מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
|
אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרְבִּי עֲקִיבָא, מִגַּבַּת עַד אַנְטִיפְרַס. וְכוּלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רְבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וּשְׁנַאָה לָהֵם, לְרְבִּי מֵאִיר, וְרְבִּי יְהוּדָה, וְרְבִּי יוֹסֵי, וְרְבִּי שִׁמְעוֹן וְרְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תוֹרָה אוֹתָהּ שָׁעָה. תַּנָא: כּוּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת.
|
|
| – יבמות סב ב
|
