תוגת דממה עטפה חורשה

תּוּגַת דְּמָמָה עָטְפָה חֻרְשָׁה,
אַט יֵילִילוּ עֵץ וָפֹארָה ;
גַּם לִבָּתִי תֶּמֶס תֵּלֵךְ
תַּחַת הֶמְיַת עֶצֶב נוֹרָא.

אֵי יִפְעָתֵךְ, מְלֵאַת חַיִּים,
מַה תֶּהֱמִי, חֻרְשָׁה נוּגָה ?
אֵי, לִבָּתִי, שִׁירַת עֻזֵּךְ,
מַה תָּשִׂיחִי בְּלִי הֲפוּגָה ?

כְּנַף רְנָנִים עָזְבָה חֻרְשָׁה
וַתִּתְעַטֵּף בָּעַצֶּבֶת ;
וְיוֹנָתִי עֲזָבַתְנִי –
תֵּבְךְ לִבָּתִי הָאוֹהֶבֶת ...