תוכחת חיים למילה

לברית מילה

י׳תרפא ה׳משפחה ו׳ישמחו ה׳קרובים בהולד להם בן זכר, ומכל שכן אב ואם. ויותר הוא לאם על הרוב, ממה שהוא לאב, וכדפירשו בפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר, דהאשה אם אינה יולדת לבעלה, היא מוכנעת בביתה, וקולה לא ישמע, היינו עצובה, ולא יש לה פנים לדבר עם בעלה, וסובלת מבעלה בכל דבר. מה שאין כן אם ילדה, דאז בביתה תהיה קול ברמה נשמע, ושאלה אשה כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכיוצא ומשתררת בביתה, בכל הנהגת הבית. והיינו דקאמר אשה כי תזריע וילדה אז זכר, נעשית כמו זכר בבית, ואמרינן בנדה דף ל"א ע"ב דשאלו לרבי שמעון בר יוחאי, למה יולדת מביאה קרבן, אמר להם בשעה שכורעת לילד, נשבעת שלא תזקק לבעלה. ועל זה קשה, למה בחרו ברשב"י דוקא לשאול שאלה זאת, ולא לבני מתיבתא, או לתנא אחר, ותו מה הלשון אומרת, בשעה שכורעת לילד, היה לו לומר בשעת לידתה, והרב העשיל ז"ל פירש, דאיתא פלוגתא ביוצא דופן, אי חשיב דרך לידה, וחייבת להביא קרבן או לא. ורשב"י סבירא ליה, דחשיב לידה, וחייבת בקרבן, וכתב בתוס' יום טוב משם הרמב"ם, דיוצא דופן, אמו אינה יולדת אחריו. לכן שאלו לרשב"י דסבר דחייבת להביא קרבן, אף ביוצא דופן, דעל מה ועל מה, הרי אם לא תלד עוד אם כן אינה צריכה להשבע, ואיך תתחייב בקרבן. לזה השיב להם דבשעה שכורעת לילד, אז עדיין אינה יודעת אם יוצא דופן, ולכך נשבעת זהו תורף דבריו. ועל זה קשה למה מותרת אחר ז' או י"ד לבעלה, קודם שתביא קרבן. והרב רבי מענדאל אשכנזי ז"ל תירץ, דאיתא בגמרא, דיולדת אינה מתעברת עד כמה חדשים ללידתה, ועל הזמן שלא תתעבר, לא נדרה, וכשיגיע הזמן שתוכל להתעבר, כבר מביאה קרבנה זת"ד. ולעד"ן דאיתיה בתקנתא ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, אלא דכדי שלא תהיה פרוצה בנדרים ושבועות אמר ה' להביא קרבן, וכדכתיב אשה הפרם, וה' יסלח לה. נמצא דאם תזדקק לבעלה, אינה עוברת על שבועתה, דבעלה כבר הפר את שבועתה, ובפרט בזה דהוא שבועה שתלוי ביד אחרים, דהוא בעלה דימשול בה, ומהיות טוב תעשה התרה, ותפריש הקרבן שיהא מוכן, ותוכל להיות עם בעלה. דאם המילה לשמונה, כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים, וציום ה' אחר מצות מילה ענין הקרבן, מוכרח דהקרבן אינו מעכב, דאעיקרא שבועה אין כאן, כדאמרן.

והנה בסמיכות הפרשה, פירש רב רחומאי, הרב כמהר"ר נסים חיים מודעי נר"ו, על מה שאיתא בגמרא כתובות דף ס"א ע"א וע"ש דאשת אנטונינוס היתה רגילה לאכול אתרוגים, וילדה, והיו מעלין לו הולד, בריש רחני. דהולד נוצר לפי טבע המאכלים שאוכלת האשה בימי עבורה, ונמצא דלא ללמד על עצמו יצא, מצד האיסור, אלא דנפקא מינה נמי להולד. וז"ש להבדיל בין הטמא וכו', אשר לא תאכל, כי זה פריה, אשה כי תזריע וילדה היוצא ממנה הוא נוצר לפי מה שאכלה זה תורף דבריו, ישל"א.

ועל דרך אחרת פירש הרב כתנות אור ז"ל, באומרו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, אשה כי תזריע וילדה זכר, והוא עמ"ש בפרק הפועלים, דרבי אלעזר ברבי שמעון, אייתון לקמיה שיתין מיני דמא, וטהרינהו, הוו קא מרנגי רבנן, אמרו ס"ד דלית בהו חד ספק, אמר, אם כמותי יהיו כולם זכרים, ואם לאו, יהיה נקבה אחת ביניהם. וזהו הרמז להבדיל בין הטמא ובין הטהור, רוצה לומר כשתרצה לידע הפרש, אם היה טהור, או טמא, יהיה סימן זה בידך, אשה כי תזריע וילדה זכר, הוא הסימן שהיה דם טהור את"ד, ובזה רמז חד מינן, הרב ועצום סבא יקירא כמהר"ר חיים יוסף ליג'י נר"ו כונת הכתוב בתהלים סי"ט, כי דורש דמים, אותם זכר, כלומר בענין חקירת ודרישת בדמים של אשה, הסימן, דאם דמי טוהר הוא דאותם ילדו זכר ולא נקבה, ובזה תעשה ההבחנה עכ"ד.

ולפי דרכו דרך הקודש, יגמור נא, מאי דכתיב בתר הכי, למען אספרה כל תהלתיך בשערי בת ציון אגילה בישועתיך, והוא, דאיתא במדרש פרק מ"ו, אם מקבלים בניך את המילה הם נכנסים לארץ, ואם מקבלים בניך אלהותי הם נכנסים לארץ. והוא, דאיתא במקובלים ז"ל, דענין המילה, הלא היא, דכורתים ברית בשר התאוה לכבוד ה'. ואנו מגלים העטרה, וחותכין הבשר היתר, שתי וערב. במילה, דאנו חותכין אריגת השתי, ובפריעה אנו חותכין, אריגת הערב, וזה אומרו, אם מקבלין בניך את המילה, לסתור ברית עשו, שהוא השתי וערב, נכנסים לארץ ישראל, לקבל אלהותי, והיינו לבטל השתי וערב. ועיין בספר צמח דוד ח"א דף נ"ו ע"א והשתא זה שאמר, על ידי וילדיה זכר, ועושין המילה לשמונה, נזכה למען אספרה כל תהלתך, דהוא אלהותו יתברך, בשערי בת ציון אגילה בישועתיך, דאנו נכנסים לארץ ולקבל עלינו עול מלכות שמים שלמה, ולפי זה יש להזהר האדם דכשנולד לו בן זכר ביום המילה מה טוב ומה נעים שישתדל להביא בסעודתו מחכמי ארץ ישראל הנמצאים בעיר, דלא פחות עלמא משלוחי ארעא דישראל, ומקיים כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, ודרשו אל תקרי אבניה אלא בוניה דכך נקראו התלמידי חכמים. דהרי על ידי המילה זכינו לארץ ישראל, ואם כן נאה ויאה דיהיו בסעודת ברית מילה מהדרים עליה, משום חיבוב ארץ ישראל.

