא חיים דהיינו מקור חיים שהוא לשמה, בזה הוא זוכה לסור ממוקשי מות שאינו שלא לשמה דנעשה לו סם המות אלא אדרבה הוי סמא דחיי נקוט מיהא כי למוכיחים לשם שמים, מלב ומנפש והקרב והכרעים ה' יתן אומר, א"ח שומר אלוף נחת.
אם כן זהו בעצמו כונת הכתוב אוזן שומעת תוכחת חיים דהיינו שאדם השומע התוכחה היא תוכחת חיים שהוא לומד תורה לשמה על מנת לקיים, להיות חכם המוכיח נאה דורש ונאה מקיים, וזהו דוקא הוי תורתו סם חיים כיון דהוי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב דברי חכמים בנחת.
אי נמי יש לפרש בכיוצא בזה דרך הלציי. לפי מה שדברנו אוזן שומעת תוכחות חיים, היינו שומע מ"ש בספר התורה הזה, אני אומר לך אל תביט אל מראהו, כי פי המדבר אליכם, וממני יצאו הדברים מקטן הכמות והאיכות כמוני אלא אעיקרא קאי בשורשן של דברים המובאים, מדברי רבותינו ארזי הלבנון הרמים והנשיאים, וזה אומרו בקרב חכמים תלין, יחשוב בדעתו כל מה שקורא בספר התורה הזה הכל הוא מדברי רז"ל כאלו הוא שרוי בתוך דברי חכמים מאליו ומעצמן אשר מהם תורה יוצאה ולא ממני אתיא זכירה, ערוכה בכל ושמורה, ומילתא אלבישייהו יקירא תוכחת.
איכו השתא, מידי היתה, חיים אוהב את התוכחות ויהי הקצ"ר אמיץ כדי שיהיו נחוח, ובמקום שאמרו להאריך ארוכה מאריש מדה ורחבה, לא אוכל שאתו דנפישי מילי טובא, ויהיו לטורח לעין הקורא, וקם ואזיל לאחוריה, לכן עשיתי זאת לקצר במילין, והיה בהניח מהני מילי במקום אחר ובקונטרסים אחרים אשר החלו עולין, בעזר הבורא פוריש הין להם בקו' חפץ חיים ובקו' כף החיים ובקו' נפש חיים והמה בכתובים משני עבריהם, כדי דלא לאטרוחי רבנן, שומע ומשמיע סברי מרנן, וכל מפרשת פרשיה, במילי דדרשא, הבא אגב גררא, חידושי תורה, על שלשים ועל רביעים, בכדי שיהיו דברי נשמעים, עינא דשפיר חזי, לא אביא בקונטרס הלזה כי אם אחד או שנים מהם והיה הנשאר והושבתי על בתיהם, במקום הראוי להם, וכל שהוא פלפלת כל שהוא למשקל ולמטרי, בש"ס ובפוסקים דורש כת"רי, תמנע היתה להביאו בקרבנו, למען ירוץ הקורא בו, ובעזר משדי נעשה ונצליח להתחיל ספר בראשית החל וגמור אנא ה' הצליחה נא, לסיים בכי טוב כל חמשה חומשי תורה בעידנא, תורה מונחת. וברכות לראש צדיק תמים, אוהב התורה ולומדיה ביתו בית ועד לחכמים, עטרת זהב גדולה, לשם טוב ולתהלה, מרבה ישיבה, מרגניתא טבא, הדר הוא הגביר החכם המרומם רצ"ו ש"ר ואור יומם כמה"ר סי' אלעזר הילל בכ"ר מנוח נר"ו, יאיר לעד אורו, אשר מילא את ידו, לתת לכסף מוצא גבר חסדו, ממכון שבתו, עיר המהוללה בוקרישטי יע"א לא עזב חסדו ואמיתו, בלא ראות אותי מצאתי חן בעיניו להכידיני פעולת צדיק לחיים ורוח נדיבה תסמכני, ואברך אותו ואת נוהו ברכות לעד תחדהו, ביתו יהיה נכון לעד לעולם, זו בית הילל חיו יחיו יחד כולם בבנים ובני בנים, ברוב הונים, וירום ונשא וגבה, [דף ז] עד זקנה ושיבה, ברבות הטובה, טוב מלא כף נחת.
לא לנו ה' לא לנו קנא לשם קדשיך, ועשה למען שמך, ועשה למען תורתך וזו שכרה, ליאודים היתה אורה, אבינו גואלנו, וכבוד והדר תעטרינו, ובא לציון גואל, ובנה בית מקדשיך בנין אריאל, וידעו כל הגוים כי אתה הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
הכ"ד אנא זעירי המחבר, חיים מדבר, פה העירה אזמיר יע"א ביום ח"י סיון שנת הת"ר ליצירה בא סימן כי תקדמנו ברכות טוב לפ"ק ברוב עוז ושלום.
חיים
בכמה"ר יעקב פאלאג'י ס"ט

א"א שלא להניח הנייר חלק אמרתי מה טוב כדי לזכות את הרבים להביא פה אגרת הרמב"ן אשר כתב לבנו והביאה הרב החסיד בס' ראשית חכמה בשער הענוה פ"ו דנז"ר ע"ב וגם עט"ר מורי הרב ר' אב"א הי"ם הגדול זצ"ל הביאה בקונט' דרך עץ החיים דצ"ב ע"א וכתב וז"ל ומצוה לקרותה פעם אחת בשבוע ויכון לקרות ביום הו' שהוא יום המיוחד לתשובה לקבלת שבת בקדושה ובטהרה וכ"ת, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך] והתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריך לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהוא המדה הרעה להחטיא את האדם, וכן אחז"ל כל הכועס כל מיני גהינם שולטים בו שנאמר הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גהינם שנאמר וגם רשע ליום רעה, וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה הטובה שנאמר עקב ענוה יראת ה', ובעבור הענוה תעלה על לבך מאין באת ולאן אתה הולך ושאתה רמה ותולעה בחייך אף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך הכבוד שנאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי לבות בני אדם, ואומר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה', וכאשר תחשוב את כל אלה תירא מבוראך ותשמר מן החטא ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך המגיעך, וכאשר תתנהג במדת הענוה להתבושש מכל אדם ומתפחד [ולהתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח שכינה וזיו כבוד וחייו וחיי העוה"ב ועתה בני דע וראה כי המתגאה לבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש המקום שנאמר ה' מלך גאות לבש. ולמה יתגאה לב האדם, אם בעושר ה' מוריש ומעשיר, ואם בכבוד הלא לאלהים הוא, שנאמר והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו, ואם יתפאר בחכמה, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שוה לפני המקום כי באפו משפיל הגאים, וברצונו יגביה השפלים, על כן תשפיל עצמך וינשאך המקום, על כן אפרש איך תתנהג במדת הענוה וללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם עשיר וחכם, עליך לכבדו, ואם הוא רש ואתה עשיר ממנו, או שאתה חכם ממנו, חשוב בלבבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם חוטא הוא שוגג ואתה מזיד, בכל מעשיך ודברך ומחשבותיך, ובכל עת תחשוב בלבך כאלו אתה עומד לפני המקום ושכינתו עליך, כי כבודו מלא העולם ודברך יהיו באימה ויראה כעבד לפני רבו והתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש לא תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו, והוי זהיר תמיד לקרות בתורה אשר תוכל לקיימה, וכאשר תקום מן הספר חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו. ופשפש מעשיך בבקר ובערב, ובזה כל ימיך יהיו בתשובה, והסר כל דבר מלבך בעת התפלה, ותן לבך לפני המקום וחשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך, וכן תעשה כל ימי חייך בכל דבר ודבר ולא תחטא, ובזה יהיו כל מעשיך ישרים ותפילתך זכה וברה נקיה ומכוונת ומקובלת לפני המקום, שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך. תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע לא תפחות לקיימה וללכת בה תמיד אחרי השם, למען תצליח בכל דרכך. ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים. ע"כ דברי האגרת, לשון מדברת מוסר מעיר תוכחת חיים.