שפת אמת/תרומה

<< · שפת אמת · תרומה · >>

תרומה

תרל"א

במדרש ויקחו לי הה"ד כי לקח טוב כו' יש בו כסף כו' זהב כו' מן הסרסור נתודע מה לקח כו' מוכר נמכר עמו כו' כי התורה ניתנה לישראל כפי הכנת קבלתם. וזה ענין תושבע"פ כי הכל יש בתורה רק לכל אדם ניתן כפי רצונו באמת. וצריך לזה אמונה לידע ברור כי כל המדרגות וקדושת התורה גבוה מעל גבוה הכל תלוי ברצון והכנת האדם. כ' בטח בה' ועשה טוב ע' בזוה"ק שעיקר הבטחון הוא להיות מובטח בעבודת הש"י. כי הש"י יעזור. כי כן הוא. שכן ארץ ורעה אמונה. פי' כי מקודם צריך להיות האמונה להאמין כי חיות הכל מהש"י. וכפי בירור האמונה בלב האדם. כן נעשה באמת. ומתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר. וזה רעה אמונה כי יש אמת ואמונה. ואמת הוא מה שנגלה ומפורש. בחי' אספקלריא דנהרא. וע"י אמונה זוכין להתגלות בחי' אמת. והוא מזון וסעד האמונה. וכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. פי' מקדש ע"ש פרישה והבדלה. שהש"י קדוש ונבדל מהכל. ושכנתי הוא התגלות כבודו ית'. כי ע"י מה שאדם יודע שבכל דבר ומעשה שעושה יש כח חיות מהש"י. וממילא יש בחי' קדוש. ועי"ז נתבטל כל רצון האדם לכח הש"י שיש במעשה ההוא. ועי"ז זוכה להתגלות חיות הש"י במעשה ההוא. וזה ושכנתי בתוכם כי הכל תלוי באדם אף להמשיך קדושתו ית'. וז"ש במד' המוכר נמכר עמו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי כפי בטחון האדם בו ית'. כן יש לו מובטח באמת. וכ"כ במדה שאדם מודד מודדין לו. פי' כי וודאי הש"י מלא כ"ה כבודו. רק שיש הסתר כענין הגלות שהשפע הולך ע"י מדרגות שפילים. ופי' מדה הוא חיותו ית' בתוך הטבע שהוא במדה. כי בעצמותו א"ס. וכפי האמונה שנמדד לאדם שהכל מהש"י. כן מודדין לו בהתגלות כפי אמונתו כנ"ל. וכן נ"ל פי' ה' רועי לא אחסר. וכ' בקול שמחה בשם הרב מנעסכיז שלא יחסר לי בחי' לאמור ה' רועי. ובאמת הפי' כי אם נשכח זה מאדם. נעשה באמת חסרון בהשגחת הש"י שהוא ע"י הסתר כנ"ל. והבן כי נראה אמת. כן גם בשבת נק' סעודתא דמהימנותא ופי' אא"ז מו"ר זצלה"ה שנותן סעד להאמונה. ג"כ הפי' כנ"ל. כי ימי עבודה בחול בחי' אמונה הנ"ל. וכפי העבודה כן בשבת מעין עוה"ב שנתגלה בחי' אמת. והוא סעד האמונה כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על חודש אדר ע"ש מ"ש במד' עשה לי קיטון ואדור ביניכם. פי' לידע שהכל ממנו ית'. וזה נותן חיזוק לאדם. ואדר ע"ש חיזוק כמ"ש אדיר במרום ה'. וכן אמר כי בגסות אין אני והוא יכולין לדור. וז"ש במד' ויקחו לי לקח טוב נתתי כו'. שידע האדם כי גם הלקיחה ורצון האדם הוא רק מאתו ית':

נתקשה משה במנורה והראה לו הש"י. ואח"כ כתיב שנעשית מעצמה. תיעשה כו'. א"כ למה הראה לו. אך כי ע"י רצון האדם בלב ונפש באמת. נגמר השאר. מה שא"י לעשות. נעשה מעצמו. וזה מ"ש השלך לאור כו'. כן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל. כי וודאי אין בכח אדם לעשות רצונו ית'. רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו. ומ"מ הגמר בא ג"כ ע"י רצון האדם. וזה שהראו לו לידע מכוון ורצונו ית'. וע"י שרצה לעשות רצונו ית' רק שהי' למעלה מכח אדם. לזה נעשה מעצמו. כענין זה פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש יגעתי ומצאתי. ודקדק כי מציאה בהיסח הדעת. ומה שבא ע"י יגיעה למה נק' מציאה. אך מי יכול למצוא האמת ע"י יגיעתו. ורק שהש"י נותן במתנה ודרך מציאה ע"י היגיעה. וכן כ' במשה אחר שהי' מ' יום בשמים לחם לא אכל כו' אח"כ כ' ויתן אל משה. וכ' במד' במתנה ניתנה לו כו' וקצרתי כי כ' כבר:

בגמ' לה' הארץ כו' כאן קודם ברכה כו' והנהנה בלי ברכה מועל והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה. דבאמת יש קדושה בכל דבר שהוא כח (המועל) [הפועל]. ורק ע"י הברכה שיודע האדם שחיות הכל ממנו ית' עי"ז יוכל להתגלות הקדושה. שגם שיהנה יהי' דבוק בכח הקדושה שבו. וכמ"ש לעיל ועשו לי מקדש להיות בטל לכח עליון שבכל מעשה. עי"ז ושכנתי. ואז ניתן ליד האדם. ובגמרא טלי גיטך פסול דכ' ונתן מיד ליד. כן ע"י הברכה שיודע שממנו ית' ואינו לוקח מעצמו. אז נאמר נתן לבני אדם. אבל לוקח לוקח מעצמו כנ"ל:

תרל"ב

במדרש לקח טוב כו' אל תעזובו את המקח כו' יש בו זהב כסף שדות כרמים כו' א"י מה לוקח כו' המוכר נמכר עמו כו' ע"ש. פי' המדרש כי העיקר הלקיחה תמיד מחדש להשיג בתורה תמיד עד אין שיעור וסוף. כי הכל יש בתורה כמ"ש תורת ה' תמימה כו'. ועד שזוכה לראות כי אין להשיג עמקי התורה. ואז כשיראה ויבין עומק התורה כמ"ש נעלמה מעיני כ"ח כו'. אז יזכה יותר עד שהקב"ה יהי' עמו כמ"ש נמכר עמו כו'. וז"ש א"ת את המקח שיש לשמור תמיד לחפש יותר ויותר. וליקח עצמו מחדש בכל יום ושעה. שידע תמיד כי עודנו מבחוץ. והדקדוק ויקחו לי דהול"ל ויתנו לי. אך עפמ"ש האיש אשר עשיתי. ודרשו חז"ל יותר משבע"ב עושה עם העני העני עושה עמו כו' [כמדומה שכ' במ"א]. אך האמת הוא כי צריך להיות הלקיחה מכל דבר רק לצורך הנתינה אליו ית'. וזה ויקחו לי שכל פעולה ומעשה שמתקבלת לאדם ורוצה לעשותה ולהתדבק בה. יהי' רק לשמו ית' שיצמח מזה נ"ר אליו ית'. וממילא כשכוונה זו בכל דבר. שוב כל הדברים מסייעין לו. ומצליחין בידו אל עבודת השי"ת כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. ועי"ז יוכל להרים באמת הכל אליו ית'. וז"ש ויקחו לי תרומה מאת כל. ממש להרים הכל אליו. ע"י הפרשת דבר מכל מעשיו לשמו ית'. גם פי' מאת כל איש להיות כל מעשה האדם בכללות ישראל כדי להיות לו ית' נ"ר מבנ"י. וכשמכניס עצמו בכלל ישראל. מעשיו מתרוממים אליו ית'. וכל איש הוא כלל ישראל כמ"ש כל איש ישראל. אשר ידבנו לבו. כי מי שאינו כך אינו בכלל איש ישראל כי כפי הכנת עצמו זוכה להיכנס בכלל איש ישראל. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' המשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. כי כל איש נברא על דבר מיוחד. ומ"מ לא להיות לעצמו רק לבטל מעשיו להכניס עצמו לכלל ישראל כנ"ל. והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וז"ש כל איש אשר ידבנו לבו כו' ובזוה"ק פי' כל איש להיות כל חיות וחשק ורצון האדם רק אליו ית'. ובגמ' ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון שאשה נקנית בכסף כו'. כסף הוא החשק והתשוקה אליו ית' בכל החיות. ועי"ז יכולין להתדבק בו. ג"ש משדה עפרון ללמוד מגשמיות איך לעשות רצונו ית' בכל לב. כמ"ש עשה רצונו כרצונך כו' ובמד' משל לבתו של מלך כו' יחידה היא ליטלה ממך א"א שהיא אשתך זו טובה עשה לי בכ"מ שאתה הולך עשה לי קיטון ואדור ביניכם כו'. פי' לפי מה שהתורה דבוקה באדם שלא נשכח ממנו כלל. ממילא יוכל לזכות להשראת השכינה כמ"ש לפרוש א"א. אך וודאי כי היא למעלה מהטבע. והתעיף עיניך בו ואיננו. רק אם א"א ליטלה ממך שהיא אשתך כנ"ל. אז ע"י שבכל מעשיו מניח מקום ע"י הביטול להש"י כ' ואדור ביניכם. וכמ"ש אל תעזובו מכלל שצריך עבודה תמיד שלא לעזוב כמ"ש בזוה"ק ע"פ ואתה ה' אל תרחק כו':

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד על חודש אדר ע"ש המד' הנ"ל ואדור ביניכם. ורק בתנאי לידע כי הכל ממנו ית' כמ"ש בגסות אין אני והוא יכולין לדור כו'. ושם אדר א' ודל ורש. ועי"ז נדבק ביחידו של עולם כו'. כי הכלל בכל דבר יש נקודה חיות ממנו ית'. כמ"ש אין לך דבר שאין לו מקום. והקב"ה נקרא מקומי של עולם. ואין עולמו מקומו. וכפי מה שיודעין שאין מקום לשום דבר רק ממנו ית'. כפי"ז נתגלה הפנימיות כנ"ל. והוא מקומו ש"ע. לפי מה שאין ההעלם והסתר מקום בפ"ע. כמ"ש אשכון את דכא כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד מאה ברכות בכל יום הם נגד מאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. כן הזכרת שמו ית' כו'. ובגמ' מה ה' שואל. א"ת מה אלא מאה כו' דאי' כ' לה' הארץ וכ' והארץ נתן לבני אדם. כאן קודם ברכה כו'. והפי' כי אם יודעין שהוא של הש"י ולה' הארץ. כפי ידיעה זו. ניתן להאדם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' שנעשה מצותו אחר הברכה שכל כוונת הבריאה לידע כי הוא ממנו ית'. ולכך קודם הברכה מעל כו' ע"ש. כי הברכה שמברר האדם שהכל ממנו ית'. ועי"ז נדבק הדבר בשורשו. ונמשך ברכה באמת לדבר ההוא להיות ניתן להאדם באמת עתה. וכן בש"ק הוא ברכת ימי השבוע כמ"ש ויברך ויקדש כו' כי בשבת מעידין בנ"י על שהכל חיות הש"י. ועי"ז נמשך ממקור החיים ברכה על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו'. א"ת מה אלא מאה הוא ע"י הביטול להש"י בכל הנפש עי"ז יזכה להתדבק באחדות הש"י כנ"ל:

תרל"ג

ויקחו לי כו' במד' לקח טוב נתתי לכם כו'. דקשה מה ויקחו. ויתנו הול"ל. אך כי איך יוכל אדם ב"ו ליתן דבר מה להש"י. רק הרצון ולקיחת נפש האדם לנתינה זו. זה עיקר המכוון. והיינו דכ' לקח טוב. שכל המצות ומעש"ט. העיקר הרצון לעשותם. ועל ידי זה מתרומם המצוה עד השי"ת. כי וודאי השי"ת עשה להיות אלו המצות תלוין במעשה האדם. שיתעורר ע"י מעשה זו עד השי"ת ממש. אבל האדם צריך לידע כי הוא רחוק מהמצוה מאוד. וע"י ביטול עצמותו אל קדושת המצוה ולהתבונן בזכי' זו. אשר ע"י מעשיו מגיע תקונין בכל העולמות עד השי"ת ממש. וצריך האדם למסור נפשו ומאודו בכל מצוה בכוונה הנ"ל. וע"י זה מתרומם המצוה יותר ע"י השי"ת. וזה שכתוב ויקחו לי תרומה וכו'. ובכל דבר העיקר ההתחלה והרצון. ואח"כ השי"ת מסייע שיוכל האדם לעשות המצוה גם בפועל. וז"ש לאל גומר עלי. וז"ש נמכר עמו לסייע כפי רצון האדם כנ"ל [במדרש] בו זהב אין בו כסף וכו' ואינו מובן כי יוכל אדם ליקח כסף וזהב ושדה וכרם. אבל הפירוש כי בגוף הזהב אין כסף וכו' אבל מקח שנתתי לכם יש בו הכל בנקודה אחת. והוא להגיד לאדם שלא יתרחק ע"י שמבין שאין מעשיו מגיעים להשי"ת. רק להאמין כי השי"ת ממלא כל עלמין. וכל רצון אמת שיש בכל איש ישראל מגיע אליו ממש. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' אל תעזובו את המקח שנתתי לכם דייקא. לזכור האדם כי המקח מהשי"ת ושגם לקיחת האדם לקיים המצוה גם כן רק מהשי"ת:

ברש"י ויקחו לי תרומה יפרישו לי מממונם נדבה כו'. פי' שצריך האדם לתת מכל דבר חלק להשי"ת. ואף שדברי עוה"ז הם רחוקים מאוד. אבל הרצון צריך להיות להשי"ת. כמו שכ' רש"י נדבה רצון טוב. וזה עצמו הנדבה הרצון להיות הרצון תמיד להשי"ת. והרצון גובר המעשה. כי כל מעשה האדם מעורר בעליונים והרצון ברצון עליון. וידוע כי ברצון השי"ת מתהפך הכל ברגע. ולכן צריך האדם להאמין כי הכל תלוי ברצונו. ובזוה"ק פירש ענין המשכן על תפלת האדם בכל יום. והוא שצריך האדם לברר השראת השכינה בכל דבר. כי וודאי מלא כל הארץ כבודו. אבל כפי אמונת האדם יוכל להרגיש השראת השכינה. ובבהמ"ק הי' הדבר בפועל. ועתה הוא על ידי אמונה כנ"ל. וכל התפלה ע"ז שמעיד האדם כי הכל מחיות השי"ת. וכפי מה שנתברר להאדם כן יוכל לברר בכל דבר. וכפי מה שאדם רוצה באמת לברר מלכותו ית'. כן יוכל להטות כל הדברים אליו ית'. כי לדברים גשמיים. אין להם רצון. וכל דבר צריך להיות לו רצון כי זה העיקר. ומזה הוכחה כי דברים אלו תלוים בהאדם שיש לו רצון. וברצונו יוכל להטות הכל אליו ית' כנ"ל. וז"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד. וכמ"ש ז"ל שמרע"ה שאל איך יוכלו לעשות משכן לכבודו ית'. והשיבו השי"ת כי אף א' מישראל יכול לעשותו. והוא השראת השכינה בכל דבר להיות האמונה קבוע שחיות הכל למעלה מהטבע וזה מקדש כנ"ל:

תרל"ד

ויקחו לי תרומה. וקשה דהול"ל יתנו. ופי' רש"י ז"ל יפרישו לי מממונם נדבה. ונראה שזה הבחי' שפורש אדם דבר משלו ומבדילו להשי"ת חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה. כי לי הכסף וכו'. ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור השי"ת הוא הלקיחה. שע"י הלקיחה מתרומם הדבר להש"י. ונק' תרומה כי מי עלה שמים. רק שע"י נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד השי"ת. ואיתא תרומה ניטלת במחשבה שע"י מחשבה ורצון טוב ניטלת ומתרוממת עד לשמים. ומצוה זו נוהגת בכל דבר להיות בו חלק להשי"ת. ועשו לי מקדש כו' הוא בכל מעשה האדם. ואיתא עין טוב וכו' ועין רע א' מס'. כי כשיש משהו רצון להשי"ת שלא יהי' פחות מס' שיתבטל ברצונות החצוניים רק א' מס' נשמר להניח מקום לחול עליו ש"ש. עי"ז מתרומם המעשה כולו. מאת כל איש אשר ידבנו כו' פי' מכל מיני נדיבות ורצונות שנמצאים בלב האדם יפרשו תרומה:

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר. ע"פ הגמ' שנכסים נקראו ע"ש שנכסין מזה ונגלה לזה. וצריך האדם למסור כל חפציו להיות מתקיימין במדת ההצנע. והעצה לזה להיות הרצון באמת להשי"ת בלבד. והכלל כי אם השי"ת מסייע להאדם שלא לגלות מעשיו. הוא סימן שהוא לש"ש באמת. וכמשמתערב רצונות אחרים אינו מתקיים במקום המכוסה:

ושכנתי בתוכם כו' ככל וכו' תבנית כו' וכן תעשו. הלשון מהופך. וי"ל כי איך יכולין בנ"י לעשות משכן להש"י כאשר אמרו במדרש שתמה מרע"ה והשיבו הקב"ה אף א' מהם יכול לעשותו. ומ"מ וודאי נעשה כ"ז ע"י התחברות נדבות בנ"י ואז יש לכל א' חלק שיכול גם א' לעשותו. וז"ש מאת כל איש לכנוס עצמו בכלל ישראל. אבל עכ"ז בנ"י נתנו רק הנדבה אך הכלל שע"י מעט הנדיבות של איש ישראל חל עליו ש"ש. כי כל מעשה האדם לברר בחי' השראת השכינה שיש בכ"מ. כמ"ש במ"א. ועי"ז יכול האדם אח"כ לעשות יותר ומברר כח השראת השכינה יותר. ועושה יותר עד אין שיעור. וז"ש ועשו כו' ושכנתי כו' ככל כו'. ועי"ז וכן תעשו אח"כ בכל השלימות והבן:

תרל"ה

במדרש לקח טוב נתתי כו' דכתיב מה רב טובך כו'. דאיתא אור שנברא בשימ"ב הי' מסוף העולם ועד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. והיכן גנזו בתורה שנק' טוב ע"ש אור הגנוז דכ' וירא אלקים כו' האור כי טוב. ונמצא כי ע"י התורה ומצות זוכה האדם לזה האור. ובאמת נמצא אור הזה בכל מקום כי הוא חיות כל העולמות רק שהוא נסתר כמ"ש וימנע מרשעים אורם. ומוכרח שגם להם יש נקודה מאותו האור רק שאינו נגלה להם וכפי מה שאדם עושה כל המעשים עפ"י התורה ומצות י' מתגלה אליו האור שיש בכל מעשה בראשית והיינו דכ' נר מצוה כו' שמאיר לאדם לידע איזה דרך ישכון אור ולכן נק' התורה לקח טוב שבאמצעות התורה זוכה האדם לטוב שיש בכל מקום. וז"ש המד' שיש במקח זה הכל שע"י נתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר שנק' טוב כנ"ל:

גם פי' לקח מלשון מלקחיים שפי' רש"י שהוא צבת שע"י שא"י ליקח האש בידים נק' הכלי מלקחיים. וכמו כן בתורה דכ' כה דברי כאש והיא למעלה מהשגת האדם. וע"י התורה שנתלבשו דברי הש"י בלבוש התורה הנגלית לנו ומצות מעשיות הם כלים לגשת לאש הנ"ל. וגם יש אש גיהנם הסובבת את כל מעשה בראשית ובכח התורה יכולין להינצל מזה האש ולהשתמש בעניני עוה"ז הצריכים לאדם ושלא להתדבק באש היצה"ר כנ"ל. וב' האשיות הם ענין א' כמ"ש במ"א ענין עוה"ז ועוה"ב איך תלוין זה בזה. ואיתא בישעי' שלקח המלאך הגחלים במלקחיים וכ' חז"ל שכוחו של הנביא גדול מהמלאך שהוצרך מלקחיים ולפה הנביא לא הזיק ע"ש. והוא כנ"ל שאין המלאך יכול ליגע באש עליון כמו האדם בכח התורה שהוא לקח טוב כדכתיבנא:

תרל"ז

במדרש אני ישנה ולבי ער אני ישנה בחטא עגל והקדוש ב"ה מרתיק עלי ויקחו לי תרומה כו'. דהנה כ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו הי' על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עלי' ולבי ער אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל אשר הש"י שם בהם בטבעיות נפשם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' המד' לקח טוב נתתי לכם כו' כי הש"י נתן בלב איש ישראל רצון ליקח עצמו לעבודתו ית'. וזאת הלקיחה היא גם כן ממנו ית'. ועפ"ז יש לפרש סיום דברי המדרש יש לך מקח יש בו כסף כו' זהב כו' כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל כל הרצונות וכל המדות בעבור רצון הבורא. והנה א' מהאומות עכו"ם אינו יכול לעשות זאת בשום אופן והוא רק בכח הבורא ששם בטבע איש הישראלי להימשך אחר הבורא ית'. וזהו הוכחה שהלקיחה של איש ישראל הוא בכח הש"י. והרמב"ן ז"ל כ' כי בעניני עוה"ז אהבה ויראה הם דברים סותרים זא"ז כי ממי שאני ירא איני אוהבו. ומי שאני אוהבו אינני ירא מפניו. זולת בעבודת הבורא מתאחדים כל המידות כו' ע"ש. וזה פי' המד' יש בו כסף אין בו זהב כו'. אבל בעבודת הש"י מתאחדים כל המידות. וכ' וזאת התרומה אשר תקחו כו' פי' שהקב"ה אומר לפמליא. של מעלה שזאת הנדיבות והרצון שיהי' נמצא בלב איש ישראל שיהי' כלול מכל המידות פי' לבטל כל המידות בעבור הרצון לשמים שכן צריך להיות כמ"ש במלאכי עליון עושה שלום במרומיו שלעשות רצונו ית'. עושין שלום ביניהם. מים ואש כו'. וכמו כן בנ"י נק' השולמית שכדי לעשות רצון הבורא מתבטל אצלם כל המידות. וכשנתברר כך הרצון בלב איש ישראל מתקבל בשמים ומתרומם הרצון הזה לעלות לשמים כנ"ל. ופשוט מאת כל שצריך האדם לרומם הראשית מכל דבר קטן וגדול להש"י ועי"ז מתרוממים כל המעשים להש"י. וזה יכול להיות נמצא בכל איש ישראל לזכור בהשי"ת בכל מעשה עכ"פ איזהו משהו לתת להבורא ית'. וע"ז אמרו חכמים חטה אחת פוטרת הכרי:

בפסוק ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה כו' תבנית המשכן כו' כליו וכן תעשו כו' כבר כתבנו מזה במ"א ושורש הדברים ע"פ מאמר הגמ'. הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה'. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות להש"י כמ"ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע"י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וז"ש ועשו לי מקדש כו' תבנית המשכן כו' פי' שבכל מעשה יהי' רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית'. ולהיות נעשה מזה מבוקש הש"י אותו דבר שמרומז בזה המעשה כי בכל דבר יש רמז בשמים. וז"ש תבנית המשכן. ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה. מ"מ ע"י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא עי"ז מעורר כח הבורא ית' והוא השראת השכינה כ"א לפי מדרגתו ועי"ז זוכה אח"כ לעשות באמת הכל כראוי וז"ש וכן תעשו. מקודם כ' ככל אשר אני מראה כו' ולא כ' כל רק ככל שא"י עדיין לעשות ממש תבנית המשכן. רק ע"י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לש"ש להתדמות לדבר המרומז כי כל המצות הם רמזים לדברים עליונים עי"ז אח"כ וכן תעשו. כן הוא לשון אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות. כנים אנחנו. וע"י אמונה מקודם שהוא ככל כו' תבנית כו' עי"ז אח"כ וכן תעשו. וזה עצמו הפי' יטע בהן אדר שצריך לראות עכ"פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים היינו להיות בכל דבר קצת מכוון להש"י וזה הכח והחיזוק של המעשה והוא השראת השכינה כנ"ל והבן:

בפסוק וראה ועשה כתבניתם. כ' רש"י ז"ל שנתקשה מרע"ה במעשה המנורה והראהו הקב"ה ומקודם כתי' תיעשה המנורה. ואי' ברש"י ומד' שעוד נתקשה מרע"ה ואמר לו הקב"ה השלך ככר לאור ויהי' נעשה מעצמו. א"כ קשה למה הראהו הלא ידע הבורא ית' כי לא יוכל לעשותו אכן וודאי לא נעשה לגמרי מעצמו כי א"כ מה עשו בנ"י. ועיקר עשיית המשכן וכליו הי' מבנ"י. רק כי ע"י שהראהו והשיג. מרע"ה בדעתו והי' מוכן לעשותו. אף כי במעשה בפועל לא הי' יכול לעשותו רק ע"י ההכנה בדעת לעשותו. עי"ז נגמרה מעצמו. וזה וראה ועשה שע"י ראיית הדעת והסתכלות הלב בתורה ומייגע האדם עצמו להיות מוכן לקיים המצות כראוי אף כי כשבא לידי מעשה בפועל אינו יכול לעשותו ע"ז הבטחה להיות נעשה מעצמו כמ"ש לאל גומר עלי. וי"ל השלך לאור הוא התורה שנק' אור שע"י היגיעה בתורה ניתקן המעשה ג"כ כנ"ל:

תרל"ט

בקיצור במדרש לקח טוב נתתי כו' יש בו כסף כו' זהב כו'. דכתיב מאת כל איש. פי' מכל פרט ופרט. ועוד פי' מאת כל האיש שיש בכל פרט ג"כ כללות. וצריך לתת חלק להבורא ית' מכל הכוחות והמעשים והאברים הנחלקים באדם שהוא נק' עולם קטן. והמד' בא לבאר איך שיכולין לרומם חלק להש"י מכל דבר ודבר ע"י התורה שנק' לקח טוב. פי' שבכל דבר יש בו נקודה חיות והוא הטוב שבו שידוע ענין תערובת טוב ורע. והטוב שבכל דבר הוא כח התורה. וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד וע"ז נאמר בטובו מחדש בכ"י מ"ב. וכיון שעיקר הכח נמסר לבנ"י ממילא יכולין ליקח הכל אליו ית':

עוד במד' משכר הסרסור נתוודע מה לקח. דכ' ועשו כו' ושכנתי בתוכם ככל א"א מראה אותך כו'. פי' ע"י שורש מרע"ה שהוא כלל הדעת של בנ"י וזכה לראות באספקלריא המאירה למעלה כל שורש המשכן. עי"ז בכח בנ"י גם למטה לעשות כמו כן. ולהמשיך כח השורש למטה. גם פי' הכתוב שאשכון בתוכם בכל המדרגות. אשר אני מראה אותך כו'. וכן מצאתי באוה"ח:

עוד במד' קיטון א' עשו לי כו' דכתיב וזאת התרומה. וחושב י"ג מינים. ומ"מ נק' אחד כי אלה הפרטים הם כללות כל הפרטים ומתחברין להיות א'. שיש א' בפ"ע. ויש אחדות הבא מתוך התאחדות הפרטים. ולכן בכ"מ שמבטלין הכל להשורש ודבוק באחדות יש השראת אחד המיוחד ב"ה וב"ש. ודו"ק:

תר"מ

במדרש לקח טוב נתתי. יש בו כסף כו' זהב כו' מוכר נמכר עמו כו' דכ' ויקחו לי. ולא ויתנו. ופירשנו כי אין המכוון הנתינה. רק מה שמפרישו האדם לשם שמים. כדאי' תרומה ניטלית במחשבה. ועל ידי נדיבות ורצון האדם חל עליו שם שמים. ונעשה קודש. וזה הכח ניתן לבני ישראל על ידי התורה שנק' לקח טוב. פי' שיכולין ליקח ולקרב כל הדברים אליו ית' ע"י התורה. מאחר שהכל נברא ע"י התורה. גם פי' לקח טוב שיכולין ליקח ולקבל הארות עליונים ממה שלמעלה מהטבע עד שזכו בנ"י להמשיך השראת השכינה למטה. וזה הסמיכות אחר קבלת התורה נצטוו בתרומת המשכן. ואמר הש"י מאת כ"א אשר ידבנו לבו. וא"כ בוודאי ראה הבורא ית' רוב השתוקקות בנ"י לשכון בתוכם. ואי' המאור שבה מחזירן למוטב. וע"י שקיבלו התורה נתרבה הנדבה והתשוקה בלבות בנ"י. עד שנענו משמים. ואמר ויקחו לי כו'. לכן נקראת לקח טוב מלשון מלקחיים במ"ש בישעי' שלקח המלאך במלקחיים מעל המזבח ונגע על פיו ודרשו חז"ל עצום עושי דברו שהמלאך לא הי' יכול ליגע בידים ונגע בפי הנביא ולא הוזק ע"ש. והיינו שיש לפיהם של ישראל כח ע"י התורה ליגע למעלה מכוחן של מלאכי השרת כנ"ל:

בפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל כו'. וכן תעשו. פרש"י לדורות כו'. הענין הוא כי השי"ת בחר בישראל והשרה שכינתו ביניהם. אשר ע"י בנ"י יתקרבו כל המעשים אליו ית'. כי המה מובחרים של הברואים. וע"י התחברות בנ"י אליו. יתחברו אליהם כל המעשים מדרגה אחר מדרגה עד שיהי' לכולם דביקות והתקשרות ע"י בנ"י. וכמו כן בגוף העשי' אשר שורש המעשים הם מלאכות שהיו במשכן שהיו מעשים אלו דביקים ממש בשורש. כמ"ש ועשו לי מקדש כו' ועי"ז ושכנתי בתוכם. כמ"ש הר"מ אלשיך בתוך כל א'. וכ"א במדרשות. ומסיים וכן תעשו כלומר כהנהגה זו כן תעשו כל המעשים לדבקם במעשים אלו. וע"י זה יהי' השראת השכינה בכל מעשיהם. והענין כמ"ש מו"ז ז"ל כי התרומה היא הראשית שנותן ברכה לכל המשואר. והיינו שע"י הפרשת התרומה קודש לה'. חל ש"ש וקדושה על כל הנשאר. וכמו כן בכלל שנתעלו אלה המעשים במשכן. וע"י תרומה זו יחול ש"ש על כל הנשאר. וז"ש וכן תעשו לרבות קדושת המשכן לכל המעשים. וכמו כן הענין לדורות ג"כ כי הנה דורו של מרע"ה הי' הראשית ושורש של בנ"י. וע"י שראשית של בנ"י נתעלו בנדבות לבם והמשיכו השכינה ביניהם. נשאר קדושה זו גם לדורות שיוכלו להמשיך השראת השכינה במעשה ידיהם בכח השורש שלהם ע"י הראשית במשכן ומקדש כנ"ל. גם הפי' כפשוטו שבכל עת שיהי' לבנ"י נדבת הלב. בזה יכולין להתרומם ולבנות מקדש ה' כאשר הי' אח"כ בבנין בהמ"ק שהתנדבו בשמחה בזמן דהע"ה. וכמו כן בבית שני בנדבות השרים בעזרא. וכמו כן יש לקוות להש"י בגאולה העתידה כשיהי' תשוקה בלבות בנ"י אליו ית' בנדבת הלב בשמחה וז"ש וכן תעשו לדורות:

תרמ"א

בפסוק ויקחו לי תרומה. ובמדרש כי לקח טוב נתתי לכם. כי כשקבלו בנ"י התורה מוטל עליהם לרומם כל הבריאה אליו ית'. כי בתורה יש שורש כל הבריאה והיינו התחלת השפע לכל דבר. ושם הוא השורש הלקיחה והקבלה. לכן נקראת התורה לקח טוב. ובכח זה העלו בנ"י כל המינים לשורשם. עד שהמשיכו השכינה לארץ. מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי יש כמה רצונות בעולם. בפרט לרשעים תאוות עוה"ז. ובנ"י הוצרכו לגבור בהתלהבות שלהם לשמים עד שנתבטלו כל תאוות הרעות. פי' כמו בפרט כל איש כפי רוב התשוקה שיש לו להבורא ית' מתבטל תאוות הגופניות שבו. כמו כן בכלל לא זכו בנ"י לזכך העולם למשוך השכינה לארץ. עד שקידשו הבל העולם במעשיהם הטובים. ובע"כ הוציאו בלעם של הרשעים מפיהם. וגברו תשוקתם בקדושה לתאוות הרעות שהיו בעולם. וזה מאת כל כו' אשר ידבנו כו' תקחו כו'. וגם זה נכלל בשם לקח טוב שבכח התורה ליקח כל התחתונים לקרבם להקדושה. ומכ"ש שיש כח ע"י התורה להמשיך הקדושה משמי שמים כנ"ל:

תרמ"ב

ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. כי קודם החטא היו בנ"י מוכנים להיות למעלה מהטבע כמלאכים. ואח"כ עשה השי"ת אתנו חסד שיהי' נשאר הארה מהתורה בהתלבשות העשי'. ועל ידי נדיבות שנמצא בלב איש ישראל יכולים להמשיך הארות התורה גם בהעשי'. וז"ש ככל אשר אני מראה אותך. כי בחי' משרע"ה אספקלריא המאירה בלי התלבשות והשתנות. וכן היו מוכנים כל בנ"י קודם החטא. עי"ז השוה הקב"ה עשיית המשכן שהוא הארה הנמצא בעשי'. שהרי כל המלאכות היו במשכן ולא נקרא מלאכה רק מה שהי' במשכן שהמשכן הוא התרוממות כל העשי' להרוחניות. והשוה הכתוב זה למראות מרע"ה. וז"ש וכן תעשו שהכל א'. רק שזה אספקלריא המאירה. וזה בא ע"י מעשה כנ"ל. אמנם תיקון המעשים ע"י הביטול להפנימיות בחי' מרע"ה הנ"ל. וע"ז אמרו במד' יש לך מקח שא"י מה לקח ומשכר הסרסור נתוודע. פי' כי מקח התורה לא הי' לקיחה בשעה אחת. רק השי"ת נותן התורה בכל עת. וממילא צריך להיות תמיד בחי' סרסור. והוא בחי' מרע"ה איש אלהים חציו איש וחציו אלהים. והוא הדעת של כלל ישראל. ודעת הוא התקשרות התחתונים להעליונים. ולעולם א"י להשיג הארת התורה רק ע"י הסיוע של בחי' מרע"ה. והיא נמצאת בכלל ישראל. כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה קה"י. פי' שמרע"ה הכניס כל כחו לכלל ישראל. לכן ע"י הרצון להתבטל אל השורש יכולין לעורר זה הכח. וזה שאמר ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. וכמו כן בשבת קודש איתא שמחזיר מרע"ה הכתרים לבנ"י. לכן יכולין בש"ק להשיג הארת התורה יותר כמ"ש בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם:

ובמדרש אני ישנה ולבי ער כו' ישנה בגלות ולבי ער לגאלני. ישנה מן העגל ודודי מרתיק עלי. ויקחו לי תרומה. עד מתי אהי' מתהלך בחוץ כו'. הענין הוא שיש לבנ"י חלק בתורה שהוא למעלה מהשמש וזה השורש לעולם אינו נפסק. כאשר אמר השי"ת בסיני אנכי ה' אלהיך. מאז יש בכל איש ישראל כח אלהי. ומכ"ש תוך כלל ישראל. אכן ע"י החטא מתרחק הגוף מהפנימיות שהוא בחי' הנשמה. אבל השורש בשמים מלמד זכות ומבקש לחזור למקומו. ואמת כי גם זה תלוי בהשתוקקות האדם למטה להתדבק בהשורש. כן משתוקק השורש אליו. וזה בחי' שחורה אני ונאוה על שחרות המלבוש והגוף ותפארת הפנימיות. הנשמה והשורש. וז"ש ולבי ער שהוא בחי' אלקות שכביכול משתוקק לחול על בני ישראל התחתונים. כמש"כ עד מתי אהי' מתהלך בלי בית כו'. וזה נמשך מהשתוקקות שיש בלבות בנ"י. ובוודאי לא לחנם אמר השי"ת ויקחו לי תרומה. רק שהיו משתוקקים מאוד לעלות למדרגה ראשונה שהי' להם בקבלת התורה. ולא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל. ע"י החטא. עד שריחם השי"ת עליהם ונתן להם עצה ע"י המשכן וכליו. וכל זה כתוב בתורה להודיענו כי בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בנ"י ואם היו מבקשים מאוד היו זוכים להשראת השכינה. ואדרבה ק"ו הוא עתה שכבר הי' לנו המשכן ובתי מקדשות. בנקל יותר להשיג מה שכבר זכינו לזה. וזה עצמו הרמז וכן תעשו. כי לעולם כפי הרצון והנדיבות שיהי' להם יוכלו לעשות לי מקדש כו' רק שצריך להיות בכלות הנפש כמו שמצינו בדוד אם אתן שנת כו' עד אמצא מקום לה' וזכה לזה:

תרמ"ג

בפסוק ויקחו לי תרומה מאת כ"א אשר ידבנו לבו. פי' שצריך כ"א ליקח מן הכלל מכל פרט ופרט. כדאי' איזהו חכם הלומד מכל אדם. שנמצא בכ"א נדיבות מיוחד שצריכין הכל ליקח זאת ממנו. וע"י התאחדות ונעשין א'. יכול כ"א לקבל את שלו. וכמו במה"ש דכ' וקרא זא"ז ומקבלין דין מן דין. וע"ז כ' עושה שלום במרומיו. ע"י שמה"ש עושין רצון קונם לשמו ית' בלבד לרומם אותו. ולהמרוממים אותו ית' עושה בהם שלום. וכ"כ ויקחו לי תרומה לשמי. עי"ז יכולין להתאחד כנ"ל. והשלימות נמצא תמיד בכללות בנ"י. רק בכל עת שנעשין א' מתעורר הנדיבות. לכן כ' וכן תעשו לדורות. שלעולם יש נדיבות זאת בכלל ישראל. ולזה הנדיבות זכו בנ"י בקבלת התורה. וז"ש במד' לקח טוב נתתי וכ"כ אף סוררים לשכון כו' ע"ש במד'. שע"י קבלת התורה נשאר נדיבות זאת בלב ישראל שא"י לאבד זאת לעולם:

עוד פי' מאת כ"א אשר ידבנו לבו. שהלב ינדב אותו כולו למס"נ ומאודו לשמו ית'. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הוא תיקון העשי' בחי' ימי המעשה. ועי"ז ושכנתי בתוכם בש"ק. ונתקיים כאן רצון בנ"י שהקדימו נעשה לנשמע שע"י העשי' יזכו לשמוע. ועיקר העשי' הוא מלאכת המשכן ל"ט מלאכות וזכו עי"ז לשמוע דברי ה' כמ"ש ונועדתי לך שם כו' והוא בחי' עובדא ומילולא. וכבר דייקו רבותינו ז"ל ושכנתי בתוכו לא נאמר רק בתוכם בתוך כ"א מישראל. הפי' כמ"ש ויהי נועם ה"א עלינו ומ"י כוננה עלינו. כמ"ש שהתפלל מרע"ה יהי רצון שתשרה שכינה במעש"י. כן בכל עשיית מצוה כפי העשי' לשמו ית'. זוכין להמשכת הארת השכינה לאדם העושה. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו שנשאר הארת קדושה לעושה המצוה. ובמד' לא מצאנוהו שגיא כח כ' קרש בצפון כו' פי' שאין למצוא הארת קדושתו ית' ע"י רב כח. רק ע"י הביטול אליו ית' כמ"ש ועשו לי לשמי מקדש. קדושה היא פרישה והבדלה וכפי המיעוט שממעט האדם עצמו ומעשיו לשמו ית'. כן זוכה להיות השראת הקדושה בתוכו. והש"י עשה כן להיות נתלה הקדושה בעשי' דייקא. כדי להעלות עי"ז כל המעשים. וז"ש במד' כי אלולי הי' יודעין האומות טובת המשכן והמקדש להם כו' ע"ש. כי באמת עיקר עמידת בנ"י בהר סיני הי' למעלה מהעשי' הגשמיות. רק אחר החטא נעשו בבחי' בעל תשובה. ומעלת בע"ת הוא אלמדה פושעים דרכיך כו' לכן ניתן להם בחי' העשי' להעלות המעשים אליו ית'. ועשי' הוא לשון כפי' כמ"ש חז"ל ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. כי א"א לתקן העשי' גשמיות. רק בכפי' בע"כ ובביטול הרצון אליו ית'. מול זה מגיד הכתוב אע"פ שעשו לי מקדש שהוא תיקון כל המעשים. לא יחושו לפחיתת מדרגה עי"ז. רק ושכנתי בתוכם. כי כפי מה שעבודת האדם לשמו ית' בלבד ולהטות ג"כ כל הברואים אליו ית'. על ידי זה דייקא מתקרב אליו יתב'. כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל ויקחו לי לשמי לא יהי' הכוונה לזכות להשראת השכינה ג"כ. רק לשמי ממש לעשות רצונו ית'. שזה טוב מהכל ועי"ז ושכנתי:

תרמ"ד

במדרש לקח טוב נתתי אל תעזובו את המקח כו' יש בו זהב כסף כו'. פי' שע"י התורה יכולין ליקח הטוב ולהעלות כל הדברים שבעולם למצוא הטוב בהם. כי הלא כל מה שברא הקדוש ב"ה יש בו הטוב כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב כו'. אך התורה היא המורה דרך איך למצוא בכ"ד הטוב. ולכן אחר קבה"ת אמר ויקחו לי תרומה כו' שבכח התורה ירימו כל המינים הללו כסף וזהב כו'. והתורה היא ראשית ושורש כל הברואים כמ"ש באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ולכן בכח התורה יכולין להעלות כל הדברים לשורש העליון. ובאמת לקח טוב קאי על כל העולם ומלואו. אך בתנאי תורתי אל תעזובו. כי הכל א'. כאשר ראינו שזכו בנ"י והעלו כל הדברים עד ששרתה שכינה במעשי ידיהם ונתברר שהכל מתאחד בשורש העליון והקב"ה והתורה הוא חיות כל הבריאה ונתקיים עתה מה שקיבלו אבותינו והקדימו נעשה לנשמע. שתכלית מעשה המשכן הי' מ"ש ונועדתי לך שם כו'. שע"י תיקון העשי' שהעלו כל המעשים אליו ית'. זכו לשמוע בהם קול דברו. וזהו העדות דכ' משכן העדות שביררו הטוב הנגנז במעשה בראשית. דכ' מה רב טובך כו' צפנת ליראיך. דאי' שמא דקוב"ה סתים וגליא. וכמו כן אורייתא סתים וגליא. וכמו כן ישראל סתים וגליא. שיש בהם חלק נסתר שכ' עליו חלק ה' עמו. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל עמ"ש בזוה"ק מי זאת הנשקפה דהם תרי עלמין דמתחברין. פי' מי לשון נסתר. זאת לשון נגלה. רק שבנ"י המה מאמינים בני מאמינים ויודעין היטב דגם עוה"ז הנגלה הוא מקושר ומתאחד לעולם העליון כו'. ולפי דברינו הנ"ל יתכן ביותר שבנ"י עצמם נק' מי זאת ע"ש שיש בהם בחי' סתים וגליא והמה עדים על הש"י שהכל רואין אם כי המה בני בשר כמוהם. יש בהם אור הצפון. וז"ש מה רב טובך שהוא חלק הנשמה כו'. פעלת נגד בני אדם שרואין מתדמין להם ואינם יכולין לעמוד על עצמותם. וללמד על הכלל כולו יצא. שממילא כל חכם מבין מזה שבכל הברואים כך יש בהם חיות הבורא. ואין שום דבר נפרד משורש החיות. ובמעשה המשכן ביררו בנ"י זה העדות. וכ' ויקחו כו' מאת כל כו' ידבנו לבו כו' אח"כ וזאת התרומה. והמה ב' הענינים מי זאת כנ"ל. ענין הראשון בנפשות בנ"י בעצמם. לכן כ' לשון יחיד. וכתי' תרומתי. ועי"ז אח"כ וזאת התרומה זהב כסף כו'. שיוכלו להעלות כל הדברים ג"כ. לכן כ' מאתם לשון רבים. וכתיב ככל אשר אני מראה אותך כו'. פי' שהראה הקב"ה למרע"ה שורש המשכן וכל כליו בשמים. וכמו שיש חלק למעלה מכל מעשה התחתונים. כן מובן שיכולים התחתונים להשיג התדבקות בכל מעשי העליונים. וז"ש וכן תעשו:

עוד במד' יש לך מקח שאין בני אדם יודעין מה לקח ומשכר הסרסור נתוודע כו' ומשה לא ידע כי קרן אור פניו כו'. כי שורש התורה למעלה כדכ' ונעלמה מעיני כ"ח. רק ע"י הביטול אליו ית' זוכין בנ"י להמשיך אור התורה בתוכם. וזכו בנ"י לזה בהקדמת נעשה לנשמע. שע"י המסירת נפש מתעלין בנ"י מלבוש הגשמיי. וכמו שהי' במתן תורה כמלאכי השרת. ואחר החטא אבדנו זאת המדרגה. וז"ש ב"א א"י מה לקח כי הדור דעה שקיבל התורה הי' במעלה יתירה כמה"ש. ובאחרונה אחר החטא דכ' כאדם תמותון. א"י להשיג רק ע"י הסרסור. שמרע"ה נטל הכתרים. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שלכן בש"ק דאי' מרע"ה מחזיר לישראל הכתרים לכן יכולין לזכות לדעת [וי"ל בזה הנוסח בזמירות במצות שבת גרוסה]. וכפי מ"ש כי העיקר ע"י הביטול. וזה הרמז לא ידע כי קרן כו'. פי' מה שהאדם יודע אינו עדיין המדרגה השלימה. כי הוא למעלה מן השגת האדם. לכן מרע"ה שהשיג מדרגה העליונה כ' בו לא ידע. והאמת כי כל עצמו של מרע"ה הוא הביטול כדכ' עניו מאוד וזה העניוות הוא סירסורתא של התורה. ומייחסו למרע"ה. וז"ש לקח טוב נתתי. משמע שאין אנו יכולין לראות טוב האמת הגנוז. ומבטיח לנו ה' לקח טוב נתתי. אך האדם צריך רק לעסוק בתורת ה' כמ"ש תורתי אל תעזובו. ולא לחפוץ לידע ערך הטובה שנעלמה מעיני כל חי:

הרמז בי"ג דברים של נדבת המשכן לי"ג בקשות בתפלת שמ"ע. והם כל דברים הנצרכים לאדם וצריכים להעלותם לשורשם. וע"ז ניתקן התפלות שאין המכוון רק למלאות משאלות המתפלל רק שצריך להיות רצון האדם להעלות כל משאלותיו להיות נזכרים לפני הש"י. ובזה שמעלה כל הרצונות אליו. עי"ז זוכין לדביקות עליון. וז"ש ויקחו לי תרומה פי' על האדם עצמו להתעלות לדבוק בו ית'. רק העצה ע"י אשר ידבנו לבו כנ"ל. שמעלה הרצונות שלו אליו ית'. ועוד יותר במעשה ממש. וזאת התרומה זהב כסף כו' ע"י כל זאת ושכנתי בתוכם:

תרמ"ה

במדרש אף סוררים לשכון כו' דכ' אמרתי אלקים אתם כו' אכן כאדם תמותון. כי היו בנ"י מוכנים בקבלת התורה לתקן כל החטא מאדה"ר. ואחר שחטאו מ"מ נשאר להם הדביקות ע"י התורה. דכ' פן ישלח ידו כו' מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ובנ"י שקיבלו התורה שנק' עץ החיים נשאר להם החיות לעולם. דאי' עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. לכן אדה"ר שהי' לו רק מצוה נתבטלה ממנו. ובני ישראל שהי' להם אחיזה בתורה נשאר אצלם גם אחר החטא. וכן אומרים השם נפשנו בחיים ועי"ז ולא נתן למוט רגלינו. אך אחר החטא הי' צריך להיות התיקון ע"י עצות וצמצומים. כי מקודם הי' להם הקדושה בהתגלות. ואח"כ הי' העצה ע"י משכן דכ' ויקחו לי תרומה. פי' ע"י שנתערב פסולת צריך להיות התיקון ע"י הפרשת חלק תרומה לה'. ועי"ז נשאר ברכה לכל השאר כי אלה הי"ג דברים שהתנדבו למשכן. הי' אחדות ושורש מכל הנמצאים שבעולם. ונתרומם כל הבריאה ע"י תרומה זו. ומקודם כ' ויקחו כו' מאת כל איש אשר ידבנו לבו. משמע הכל ואח"כ כ' פרט זהב כו'. אך הרצון להנדבה צריך להיות בכל. וכשמוכנים לרומם הכל נמצאים איזה פרטים שמתקבלין לפניו ית' לרצון. שכן הוא בעוה"ז המעורב שנמצא פרטים שמתעלים ויש להם התקשרות בשמים. וכן הוא בזמן כפי יגיעת האדם בכל יום נמצא עתים שזוכה לאיזה הארה. וע"ז נאמר לשקוד על דלתותי יום יום:

בפסוק ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך כו' תבנית המשכן כו' וכן תעשו. והקשו דפתח במקדש ומסיים במשכן. וחז"ל למדו מכאן דמקדש נק' משכן ע"ש במס' שבועות. גם מדקדקין דהול"ל כן תעשו. וי"ל עפ"י מאמר חז"ל נתקשה מרע"ה כו' והראהו הקב"ה כו'. והענין הוא שהראהו הקב"ה כי הגם שעפ"י שכל אנושי א"א לעשות בית להש"י בעוה"ז. אבל מצד כי יש שורש לציור המשכן למעלה כמ"ש חז"ל בפסוק כעיר שחוברה לה יחדיו בהמ"ק שלמעלה מכוון כו'. והיינו שמאחר שנמצא תבנית המשכן בשמים ממילא יכולין בנ"י בעוה"ז לעשות מקדש ולהיות מציאות מציור המקדש שלמעלה בזה המשכן שלמטה. ומרע"ה הי' כלול מב' אלה הציורים. כדכ' איש האלקים ודרשו חז"ל חציו איש וחציו אלקים. וכמו שראינו שהי' לעתים בשמים ולעתים בארץ. לכן הוא הסרסור כדאי' במד'. וז"ש אני מראה אותך דייקא. שהי' בו ממש ציורים אלו. כמ"ש קרן אור פניו כו'. גם פי' מראה אותך את תבנית המשכן כו' כל כליו. שהמראות שהיו למרע"ה הי' באמצעיות תבנית משכן וכליו. להודיע כי אלה הציורים המה נזכרים ונעשים למעלה. כמ"ש ודברתי אתך מה"כ מבין שני הכרובים כו'. ובאמת בכל איש ישראל נמצא מעין ב' ציורים הנ"ל. כמ"ש וייצר ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. ומציור ודמות שחקוק בשמים באה הנשמה יתירה לעתות מזומנים ואמרו חז"ל אינו דומה מאור פניו של אדם בחול לשבת. [וכפי התגלות שמרגיש האדם בש"ק שהוא מעין כוחו של מרע"ה שמאיר לבנ"י ביום השבת כידוע. כך צריכין להמשיך אח"כ ימי המעשה. וזה הרמז ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. ודו"ק כי קצרתי]:

תרמ"ו

במדרש כי לקח טוב נתתי. כבר כתבתי במ"א מזה כי ע"י התורה יכולין למצוא הטוב בכל מעשה בראשית דאמרו חז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא. הביט בתורה וברא העולם. ויתכן שהוציאו כן ממאמרו ית' בכל מעשה בראשית וירא אלקים כי טוב. וירא אלקים כי טוב. והיינו שהביט בכל דבר שנמצא בו ד"ת שנק' טוב. ומקודם החטא הי' נגלה הטוב ואח"כ נתערב רע בטוב כי הנה הכל תלוי בזה האדם שהוא כלל הבריאה שנק' עולם קטן. והוא המקיים התורה ועל ידו נמצא הטוב בכל מ"ב דכ' וירא אלקים א"כ אשר עשה והנ"ט מאוד. דרשו חז"ל מאד זה אדם. ואח"כ ע"י החטא הי' תערובות. ובקבלת התורה הותקן הקלקול. וכ' מקודם ויהי משה בהר מ' יום ומ' לילה שקיבל כל התושבע"פ. והוא הציור פנימי של כללות בנ"י. לכן הי' מ' יום כדי יצירת הולד. דכ' עם זו יצרתי כו' משמע שיש לבנ"י צורה מיוחדת וע"ז אמרו אתם קרוין אדם כו' שזה הציור אדם שכולל כל מ"ב נמצא רק בבנ"י שהוחזר להם הארה הראשונה שהי' קודם החטא. ובכח זה ויקחו לי תרומה כו' היינו להרים כל הבריאה. ובוודאי אלו הי"ג דברים המנוין כאן הם שורש כל הבריאה. ומה שנק' תרומה הגם כי מאלה המינים נתנו כל הנמצא אצלם. רק שע"י זו הנדבה הי' עלי' לכל הבריאה. ע"י תרומה זו שהרימו הראשית ושורש הטוב הגנוז במעשה בראשית ניתקן כל מ"ב:

עוד במד' יש לך מקח שא"א יודע מה לקח וע"י שכר הסרסור נתוודע. שא"י לדעת את התורה רק באמצעות בחי' מרע"ה שנק' איש האלקים. מחצה איש מחצה אלקים כמ"ש חז"ל. והוא המחבר עליונים לתחתונים וזה הסרסור נמצא תמיד בכללות בנ"י כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. פי' כשבנ"י מתאספין נמצא בהם התורה מורשה ומשה מורשה. וע"י שמרע"ה מסר נפשו בעבורינו זכה שיש סיוע ועזר ממנו לבנ"י בכל דור ודור. וכן אחז"ל שהתורה נק' על שמו תורת משה והוא כנ"ל:

בפסוק ועשו לי מקדש כו' וכן תעשו. פי' שצריכין בנ"י מקודם לתקן בחי' עשי'. אח"כ זוכין לשכון הקב"ה בתוכם. כי באמת נשמות בנ"י למעלה מזאת. אך הקב"ה שלח נשמות בני ישראל לעולם העשי'. שעל ידיהם יהי' נמצא הקדושה בכל העולמות. והוא עצמו ענין מאמר חז"ל מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד כו'. פי' שעיקר תכלית בנ"י למעלה ממעשה בראשית. ורק שהמה שלוחים לתקן העשי'. ובמשכן ומקדש נתקיים ממש בפועל כח מעשיו הגיד כמ"ש חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם מ"ב. וכך קשר הקב"ה הארות עליונות המיוחדים לבנ"י שיתקנו מקודם העשי'. וז"ש ועשו לי כו' אח"כ ושכנתי כו' ככל כו' וכן תעשו. פרש"י לדורות. פי' שהכנת דור דיעה שקיבלו התורה בהר סיני פנים בפנים דיבר כו'. לזאת הי' בכוחם להעלות העשי'. ועי"ז נמצא בכל דור ודור הארות לתקן המעשים. וגם זה אמת כי וכן תעשו הוא על בית המקדש ראשון. שני. אחרון. הכל נעשה בכח הכנה ראשונה של דור דיעה הנ"ל:

תרמ"ז

במדרש כי לקח טוב נתתי כו'. אל תעזובו את המקח כו' יש לך מקח שא"י מה לקח כו' מוכר נמכר עמו כו'. הענין הוא כי התורה יש בה כמה מדרגות עד כי נעלמה מעיני כל חי. אכן התגלות אור התורה הוא כפי המקבלים. ונק' לקח טוב שע"י התורה יכולין למצוא אור הגנוז. וע"ז נא' מה רב טובך אשר צפנת. כמ"ש יצפון לישרים תושי'. והוא הארות נעלמים שא"י להתגלות בזה העולם רק ע"י התורה. לכן נק' לקח טוב. וכפי המד' אין טוב אלא הקב"ה דכ' טוב ה' לכל. וע"י התורה כביכול לוקחין אותו ית' כמ"ש ויקחו לי כו' ואיתא בשם הרב הקדוש ר' בער ז"ל פי' הפסוק אשרי אדם עוז לו בך פי' שהתורה שעוסק הוא בדביקות בו ית' כו'. וע"ז דרשו אל תעזובו את המקח כו' כענין שכ' בזוה"ק פרשה זו על הפסוק ואתה ה' אל תרחק כי צריכין בנ"י להתדבק בו ית' ע"י עסק התורה ותפלה ודו"ק:

תרמ"ח

במדרש עלית למרום כו' מתנות באדם כו' אף סוררים לשכון כו'. פי' כי בזכות התורה זכו בנ"י להשראת השכינה בתוכם. ואיתא בזוה"ק פנחס כי היו מוכנים בנ"י שיוריד להם הקב"ה המקדש שלמעלה כמו שיהי' לעתיד. וע"י שירדו מזו המדרגה ע"י החטא הוצרך להיות השראת השכינה בצמצום המשכן ובהמ"ק שלמטה. וז"ש לקחת מתנות באדם דייקא שהיו מוכנים להיות השראת השכינה באדם בלי שום אמצעות. וז"ש מכון לשבתך פעלת ה'. שהרגישו בנ"י על הים כי המה כלים שהם מוכנים להיות השכינה שורה בתוכם כמ"ש זה אלי ואנוהו אבנה לו מקדש. פי' בנ"י עצמם הם מכון לשבתך. ואחר החטא הוצרך להיות ועשו לי מקדש. ועי"ז ושכנתי בתוכם. ובאמת הוא ענין ימי המעשה שבהם התגלות הקדושה בעשי' גשמיות. ובש"ק ההארה מתגלה ברוחניות. וז"ש במד' המשל לבת מלך כו' לפרוש ממנה א"א אלא בכ"מ שאתה הולך קיטון א' עשה לי. והיינו שמקודם היו בנ"י דביקים בעצם. ואח"כ כשירדו ממדרגה זו. כ' ועשו לי מקדש. קיטון א' ואדור ביניכם. ויתכן לפרש שהוא מצות התפילין שהם בתים מיוחדים להיות שורה הקדושה בתוכם. והשמות שבפרשות התפילין הם מושכין קדושה לאדם כדאי' בזוה"ק פ' חיי שרה קכ"ט. ועשו לי מקדש ושכנתי הוא רזא דתפילין ע"ש. ובאמת רשימות אלו הם נרשמים בפנימיות נפשות בנ"י כמ"ש שימני כחותם. אך ע"י התפילין מצא מין את מינו. ולכן בש"ק איתא שהם בעצמם אות וא"צ לתפילין. שבש"ק יש התגלות הארת קבלת התורה מעין מה שהי' לבנ"י קודם החטא. כדאי' שמרע"ה מחזיר לבנ"י בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע ע"ש. לכן גם מלאכת המשכן לא נעשה בשבת. כדכ' רש"י בפ' תשא אך את שבתותי תשמורו למעט שבת ממלאכת המשכן. כי בש"ק יש התגלות הקדושה כמו קודם החטא. ולא הוצרכו לצמצום המשכן כנ"ל:

גם פי' ועשו לי מקדש בימי המעשה. ושכנתי הוא בש"ק. כי הארה המתגלה בשבת הוא לפי תיקון ימי המעשה. וכ' ככל אשר אני מראה כו' תבנית המשכן כו' וכן תעשו. פירשנו כי לעולם כן הוא. עושי דברו לשמוע בקול דברו. וכפי תיקון העשי' כתבנית אלה הכלים. מתגלה בש"ק בחי' מרע"ה. אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. שמהארה המתגלה בש"ק צריכין לקבל מזה לקדש ימי המעשה שאח"כ. ואז זוכין בשבת השני להתגלות מחדש. כי לעולם אין הפסק לאלה המדרגות. וז"ש רש"י וכן תעשו לדורות ודו"ק כי קצרתי בעבור שמעין זה כתבתי במקום אחר. וזה שמבקשין במוצאי שבת ויהי נועם כו' הוא הארה המתגלה בש"ק ומעשה ידינו כוננה עלינו לקבל הארה זו שישאר גם לימי המעשה. ועי"ז ומעש"י כוננהו. פי' התגלות נועם ה' מחדש בשבת השני. וכן לעולם. כי השבת הוא הדרך שע"י יש התקשרות לבנ"י בהקדושה. והוא בחי' מרע"ה כדאי' במד' יש לך מקח שא"י מה לקח כו' הסרסור נתוודע כו' כי מרע"ה הי' הממוצע כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם והוא הסרסור בבחי' נפש. והשבת הוא הסרסור בבחי' שנה. והמשכן ובהמ"ק בבחי' עולם. וע"י אלו הדברים זוכין לדעת. כמ"ש ע"י הסרסור נתוודע. וכ"כ בשבת אות הוא ביני וביניכם כו' לדעת כו' וכן המשכן שנק' העדות. והכל ענין א' כמ"ש. וג' סרסורים הנ"ל נרמזים בכתוב כמ"ש בזוה"ק מאת כל איש אשר ידבנו לבו הם הצדיקים שבוחר הש"י בהם ע"ש. והם סרסור להאיר לכל הנפשות. אשר תקחו מאתם מאת זימני ושבתי הם סרסור בבחי' השנה. ועשו לי מקדש סרסור בבחי' העולם שמבהמ"ק יצא אורה לכל המקומות:

תרמ"ט

לפ' תרומה ור"ח אדר ויקחו לי תרומה כו' ועשו לי מקדש. דכ' את ה"א תירא אותו תעבוד ובו תדבק. דרשו חכמינו ז"ל וכי אפשר לידבק בשכינה והלא אש אוכלה הוא אלא המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו עליו נאמר ובו תדבק. ובנ"י קיימו כל אלו המדרגות שהם כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך ב' יצריך זה הי' בגלות מצרים והגאולה שבוודאי הי' שם כל מיני מצרים והוא בחי' את ה"א תירא אותו תעבוד עבודה שבלב בכל נפשך הוא בקבלת התורה כמ"ש נפשי יצאה בדברו. ובו תדבק בכל מאודך נתקיים עתה בנדבת המשכן שעי"ז זכו להשראת השכינה כדרשת חז"ל ובו תדבק כנ"ל. והאמת כי קודם החטא היו מוכנים בנ"י להיות כמלאכים. רק אחר החטא שחטאו בנעשה הי' העצה ע"י נדבת המשכן. וכי אפשר לידבק כו' הוא אחר החטא. ועשו לי מקדש הוא תיקון העשי' דכ' שער החצר הפנימית כו' ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח וביום החודש. והנה בחי' שבת הוא למעלה מהעשי' והוא בחי' מרע"ה שמתגלה בו המדרגה שהיו מוכנים בנ"י קודם החטא כמ"ש חז"ל שמרע"ה מחזיר לבנ"י בשבת אותן הכתרים שניתן להם בקבלת התורה. וכ"כ מזמור שיר ליום השבת ר"ת למשה כדאי' בספרים. אכן ביום החודש יפתח הם הפתחים שנפתחים גם תוך העשי' שהרי בר"ח המלאכות מותרים והם בחי' י"ב השבטים. וכמו כן בוודאי אלה הי"ג דברים שנזכרו בנדבת המשכן הם בחי' השבטים שעל ידיהם יכולין להמשיך הקדושה גם תוך העשי'. ככל אשר אני מראה אותך הוא בחי' השבת שמתגלה הדעת בנפשות בנ"י. ובמשה רבינו ע"ה הי' בהתגלות. וכ' מראה אותך ולא כ' מראה לך והוא כענין שכ' בזוה"ק וארא ושמי ה' לא נודעתי להם. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלרי' המאירה שאין שייך בו ראי' רק ידיעה כדאי' שכינה היתה מדברת מתוך גרונו של מרע"ה וז"ש מראה אותך וכן כתי' אתה מָראה בהר שכל ציור המשכן וכליו הי' נחקק בצורת מרע"ה. וכן תעשו כשנסתכלו בנ"י במרע"ה קיבלו הארה לתקן כל המעשים אחריו. וכזה נמצא בכל איש ישראל בפרט ג"כ שמתגלה בו איזה הארה כפי דעתו. ואחר זו הנקודה צריך לתקן ולהמשיך כל המעשים. וזה ככל אשר אני מראה וכו' וכן תעשו. וכדאיתא בזוה"ק בפסוק נודע בשערים בעלה כל אחד לפי מה דמשער בלבו. וזו הנקודה מתגלה בכל שבת לתקן עי"ז ימי המעשה:

במדרש אני ישנה כו' עד מתי אהי' מתהלך מבחוץ עשה לי משכן כו'. הענין הוא כי המשכן וכליו הכל המה הארות השייכים לנפשות בנ"י שיש לכל איש ישראל שורש למעלה וצריך לתקן הנפש למטה להיות כלי לקבל הארות המיוחדים אליו. ומכ"ש בכללות בנ"י למטה שהם כלי לקבל הקדושה רק ע"י החטא נפלו הנפשות אעפ"כ לבי ער ונתן להם עצה ע"י המשכן וכליו. שיוכלו להתקן עצמם להיות כלי לקבל הארת השכינה כמ"ש ושכנתי בתוכם. וכמו כן הוא בכל המצות. גם עתה שאין לנו משכן ומקדש. מ"מ המצות הם ג"כ דרכים לפתוח הלבבות להיות כלים לקבל הארות המצות. ובספר רבינו בחיי מביא על ג' המדרגות חצר היכל ק"ק שהם בחי' מוח לב וכבד ע"ש. וכן הוא בנפש האדם. ומצות תפילין וציצית הם ג"כ מיוחדים לאלה הג' מדרגות. תש"ר במוח. וש"י בלב. וציצית כנפי בגדיהם בכבד. וכמו כן ג' פרשיות שבק"ש שהם לתקן כל הקומה של אדם כמ"ש בספרי קודש. ופרשה ראשונה במוח וראש בחי' תש"ר. ושני' בלב תפילין ש"י. והגם שבשניהם נזכר תפילין ש"ר ושל יד. משום שכל המדרגות כלולין זה בזה. אבל עיקר מיוחד תפילין של ראש בראשונה וש"י בשני'. ושלישית פ' ציצית. [וגם בשבת הג' סעודות הם בחי' מוח לב כבד. שהם המשכות ממדרגה זו לזו. כדאי' בזוה"ק יתרו בפסוק אז תתענג על ה' ע"ש ג' המדרגות]. וכמו כן הם בחי' נפש רוח נשמה באדם. וכפי תיקון המצות כך מאירין נר"נ בהאדם. ובוודאי במשכן ומקדש ניתן חיות בנר"נ ומוח לב כבד של כל איש ישראל. וגם עתה תפלות נגד תמידין. פי' ע"י השתוקקות לעבודת המקדש מתעוררין אותן ההארות. שהרי גם אז היו ישראל במעמדן שלא עשו כלום רק שהיו מתדבקין באהבה ורצון בעבודת הכהנים והלוים ובזה יש לנו חלק גם עתה. וחז"ל למדו מתשמרו להקריב שיהיו עומדין ע"ג. היינו לצפות ולהשתוקק לעבודת המקדש. וזה ניתקן גם בתפלה. ויתכן לומר מ"ש מאת כל איש אשר ידבנו. כי המשכן נעשה ע"י הנדיבות שנמצא בבנ"י בכל הדורות. כי הקב"ה הוא בוחן כליות כדאי' במדרשות עד שלא נוצרה מחשבה שבאדם הקב"ה רואה ומצרפה למעשה. לכן נשאר הארה ממשכן ומקדש לכל הדורות כמ"ש במ"א פי' וכן תעשו לדורות:

תר"נ

במדרש לקח טוב נתתי כו'. כבר כתבנו בזה כי התורה נק' לקח טוב שעל ידי התורה יכולין למצוא טוב הגנוז בכל מקום. והנה זאת התרומה הנזכרת כאן הוא להעלות הארות הגנוזות תוך מעשה בראשית. והכל ע"י התורה דאיתא במשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם כו' שבו נברא העולם דכתיב לקח טוב נתתי כו'. פי' כי התורה סוד ה' ליראיו. והיא חמדה גנוזה וראויה היא לבני ישראל. אבל חיבה יתירה היא בחי' בריתי להודיעם. ודעת הוא להבדיל בין אור לחושך כמ"ש עץ הדעת טוב. וכן איתא אם אין דעת הבדלה מנין. וע"ז הענין אמרו חז"ל לא הי' צריך התורה להתחיל כו' מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד. והיא החיבה יתירה נודעת והיא התורה שבה נברא העולם. והוא בחי' מלה דקיימא בעובדא דאיתא בזוה"ק פרשה זו דבעי לאטרחא עלה סגי. והטעם כיון שבעשי' נתערב טוב ורע וצריך בירור. ובאמת קודם החטא הי' נתקן גם העשי'. אבל אחר החטא הוצרך להיות התיקון ע"י התרומה. והוא שהתורה נק' ראשית כמ"ש ז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. וכי לא הי' יכול לכתוב בתורה ברא. רק שהיא התורה בבחי' ראשית. דכן הי' רצונו ית' לברוא העולם בכח הנקודה ושורש שבה מלה דקיימא בעובדא ובכח זאת התרומה יתקיים כל העולם. ואיתא בזוה"ק פרשה זו ע"פ אתה הראת לדעת כי כמו דקוב"ה באורייתא ברא עלמא. כמו כן בני ישראל באורייתא מקיימין עלמא. תורתי אל תעזובו משמע אפילו במקום שאינו כולו תורה כמ"ש במדרש בכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי כו':

במדרש אני ישנה כו' קול דודי דופק מרתיק עלי כו' עד מתי אתהלך בחוץ כו'. הענין הוא כי הקב"ה כל מתנות שנתן לבני ישראל הם לדורי דורות. והכלל משמיא מיהבי יהבי קבולי לא מקבלי כו' ולכן אפילו אחר שחטאנו מ"מ האורות המיוחדים לנו קיימים לעד. וכביכול מצפה השי"ת להיותינו מוכנים לקבל אלה ההארות. וכתיב כאשר ירד הגשם וכו' כן כו' דברי אשר יצא מפי לא ישוב כו'. א"כ כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך שע"ז כתיב ואשים דברי בפיך כו' זה קול דודי דופק בלב בנ"י לעורר אותם תמיד לשוב אליו ית'. ובדורות הראשונים הי' בהתגלות. ואמר למרע"ה ויקחו לי תרומה כי' ועשו לי מקדש כו'. ומ"מ הוא מצוה לדורות שמצווין לבנות בית הבחירה. ולכן אמרו חז"ל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו נחרב. והטעם כי בכל עת שיתנדבו בנ"י בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית יכולין למצוא מבוקשם. ומ"ש וכן תעשו לדורות הרמז על כל הפרשה שבכל עת יכולין להרים זאת התרומה ולעשות מקדש ושכנתי בתוכם. וכן הוא בכלל וגם בפרט כל איש ישראל לפי עבודתו יוכל לזכות לרוח הקודש. ורמזו חז"ל באדר משמיעין על השקלים היינו שמעוררין כל איש ישראל משמים. קול דודי דופק. פתחי לי. אמרו חז"ל כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. כי פתח ביהמ"ק הי' פתיחת שער מקדש העליון כדאיתא משכן של מעלה מכוון נגד של מטה וכל זה זכו על ידי פתיחת הלב בזאת התרומה שהיא נקודה א' כחודה של מחט שנק' ראשית:

תרנ"א

במדרש לקח טוב נתתי. אל תעזובו את המקח כו'. יש לך מקח יש בו זהב כסף שדות כרמים. יש לך מקח שא"י מה לקח ומשכר הסרסור נתודע. יש לך מקח שהמוכר נמכר עמו כו'. פי' לקיחת התורה יש בו כמה מדריגות לכן אל תעזובו את המקח כי לעולם צריך אדם לייגע בתורה שהיא מים שאין להם סוף עד שיזכה להתדבק בו ית"ש. וכל אלה הם מדריגות זה למעלה מזה. מקודם וזאת התרומה אשר תקחו כו'. לידע כי כל חפצים לא ישוו בה לבטל הכל אל התורה ולידע כי הכל בא בכח התורה. אח"כ זוכין להבין בתורה כי היא גבוהה ורמה לידע כי א"י מה לקח. ומסרסור נתודע דכתיב בי' ולא ידע כו'. וזה ועשו לי מקדש שהוא לשון פרישה והבדלה. אח"כ ושכנתי בתוכם הוא מדריגה העליונה מוכר נמכר עמו:

תרנ"ב

במדרש עלית למרום כו' שבי לקחת מתנות ע"ש. והם ג' מדריגות בבנ"י שיכולין ליקח התורה בהתעוררות שלהם. כמו שהי' כשהקדימו נעשה לנשמע זהו בחי' לקיחה. ויש בבחי' מתנה כמו שהי' אחר קבלת התורה שנאמר ואתנה לך. וכ' ויתן אל משה. כאשר אמרו בני ישראל קרב אתה כו' אם יוספים אנחנו כו' התחיל בחי' מתנה. ואחר החטא הי' בבחי' שבי כמ"ש אף סוררים לשכון וזה כמו בע"כ. וכל אלה הג' מדריגות ישנם בכל איש ישראל שלפעמים צריכין לכוף עצמם בע"כ. והוא בחי' ימי המעשה ועשית כל מלאכתך. ועשי' הוא לשון כפיה בקטטות ומריבות. וכן כתיב במעשה המשכן ועשו לי משכן בע"כ. ועיין בזוה"ק פ' פקודי בפסוק ויתן את אדניו בע"כ דסט"א. ושבת הוא בחי' מתנה כמ"ש ז"ל מתנה טובה יש לי כו' לכן הוא יום מנוחה. אכן בחי' הראשונה בלקיחה זה הי' באמת למעלה מהטבע כמ"ש רז שמלאכי השרת משתמשין:

בפסוק ויקחו לי תרומה. דכתיב אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם. והיו מוכנים להיות כולם קדושים ושכינה שרוי' בתוכם. ועתה אחר החטא נתן הקב"ה עצה ע"י התרומה להיות כי הנקודה אשר קיבלו בנ"י בקבלת התורה לעולם קבוע בהם. רק ההפרש כמ"ש במדרש ויקרא עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר בהם כל מלאכיו ע"ש. ולכן כתיב בני עליון כולכם. ואחר החטא אינם יכולין לעמוד בשלימות. לכן מלאכיו ולא כל מלאכיו. והיינו דכתב במדרש שאמר הקב"ה קיטון א' עשה לי שעל ידי המשהו שמברר כל אחד בעצמו להיות מובדל ומופרש לשמו ית'. בזה יוכל להרים כל הקומה:

במדרש לקח טוב נתתי כו'. חושב המעלות שבמקח הזה יש הכל כסף זהב שדות וכרמים כו' ובמקח הזה א"י מה לקח כו' וכי המוכר נמכר עמו ע"ש. שזה תכלית המקח של התורה לדבוק בו ית' ולכן תורתי אל תעזובו שאין סוף למדריגות הנמצאים בהתורה. ואחר שנמצא הכל בתורה זהב וכסף הוא בירור המדות וכל השלימות. אח"כ יבוא למדריגה עליונה שידע ויבין כי אינו יודע מה לקח כי תכלית הידיעה שנדע שא"א לידע. ואח"כ יבוא למדריגה עליונה שהמוכר נמכר עמו והוא תכלית התורה כנ"ל. ומי שהוגה בתורה לעולם צריך להכין עצמו להשיג מה שלא השיג שאין סוף למדריגות התורה. לכן בזר של ארון כתיב עליו. כמ"ש מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב אין טוב אלא תורה. כי בעל תורה כל התשוקה להתבטל למה שלמעלה ממנו. והוא כמ"ש בזוה"ק על פסוק החכם עיניו בראשו:

תרנ"ג

בענין המנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד כו'. כבר כתבתי במ"א כי הוא רומז לבחי' השבת שבו מתגלה אור התורה לכן יש בו קריאת התורה ומתפשט הארת התורה לכל ששת ימי המעשה. דיש ששה סדרים בתורה תורת ה' תמימה עדות ה' כו'. והם דרכים מיוחדים עפ"י התורה. וגוף המנורה הוא עצם התורה. והנה הי' כ"ב גביעים בכל קנה ג' ובמנורה ד'. נראה הרמז כי בכ"ב אותיות התורה ברא הקב"ה עולמו לכן יש בכל יום אותיות מיוחדים שהיום עומד עליהם. וג' אותיות הם בחי' שלשה אבות שבכח כל אחד מאיר אות מיוחד לכן יש ג' תפלות בכל יום. ובש"ק ד' תפלות בחי' מוסף השתתפות יוסף הצדיק עם האבות. ואיתא בזוה"ק. בזמר דשבת אל אדון. שיש בו כ"ב אתוון. וא"ת ב"ש ב' הראשונים והאחרונים הם שורש השבת. ויש בהם עצמם כ"ב תיבות. וממילא הח"י אותיות שבאמצע הם ג' אותיות לכל יום מששת ימי המעשה כמ"ש. והמשכיל בזוה"ק יבין ביותר:

תרנ"ד

ויקחו לי תרומה פרש"י לי לשמי. וקשה כי בודאי הנותן נדבה למשכן מה שייך שלא לשמו. ויובן הענין עפ"י המדרש שכתב הה"ד לקח טוב נתתי כו' יש בו כסף זהב כו'. דקשה ויקחו לי תרומה. ויתנו מיבעי לי' למימר. אבל באמת כל רצונו ית"ש הוא שע"י המשכן יוכלו בנ"י לקבל כל השפעת בני חיי ומזוני. הכל בכח הקדושה. וכל זה בכח התורה שכל העולם נברא בה כמ"ש חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן איש ישראל צריך ליקח הכל רק על ידי התורה ונקראת לקח טוב שיכולין ליקח בה הכל כסף וזהב שדות כו'. שהלא הכל נברא בכחה. ולכן אסור לאיש ישראל להנות מעוה"ז בלי ברכה. ושמעתי ממו"ז ז"ל כי מאה ברכות בכל יום רמז למאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. ובודאי הם מאה המשכות שיש לעולם בשורש העליון. וכשהאדם מכוון לקבל הכל לשמו ולכבודו ית' שהרי הכל לכבודו ברא. אז יכול להתדבק בשורש ולהעלות הכל לברכה עליונה וזהו רמז נטילת ידים כמ"ש שאו ידיכם קודש וברכו כו'. וזהו ויקחו לי לשמי תרומה כו' ודו"ק:

במדרש עלית למרום כו'. ע"ש שדורש ג' בחי' בתורה שבי לקיחה מתנה. ונראה שעל זה תקנו שלשה ברכות. לעסוק בדברי תורה הוא מה שיכולין למצוא ע"י יגיעה בתורה ונק' לקיחה. ויש בחי' מתנה וע"ז מבקשין והערב נא ומברכין המלמד תורה לעמו ישראל. במדת טובו וחסדו. ויש בחי' שבי הוא עיקר התורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי. ונתלבשה בתורה ערוכה שלפנינו. ועל זה מברכין אשר בחר בנו כו' ונתן לנו את תורתו דייקא. וזו התורה כביכול בשביה אצלינו כמ"ש במד' משפטים כי ימכור כו' בתו לאמה בת יחידה היתה לי ומכרתיה לכם שאין אתם מוציאים אותה אלא חבושה בארון. פי' כמ"ש חרות על הלוחות כמ"ש בזה בפ' יתרו ע"ש. וכתב באוה"ח פרשת עקב כי לוחות הראשונים לא היו צריכין ארון כי היו מחזיקים א"ע בנס ע"ש. אך אחר החטא הוצרכה להתלבש בארון. ובג' ארונות שהוא רמז למיני צמצומים שיש לתורה עד שיכולין להנות מאורה. וסיום הפסוק לא תצא כצאת העבדים כי התורה שהוריד אותה הקב"ה בשבילנו בוודאי הסוף שתעלה כל העוסקים בה להוציאם מאפילה לאורה. כי היא ירידה שצורך עלייה. וכמ"ש ארון נושא את נושאיו. וכמ"ש אף סוררים לשכון כו' שיכולה התורה לרחם ולקרב כל נדחי בני ישראל. וג' בחי' הנ"ל הם בחי' ג' אבות. מתנות באדם הם חסד לאברהם. ולקחת הוא בחי' יצחק. ובאמת נראה כי הם בחי' מ"ע ומל"ת. וכח כבישת היצר שלא לעבור על ל"ת הוא בחי' לקחת מה שאדם מניח הבלי עולם בשביל התורה. אבל מ"ע הוא מתנה וחסד שרצה הקב"ה לזכות את בני ישראל. ושבית שבי הוא תתן אמת ליעקב ונק' תורת אמת. לכן בעלמא דשיקרא התורה נק' שבי שהיא מהופכת מכל סדר עוה"ז. והיא משיבת נפש להעלות אותנו משקר לאמת. ובמדרש אני ישנה ולבי כו' קול דודי דופק. מרתיק עלי כו'. והענין הוא לומר שזה הרצון ונדיבות להשי"ת נמצא בכל איש ישראל. רק שצריכין להוציאו מכח אל הפועל. וקול דודי הוא קול התורה שבכח העסק בתורה יכולין להוציא המטמוניות שבלב מכח לפועל. וזה לקח טוב נתתי לכם שהתורה היא מאירה לאדם למצוא ההארות הגנוזים בו כמ"ש תורה אור. ושם תורה על המראה שיכול האדם להסתכל באור תורה. וכתיב מראהו כלבנו שכשזוכה אדם לקצת התגלות בתורה כמ"ש גל עיני ואביטה. אז לבו מתלבלב ועושה פירות וזהו קול דודי דופק:

תרנ"ה

במדרש ויקחו לי כו' תורה צוה לנו כו' ת"ח הפורש מן התורה כו' אינו בוש כו' לירושת אבותי אני חוזר כו' א"ת מורשה אלא מאורסה כו'. וכן עוד במדרש עלית למרום כו' אף סוררים לשכון. דהנה מקודם כתיב ויהי שם כו' מ' יום כו' אח"כ נסמך פרשת נדבת המשכן כי בזכות התורה זכו למשכן גם אחר החטא דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה. כי המצות הם לתקן בחי' נפש ברמ"ח ושס"ה. כי בנפש יש פגם ע"י החטא. אבל התורה היא בחי' הרוח שזוכין ע"י התורה למלבוש שהוא למעלה מנפש ושם אין החטא פוגם. ולכן כתיב תורת ה' תמימה שאין זה יכול להתקלקל. ולכן משיבת נפש שלעולם יכולין לתקן הנפש ע"י תשובה להתדבק ברוח שהוא למעלה מהנפש כנ"ל. והוא ציור פנימי של האדם. שזכו לזה בקבלת התורה. ומשה רבינו ע"ה זכה לזה הציור בשלימות כמ"ש עלה אלי ההרה כו' והיה שם. פי' בזוה"ק שנעשה שֵם ממש כענין שכ' קוב"ה ואורייתא וישראל אחד לכן הי' ארבעים יום שיעור יצירת הולד שקיבל צורה חדשה. ומרע"ה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ויש לכל איש ישראל חלק בזה המלבוש מכחו של משה. וז"ש "צוה "לנו "משה ר"ת צל"ם. אך שצריכין לתקן עצמו לזכות להתדבק בזה המלבוש בכח התורה. וז"ש שחורה אני ונאוה כשחוזרין להתלבש בלבוש רוח טהרה כנ"ל. ולכן איתא ונאוה אני בשבת כי בשבת מחזיר משה רע"ה לבנ"י הכתרים. וז"ש במדרש משכר הסרסור נתודע שכר התורה. דכ' ומשה לא ידע כי קרן אור כו'. הוא זה החלוקא דרבנן שנשתנה פניו של משה בהר. והוריש מזה לכל בנ"י. לכן כתיב ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. שיכולין כל בני ישראל לאחוז בזה הציור. ולכן כתיב לא תירא כו' משלג. מדינה של גיהנם ומסט"א. כי כל ביתה לבוש שנים. דרשו חז"ל שנים. שהוא ב' המלבושים שיש לאיש ישראל מלבוש עליון שאין החטא פוגם בו. לכן אע"פ שנעשין כאהלי קדר יכולין להתכבס להיות כיריעות שלמה כפרש"י שם:

עוד במדרש אני ישנה. ולבי זה הקב"ה דכתיב צור לבבי וחלקי ער לגאליני. קול דודי מרתיק עלי כו'. פירוש כי הקב"ה כשאמר לבנ"י אנכי ה' אלקיך נחקק זה האלהות בלבם של בני ישראל ונק' צור לבבי. כדכתיב אין צור כאלקינו דרשו חז"ל אין צייר שצר צורה תוך צורה. ולכן זו הרשימה לעולם דופק בלב איש ישראל. ולכן אפילו אחר החטא הי' בלבם זו התשוקה לשוב להתקרב אליו יתברך. ובכח זה השרה שכינתו ית' במשכן כדכ' אשר ידבנו לבו ונתן להם עצה להוציא מכח אל הפועל זו התשוקה. וכן הוא בלב כל איש ישראל כדכתיב קרוב אליך הדבר כו' בפיך ובלבבך שהתורה ניתנה בכתב ובע"פ כמ"ש ואשים דברי בפיך. ובלב היה החקיקה בנתינת הלוחות. ז"ש ויקחו לי תרומה שזו הנקודה החקוקה בלב צריכין להרימה ולהוציאה מכח אל הפועל. ויש בזה ב' מדריגות דכתיב מאת כו' ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזה הוא לנדיבים שבישראל. בחי' עשה רצונו כרצונך כו'. ואח"כ כתיב וזאת התרומה סתם כו' זהב וכסף שאותן שא"י לפתוח הנדיבות. יש בחי' בטל רצונך. שהגם שרצונות אחרים מהבלי עולם הזה מסתירין זה הרצון הגנוז בלב. מ"מ על ידי ביטול כל הרצונות בנדבה זו. מתבטלין כל המסכים המבדילין ויכולין להתקרב לרצון האמת:

עוד למדרש הנ"ל יש לך מקח שב"א אינם יודעין מה לקח. רק משכר הסרסור נתוודע כו' ומשה לא ידע כו'. הגם כי הלוקח בוודאי יודע המקח. אבל התורה סתים וגליא כדאיתא בזוה"ק קוב"ה וכן התורה וכן ישראל יש להם בחי' סתים וגליא. עיקר התורה שלמעלה לנשמתן של ישראל. ובני אדם בעוה"ז א"י לידע זה שמכסה הגוף מעכב. ולכן מרע"ה איש אלקים מחצה איש מחצה אלקים זכה לראות. וכ"כ מה רב טובך אשר צפנת חלק הגנוז. פעלת לחוסים חלק הנגלה. ובשבת קודש מתנה מבית גנזי יש הארה מחלק הנסתר. ולכן יש בו נשמה יתירה. ולכן כל מעשיו כפולים כמ"ש חז"ל זכור ושמור. לחם משנה. מזמור שיר. רמוז לב' בחי' הנ"ל:

תרנ"ח

במדרש תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב התורה ירושה לעולם לישראל. ת"ח הפורש מן התורה כו' אינו בוש לחזור כו'. הרמז על בני ישראל אחר החטא שנשאר התורה במשה רע"ה. כמ"ש ז"ל שמרע"ה זכה ונטל כל הכתרים ע"ש. מ"מ בכל עת שמתאספין בנ"י ונעשין אגודה אחת מחזיר להם מרע"ה התורה בירושה. ולכן איתא כי בשבת קודש מחזיר מרע"ה הכתרים לישראל. דמתאחדין בשבת ברזא דאחד. והנה שבת הוא מעין עוה"ב. ולעתיד עתיד מרע"ה להחזירם לנו כמ"ש בגמ' ושמחת עולם על ראשם. שמחה שמעולם על ראשם. ושבת שהוא מעין עוה"ב זוכין ג"כ לשמחה זו. ולכן דרשו חז"ל וביום שמחתכם על השבת. כי יש בו מעין שמחת עולם הנ"ל. וכמו כן בכל כנסי' שהיא לש"ש דסופה להתקיים. הפי' שיש בה חלק לעתיד לבוא. דאיתא כל מקום שנאמר לי הוא בעוה"ז ולעוה"ב. ופי' לי לשמי שלפי שהוא לשם שמים יש בו מעין עוה"ב ולכן מורשה קהלת יעקב כנ"ל:

ויקחו לי תרומה מאת כל איש. הפי' שכל אחד יקבל מכל הפרטים. ואז נעשין אחת כמ"ש ג"כ במלאכי השרת ומקבלין זה מזה ונותנין רשות זה לזה. ובמד' שתמה משה רע"ה שיוכלו בנ"י לעשות המשכן. והשיב לו הקב"ה אפילו אחד יכול לעשותו. דכתיב מאת כל איש. יתכן לפרש על משה רע"ה שנקרא איש דכתיב והאיש משה. ונקרא כל איש שכולל כל בני ישראל. ובכח משה רע"ה נעשה המשכן כמ"ש במד' עלית למרום כו' אף סוררים לשכון כו':