ומה טוב חלקו של בעל הברית, אם מהנה אותו בממונו, דאז שכרו כפול ומכופל. וכיוצא בזה דן אנכי לפי המדרש שהביא הרב שלחן גבוה בהלכות מילה, דאליהו אינו בא למילה, אם לא יכפר הקב"ה לכל העם הנמצאים במילה לכל חטאותם שלא יהיה רשע עומר שם כיעו"ש. ומזקנים אתבונן, דהשם דקרו ליה להנימול יועיל לכפר יותר לכל הנקראין [דף קכו] בשמו, דעומדים שם בעת ההיא, ויש שורש לזה ממ"ש בספר החסידים סימן רמ"ד וז"ל, השם גורם לטובה או לרעה, יש אדם דכל הנקראין בשמו יצליחו, וזהו ויקרא בהם שמי ושם אבותי. וכן יעמוד זרעכם ושמכם, וכתיב, קראתי בשמך לי אתה. ויש שכל אלה להם להפך וכו'. לכן יתפלל אדם דכל הנקראים בשמו יהיו בהם מידות טובות, ולא אחת ממידות הרעות וכו' זת"ד. ואנכי תקנתי נוסח תפילה על זה בקונטרס ימצא חיים סימן כ"ב לך נא ראה. ואם כן שם הנימול דהקריב עצמו קרבן לה' ונקי מחטא, יועיל לכל הנקראין בשמו, להיות נקיים בחטא, כמו הנימול ושעשה ריח ניחוח לה'. והשתא רחש לבי דבר דמי שהוא תלמיד חכם, ירוץ לבית ברכת ברית מילה יותר מבעל הבית, יען, מלבד שמו הנקרא, מעותד שיקראו בשם משה, וכל תלמיד חכם יש לו נצוץ ממשה רבינו, דלכך אמרו משה שפיר קאמרת כמו שפירש רבינו האר"י הקדוש זיע"א, ואם כן סתם תלמיד חכם קורין לו משה, וכיון דלהנימול קורין משה, יועיל לו. ובהיות כן, התלמיד חכם, מלבד שמו השגור בפי הכל דקורין לו, אית ליה שם אחר דהוא משה. ומצד זה צריך שירוץ לילך לבית ועד של המילה, כדי לזכור בשמו אם יקראו לו משה. והרוחנו בזה, דלא יאמרו דהתלמיד חכם נצרך הולך לקבל נדבתו מבעל הברית, כי נדבה זו דמתכפרין כל חטאותיו דאין צדיק בארץ, היא יותר נדבה גדולה מאשר יתן לו הבעל הברית, כדכתיב בהושע סי' י"ד ושובו אל ה' ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, ועוד דלא כל הת"ח לוקחים, ולא כל בעלי ברית נותנים. ואעיקרא צר לי מאד, על כי חדשים מקרוב באו, ונותנים לתופסי התורה יושבי ישיבה, בסולם ובפתחים נדבתם ביום המילה ובשמחת חתן וכלה בקדושין ובשבע ברכות, ולא זו הדרך ולא זו העיר, דגמירי צורבא מרבנן אהדורי אפתחא לא מיהדר, ולדידי יצא שכרו בהפסדו, דנשפך דמו של הת"ח, דאם לא יקבל איכא איבה גדולה, כי ל"ו בזה, ול"ו שקץ ומה יעשה.

ומי שחננו ה' בדעת, ורוצה לכבד את התורה ולומדיה ולהנאות אותם, יתן על ידי שלוחו בכבוד, לתלמיד חכם מכובד שראוי לחלוק לו כבוד, ולא יתנו בידו בפתחו לעיני העוברים ושבים. והן אמת, כי יש צנועים וקצת יודעין את התורה, דניחא להו בהכי, ואדרבא שש ומתפאר, כי נתן לו. אך לרבנן דפקיע שמיהו, דיתבי בבית המדרש, ומסקי שמעתתא, לא נכון לעשות להם כן. וכזאת וכזאת לא טוב עושין הנותנים לת"ח שהסבו בשלחן של ליל שמירה וזבד הבת ובליל חופה, תחת הכוס, כי יגיע בושה גדולה לת"ח בזה. והנותנים תוך תיבת האבק, אינו כל כך בגלוי, ולא יסבול צער. והיותר טוב הוא, שלא יתן כלל בשלחן בפני אחרים, כי אם, כאן קודם השלחן, כאן, לאחר השלחן, בינו ובינו, עין לא ראתה, בכבוד והדר, וזה דרך ישכון אור, לאוהבי התורה ולומדיה.

גם קשה בעיני עניין המוהלים, דכמה אבות הבנים, מוסרים את בניהם לסכנה, בשביל לתת כבוד לאחר שיהא המוהל, יש מהם לגופו, דמביאו לידי סכנה בהיות נותן למוהל כי הזקין, שידיו מרוטטות, או שאין לו עיניים יפות לראות. ויש מהם סכנה לנשמתו, כי המוהל לא טוב לשמים. וכפי המוהל, יוצא הנימול, במידותיו וביהדות. ואם כן צריך (שיבכות) שיבחור במוהל, שיהא אומן בקי באימון ידים, וגם כל שהוא עיקר ירא שמים ותלמיד חכם, וחסיד עליון, ולפי קדושתו של המוהל, ויוצא פרח ויוצץ ציץ הנימול, והוא בדוק ומנוסה זה.

ואת זה ראיתי להרב אהל יעקב ז"ל סדר וזאת הברכה דפ"ה ע"ד על פסוק ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל, דכתב, וז"ל, דע כי היראה בלב, כנר בבית, אשר בלא נר, חשך בבית, ונר קטן יהל אור בבית כולו. ואם הנו גדול, יאיר גם כן אל חדרי הבית. ואם יותר גדול, יפיץ אורו גם לחוץ. כן היראה, כאשר היא פחותה, זורחת רק עליו. ואם היא גדולה, עודפת ממנו גם אל אחרים, כמאמר, כי שם ה' נקרא עליך, ויואו ממך, היינו מסיבת יראתך השופעת גם לחוץ. ומפי הגאון ר' אליהו מווילנא שמעתי כי יש שיעור אל היראה באדם, עד שתפיץ זהרה גם לאחרים, כמו שיש שיעור לכלי שממנה יושפע אל הכלי הסמוך לה, כי כאשר יתן איש כלי, תוך כלי גדול, ויצוק על הכלי הפנימי, לא יגיע אל החיצון דבר, בלתי כאשר הכלי הפנימית כבר נתמלא אז יגיע כל המותר אל הכלי החיצונה, כן שיעור היראה בלב הירא, כי כאשר נתמלאו כל כלי נפשו בצדקה ועוז, אז ישטוף ויעבור גם לסביביו. וזהו, ויהושע בן נון. מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו, כלומר כאשר סמך משה את ידיו עליו, כבר היה מלא על כל גדותיו.

וכאשר משה רבינו יצק על ראשו עוד, וסמך את ידיו עליו, נתפשטה ממנו ולהלאה, וזהו וישמעו אליו בני ישראל, היינו דזרחה עליהם חכמה האלהית, למען להקשיב ולשמוע ולהבין אשר צוה ה' את משה עכ"ד, ושפתים יצדק. ומזה אתה תדין כשהמוהל הוא ירא שמים, כמה יגיע התועלת להילד שיהיה ממולא ביראת ה' כל ימיו, וזה נמי הוא בשליח צבור, כשהוא ירא שמים, דמגיע להיחידים ממנו יראת ה', וכן מלמד לתנוקות, וכמו כן פרנס, לפי הדרך, וברור.

ואל זה אביט לפרש כוונת הכתוב, בקהלת סימן ח', כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלקים אשר ייראו מלפניו, כלומר, היותר טוב ביראי ה' במה יודע והוא מלא יראת ה', בראותינו אשר יראו מלפניו של הירא האלקים דיהיו יראים את ה' מסיבתו, זהו הטוב שביראת ה'. ועל פי דברי הרב ז"ל בתחילת דבריו יובן כוונת הכתוב במלאכי סימן ג' וזרחה לכם יראי שמי, כלומר שתהיה היראה מזרחת כמו שמש צדקה דמאיר מבית ומחוץ, כן תהיה זריחת יראת שמים שבכם, ומזה יקחו מוסר ודעת, לבל יתן האדם לבנו ללמדו אומנות אצל אדם שאינו בדוק לו ביראת ה', זהו בישראל, כל שכן דאסור ליתנו לאומן נכרי מדינא. וכמה פעמים אני מזהיר על זה, דיוצא כמה תקלות בהיות מוסר לבנו לאומן נכרי, למי אוי, למי אבוי, כשהוא יתום, דאין דורש ואין מבקש עליו, ומחמת עניות נותנין אותו לאומן שאינו מבני ברית, ומרגילו לדבר עבירה, ומאכילו נבילות וטריפות. ושם תפילת מנחה, ותפלת ערבית, לא יזכר ולא יפקד, ויי אבדה נפש מישראל. ולפעמים סופו שיביאהו להמיר דתו ואז שב"י כלהו איתנהו ביה לעבור על כל התורה, כיון דפרק עול, ובהפקרא ניחא ליה, ואביו של היתום הולך וצוער בההוא עלמא על פרי בטנו, ואין לו מושיע, רחמנא ליצלן, ומזה ירגיש האדם הן בעודני חי, שלא יבא בנו לידי מידה זו. ויותר רע ומר כי אחד מחמשה דברים שחייב אדם לעשות לבנו, הוא ללמדו אומנות, ואיך עושה מצוה הבא בעבירה הלואי שלא ילמדהו אומנות כזה, אצל רע ובליעל. כי מלמדו לעשות הרע בעיני ה', ואין ספק כי אחריתו עדי אובד. לכן יהיו עיניו פקוחות בזה, וישקול בפלס, השכר, כנגד ההפסד. ובזה יצו ה' אתך את הברכה חיים.