תוכחת חיים לחג הסוכות

פרק ס' לחג הסוכות

י'שמח ה'איש ו'ישמחו ה'בני טובים בחגים ובמועדים, ובפרט בחג הסוכות, לתת להם כמתנת ידו, כברכת ה', ועל הכל, להביא אורחים ועניים שיהיו באוכלי שלחנו בסוכה, כי הוא דבר גדול, להיות לו אושפיזין על שלחנו בתוך הסוכה, כמפורש בזוה"ק. ובתנאי שלא יהא בונה מצד אחד, וסותר מצד אחר, והוא, דכתב השל"ה הקדוש, וגם הרב יערות דבש ז"ל, ח"א ד"ג ע"ב, שלא לשחוק בקוביא בתוך הסוכה, ולא להיות התערבות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, בתוך הסוכה, ושחוק וקלות ראש. כי הוא בא לתקן, כענין ונתץ את הבית, לטהר המקום. ואיך יתכן, דיוסיף לחטוא, עי"ש בד"ק. וכל זה בכל ימות השנה, אסור, הגה בסוכות ובתוך הסוכה, הוא איסור מוסיף, דיוסיף על חטאתו פשע. לשחוק בקוביא, ישמח האיש וישמחו היבני טובים בחגים ובמועדים, ובפרט בחג הסוכות, לתת להם כמתנת ידו, כברכת ה', ועל הכל, להביא אורחים ועניים שיהיו באוכלי שלחנו בסוכה, כי הוא דבר גדול, להיות לו אושפיזין על שלחנו בתוך הסוכה, כמפורש בזוה"ק. ובתנאי שלא יהא בונה מצד אחד, וסותר מצד אחר, והוא, דכתב השל"ה הקדוש, וגם הרב יערות דבש ז"ל, ח"א ד"ג ע"ב, שלא לשחוק בקוביא בתוך הסוכה, ולא להיות התערבות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, בתוך הסוכה, ושחוק וקלות ראש. כי הוא בא לתקן, כענין ונתץ את הבית, לטהר המקום. ואיך יתכן, דיוסיף לחטוא, עי"ש בד"ק. וכל זה בכל ימות השנה, אסור, הגה בסוכות ובתוך הסוכה, הוא איסור מוסיף, דיוסיף על חטאתו פשע. לשחוק בקוביא, בעדם, ולא רצה ליתן. ובפרט אם גם ביזה אותם. חוץ מן העונש דהוי כעובד עבודה זרה, דכל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה, ושאר עונשים רחמנא ליצלן. ואם באנו לדון, הרי קימא לן בטור ושלחן ערוך יו"ד ריש סי' רמ"ה, כל אדם חייב ליתן צדקה, ואפילו המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן ממה שיתנו לו. ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן, בית דין כופין אותו, ומכין אותו מכת מרדות, עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחים ממנו מה שראוי לו ליתן, יע"ש, והיא גמרא ערוכה בכתובות דף ע"ד ע"א, במה דברים אמורים שיש מלקות במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו, יע"ש. ואם לא יש אופן להכותו מכת מרדות, מנדין ומחרימין, ומשמתין אותו, כמ"ש בסה"ק חקקי לב חלק חושן משפט בס"ד, וכן כתוב בתשובת כתיבת יד להרב הגדול מוהר"ם בן חביב ז"ל, ורמזה הרב הגדול ברכי יוסף ביורה דעה סימן רנ"ב. וכבר נעשה הסכמה בעירנו אזמיר יע"א, דכל מי שאינו רוצה ליתן מה שאמדוהו הגבאים הגובים לצדקה, בחג המצות ובחג הסוכות, לא יאמרו לו מי שבירך בבית הכנסת, כל ימות החג ההוא, יען הוא לא רצה ליתן לעניים ולשמח, גם לא יהיה מבורך, בשב ואל תעשה. וחתמו בה ממוני הזמן, ובירורי הקנסות, וגם המרביץ תורה חתם עמהם. והוי עונש זה קל מאד, נגד העונשים שבש"ס ובפוסקים, שמחרימים ומכין אותו מכת מרדות, ויורדין לנכסיו. והוי עונש מילתא בטעמא, לפי מ"ש בזוה"ק סדר אמר דף ק"ג ע"ב דבחג הסוכות אם הוא משמח לעניים, ז' אושפייזן עילאין קדישין הבאים לתוך הסוכה מברכים אותו, כל אחד ברכה אחת. ואם ח"ו אינו נותן צדקה לעניים, מקללים אותו, כמבואר שם, יע"ש. ואם כן זה שאינו נותן לעניים בחג הקדוש, דין הוא דאנן בדידן, גם קוב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו, בשב ואל תעשה. והוא עונש קל, וכל העם ישמעו ויראו. וכבר כתבתי בחתימתי להסכמה זו, כי כל ישראל כשרים, ורחמנים בני רחמנים, ולא יבואו לידי מידה זו, בעזר משדי, וע"ש בס"ד. ועל סיבה זו, נשמטה מקונטרס משא חיים.

גם מצוה לאודועי להמבקרים למרביצי תורה ולהחכמים זקני העיר, בראש השנה ויום הכפורים, דיש מהם דסומכין על זה, ואינן הולכין בחג הסוכות. ומי פטרם מהחיוב דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר לא חודש ולא שבת, מכלל דבראש חודש ושבת חייב לאקבולי. עיין ראש השנה דף ט"ז, וסוכה דף כ"ז. והרי"ף והרא"ש פ"ק דראש השנה. והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה ה"ז, ובספר סדר המשנה בחי' לשם דנ"ו ע"ב. ופחד יצחק מערכת ח' ד"ג ע"א. ובזוה"ק ח"א דף קכ"ז. ועיין להרב נודע ביהודה בתשו' חלק אורח חיים ח"א סימן צ"ד, מה שחקר דלמה השמיטוהו הפוסקים, וצ"י. וראיתי להרב פענח רזא סוף סדר ראה, על פסוק שלוש פעמים, דכתב וז"ל, כתיב שלוש מלא וייו, כי ששה פעמים צריך להקביל פני רבו, בג' רגלים, ובראש השנה ויום הכפורים, ושמיני חג עצרת, יע"ש. ולעד"ן לתת טעם לאות וייו, רמז, כי התורה שבכתב, בחי' וי"ו, בחי' ז"א, ת"ת יעקב, ובחי' יעקב אבינו מידת ת"ת, בחי' וי"ו, תתן אמת ליעקב. וגם תורה שבע"פ הם שיתא סדרי משנה, בחי' וי"ו, והוא, כי המאמין בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, הרי הוא עושה כבוד לתלמידי חכמים, משא"כ מי שהוא מין, אפיקורס, שכופר בתורה שבע"פ ולומדיה, שאינו מקיים מצות הקבלת פני רבו ברגל. וזהו מה שאמרו רז"ל בגמרא על פסוק כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו אורחות חיים, כי מדבק במוקשי מות, כי המינות הוי דרגא דמותא, כי לא חפץ בתורה שבכתב ושבע"פ, הנקראת חיים בחינת ויין סימנא דחיי, וכיון שהוא מין אפיקורוס ובועט בתורה שבע"פ, אם כן אינו הולך לקבל פני רבו ברגל, וכמ"ש בהדייא בספר לחמי תודה דף מ"א ע"א וז"ל, ובזה יש לפרש מה שכתוב בישעיה סימן ס"ו, והיה מידי חודש בחדשו, ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'. ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות, ואשם לא תכבה. אשר למדו חז"ל מזה, שפשעו בי לא נאמר, אלא הפושעים בי, לפי שפושעי ישראל אפילו על פתחה של גהינם אין חוזרין בתשובה. והם אפיקורסים, המכחישים תורה שבעל פה ובדברי חז"ל, אשר עליהם נאמר שאין להם תקנה בתשובה. דכל דפריש ממינות מיד מת, והיינו דמתוך שאין מאמינים בדברי חכמינו ז"ל, אין מאמינים בענייני שבעה סדרי גהינם, מאחר שאינו נזכר בגוף התורה, רק בדברי חז"ל, שעל ידי זה, אפילו על פתחה של גהינם, אין חוזרים בתשובה. וזה שאמר כי תולעתם לא תמות, ואשם לא תכבה, רוצה לומר מאחר שלא השגיחו בדברי חכמים אשר נאמר עליהם הזהר בגחלתם שלא תכוה, שלחישתן לחישת שרף, ועקיצתן עקיצת עקרב, וכל דבריהם כגחלי אש, וזהו ותולעתם לא תמות, רוצה לומר נחשים ועקרבים. ואשם לא תכבה, היינו גחלי אש של דברי תלמידי חכמים, לא תכבה. וז"ש בתחילה והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו, על פי מה שאמרו חז"ל, מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמו לא חדש ולא שבת היום. מכלל דבראש חודש ושבת, בעי לקבולי, וממילא אלו האפיקורסים שביזו בכבוד תלמידי חכמים, ולא חסו לקבל פני תלמיד חכם בראש חודש ובשבת, ממילא עונש שלהם, מידה כנגד מידה, שילכו כולם לקבל פני הפושעים בר"ח ובשבת, לראות פורענות שלהם, עכ"ל.

וזהו כוונת הכתוב בסדר משפטים, ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות וכו'. ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו'. שלש רגלים וכו' חג המצות וכו'. שלש פעמים בשנה וכו'. ואמרו בזוהר הקדוש על פסוק זה ושם אלהים אחרים לא תזכירו, שלא ללמוד בספרי מינין ואפיקורסין. עוד נקדים מה שאיתא בזוה"ק על פסוק זה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה', דא רבי שמעון בן יוחאי. והכונה פשוטה, כמו שאמרו רז"ל כל המקבל פני רבו, כאילו מקבל פני שכינה, ועיין מ"ש הרב יעב"ץ ז"ל על דברי הזוה"ק האלו, ומה שהשיב עליו הרב בן יוחאי נר"ו. והשתא שפיר נסמך ענין מינות ואפיקורסות ליראה כל זכורך את פני האדון, דהיינו, את לרבות תלמידי חכמים, דהוא פני ה', וזה נמי כוונת הכתוב בסדר כי תשא, אלהי מסיכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור, וכו', שלש פעמים בשנה, וכו', כמ"ש בזוה"ק אלהי מסיכה לא תעשה לך, מה כתיב בתריה, את חג המצות תשמור, בענין איסור מינות, והוא מכוון למה שאמרנו ודו"ק.

וכתב בספר הזכירה דף נ"ב ע"א, דחיוב להקביל פני רבו ברגל, הוא אחר יציאתו מבית הכנסת, יע"ש. ונראה דהטעם הוא כענין היוצא מבית הכנסת לבית המדרש, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון. והמקבל פני זקן שקנה חכמה, ובפרט לרב העיר שיש לו דין רבו, דהוא מקבל פני שכינה, והוה ליה כהולך מבית הכנסת לבית המדרש. ועיין להרב שמחת הרגל ח"ב דנ"א ע"א מה שכתב בזה.

עוד זאת אדרש בבית ישראל, דכמו צער בנפשי, דזאת לפנים בישראל רובא דרובא לא היו שותין טוטון ביום טוב א', ובב' ימים טובים של ראש השנה, דהוא יומא אריכתא. וכשהיה חל סמוך לשבת, היו סובלין ג' ימים. ועיין למוה"ר בתי כנסיות סימן תר"ח ובספר מורה באצבע יע"ש. ועתה משיצא הזיגארו, לא נשאר אפילו אחד מעיר וב' ממשפחה דנזהרין שלא לשתות טוטון בראש השנה, וביום טוב א', ושמעתי מאדם אחד ירא שמים רשום מעירנו אזמיר יע"א דזה דרכו דרך הקדש, שלא לשתות טוטון ביום טוב א'. ופעם אחת מראות לאחרים שותין ונתנו לו ולא התאפק, ולקח ושתה בלתי התרה, ואירע לו דביום טוב אי למועד אחרת, נשרף בנו הקטן, ומת, דנפל עליו יורה של מים רותחין, ותלה הדבר על ששתה טוטון בעצם היום ההוא יום טוב א'. ולפי מידתו דגכוה באש והתודה על עונו בראות מקרה רע בכנסת יום טוב אי לא תפ"ק. ועתה הלואי שלא ישתו בכניסת שבת, וביציאתו תוך זמנו ולפני זמנו, וכביכול משלם לעושה רעה כרעתו, ולא דברה תורה בכופרים ומומרים.

ומצוה לאודועי בפרק הזה, על מה שנוהגים קצת במוצאי שבת כשמריחים בהדס שמסירים איזה עלים בידם, לא יפה עושים מב' סיבות, האחת היא, כי צריך כשיברך ברכת בורא מאורי האש והמבדיל עם הכוס והדסים, שיהיו שלמים יפים וטובים וזאת שנית, כי לפעמים יבואו לשאול הדסים להבדלה לברך עליהם משכנו הקרוב אליו, או אם באו אליו אנשים אחר ההבדלה שעדיין לא הבדילו, וצריכים הם לברך ברכת בורא עצי בשמים על ההדסים, וימצאו פגומות ופסולות. כי כן הנכון, להניחם כמות שהן עד הבוקר. וכמו כן ביום הושענא רבא שבכל הקפה והקפה הייתי נוהג להסיר ב' קשרים מהלולב, וכן היה נוהג מז"ה הגדול אור היר"ח ז"ל, וכאשר כתוב מנהג זה בספרים. הן עתה נטיתי דעתי, כי בלולב שמברכים עליו, לא יגע בו להסיר הקשרים, שמא יהיה נפסל, ויניחנו כמו שהוא. כי אפשר שיבוא איזה אורח שלא בירך עדיין ברכת לולב, ויהיה לו מזומן. וכמו כן האתרוג, לא יגע בו לפוסלו מה"ט, וברור. והוא זמן לעשות גמילות חסד ולשמח אחרים. כי כך אנו אומרים, זמן שמחתינו. ובבא יום טוב אחרון, יגיל וישמח יתר שאת כפלי כפליים מיום טוב ראשון. ומובטח לו דלא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, כמו שכתב הרב חמ"י ז"ל. ונודע כי שמיני חג עצרת, הוא יום נורא ונשגב מאד, בנגלה ובנסתר. וצריך להיות חרד וירא מאימת הדין, שמא חס ושלום נמסר הפתקין למיתה. ועוד השמש במרומים, מהני תשובה, אפילו ביום שמיני חג עצרת לקרוע רוע גזר דינו. והם הם הדברים הנאמרים בזה"ק סדר ויחי דף ר"ך ע"א וז"ל תא חזי, כד אתער דינא בעלמא, דקודשא בריך הוא יתיב על כרסי דדינא למידן עלמא, בעי בני נשא לאתערא בתשובה, דיתוב מחובוי, דהא ההוא יומא פתקין כתיבו, ומשתכחי כלהו באחמתא [באוצר] הא כתיבין. אי זכי בני נשא דיתוב קמי מאריה קרעין פתקין דעליה. לבתר קב"ה זמין קמיה דבר נש מיומא דכפורי יומא דתשובה אי תב מחטאוי, טב. ואם לא, פקיד מלכא למחתם פתקין. ווי דהא תשובה בעיא לאסתלקא מיניה, ואי זכי בתשובה ולאו שלימתא כדקא יאות, תליין ביה עד ההוא יומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה לחג. ואי עבד תשובה שלימתא לקמי מאריה, אתקרעו, ואם לא זכי, אינון פתקין נפקין מני מלכא ואתמסרן בידוי דסנטירא, ודינא מתעביד, ופתקין לא מהדרו תו לגבי מלכא. וכדין צולמין אתעברו מיניה, ולא משתכחין עמיה. כיון דמתעברין מינה, הא ודאי טופסקא [עונש] דמלכא עבר עליה, ויטעום כסא דמותא. ובההוא לילה דחג בתראה וכו', אבל זכאי חסידי בכל יומא ויומא מסתכלי בליבייהו, כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא, ועבדין תיובתא שלימתא, קמיה מאריהון, ולא יצטרכון למילא אחרא. זכאה חולקיהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עכ"ל. הנה מבואר כי עד יום שמיני חג עצרת שכבר נכתבו ונחתמו הפתקין ח"ו למיתה, עם כל זה אם שב בתשובה ביום ההוא, קורעין גזר דינו ושב ורפא לו.

וזהו רמז הכתוב בסדר פנחס ב'יום' ה'שמיני עצרת' ת'היה', ראשי תיבות בעת"ה. סופי תיבות, מית"ה. הפשט הוא, כי בעתה, עתה שהוא יום שמיני עצרת, תהיה זוכר יום המיתה לשוב בתשובה שלימה, כי ביום זה, נמסרין הפתקין למיתה. ואם יעשה תשובה, ניצול ונקרע רוע גזר דינו, אי נמי בעתה היא התשובה, כדברי רז"ל, אין ועתה אלא תשובה, ועל ידי התשובה ניצול מן המיתה. אי נמי על מה שאיתא בריש פרק קמא דמגילה ד"ה על פסוק הלנו אתה אם לצרינו, כי תיבת עתה, היא תלמוד תורה. ודורשי רשומות רמזו, עת"ה, נוטריקון ע"ל תלמוד התורה. וגדולה תורה שנותנת חיים.