תר"ס

במדרש תנחומא לקח טוב משל שני סוחרים לזה מטכסא ולזה פלפלין כו' החליפו מה שביד זה אינו ביד זה. ובת"ח זה שונה סדר זרעים וזה סדר מועד השנו זה לזה ביד כ"א ב' סדרים כו'. הענין הוא כי יש לכל איש ישראל חלק מיוחד בתורה והתורה מחברת נפשות בנ"י. כמ"ש תמימה משיבת נפש. ונעשין אחדות א' בכח התורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ומקבלין זה מזה הדעת המיוחד לכל א'. וכ' ה' עוז לעמו יתן ובזה יברך את עמו בשלום. שמו של הקב"ה שלום. מלך שהשלום שלו. ועושה שלום במרומיו. וכמו כן התורה שמותיו של הקב"ה. ולכן ע"י התורה זוכין לשלום. וכ"כ לכולם בשם יקרא לפי ששמו יתב' כולל כל צבא מעלה. לכן מתחברין ע"י השם. כמו כן נפשות בני ישראל מתחברין על ידי התורה. וכמו כן בנדבת המשכן שהיה נעשה ע"י נדבת כל איש ונתחברו ע"י המשכן להיות אחד. ואז זכו להשראת השכינה. ובאמת צריך להיות האחדות במעשה דיבור ומחשבה ובמשכן ובמקדש נתאחדו במעשה. ובתורה בדיבור. ובהקב"ה במחשבה. כמ"ש שבעים נפש בלשון יחיד. לפי שעובדין לאל אחד. זה בחי' הרצון ותשוקה שבלב. שפונים כולם אליו ית"ש. ובזה נעשין גוי אחד:

במדרש אני ישנה ולבי ער כו'. שזכו אחר החטא להשראת השכינה בכח החקיקה שבלב. שקיבלו בקבלת התורה. דאיתא לב מתנה זו התורה שהיא מתנה בלבו של אדם. וז"ש במד' תנחומא שנק' לקח טוב כי כל סחורה צריכה שמירה שלא תאבד. והתורה נשמרת בלבו של אדם. וע"ז אמרו עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וז"ש אני ישנ"ה רומז לשס"ה גידין. כי האברים והגידים הם התפשטות החיות שבאדם. וכן ברוחניות המצות מול האברים והגידים. וע"י ביטול המצות אני ישנה שנסתמין הגידין והמשכת הדם מהלב דרך הגידים. אבל התורה שהיא חקוקה בלב. לעולם ער בכח קול דודי דופק שהוא התורה והקול ששמענו בהר סיני. והלא דברים ק"ו בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כו'. לפי ששם קיבלו התורה. מכש"כ שזה הקול מתעורר בנפש איש ישראל שכולם שמעו הקול. והי' מיוחד להם. וע"ז כ' אשר אנכי מצוך היום בכל יום. ולכן גם אחר החטא אותה הרשימה לא שקטה. ודופק בלבם. עד שחזרו בתשובה. וזכו לבנין המשכן:

תרס"א

במדרש לקח טוב נתתי כו' תורתי אל תעזובו אל תעזובו את המקח כו'. בכ"מ שתלך קיטון א' עשה לי כו'. הענין הוא דמקודם כ' ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. שמרע"ה נעשה כולו תורה. אך איתא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן רק כמדת ר' ישמעאל הנהג בהם מנהג דרך ארץ היינו כמ"ש בכל דרכיך דעהו. ובזוה"ק ודברת בם בשבתך כו'. להיות מנהיג כל המעשים עפ"י התורה. וכן הי' בכלל ישראל כי לא היו יכולין להימשך אחר מדריגת מרע"ה. רק עכ"פ אל תעזובו כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה. וקיטון א' עשה לי להיות עכ"פ איזה הארה מן התורה בכל המעשים. שלא להיות נפרש מן התורה. ואז יש לכל ישראל דביקות במדריגת מרע"ה. והכתוב מדמי להדדי דכתיב ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך. פי' הגם שהמשכן הוא מדריגה שלמטה ממדריגת מראות משה בהר. אעפ"כ ושכנתי כו' ככל אשר אני מראה אותך. וב' מדריגות אלו הם בחי' השבת וימי המעשה. שבת יעשה כולו תורה. ומתגלה מדריגת מרע"ה. ובימי המעשה קיטון אחד עשה לי כנ"ל:

תרס"ב

במדרש לקח טוב נתתי כו' דכ' אשר ידבנו לבו. פרש"י נדבה לשון רצון טוב. ומהיכן נמצא זה הרצון הטוב באיש ישראל בכח התורה שנק' לקח טוב. כמ"ש תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי הנפש יש בה השתוקקות נפלא אל מי שבראה. אבל הרצונות הגשמיים מכסים זה הרצון הפנימי של הנפש ובנ"י בכח התורה זוכין למצוא זה הרצון האמת הגנוז בנפש. ולכן נק' בת נדיב. וז"ש לקח טוב נתתי לכם דייקא. כמ"ש ובחרת בחיים פרש"י שם כאדם שאומר לבנו זה חלק יפה. בחר לך. אתה תומיך גורלי ע"ש פ' נצבים. והוא כנ"ל שבנ"י יש להם כח לבחור בטוב ע"י התורה שנק' חמדה גנוזה. וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה הנדיבות שהוא ממדת טובו של הקב"ה שהוא הטוב והמטיב. וגנזו לצדיקים. במה גנזו בזה עצמו. שמסובב על הרצון הזה רצונות של הגוף שהם מסתירין זה הרצון הפנימי. ובאמת השכל נותן שזה הרצון מן הנפש הוא הרבה מאוד מכל הרצונות הגוף. שבאו ע"י הד' יסודות שהגוף נברא מהם. לכן יש בו תשוקה לכל הטבעיים הנמשכים ג"כ מהד' יסודות. מכש"כ הנפש בעצמה כשמתעורר הרצון שבה מתעלה על כל אלה הרצונות. שהם רק כדמיון בעלמא לגבי רצון הנפש. וז"ש במד' יש בה כסף זהב כרמים שדות. פי' שרצונות הגשמיים הם בדברים פרטים. אבל רצון הנפש הוא כולל הכל. והנה גם בש"ק מתעורר זה הרצון. ולכן אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וזהו הארת הנפש ונשמה יתירה שבשבת. ועיקר זוכין לזה הרצון בכח התורה. והרי אמרו במדרש שאמר הקדוש ברוך הוא מכרתי לכם התורה הריני נמכר עמה. ומה הקב"ה נמכר ע"י התורה. מכש"כ שבכח התורה ליקח את האדם לקרבו לשמים. כי זה הוא ברית והתקשרות מן התחתונים לעליונים. ולכן נק' ספר הברית ולוחות העדות. וכדאיתא במדרש מקודם היו עליונים למעלה ותחתונים למטה וכשניתנה תורה וירד ה' על הר סיני ומשה עלה כו':

תרס"ג

ויקחו לי כו'. איתא במדרש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם. א"כ זה הנדיבות נמצא לעולם בישראל. ויכולין תמיד להרים זאת התרומה. שזה הרצון והתשוקה בלבות בנ"י שנטע הקב"ה בנו בקבלת התורה. ונק' מטבע של אש כמ"ש כה דברי כאש. וז"ש אהבתי אתכם כו' ואוהב את יעקב. ואוהב פועל יוצא שנטע ביעקב להיות אהבת ה' קבוע בלבם. כמ"ש אוהבם נדבה. נדבה הרי זו. שנטע בהם האהבה שאינה משתנית לעולם. ועלי' נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות. ובמד' אני ישנה ולבי ער. ישנה ממעשה העגל. אך אמרו במד' דשיר השירים ניתן לשבחן של ישראל. ולכן יש לפרש ישנה ממעשה העוה"ז והטבע. כי ישנ"ה גי' שס"ה. ושס"ה ל"ת ניתנו לישראל שעי"ז לא יתקשרו במעשה גשמיות. ונגד שס"ה ימים בשנה שהוא בחי' הזמן והטבע. ולבי ע"ר גי' רמ"ח וכ"ב אותיות התורה. שמצות עשה רמ"ח ניתן לישראל שעי"ז יזכרו בתורת ה' ואהבתו. ושניהם בחי' זכור ושמור. וא"כ פי' ישנה ממעשה העגל לשכוח מעשה העגל כמ"ש אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך בחי' עשרת הדיברות שיהיו חקוקין ונזכרין בלב איש ישראל לעולם. זה ולבי ער. רק שצריך אדם להוציא זה הנדיבות הלב מכח אל הפועל. כמ"ש ידבנו לבו שהלב ימשוך כל האדם אל זה הנדיבות:

במדרש לקח טוב נתתי כו' מקח שא"י מה לקח משכר הסרסור נתוודע כו'. מרע"ה הוא הדעת של בנ"י והוא נותן דעת לכל ישראל ומשה רבינו עצמו נק' לקח טוב. שהוא הי' כלי לקבל את התורה מסיני וכמ"ש במ"א תורה צוה כו' משה מורשה. שהתורה ירושה. ומשה רבינו ירושה. לישראל. לכן כ' בי' כי טוב הוא אין טוב אלא תורה. ובמשנה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. ולזה הדעת זכה מרע"ה שהי' מ' יום ומ' לילה בהר. ואיתא מש"ה רבינ"ו גי' תרי"ג. פי' על ידי שניתן התורה באמצעיות הסרסור. נתפשטה התורה ברמ"ח ושס"ה בציור אדם. עי"ז היא מורשה לעולם לישראל. ובמד' לקחת מתנות שניתנה בלקיחה ומתנה ונק' שבי. והענין כי מרע"ה קיבלה בלקיחה. לקח טוב. שהרי נתענה מ' יום ומ' לילה ואח"כ ניתנה לו במתנה לזכות גם בנ"י שאין זוכין ע"י מעשיהם רק במתנה כמ"ש במ"א. אך לאנשים חטאים הגם דאיתא אין עבירה מכבה תורה. אבל התורה שבו. בוודאי היא בשביה. עד שמתקן מעשיו בתשובה ע"י אור תורה שבו כמ"ש משיבת נפש:

וכתיב יודיע דרכיו למשה. הוא עצם התורה שנק' דרך. לבני ישראל עלילותיו בחי' נר מצוה שהוא בעשי'. כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. שצמצם אור התורה במצות מעשיות. למען צדקו. ולזה הי' חלק למרע"ה כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וז"ש יעשו לי מקדש כו' ככל אשר כו' מראה אותך. שהם יעשו בעשי' מה שנראה למרע"ה בעין. שהוא הי' כולו תורה. לכן סמך הכתוב ויהי משה בהר כו'. ואח"כ לבנ"י ויקחו לי תרומה שיהי' להם קצת חלק בתורה על ידי העשיה למטה:

תרס"ד

ויקחו לי תרומה. אין קיחה אלא תורה כמ"ש לקח טוב נתתי. כמו שהקב"ה נתן לנו תורה מן השמים. כן צריכין בנ"י לחדש דברי תורה. וזהו תורה שבע"פ שחידשו חכמי ישראל. וכל דבריהם כתובים בשמים. כדאיתא בזו"ח שיר השירים מילי כתובין למטה ומילך חקוקין לעילא. וכ"כ בגמ' הקב"ה אומר מאיר בני אומר כו'. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה. עמי בשותפות. הגם כי הכל מן התורה שבכתב נדרש. אבל רצונו ית"ש שיחדשו בנ"י הדברים. וע"ז כתיב בכל פרשה וידבר ה' לאמר. שבנ"י יאמרו פי' הדברים. וע"ז כתיב תנו עוז לאלקים אין עוז אלא תורה. זהו ויקחו לי. כמ"ש תן לו משלו שאתה ושלך שלו. וע"ז כתיב ה' עוזי ומעוזי. התורה שלו והתורה שלנו הכל משלו. וכל אלה הבנינים המשכן וביהמ"ק. הכל הוא מכח אותיות התורה. כמ"ש חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כמו שברא העולם בכ"ב אותיות. כן צוה לבנ"י שיעשו בנינים באותיות התורה למעלה ולמטה כמ"ש שם בזוהר לנטוע שמים וליסוד ארץ:

במדרש יש לך מקח שיש בו שדות כרמים כסף זהב כו'. פי' כמו שנבראו כל מעשה בראשית על ידי התורה. א"כ יכולין למצוא דברי תורה בכל מקום ובכל מעשה. לכן תורתי אל תעזובו. פי' בכל המעשים יהיה לאדם חלק בתורה על ידם. כמ"ש קיטון אחד עשה לי. בכל הדברים יהי' חלק וראשית לה'. והגם כי לנו שנטבעין בגשמיות נקרא זה חלק ותרומה לגבוה. אבל באמת נהפוך הוא. כי זה החלק וניצוץ הקדוש שבכל המעשים. הוא העיקר והמחי' כל המעשים. וז"ש חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. פי' בכל הדברים הי' התורה העיקר אצלם. והמלאכה והמעשה הטפל כמו שהוא באמת. ולנו הפשוטים צריכין עכ"פ לראות ליתן תרומה וחלק לה' בכל המעשים כנ"ל: