שפת אמת/ראש השנה

<< · שפת אמת · ראש השנה · >>

ראש השנה

תרל"ב

ב"ה עירבובי דברים הסימנים בליל ר"ה כרתי רוביא. כי בר"ה אין מבקשין על עניני עוה"ז. כמ"ש בזוה"ק ותיקונים. רק לבקש על מ"ש תן פחדך ותמלוך כו'. וי"ל דלכך מרמזין על צורכי עוה"ז שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת. ובאופן זה שיהי' רק לסימן ולרמז רשאין לבקש שכן רצונו ית' שע"ז נבראו. ובר"ה שנותן השי"ת חיות חדש לכל הנבראים על כל השנה צריך כל אחד להיות מוכן לקבל החיים רק לעבודתו יתברך שמו בלבד וכפי רצונו כן נותנים לכ"א:

ראש השנה פי' קודם התחלקות השפע להיות נשתנה. כי כשבא חיות השי"ת לעוה"ז תחת הזמן והטבע משתנה מרוחניות לגשמיות. ור"ה הוא המקור וההתחלה קודם ההשתנות כי במקורו הוא בלי ציור גשמיי:

במדרש לעולם ה' דברך נצב בשמים. כמ"ש בשם הבעש"ט כי מאמר יהי רקיע מחיה כל רגע הרקיע וכן כל מאמרי הש"ת חיים וקיימים. ונמצא שורש כל דבר וקיומו הוא המקור והנקודה שנמשכת מן מאמר השי"ת. וזהו התקיעות שהוא קול בלי דיבור. שדיבור הוא התחלקות הקול לתנועות נפרדים ושונים. אבל הקול אחד מיוחד דבוק במקורו והיום בר"ה החיות דבוק בשורשו כנ"ל קודם התחלקות והשתנות. ורוצין לדבוק עצמן בפנימיות החיות כנ"ל. [עיין בסידור הרב ז"ל]:

במדרש כי הקב"ה הראה ליעקב הסולם ולא רצה לעלות וגרם גלות לבניו כו' ע"ש פ' אמור. כי כל אומה יש לה מקום מיוחד ויכולה לעלות כפי שיעורה. אבל בנ"י בחר יעקב אבינו להיות עליותינו עפ"י מעשינו. וממילא אין לזה שיעור ותכלית. ומ"מ גם זה אמת כי לא נגרעו עי"ז ויכולין לצעוק להשי"ת להושיעם כפי שורשם אף כי לא יוכלו להשיג במעשיהם לפעמים. וזהו ענין התקיעות שצועקין בלי טעם רק לדבק בחלקינו קול קול יעקב כנ"ל:

עשי"ת נגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות. וכל יום מאיר מאמר ודיבור אחד. וההפרש כענין במקום שבע"ת עומדין [כו']. שהתחדשות חיי השנה עתה בחילא סגי יותר מבשעת הבריאה כנ"ל:

תרל"ג

לשמוע קול שופר עיקר המצוה השמיעה כמ"ש ברא"ש וטור. וי"ל ע"פ המדרש קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע כו'. כי הקול לא קלקלו שהוא מקום גבוה יותר וקיים לישראל לעולם כמ"ש הקול קול יעקב. וכ' עושי דברו לשמוע כו'. ולזאת עכשיו מצפין ע"י שמיעת הקול לבוא למעשה שהוא הדיבור כמ"ש עושי דברו כו':

עשי"ת נגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות. וכ"כ במ"א בשם מו"ז ז"ל שג' ענינים אלו עשרה מאמרות ועשר מכות ונסים במצרים ועשרת הדברות הכל אחד. ונראה שזה מלכיות זכרונות שופרות. וזהו עצמו תקיעה ש"ת תקיעה. ופי' הדברים שבריאת העולם הי' לקבל מלכות שמים שהכל לכבודו ברא. ויש להשי"ת כיבוד מכלל הקריאה מכולם. אבל בנ"י נבררו להיות במצרים בהסתרות. וע"י צעקה חזרו להתדבק בהשי"ת. וקבלת מלכות שמים שאחר הגלות הוא באופן הראוי. כמו שהי' בקבלת התורה פנים בפנים כמ"ש אתה נגלת כו' והוא התגלות חיות הפנימיות בבירור גמור לבד האמונה כנ"ל. וזה מלכיות כלל הבריאה כנ"ל. וזה תקיעה להתדבק בשורש עליון. ואח"כ זכרונות שצריכין להיות נזכר בעת צרה ע"י הצעקה ולחזור להתדבק ביותר שאת וזהו שופרות ותקיעה אחרונה כנ"ל. [ועיין בספר מאמר האחדות להחסיד ר"י יעב"ץ ז"ל שכ' מעין אלו הג' בחי' שכתבנו ע"ש]. והוא נגד ג' אבות שאברהם אע"ה הי' בחי' ראשונה שהקנה להקב"ה שמים וארץ כמ"ש שקראך אדון תחלה. ויצחק אע"ה העקיד עצמו להקב"ה והוא ביטול עצמותו. וזה העצה בכל גלות והסתר לצעוק להשי"ת לחזור אליו אף שאינו יודע האיך. וכ"כ במד' שאברהם אע"ה ביקש מהקב"ה כמו ששתק בעקידה ולא השיב מאומה כן ישתוק לנו השי"ת ע"ש. והוא התרועה אף שנסתבכין בעונות ובלבול הדעת. עכ"ז צריכין לצעוק להשי"ת בבחי' ביטול כנ"ל. ויעקב אבינו הוא שלימות הראוי התגלות האמת כנ"ל:

תרל"ד

ב"ה בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כי עיקר חשכות הטבע הוא הזמן וכיון שבר"ה נשתנה זמן חדש ניטל הסתרות זמן העבר. ונמשך חיות לזמן החדש ממקום שלמעלה מהטבע והזמן. ואח"כ נעשה הסתר אחר משנה הבאה. והרד"ק פירש טעם תקיעת שופר לסימן חירות כמו יובל ע"ש:

בראש השנה מבקשין על כלל העולם תן פחדך כו' כל הברואים כו' ובגמ' איתא כדי שתמליכונו עליכם. הפי' כי העבד הנאמן צריך לבקש מלכות האדון על כל. רק ע"י שמבקש זה בכל לבו ממילא מתפשט המלכות עליו מקודם. ומלכיות שאומרים לפניו הוא להמליכו על כל ברואיו ועי"ז זוכין להמליכו עלינו מקודם. ומקוב"ה אית לן למילף שברא כל הבריאה עבור ישראל כמ"ש בשביל כו' ראשית. א"כ אם בנ"י לא ישתתפו בר"ה לכל הברואים לא יהי' להם קיום בעולם. ולכן צריכין לבקש בר"ה על כל הבריאה להסכים לרצון השי"ת:

בכסה ליום חגינו שהקב"ה נתן לנו יום הדין לחג כי הוא בין המועדות אף כי יום משפט הוא והוא מחסדו הגדול אשר עלינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי בכל מועד וחג יש הארה יתירה לכל איש ישראל כמ"ש אאמו"ז ז"ל שנק' יום טוב על שם אור הגנוז שמאיר בכל יו"ט. ויש לבנ"י הארה מטוב הגנוז כמ"ש ועמך כולם צדיקים וכתיב אור זרוע לצדיק. כי יש בכל איש ישראל נקודה טמונה בלב שיש לנקודה זו דביקות בהשי"ת ממש כדכתיב בנים אתם. אך נקודה זו צריכה להיות נסתר באדם שלא יהי' קטרוג עליו שלא יהי' ניכר על פניו היתרון שיש לו על כל הנבראים. אבל צריך לידע בפנימיותו כי חלק ה' עמו כדאיתא חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים. וכפי מה שהאדם שומר נקודה זו הפנימיות זוכה להתדבק בהשי"ת ועל זה נאמר בכסה ליום חגינו. וע"ז איתא בר"ה יצא יוסף מבית האסורים והבן כל זה. [ולהוסיף ביאור כי ראש השנה הוא יום הדין ולבנ"י הוא חג כי בטוחים בנ"י שנכתבים בספרן של צדיקים כדכתיב ועמך כולם צדיקים. אך יש קטרוג על זה וכפי מה שאדם שומר הפנימיות שלו יש הגנה והקב"ה סוכך עליו. ועפ"י זה מובן דברי הגמ' אמרו מלאכי השרת מפני מה אין בנ"י אומרים הלל כו']:

תרל"ה

בכסה ליום חגינו כי ר"ה בין המועדות כי לבנ"י הוא שמחה שלטובתינו נתן השי"ת ימי תשובה ומשפט בכל ר"ה להתנקות בעוה"ז מכל חטא. ואמת שבנ"י בטוחין שיצאו זכאין וגמר השמחה הוא ניכר בסוכות. וזהו בכסה ליום חגינו. כי בר"ה יש קטרוג על זה שבנ"י מובטחין יותר ובזה מובן הגמ' למה אין אומרים הלל בר"ה כו' והבן:

ויירש זרעך כו' שער אויביו פי' שכל השפע לאומות ע"י ישראל. וכל השערים שבא מהם שפע לכל ע' אומות הם נפתחים לבנ"י. וז"ש יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כו':

תרל"ו

ב"ה מר"ה כתבנו לחיים. כי בכל איש ישראל יש נקודה קדושה בלבו והוא נשמת חיים שנאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. אך בכל השנה שמסגלין עונות כל שהחומר גובר ומכסה הנקודה הנ"ל. צריך האדם לבקש רחמים מהקב"ה לחדש זאת הרשימה בלבו בר"ה וע"ז מבקשין כתבנו לחיים. והוא שנאמר חרות על הלוחות שדרשו חז"ל חירות ממלאך המות ויצה"ר. כי בקבלת התורה היו בנ"י מוכנים שלא יהי' נמחק הכתיבה לעולם רק ע"י חטא נתקלקל אח"כ וצריכין לחדש החיים בכל שנה. והחתימה היא להיות זאת הנקודה חתומה שלא להתפשט החיות בכ"מ כמ"ש גן נעול כו' מעין חתום:

בגמ' אמרו מה"ש לפני הקב"ה מפני מה אין בנ"י אומרים לפניך שירה בר"ה כו' ע"ש. נראה שצריך האדם להיות מוכן לומר ההלל בר"ה כי הוא בכלל המועדות רק שהוא נסתר כמ"ש בכסה ליום חגינו וכמ"ש במ"א. ולכן אמרו מה"ש כו' אבל בנ"י חוזרין מזה השכל ע"י שספרי חיים ומתים פתוחין כו' והוא בחי' רצוא ושוב שיש לבנ"י מדרגה זו למעלה ממה"ש והוא כמ"ש במקום שבע"ת עומדין כו'. וכן ג"כ בקריעת י"ס ולא קרב זה אל זה דרשו חז"ל שביקשו לומר שירה ואמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים כו'. וכן בר"ה אף שצריכין בנ"י לומר שירה. מ"מ [*אין אומרים] כיון שהוא בדרך הדין והחג בכסה והלל הוא בחי' התגלות השמחה כנ"ל:

בשעה שבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. וצריך להיות עיקר המכוון כדי שישב המלך על כסא רחמים. כי אין טוב שיגרמו בני אדם שיהי' המלך במדת הדין ע"י. לכן מבקשין בתקיעותינו שיהי' המלך במדת הרחמים וכשעושין זה באמת. הקב"ה מתמלא רחמים עלינו:

במדרש ואתה אל תירא עבדי יעקב שהראה הקב"ה הסולם ליעקב אע"ה ולא ביקש לעלות כו' לא האמין ולא עלה כו'. כי בוודאי בחי' יעקב הוא למעלה מהנהגת הטבע שהוא ענין הסולם ומדריגת הד' מלכיות והע' אומות. כי הי' רצונו של אבינו יעקב להיות מתוקנים בלי חטא כמו שהי' במתן תורה חירות כו'. ולא היו צריכין למדריגות הנ"ל. אבל עכשיו בגלות אנו קיימים בזכות אברהם ויצחק כמ"ש ועקידת יצחק לזרעו תזכור. ובגמ' כי אתה אבינו על יצחק כו'. כי ע"י העקידה נמשך מדריגת הסולם והנהגות העולם ע"פ הדין והטבע כי העולם בדין נברא נמשך גם הנהגה זו לישראל. וכמ"ש במ"א פי' הכתוב וירש זרעך את שער אויביו הוא הבטחה שכל הפתחים והשערים שיש לכל האומות הכל בא ע"י בנ"י שהם קודמין גם בשערים אלו כנ"ל. וז"ש ולא חשכת את בנך כו' כי יצחק הוא בחי' החושך והדין וע"י העקידה נמשך ג"ז לבני ישראל ומצד זה בא שיכולין להפך מדה"ד לרחמים להיות הקב"ה עומד מכסא הדין ולישב על כסא רחמים:

תרל"ז

בענין קול שופר י"ל ע"פ מ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בפ' בשלח ע"ד המד' יעקב מתגאה בירושתו כו' שע"י הקול מעורר כח שורשו שלמעלה מהקול ושואלין אח"כ מה תצעק כו' ועכ"ז בא הכל ע"י הקול כו' ע"ש דפח"ח. וכן איתא ג"כ שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם. ולכן הקול בלי דיבור כדי לרמוז שאין הסמיכה על הקול רק לעורר השורש שלמעלה מהקול ע"י שהקול יש בו מעין שופרי' דלמעלה. וזה קול שופר כי כל מיני תפארת הכל מעולם העליון כי בעוה"ז אין נמצא תפארת כלום ולכן עוה"ב נק' נועם ה'. והנה עיקר השופר הוא לעורר ולתקן המדרגה הראשונה שהי' קודם חטא הראשון ושהי' עומד להיתקן במתן תורה אך ע"י החטא בעגל נאמר כאדם תמותון ולכן צריכין לבקש לחזור למעלה הראשונה:

תקעו בחודש שופר כו'. פי' שבני ישראל צריכין לראות בכל מיני התחדשות לקשר ההשפעות במקור עליון דהוא שופרא דכולא. וז"ש איזה חג שהחודש מתכסה בו כו' פירוש שכל המועדות הם התגלות הארה עליונה מקראי קודש. והחג הזה בכסה פי' שבנ"י מקשרין ההתחדשות בעלמא דאתכסיא. וזהו תקיעה לתקוע הכל בשורש העליון המכוסה ואח"כ תרועה. ותקיעה פשוטה לפני' ואחרי' כו' פי' ע"י שבנ"י מקשרין השפעה החדשה בשורשה עי"ז יכולין לתקן גם מה שכבר נתקלקל לחזור לדבקה בשורש התשובה:

במדרש פ' העקידה נתת ליראיך נס להתנוסס שלא יאמרו מי שהוא רוצה הוא מרים כו' מגביה כו' אומרים להם כלום יכולים אתם לעשות כמו שעשה אברהם כו'. וקשה וודאי הקב"ה שהכל שלו מי שרוצה הוא מרים ולמה לא. אך פי' הדברים שלא יאמרו כי בנ"י הם רחוקים מאלה הנסים שהקב"ה עושה עמהם ורק שכך הוא רצון עליון. לכן נאמר נתת כו' נס להתנוסס פי' שיקבלו בחי' הנסים בעצמותן כלומר שהן מוכנים אל הנס (שהוא) [*שהן] עושין דברים היפוך הטבע. כי באמת כל נסיון הוא נס הנעשה ע"י האדם שהוא אות על זה האדם שיש בו התדבקות בשורש עליון למעלה מהטבע לכן בני ישראל מוכנים אל הנסים. והרי אנו מבקשין כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו כו' כן יכבשו רחמיך כו' והרי זה בקשה לעשות עמנו חסד לפנים משורת הדין. ואעפ"כ אנו באין בטענה כי גם ע"ז יש משפט מדה במדה מי שזוכה לעשות עמו לפנים משוה"ד. וזהו עיקר הבדל בנ"י שגם החסדים והנסים שנעשה עמהם הכל ע"י הכנת מעשיהם. וז"ש במד' שהראה הקב"ה ליעקב הסולם ואמר אף עתה עלה ולא רצה לעלות כו' לכן הוצרך להיות הגלות. והוא כנ"ל שכל האומות כפי מה שמוכן להם ניתן להם. אבל בנ"י מדריגתן לעורר בכח מעשיהם ממה שלמעלה מהטבע כנ"ל:

תרל"ח

ב"ה ר"ה בקיצור במדרש לעולם ה' דברך נצב בשמים כו'. כי לכל הדברים יש שורש למעלה וכפי התדבקות הכל בשורש נמשך חיות חדש. וזהו בחי' תקיעת שופר כי בשורש יש התפארות לכל הדברים כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו'. והנה בחג השבועות הוא בחי' עץ החיים. אמנם ר"ה בחי' תיקון עץ הדעת טו"ר והוא בחי' המשפט והדין. ולכן תשרי מאזנים שיש שם ב' הבחי' ימין ושמאל. ותקיעות שופר לעורר התדבקות הראשון שהי' קודם החטא כמ"ש בגמ' משור פר משופר כו'. ולכן כתב בזוה"ק כי מי ששומר ספירת העומר וחג השבועות כראוי א"צ לבוא במשפט בר"ה ע"ש בפ' תצוה. כתבנו בספר החיים היא החיים הברור בלי תערובות:

ענין מלכיות זכרונות שופרות שתמליכוני עליכם יעלה זכרוניכם לפני בשופר. הוא לקבל כל אחד מישראל על עצמו בר"ה עול מלכות שמים. והיא למסור נפשו בג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. והם בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. קבלת עול מלכות הוא נגד ע"ז וזכרונות נגד ג"ע ושופרות נגד שפיכות דמים כי בצלם אלקים עשה [את] האדם. ובכל לבבך הוא ג"כ עבודה שבלב כי בע"ז עונשין גם על המחשבה כמ"ש תפוש את בני ישראל בלבם. ואמת כי ענין ע"ז אין לו שיעור וכפי עבודה שבלב אדם כך נקרא אצלו עבודה זרה דבר שזרה לו כו'. ובכל נפשך הוא הרגשת הנפש והוא בחי' זכרונות ג"ע כידוע. ובכל מאודך הוא תיקון כ"ד שחוץ מאדם והוא קנאת איש מרעהו. וכפי מה שמוסרין כל מאודו בעבור ה' על ידי זה נכנס בכלל ישראל וניצול משפיכות דמים ואביזרייהו. והוא עיקר התפארת ישראל אשר בך אתפאר:

תרל"ט

ב"ה מר"ה בראש השנה צריך כל אחד לקבל מלכות שמים על כל השנה כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו' וע"ז היום נאמר אשר אנכי מצוך היום. ובכל יום צריך להיות כחדשים והיום הוא חדש באמת. וע"ז נאמר היום אם בקולי תשמעו שהוא מצות שמיעת קול שופר. וכדאיתא בזוהר כי אם יזכו בני ישראל יהי' הגאולה בתשרי לכן אמר משיח היום אם בקולו תשמעו. וז"ש אשר יאמר היום בהר ה' יראה שביקש אברהם אע"ה להיות נזכר העקידה לבנ"י בר"ה. כמ"ש ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור כי מאחר שיום זה נותן חיות לכל השנה הוא היום הידוע כמ"ש היום תאמצנו כו' תגדלנו כו'. וע"ז נאמר אני היום ילדתיך:

אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. פי' אף כי בלא"ה מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא. אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט. ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדה"ד רחמים שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל:

תר"מ

בה מר"ה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ומקשין מה החסד כיון שמשלם דין הוא. אכן הפירוש הוא כשהקב"ה שופט העולם הוא מתלבש בחסד. כי בוודאי השופט כל הארץ צריך להיות מלא חסד ורחמים. ורמז לזה מה שאמרו חכמים. כי הדיינים מתעטפין בטליתות כמ"ש מאימתי התחלת דין משיתעטפו הדיינים. כי השונא פסול לדין מה"ט שצריך להיות והצילו העדה ושונא לא מצי חזי לי' זכותא כו'. ולכן איתא במד' כי השי"ת אוהב את ישראל ואוהב את המשפט לכן נתן להם המשפט. וז"ש ולך ה' החסד כשאתה משלם כו' כנ"ל. וגם הפי' כמו ראי' כיון שאתה המשלם לאיש כו' מוכח כי לך ה' החסד כמ"ש כי השופט כל הארץ בוודאי הוא מלא חסד. ולכן איתא בזוה"ק כי בשביעאה מתגלין (חסר) והמה ימי סליחה ורחמים שהחסד מתגלה הואיל והמה ימי משפט כנ"ל:

איתא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. כי באמת מלכות שמים הוא לכלל כל הבריאה ולבנ"י מיוחד ענין יצ"מ כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. וחודש ניסן דכ' החודש הזה לכם מיוחד לבנ"י כמ"ש למלכי ישראל מניסן מנינן. אכן גם חודש תשרי שהוא כלל הבריאה זה היום תחילת מעשיך נתן השי"ת לבנ"י כמ"ש למה התחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו. וזה הוא ר"ה שנקרא כח מעשיו והוא חיות כל השנה. אמנם בנ"י צריכין ליקח זאת הבחינה בכח התעוררות שלהם כי יש בחי' בנים ועבדים ובנ"י נקראו בנים למקום ב"ה. אכן צריכין להיות גם בבחי' עבדים לקבל עול מלכותו ית' בכלל כל הבריאה וז"ש אמרו לפני מלכיות כדי שגם בבחי' מלכותו יהי' מיוחד רק לבנ"י כנ"ל לתת להם נחלת גוים. וזה ענין שהוזכר במד' אמור החטא על אבינו יעקב שלא רצה לעלות על הסולם כו'. כי בוודאי שורש בנ"י למעלה מזה. אך הי' צריך לכנוס גם במדריגה זו כדי לקיים הבריאה. וכמו כן צריכין בנ"י בכל שנה לכנוס עצמו בכלל הבריאה ועל ידי זה מקיימין כל הבריאה וממילא ניתן להם נחלת גוים כנ"ל:

תרמ"א

מר"ה איתא בתחלה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאינו מתקיים ושיתף עמה מדת הרחמים. וכל זה מתקיים בכל ראש השנה מתחלה דין ואח"כ ע"י התקיעות הופך מכסא דין לכסא רחמים. ובמ"א כתבנו כי לא הי' ח"ו שינוי רצון רק שכך צריך להיות גם למטה שרצון ומחשבות הצדיקים לתקן הכל עפ"י דין ממש. רק שבלתי אפשר בלי רחמים ועזר עליון כמ"ש לולי הקב"ה עוזרו כו' לכך צריכין לעורר רחמים ואז הקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזה עצמו ענין שיתוף מדה"ר להיות דן המחשבה לצרפה למעשה לכן צריכין לראות להיות עכ"פ הרצון כראוי. והרצון והשתוקקות בנ"י אליו ית' מעורר רחמים בשמים כמ"ש מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים וזהו היגיעה שמשתוקקין לתקן הכל כראוי הגם שאין יכולין לגמור בפועל זה מעורר רחמים כנ"ל:

איתא בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כו' ובגמ' כולן נסקרין בסקירה אחת דכתיב היוצר יחד לבם כו'. הענין הוא האדם כולל כל הבריאה ונקרא עולם קטן והשגחת הבורא ית' על האדם כולל כל הבריאה ועיקר האדם הוא ישראל דכ' אדם אתם אתם קרויין אדם [*] וכתי' ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית כו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. ומה זה לראות. אך הפי' כנ"ל ויבא אל האדם הוא ההתקשרות שיהי' כל העולם מקושר אליו וזה הוא ענין קריאת שמות שקרא האדם לכולם שנתן לכל אחד מקומו וסידר כל אחד על ענינו. ולכן ע"י האדם חל השגחת הבורא ית' על כל הבריאה. לכן בהשלמת הבריאה שהוא נעשה אדם נאמר אח"כ וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד והוא ע"י האדם מאד זה אדם שהוא כולל ומשלים כל הבריאה לכן נברא בסוף הכל וזהו אומרו לראות כלומר שיראה הקב"ה ע"י האדם כל הבריאה כנ"ל. והנה בריה שכל הבריאה מקבל חיות מחדש. לכן מתאספים כולם אל האדם שהוא שופרא דכולא כנ"ל. והאדם צריך להתבטל אל הבורא ית'. וזהו פי' בכסה. והנה ר"ה ועשי"ת הוא מימות עולם. אבל לבנ"י נעשה הכל עפ"י התורה ומקודם הי' בכח עשרה מאמרות. ולבנ"י הוא בכח עשרת הדברות והתורה. וז"ש אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות כו' שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. כלומר שיהי' נעשה כל התקונים ביום הזה עפ"י התורה. אם כי גם מצד הטבע ביום הזה כולם מבקשים זאת. אבל שופרא דכולא התורה שהיא פנימיות הכל. ודו"ק כי קצרתי. וביום הזה כל הברואים כפופים לבנ"י שהם שורש הכל כמ"ש בשביל ישראל שנקראו ראשית שהם השורש. ועליהם חל השגחת הבורא ית' כמ"ש עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה כו' ובני ישראל מתבטלין אל הקב"ה וצריכין להכניס כחם בכלל כל הבריאה כדי להחיות כולם. וז"ש בכסה ליום חגינו. אם כי באמת בנ"י עיקר הכל. צריכין לכסות כחם ביום הזה. ועי"ז עצמו נזכרים לטובה ומתברכין כולם:

תרמ"ב

ב"ה מר"ה ושבת תשובה נרשם בקצרה עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם. ור"ה נגד בראשית כדאיתא בראשית נמי מאמר הוא. והוא כולל כולן. וע"ז אמרו והלא במאמר אחד. היה יכול להבראות שהוא מאמר האחדות שעלה במחשבה לפניו ית'. וכמו שיהי' לעתיד כשיתוקן הכל. וע"ז אמרו חז"ל ג"כ עלה במחשבה לבראות במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. והכלל כי קודם חטא אדה"ר הי' מוכן להיות בחי' מאמר אחד כנ"ל. אך ע"י התערובת נעשה בחי' השיתוף מדת הרחמים והי' הבריאה בעשרה מאמרות ליתן שכר ועונש כדאיתא במשנה. ואמת כי הרשעים שהיו עתידין לצאת מאדם הראשון הם גרמו החטא. והצדיקים ובנ"י שנאמר עליהם ועמך כולם צדיקים הם המעוררין כח האחדות. ועליהם אמרו חז"ל ג"כ כי בנ"י עלו לפריו ית' במחשבה מקודם שנברא העולם כנ"ל. ומ"מ אחר החטא נאמר אין צדיק בארץ כו' ע"י התערובת. ובפרט בגלות בין הרשעים. והעצה רק ע"י תשובה שעל זה רומז השופר להיות מבוקש כל אחד לחזור העולם לתיקונו להתקיים כמו שעלה לפניו ית' במחשבה הקדומה כנ"ל. וכמו שהיה מוכן בשעת קבלת התורה לולי החטא שהי' אחר כך. ואיתא בגמ' מעשי בראשית לדעתן נבראו. ולכן גם בכל ר"ה שמתחדש הבריאה כפי מה שמכינים בנ"י דעתם ורצונם לקבל עליהם מלכותו ית' ומשתוקקין לחזור העולם לכמו שהי' קודם החטא כנ"ל כן עולה בידם. וע"ז רמזו חז"ל שנמלך הקב"ה בנשמתן של צדיקים. והנה אדה"ר חזר בתשובה באותו היום וכתיב אח"כ וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד והי' זה בכח תשובת אדה"ר חזר וחל עליו אותו החן. ומזה נעשה שבת קודש שהוא התאחדות הבריאה ואין בה תערובת רע כמ"ש ויברך ויקדש. ולכן בשבת א"צ לתקוע כי האחדות נתעורר מעצמו. והתקיעה הוא לעורר בחי' האחדות הנ"ל כמ"ש עשה לך כו' חצוצרות כו' ובהקהיל כו' תתקעו כו'. וע"י תשובה מעוררין כח אחדות הנ"ל. וע"ז נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כי הקב"ה ברא הכל בכח התורה כמ"ש בראשית [בשביל] התורה שנק' ראשית שהיא שורש הכל. וע"י הרבה צמצומים נעשה מזה כל הבריאה יש מאין. ובנ"י צריכין להחזיר כל הבריאה לעשות אין מיש. ולכלול הכל בהתורה. והוא ע"י המצות שיש בכל המעשים. ובכוונת המעשה כנ"ל הצדיקים מקשרים הכל בכח התורה כנ"ל וזה עיקר התשובה. ויש תשובה במעשה ובמחשבה ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו. הוא בימי המעשה לעזוב מעשיו הרעים. ובש"ק יש תשובה למעלה מזה ואיש און מחשבותיו. היינו שאינו נקרא רשע במעשה. רק שבת תשובה הוא לשוב על המחשבות והרהורים. וכתיב כאשר ירד הגשם כו' כן יהי' דברי כו' לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו'. הם דברי תורה שנטע ה' בתוך כל איש ישראל כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. וע"ז רמז הפסוק האזינו השמים כו' ותשמע הארץ כו' יערף כמטר לקחי תזל כטל כו'. פי' כמו הגשם שמרוה הארץ ומעורר כח הזריעה שבארץ להוציא צמחה. כן יש נטיעה בלבות בני ישראל והוא בחי' תורה שבע"פ בחי' ארץ. עכ"ז צריך סיוע משמים בחי' תורה שבכתב שע"י היגיעה בדברי תורה שבכתב מתעורר כח הניתן באדם וכל האדם נברא לעמול בתורה. וכפי מה שיכול להעלות הדיבורים להשי"ת זה תשלום השליחות להשיב הדברים להמשלח. אך לא יתכן להעלותן רק ע"י תיקון כל המעשים שנמשכו אחר הדיבורים. וז"ש כי אם עשה את אשר חפצתי כו'. ואז הם חוזרין לשורשן וזהו עיקר התשובה כנ"ל:

בפסוק זכור ימות עולם כו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם כו'. כתבנו כבר במ"א הענין שנשאר האחדות אצל בנ"י. ודבר זה מתקיים בכל שנה כמו שהי' בתחילת הבריאה בכלל כן יש בכל שנה שיורד החיים בראש השנה משמים והיא בחי' השורש והאחדות כנ"ל. ואח"כ נמנע מרשעים אורם וניתן לע' אומות לכל אחד חלק שלו כמ"ש שבעים פרים נגד ע' אומות. ולבנ"י נשאר האחדות כמ"ש עצרת תהי' לכם. כי להם יש אחיזה במעשה ולבנ"י בשורש הכל שהוא שמיני שלמעלה מז' ימי הבנין:

תרמ"ג

מר"ה איתא במשנה שופר של ר"ה של יעל פשוט. ובגמ' א"ר לוי מצוה של ר"ה ויוה"כ בכפופין וכתבו הפוס' דלמצוה בלבד הוא. ויש לבאר הענין כי מצות השופר שהקב"ה וב"ש רוצה שבני ישראל יעוררו מדת הרחמים בעולם כמ"ש ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. וזה מתקיים בכל שנה בתחלה הוא בדין ומצות שופר הוא השתתפות מדה"ר שאז הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ובנ"י באמת יכולין גם במשפט לזכות בדין כי כמו שאין בכח בו"ד להגיד גדולתו של הקב"ה כן אין בכח בו"ד להגיד זכותן של בנ"י המקדשין שמו ית' בעולם בגלוי ובסתר. אכן המצוה בכפופין כדי שיזכו כל העולם ע"י התעוררות הרחמים שבנ"י מתעוררין וכופפין עצמם ומבקשין לעורר מדה"ר בעולם. והבן. וז"ש תקעו כו' בכסה ליום חגינו כי צריכין בר"ה לכסות מדריגות בנ"י ולהתערב בתוך כל הברואים לבקש רחמים. והאמת כי עי"ז מקבלין בנ"י כל השפע גם השייך להאומות ע"י שכולם ניצולו בשביל בנ"י. והענין הוא דאיתא מאי טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. ופרשנו בכמה מקומות כי הנהגת בנ"י הוא למעלה מהטבע בהנהגת שמו הגדול בבחי' הנסים ונפלאות וזה ניסן שנה שיש עמה חדשים שדבוק בהשורש וההתחדשות. ותשרי הוא בחי' שנה שאין עמה חדשים. ואיתא בזוה"ק תשרי ישת חושך סתרו. דכ' מראשית השנה וגם דרשו חכמים כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה דכתיב מרשית חסר. וזהו תשרי. וע"י התקיעות ממשיכין האלף להתדבק באחדות שהוא השורש וההתחדשות ועי"ז מתגלה האור. והשי"ת נתן גם ר"ה ויו"כ תוך המועדות הוא כמו שפתח התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. פי' כח מעשיו הוא מעשה בראשית. ועיקרו יצירת אדה"ר שבוודאי בכל ר"ה ניתקן קצת חטא האדם. והנה מעלת האבות גבוה מזה אך כדי לזכות בני ישראל מסר להם גם בחי' אלו. והכל במדה עפ"י מ"ש במ"א בענין העקידה כי לשחוט הבן אין כל כך דבר גדול בעבור ציווי השי"ת. רק שאאע"ה הבין וראה כל כחן של ישראל שעתיד לצאת מיצחק וכ"ז מסר בעבור לקיים רצון השי"ת שעה אחת שלא לעבור על רצונו ית'. ולכן שילם לו הקב"ה מדה במדה ולא חשכת את בנך כו' וירש זרעך את שער אויביו שכל השערים השייכים לכל האומות הכל נמסר לבנ"י ע"י שמסר כל כוחן של ישראל בעבור רצונו ית' כנ"ל. כי בוודאי אין השי"ת משליט לברי' רק מי שמצא לבבו נאמן לפניו שאין נוגע לו שום דבר וזה הי' הנסיון כנ"ל: יי.

תרמ"ד

ב"ה מר"ה בקיצור ראש השנה הוא בחי' תפלה. דיש ד' מצות שמקיימין בכל יום ק"ש תפילין ציצית תפלה כמ"ש בספרי קודש שהם נגד ד' אותיות הוי'. וכן המועדות ג' רגלים. בפסח בחי' תפילין זרוע הנטויה. ובשבועות ק"ש אנכי מצוך היום כו'. וסוכות ציצית בצל כנפיך יחסיון. וימים הנוראים הם בחי' תפלה:

איתא כל מעשה בראשית לדעתן נבראו כו'. לכן כפי הכנת האדם ובחירת רצונו בימים אלו כך ניתן לו התחדשות החיות שבכל ר"ה מתחדש מעשה בראשית. ובכלל עיקר הדעת בעולם הם בנ"י אדם אתם קרוין אדם כו'. שאדם הוא בר דעת ולכן אמרו בשביל ישראל שנקראו ראשית. ויש להבין שתלה הכתוב בזה ולא פי' בשביל ישראל. רק הוא הטעם שלכך נברא העולם בשביל ישראל הואיל ונקראו ראשית היינו שמתקשרים בשורש האחדות והראשית. וזהו העיקר השכל וידוע אותי. ומזה עצמו נעשה ממילא המשפט שבאי עולם עוברין לפניו כבני מרון כדי לתת לכל אחד חיות כפי דעתו ומצבו:

תקעו בחודש שופר בכסה כו' דרשו חז"ל שמתכסה בו. וי"ל דבכל החגים יש התגלות כמ"ש יראה כל זכורך וכאשר דרשו חז"ל יִרְאֶה יֵרָאֶה ולכן יש בהם שמחה כמ"ש מועדים לשמחה וההלל שהוא מלשון התגלות כמ"ש בהלו נרו כו'. וכמ"ש במ"א ענין הטהרה ברגל להסיר המלבוש הגשמיי כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק. ובר"ה הוא באתכסיא אך ע"י השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי והוא השגחה שבא מתוך ההסתר. והוא ביראה כמ"ש בזוה"ק ראי' בחסד שמיעה ביראה כמ"ש שמעתי שמעך יראתי. וכמו ברגלים יש ראי'. עתה יש מצות שמיעת קול שופר. ומתקיים ג"כ בב' אופנים שיכולין לשמוע התעוררות שבא משמים ביום זה. וכמו כן מתעלה קול שופר לשמים ושומע קול תרועת עמו ברחמים:

בנוסח עלינו לשבח שניתקן במלכיות. ואיתא כי יהושע תיקנו. והיינו שבתחלה נכנסו לארץ ישראל ברצון האמת להעביר גלולים כו' וכדי לתקן עולם כו'. כי אם הי' מתקיים כמצות ה' שלא להניח מהז' אומות והי' ניתקן א"י כראוי בידינו ממילא הי' טובה לכל העולם. אך אח"כ חטאנו והשארנו מהם וזה הי' גרם כל הגלות ולכן מוכרחים אנו עכשיו לעבור במקומות שאר האומות ומבקשין תן פחדך כו'. ויעשו כולם אגודה אחת. וכאשר יהי' הגאולה לעתיד בוודאי יהי' מתוקן כל זה ובכח זה אנו שבין בתשובה על החטא שהשארנו מהם. עכ"ז מעוררין ג"כ זכות מחשבה טובה הראשונה שהי' לנו להעביר גלולים כו' וממילא בטוחים אנו להיות טוב אחרית דבר מראשיתו:

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפכיו כבני מרון כו'. דכ' באור פני מלך חיים. ובראי' זו דבאי עולם עוברין לפניו מזה ניתן לכל אחד חיות. וכמו בשעת הבריאה כתיב ביום הזה וירא אלקים כו' אשר עשה והנה טוב כו' ומזה נתקיים העולם. כן בכל שנה מתעורר ראי' זו לחדש קיום העולם. ועיקר הראי' הי' שבנ"י יקבלו התורה שנק' טוב. ולכן צריכין לתקוע בשופר שהוא רמז לקבלת התורה ולהראות כי עיקר רצון להחיות כדי לקיים התורה. ומתעורר זה הזכות גם בשמים ומתקיים העולם. וזהו עיקר התשובה חדש ימינו כקדם כמו שעלתה במחשבה שמחשבתן של ישראל והתורה קדמו לעולם. ותחילת הבריאה הוכן האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה אח"כ ע"י החטא נתגרש. והוחזר בקבלת התורה וע"י החטא אבדנו גם זה התיקון. אח"כ במשכן ומקדש ראשון ושני. והכל ניטל מאתנו:

תרמ"ה

ב"ה מר"ה בפסוק תקעו בחודש שופר כו'. דכתיב וביום החודש יפתח. ובחודש הזה החודש מתכסה כמ"ש חז"ל. והיינו שאין מתגלה זה הפתח שנפתח בכל החדשים וצריכין לעורר ההתחדשות ע"י תקיעת שופר. והאמת כי כל זה הוא לברר כחן של בנ"י כי גם בהסתלקות כח המיוחד להם כמ"ש החודש הזה לכם. [ועיין בזוה"ק תצוה]. מ"מ גם כשהם בהשתתפות כל האומות יש להם כח לעורר התחדשות ומזה בא אח"כ הארת חג הסוכות וזהו בכסה ליום חגינו. כי חק לישראל הוא י"ל באופן הנ"ל כי היא נתינת טעם ע"י שיש כח לישראל להאיר גם במקום הנסתר שנק' חק שאין נגלה הטעם אעפ"כ ידם רב להם. ואמרו חז"ל בשעה שבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. והיינו שרצה הקב"ה שע"י בנ"י יתעורר הרחמים בעולם. ולכך מתכסה החודש כנ"ל שיצטרכו בנ"י לבוא למדת הרחמים כדי לזכות בזה לכל העולם כי במדה"ד אין העולם מתקיים. ואפשר דלכך בשבת אין תוקעין דביום השבת יפתח. וזה הפתח אינו נכסה ולכך א"צ לתקוע בשבת. והשבת מיוחד ג"כ לבנ"י ועיקר הכוונה שיהי' התעוררות הרחמים בכחן של בנ"י. וכ"כ חדות ה' היא מעוזכם. מה שבנ"י מתחזקין והעוז שלהם הוא בכח התורה שנק' עוז. וזה הוא חדות ה' כי הקב"ה שמח בשמחתן של בנ"י:

זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. פי' כי הקב"ה ברא עולמו כדי להטיב ולגמול חסד להצריכים לו וכביכול נשתלמו מדותיו ית' בפועל ע"י הבריאה כי העשיר צריך להדל להטיב עמו. ובכח זה יש לעורר הרחמים ע"י שרחמיו וחסדיו מעולם המה. והמה נתבררו ונתקיימו באמצעות העולם ובזכות זה יש להקב"ה לרחם על בני העולם:

תרמ"ו

ב"ה מר"ה בענין תקיעת שופר בכסה. דאיתא במדרש בפסוק ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו שאמר בלק לבלעם אם אין אתה יכול להם מפני משה רבם עשה לדור שלאחריו והשיב ותרועת מלך שגם יהושע מריע ומפיל חומה. דע"י תקיעת שופר בז' ימים הפילו חומת יריחו שהיתה סוגרת ומסוגרת והיא הי' יסוד של א"י. והוא ענין תורה שבע"פ כי מרע"ה הי' בחי' תורה שבכתב עין בעין נראה כבודו ית' בתוכינו וזה ה' אלקיו עמו. ובחי' תורה שבע"פ הוא בהסתר כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. והפנימיות בכחה להפיל החומה ולהסיר כל הקליפות ולהאיר מתוך החשיכה. וזהו עצמו העדות על בנ"י כמ"ש במ"א שמזה נעשה אח"כ חג הסוכות. ועל זה הענין כתיב הקול קול יעקב שנאמר זה כשהתלבש עצמו בבגדי עשו ואעפ"כ הפנימיות קול יעקב הגביר הקדושה וביטל כוחו של עשו. ועי' בר"מ פ' אמור. ובאופן זה נברא האדם שהוא דמות וציור כל העולם. והאברים החיצונים הגוף והידים. והקול הוא הפנימיות שצריך להטות כל האברים להקול והדיבור שעל שם זה נק' מדבר. וכן המה בנ"י בכלל העולם. ותרועת מלך פרש"י הרצון של המלך הוא בהם פי' כדאיתא במד' נעשה אדם במי נמלך בנשמתן של צדיקים. דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא וזה ע"י בני ישראל שנקראו צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים והמה זוכרין את הבורא ית' ומעידין עליו בכל יום. [ויתכן שזה עצמו רמז שמיעת קול שופר שאפילו אין לישראל רק זכות שמע ישראל כדאי הם להינצל כמ"ש רש"י בפ' שופטים במאמר משוח מלחמה. וכמו כן בר"ה יום מלחמה מזכירין קולן של בנ"י]. וע"י שעלה לפניו ית' זה הזכות של בנ"י ברא את העולם כמ"ש לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם כו'. ולכן צריכין לקבל מלכות שמים בר"ה שבכל שנה הקב"ה נמלך בנשמתן של ישראל כנ"ל. והמה חפצים לקבל החיים לכבודו ית' ובאופן זה הקב"ה מחדש החיים בכל שנה. וכאשר מבקשין מלוך על כל העולם כו' צריך להיות עיקר הבקשה על עצמינו שכל אדם מישראל נק' עולם בפני עצמו. וכפי מה שמקבלין על עצמינו כך נמצא מזה הארה לכל הכלל. כי הפרט תלוי בכלל. ולכן כמו כן ע"י הרשעים מרגישין הצדיקים שא"י לקבל על עצמן בשלימות ולכן מבקשין מלוך כו'. ודו"ק ותבין:

בפסוק אשרי העם יודעי תרועה דרשו חז"ל שיודעין לרצות את בוראם בתרועה. דאיתא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר. דכ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר כי באמת בנ"י נקראו בנים. והמה ממליכין אותו ית' בבחי' מלך על עבדיו וזה התפארת שהגם שהם בנים יודעים הם כי אינם כדאי אף להיות עבדיו. וזהו הנוסח שתקנו אם כבנים אם כעבדים. שבנ"י יודעים הגם כי יש להם בחי' בנים על כל זה עבדיו הם ומחבבים את קבלת מלכותו עליהם. וזהו שתמליכוני עליכם ובמה בשופר יתכן שקאי על המלכות ג"כ שהגם שהם בנים עכ"ז המה ממליכים אותו. וזהו עיקר העדות של בנ"י כמ"ש במ"א. וזהו עצם הדעת כמ"ש חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ומכלל דכ' יודעי תרועה משמע שהשופר נותן דעת לבנ"י. והוא עפ"י המשנה חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו' וזהו החיבה יתירה הוא רק לבנ"י כמ"ש אתה הראת לדעת. והוא שזוכין לקבל הנשמה יתירה שהיא עצם הצלם והדמות של האדם שע"ז נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם וע"ז הצורה חל נועם ה'. והוא שופרא דאדם והוא השופר שנמשך הארת הנשמה והדעת ע"י הקול שופר. ולכן עי"ז באור פניך יהלכון. ועל ידי זה מתעורר הרחמים בשמים כמ"ש חז"ל כשבנ"י תוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. כי עיקר הרחמים למעלה על הנשמה שהם מעשה ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי כמ"ש בס' שערי תשובה מר"י ז"ל. וכמ"ש כרחם אב על בנים ומי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים כדאיתא במד' תולדות. ולכן ע"י השופר שמתעורר הנשמה של בנ"י הקב"ה יושב על כסא רחמים:

מר"ה דשנת ===תרמ"ז=== בעזה"י בענין אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. עפ"י מ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פרש"י שרים כו'. כמו שיש שרים שממליכים המלך אעפ"י שהמלך מושל עליהם. כמו כן כביכול רצה השי"ת שבנ"י ימליכו אותו וכפי קבלת מלכות שמים שהמה מקבלים כך מתגלה כבוד מלכותו ית' בעולם. והכל בכח קבלת התורה זכו בנ"י לזה כמ"ש אם שמוע תשמעו בקולי כו'. ונרמז ג"כ מצות שמיעת קול שופר שהיא רמז לקבלת התורה ועי"ז תהיו לי ממלכת כהנים הוא בר"ה זמן המלוכה. וגוי קדוש הוא ביום הכפורים שנמשלו בנ"י למלאכים כמ"ש חז"ל:

בר"ה נברא אדם. ועיקר מעלת האדם שהוא מדבר. ולכן בתחלה צריכין לשעבד הקול והדיבור לשמים. והוא קול שופר. ופסוקי מלכיות זכרונות שופרות. כענין שכתבו חז"ל כשתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה כו':

איתא בגמ' אמרו מה"ש לפני הקב"ה מפני מה אין בנ"י אומרים לפניך הלל בר"ה ויו"כ אמר הקב"ה וב"ש אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים פתוחים ובנ"י יאמרו הלל כו'. וצריכין להבין ענין שאלת מלאכי השרת. והענין הוא כמ"ש שמכל מצוה שבנ"י עושין נברא מלאך. ובאמת ר"ה ויוכ"פ המה מועדות. ונמצא אז השמחה ג"כ בלבות בנ"י רק שאינם יכולין להוציא מכח אל הפועל לומר הלל. אבל מרוב התשוקה נבראו מלאכים ג"כ. ואפשר מלאכים אלו המה למעלה מבחי' המלאכים שנבראו מאמירת ההלל כידוע שמדריגת המחשבה למעלה מהדיבור. [ואפשר זה עצמו בחי' השופר כדאיתא בזוה"ק שיש צעקה בלב שא"י לפרש בפה ע"ש שמות כ' ע"א. וכמו כן קול שופר הוא סתום והוא בחי' אענך בסתר רעם. וזהו תקעו כו' בכסה ליום חגינו. וע"ז סידרו הבקשה מלאכים היוצאים מן התקיעה והתרועה כו' כמ"ש]:

ראש השנה הוא בכסה. והענין הוא עפ"י מאמרם ז"ל בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים כו' שנתערבו בנ"י בתוכם ואח"כ נבררו מהם כדי להיות להם תקומה ג"כ. בורר וחוזר ובורר ע"ש. וכמו כן בכל שנה שמתחדש הבריאה. מתחדש ג"כ בחירת בנ"י. ולכן מתחלה נסתר חיבת בנ"י ואח"כ מתחדש בחירת בנ"י ובימים אלו נתברר משפט בנ"י שהם בוחרים במלכות שמים באהבה ובשמחה כמ"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת. כי בזמן שליטת מלכות שמים המה ימים נוראים. ובנ"י מקבלים הימים בשמחה ע"י שהם שומרי שבת. ובאמת אין יכולים לקבל בשמחה כל זמן שהאדם משוקע בהטבע. רק בנ"י שהם דבוקים בהשי"ת והמה למעלה מן הטבע וזה אות השבת שבא להם נשמה יתירה למעלה מהטבע ואז יכולין לקבל מלכות שמים בשמחה. וכ"כ ומלכותו ברצון קבלו עליהם כשנעשה להם הנס בים ונתעלו מן הטבע. וענין אמרו לפני מלכיות שתמליכוני הוא כי באמת קודם חטא האדם לא הי' הבחירה. והי' מבורר מלכות שמים בעולם. ורק ע"י עץ הדעת טו"ר ניתן הבחירה לאדם. וכשבנ"י מקבלין בשלימות מלכותו ית' יכולין לצאת מזה ולהנטל מהם הבחירה כמו שהי' באנשי כנה"ג שניטל מהם יצרא דע"ז. וע"ז מבקשין תן פחדך כו'. וידע כל פעול כו' היינו לבטל הבחירה. והרשעים שמחים בזה שהבחירה בידם לעשות מה שלבם חפץ. ובנ"י מבקשין ליקח מהם הבחירה כנ"ל:

תרמ"ח - תרמ"ט

בגמ' שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה כו' מראשית מרשית כו'. פי' שעיקר התחדשות בר"ה כפי הביטול שמבטלין הכל אל השורש. והכנה זו הוא בבנ"י שמה"ט נקראו ראשית שמקושרין ומבוטלין אל השורש. ובכוחם מתחדשת השפע בכל ר"ה. ובגמ' לשארית נחלתו אלי' וקוץ בה למי שמשים עצמו כשיריים. ולכאורה יפלא דוודאי מי שנאמר עליו עון ופשע א"כ למה יתגאה עוד. אכן האמת כי אפילו החוטא צריך לידע כי אעפ"י שחטא כשמכיר את מקומו ומבטל עצמו אל השורש ע"י התשובה יש לו מקום באותו הראשית ע"י שיודע שהוא השיריים ובא למפרע אל הראשית מצד השארית. וזה הכח שיש בנפש ישראל ע"י התורה שנקראת ראשית. וכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש וחכמים אמרו הפוך בה והפוך בה כו'. וזה הרמז אלי' וקוץ בה וכדאיתא בזוה"ק אורייתא אילנא דכולא בה פירין ועלין וקליפין. וע"י שמבטל עצמו אפילו הוא רחוק יכול לעלות מעלה וקליפה להיות לו דביקות בגוף האילן. והוא הסימן אל החוטא אעפ"י שחטא אם אינו מרוחק אצל עצמו לגמרי ויודע ומאמין שאעפ"כ יש לו חלק בתורה ובבורא עולם אם כי הוא בשפל המצב מתהפך מצירוף שארית לראשית כנ"ל. ובאמת לשארית נחלתו נאמר על דורות השפלים שלנו שאבותינו היו עיקר הראשית שקבלו התורה. ואנחנו כפי הביטול בבחי' שארית יכולין להתדבק בהראשית:

יום תרועה יהי' לכם. כי עיקר השופר הוא זכירת יום מתן תורה דכתיב יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. פרשנו במ"א כי בנ"י זכו להוציא מכח אל הפועל זה היום של קבלת התורה. וזה היום אינו יכול להתגלות תמיד ובר"ה שמתחדש הבריאה מכש"כ שמתחדש כוחן של בנ"י. ויום מתן תורה מאחר שאמרו חז"ל תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם יקבלו בני ישראל התורה כו'. א"כ בזה היום מתחדש יום מתן תורה וע"י קול שופר יכולין להתדבק ביום הזה. וע"י שבנ"י יודעין ומבררין זה כי כל העולם נברא רק בשביל התורה ומבקשים כתבנו בספר החיים שהוא להתדבק בתורה שנק' עץ החיים. ובכח זה נזכר יום מתן תורה בשמים ומתחדש בחירת הקב"ה בבנ"י. כמ"ש שיעלה זכרוניכם לפני ובמה בשופר כנ"ל:

והנה הגם כי כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון בר"ה. מ"מ עיקר הטעם להודיע חיבת בנ"י בין האומות כשושנה בין החוחים כו'. וע"ז נאמר הראיני את מראיך. כי כל באי עולם עוברים בע"כ. אבל בנ"י מבקשין להתראות לזכרון לפניו לטובה וז"ש אמרו לפני זכרונות שיבקשו על זה הזכרון. ונק' מראיך. השמיעני את קולך הוא קול שופר. שנק' קול ערב:

בשם מו"ז ז"ל על מאמרם ז"ל תשרי ותשבוק. כי בר"ה נעשו בנ"י בני חורין וכל מה שנתלכלכו כל השנה ונקשרו הנפשות בהבלי עולם נעשו בני חורין בר"ה כמ"ש ז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורים והוא הנקודה פנימיות שבלב איש ישראל. ודפח"ח. וכענין זה רמזו במשנה ר"ה לשמיטין ויובלות. עי"ז ולנטיעה. שלאשר בר"ה צריכין לקבל מלכות שמים. ומאן דכפית באחרא אינו יכול לקבל מלכות שמים כדאיתא בזוה"ק בהר. ולכן נעשין מקודם בני חורין משעבודא דסט"א שיהיו מוכנים לקבל מלכות שמים מחדש:

איתא במשנה בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. כי הנה נקרא ראש השנה שבו יורד מוחין ובינה על כל השנה כמ"ש מורי זקני ז"ל בפ' בינו שנות דור ודור שיש בינה מיוחדת בכל שנה ושנה. וז"ש המבין אל כל מעשיהם פי' שהשי"ת נותן בינה לכל המעשים. וממילא יש משפט מי שיזכה לקבל הבינה והמוחין היורדים בר"ה לעולם וז"ש תקעו בחודש שופר כו'. ליום חגינו. כי באמת הוא חג ושמחה. כי חוק לישראל שמתחוקק בו חוקים ודרכים חדשים ומצד זה משפט לאלקי יעקב. היוצר יחד לבם הוא ע"י כ"ב אותיות התורה גי' יח"ד שזה הוא השורש של כל הברואים ושורש זה מייחד ומחבר הכל ובזה כולן נסקרין בסקירה אחת:

איתא בגמ' אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. קשה הלא אמרו באמירה א"כ מאי הקושיא ובמה. רק דקאי על מ"ש לפני. ואיך יכולין להתקרב לפניו. רק בשופר דאיתא בגמ' שופר דלזכרון קאתי כלפנים דמי. כמו כה"ג שנכנס ביוה"כ לפני ולפנים ע"ש. א"כ על ידי השופר נכנסים הדיבורים לפניו ית'. והענין כי השופר הוא הקול המיוחד לבנ"י. ולכן אינו בדיבור ממש שהוא בהשתתפות שכל האדם רק קול פשוט. והוא לרמוז כי כוחן של בנ"י הוא במתנה מהשי"ת כמ"ש חז"ל מדי דברי בו די דבורי שנתתי בו וזה הקול והדיבור שיש בטבע נפשות בנ"י יש לו חן בשמים והוא מעורר רחמים. ובפסוק זה נכלל מלכיות זכרונות שופרות. מדי דברי בו הוא בחי' מלכות שהנהגת השי"ת הוא מתגלה בבנ"י כמ"ש ותרועת מלך בו. זכור אזכרנו זכרונות. רחם ארחמנו הוא שופרות שהוא רחמים הקול קול יעקב:

ראש השנה הוא יום תפלה. והשי"ת נתן לנו מצות השופר להעלות בו התפלות. לכן יש תקיעה לפני' ולאחרי' הוא כמ"ש בג' ראשונות כעבד שמסדר שבחו. ואחרונות כמקבל פרס והולך. ותרועה באמצע הוא בקשת צרכיו. ואיתא בגמ' אתקן ר"א תשר"ת תש"ת תר"ת מספקא לי' כו'. ובוודאי הכל אמת שיש זמנים שגנוחי גנח או ילולי יליל כפי הגלות בפרטות. אכן זה הגלות האחרון כולל כל הגליות לכן יש בו כל הגניחות וילילות. ורמז לדבר הג' שברים וג' תרועות וג' ש"ת. הם י"ב קולות כמו הי"ב ברכות בבקשת צרכי האדם שבתפלת שמו"ע. שבוודאי כלול בהם כל מיני הצרות שצריכין להיות נושע בהם:

אם כבנים אם כעבדים. כי השופר רומז לקבלת התורה וזה כבנים. ורומז ג"כ לעבודת ביהמ"ק שהי' שם שופרות והכל אחד כי שופר הוא מעין עוה"ב כמ"ש יתקע בשופר גדול. ובביהמ"ק הי' מתעורר בכל יום הארה מקבלת התורה שהי' בשופר מעין עוה"ב. ועכשיו יש יום אחד בשנה בר"ה שמתעורר בו זה הקול. והוא מתנה מהשי"ת כמ"ש יום תרועה יהי' לכם וכ' אשרי העם יודעי תרועה:

תר"ן מפ' האזינו ולראש השנה בפסוק יערף כמטר כו' כטל כו' כשעירים כו' וכרביבים כו'. הם ד' חלוקות כמו שיש ד' פירושים בתורה פשט רמז דרוש סוד. וכמו כן יש ד' חלוקים בבנ"י. יש שמקבלין דברי תורה בקישוי. ויש בנחת. וכן הוא בד' עולמות כי התורה היא בכל העולמות. ובעלמא דעשי' הוא הפשוט שבתורה. והוא שנא' עלי' יערף שע"י יגיעה בפשוט. תורה ומצות שלפנינו בגשמיות מתקנים הגוף והאברים וז"ש אח"כ הצור תמים פעלו. שהקב"ה כל מעשיו כוללים כל המקומות וכל הזמנים. וממילא כיון שבחר בבנ"י ונתן לנו התורה לא הי' זה במקרה. וצריכין לבטוח כי יתוקן הכל. וזה עדות השירה של האזינו. וזה ג"כ הד' לשונות אל אמונה ואין עול צדיק וישר. אביך קנך עשך ויכוננך. כמו שאנו משבחין אותו ית' שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות כו' שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם שהם ד' מיני הבדלות בכל הד' יסודות ובגוף ונר"ן. ולכן יש ג"כ ד' מלכיות המתנגדים לד' מדריגות שבקדושה:

בפסוק זכור ימות עולם. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכל שנה יורד בינה ודעת. וע"ז נאמר בינו שנות דור ודור. ויתכן לפרש זכור ימות עולם על ימי המעשה שבכל שבת מתחדשין ימי המעשה שלהבא. וכמ"ש זכור את יום השבת. וזהו זכור ימות עולם. ביני הוא ר"ה ועשי"ת שבהם מתחדשין ימי השנה. ונראה שהשבת הוא בבחי' צדיקים. ועשי"ת בחי' בעלי תשובה. דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. וזה הי' בע"ש כששב אדה"ר. ויתכן לפרש כל אשר עשה לרבות עשרה דברים שנבראו בע"ש ביה"ש. ונראה שהמה תיקונים גם על אחר החטא. שמכל אלה הדברים נשאר רמז גם אחר החטא. ואילו של אברהם יוכיח. וכמו שיש בזמן עשי"ת כמו כן יש בעולם עשרה דברים. ובאמת בנין העולם בז' ימים. וההנהגה בעשרת ימי תשובה היא למעלה מהנהגת הטבע מג' ראשים על ז' הימים. ובע"ש ביה"ש ע"י התשובה שעשה אדה"ר ניתקן הדרך של בע"ת בתוספות מעלה בבחי' עשרה וכדאיתא בזוה"ק כי בע"ת מתקנין ברגעא חדא ע"ש בפ' וירא. לכן בשעה אחת ניתקן אלה העשרה. אשר הם יותר ממה שניתקן בכל ימי המעשה. וכמו כן לעולם באלה העשרה ימים יכולין לתקן יותר מבכל ימות השנה. ויום ראש השנה כולל כל השנה כמו שהראש כולל כל הגוף. וכמו שיש ג' רגלים בשנה חג המצות יציאת מצרים. אח"כ קבלת התורה. אח"כ גמר התיקון בסוכות זמן שמחתינו. והוא תהלוכות כל העולם. שמקודם הי' ב' אלפים תהו. אח"כ זכו בנ"י לב' אלפים תורה. ואח"כ ב' אלפים ימות המשיח. וכ"ז מתחדש בכל שנה. וכ"ז מתחדש ג"כ ביום ר"ה מתחלה בכסה וצריכין לעורר ע"י תקיעת שופר זכות התורה. ובסוף היום אכלו משמנים חדות ה' היא מעוזכם:

תרנ"א

זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים. כי הנה ר"ה בחי' יראה. אבל צריכין לראות שלא להיות יראה רק מעונש. אך יראת ה' לחיים. פי' שיהי' עיקר היראה שלא יהיו נדחין מעץ החיים שהיא התורה. וע"ז עיקר הבקשה להיות נדבקין בתורה. ונק' ספר החיים שיהי' החיים מבורר בלי פסולת:

בפסוק תקעו כו' בכסה ליום חגינו. כי הנה בכל שלש רגלים יש מצות ראי' במקדש. ובר"ה הוא ראי' מרחוק. שע"י השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. ולכן רמזו שבר"ה הוא בחי' מרחוק ה' נראה לי. ולכן ראי' זו הוא בבחי' עקידת יצחק. כמ"ש היום בהר ה' יראה. רמז לזכות לראי' מרחוק. ולכן אפילו בזמן הזה שאין לנו ביהמ"ק ובכל רגל נחסר לנו מצות הראי' ועתה בחג של ר"ה יש לנו גם עתה בחי' כלפנים דמי:

מצות שופר. כי הקול קול יעקב. התורה שהוא ירושה לנו. אבל ע"י החטאים נתקלקל ונתעקם הקול. וע"י תשובה יכולין לעורר הקול פנימי שנמצא בנפשות בני ישראל. וז"ש כל הקולות כשרין בשופר שע"י התשובה מתכשרין כל הקולות וחוזרין להיות קול פשוט ישר. וזהו הרמז פשוטה לפני' ולאחרי' ובאמצע שברים תרועה שאינו קול ישר. כי ראשיתן ואחריתן של בנ"י הוא טוב. ובקבלת התורה זכו בנ"י לקול ישר ושלם. ולעתיד ג"כ טוב אחרית דבר מראשיתו. והזמן שבנתים. אעפ"י שחטאנו. ע"י תשובה מתקנים החטאים ומתבטל קול נשבר שבאמצע לקול פשוט שלפני' ואחרי'. והרמז איסורא ברובא בטל. וזהו התרועה שמתבטלת אל קול פשוט כנ"ל. והזכותים שיש לבנ"י מרובין על החטאים וחד בתרי בטל כנ"ל:

בנוסח התפלה תן פחדך הוא בירור מלכותו ית' על כל העולם. ותן כבוד מיוחד רק לבנ"י שהוא דרך התורה אין כבוד אלא תורה. ועתה בעונותינו הרבים בגוים אין תורה צריכין מקודם לבקש על תיקון מלכות שמים. ויקוים בנו כמ"ש חז"ל המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכ' ויתפלל אברהם כו' וה' פקד את שרה כו'. וכמו כן בנ"י שמבקשין תן פחדך על כל מעשיך. [ונ"ל כי ענין מתפלל בעד חבירו כו'. הוא כשחושש שנענש חבירו על ידו. כמו שהי' באברהם שנענש אבימלך ע"י. אבל בלא"ה למה יתפלל בעד חבירו קודם כיון שצריך לאותו דבר. וכזה הוא בדברינו הנ"ל שבנ"י חוששין שעל ידיהם נדחו האומות ומתפללין עליהם והם נענין תחלה]. וז"ש ז"ל אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. ע"י שמתפללין בלב שלם שיחול מלכותו ית' על כל. זוכין אנו תחלה במלכות שמים:

תרנ"ב

ימי ר"ה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. אמר אמו"ז ז"ל כי נקודה הפנימית אות ברית קודש יש לה חירות מערלה אשר סובבת אותה. ונראה כי הענין הוא כמו שהקב"ה מגלה השגחתו ית' בזה היום שכל באי העולם עוברין לפניו. כמו כן בנפש האדם מתגלה הארת הנשמה. ואמרו חז"ל הנשמה נדמית להקב"ה מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים כו' מה הקב"ה זן עולם כולו כן הנשמה זנה הגוף. ובילקוט גורס הקב"ה דן העולם והנשמה הגוף. לכן בימים האלו כמו שהקב"ה דן העולם. כך צריך כל בעל נפש להשגיח ולדון את הגוף ביותר מכל ימי השנה. בפרט בני ישראל שיש להם חלק אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך. לכן כפי מה שנעשה למעלה מתעורר בנפש איש הישראלי. וע"ז כתיב ותרועת מלך בו כי מרגישין ודבקין ברצון עליון אשר מתגלה בכל עת ועת. וז"ש ה' האמרת וה' האמירך. פי' אין מי שמכיר בעולם דברי אלקים חיים רק בני ישראל. וכמו כן אין דברים למטה שיהיו מעוררים למעלה רק דברי בנ"י. וזה הוא ענין השופר שאמרו חז"ל דלזכרון אתי וכלפנים דמי. דכ' רואים את הקולות ואמר אמו"ז ז"ל כי זהו ענין טב"ע דקלא שבנ"י הכירו וראו מתוך הקול אלקותו ית"ש ודפח"ח. וכמו כן אנו נאמר כי בתקיעת קול שופר מתראין לפניו ית"ש והוא מכיר בטביעות עינא דקלא קול יעקב. וזהו האמרת והאמירך. חטיבה אחת. להיות מתעוררין למטה בהתעוררות שלמעלה:

אשרי העם יודעי תרועה בזוה"ק פי' מתברין האי תרועה. ואיתא כשבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הענין הוא דכ' ותרועת מלך בו תרועה הוא רצון כדפי' רש"י שם. והנה באמת רצונו ית' הוא רק לרחמים וטובה. והמשפט הוא לטובה. ובנ"י מבינים ויודעים כי הם דבוקים בפנימיות רצונו ית' לכן מעוררים רחמים. וזה יודעי תרועה שיש להם דעת להבין פנימיות הרצון ובזמן הדין צריכין לעורר שיתגלה הרצון. ואז מתהפך הדין לרחמים. לכן בשבת א"צ לתקוע כדאיתא בזוה"ק כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים. וכמו כן ע"י קול שופר מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא. וזהו באור פניך יהלכון שמתברר פנימיות המשפט שהוא הרצון כנ"ל. כמ"ש חז"ל אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. וכ' בכל קראנו אליו. והנה הקב"ה נתן לנו הדרך להתפלל ע"י קול שופר והוא קול מקנה שמיוחד לבנ"י. כי הדיבור בא גם מתוך כלי הושט בחי' הגוף. וקול מקנה הוא רק פנימיות הרוח ונפש. ואין בו תערובות. ולכן בש"ק א"צ לתקוע כענין שאמרו חז"ל שא"צ תפילין לאות בשבת שהוא עצמו אות. כי נפשות בנ"י מתעלין בש"ק שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן עונג הגוף בשבת מצוה. ולכן אמירת מלכיות זכרונות שופרות בפה מהני וא"צ קול שופר:

בפסוק יבחר לנו כו' נחלתינו כו' גאון יעקב אשר אהב סלה. דאיתא במד' בשלח בפסוק מה תצעק. צעקו וה' שמע מה כן אלא ב' ירושות הנחיל יצחק ליעקב הקול כו' יעקב מתגאה בירושתו ונצעק אל ה' כו' ע"ש. הפי' כי בכל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו. א"כ מדה"ד עצמו שופט כי יהיה נשמע קול יעקב. לכן יצחק שהוא מדה"ד הנחיל ליעקב הקול. וזהו נחלתינו. נחלה שאין לה הפסק. כי הקול לעולם לא יתחלף. ונק' גאון יעקב כמ"ש במד' שמתגאה בירושתו. לכן כתבו התוס' כי בשופר התוקע מתגאה בקול תקיעתו ע"ש. אהב סלה הוא עפ"י מ"ש ויאהב יצחק כו' כי ציד בפיו והוא אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטל האהבה. אבל ביעקב כתיב ורבקה אוהבת את יעקב ולא כ' טעם. שהוא אהבת עולם. ובמד' כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה. כי הדיבור יוכל להשתנות ולהסתיר הפנימיות כמ"ש ציד בפיו. אבל הקול לעולם לא ישתנה. וקול בנ"י יש לו חן בשמים אשר אהב סלה. וצונו לתקוע בשופר בר"ה שהוא יום הדין. כמ"ש יונתי כו' בסתר המדרגה כו' השמיעני את קולך כמו שהי' בים תפסו אומנות אבותם. כמו כן בר"ה תקעו בחודש שופר בכסה. והוא אומנות אבותם קול שופר חכמה ואינה מלאכה:

תרנ"ג

איתא בגמ' אמרו מה"ש מפני מה אין ישראל אומרים הלל בר"ה השיב הקב"ה אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים פתוחין כו'. הענין הוא דכ' לא המתים יהללו. ופי' חז"ל אותן שנקראים מתים בחייהם הרשעים. אבל הצדיקים נקראים חיים. דכ' אתה עשית את השמים כו' ואתה מחי' את כולם. והם ב' בחי' הבריאה שברא הקב"ה חק נתן ולא יעבור. אבל ואתה מחי' הוא בחי' ההנהגה שהקב"ה מנהיג העולם ונותן חיות חדש תמיד. וזו הבחי' נמצא רק בבנ"י עמך כולם צדיקים. וזו הבחי' עיקרה בר"ה שע"ז המשפט מי שיזכה להיות בספר החיים. ועל ב' אלו כתיב זכור ימות עולם הוא הבריאה. בינו שנות דור ודור הוא ההנהגה המתחדשת ומשתנה בכל שנה ושנה באופנים שונים כפי זכות הדורות. וכ"ה במד' דכ' ועשיתם בר"ה כשזוכין נעשין ברי' חדשה ע"ש. ובנ"י שמקבלין תמיד חיות מחדש. אומרים הלל בכל עת שמרגישין התחדשות החיות. לכן בכל תשועה שנעשה נס והתגלות החיות למעלה מהטבע. יש הלל. וכמו כן בזמנים שמתחדש בהם החיות כמו שמברכין זמן בכל רגל ורגל. וזהו הרמז שאין קורין הלל למפרע פי' על הכח שכבר ניתן בטבע מימות עולם לא שייך הלל רק על הארה המתגלה מחדש כנ"ל. ולכן בימים אלו שהחיים ניתן במשפט ותלוין ועומדין לדין. על זה לא שייך הלל. ועיקר הבקשה להיכתב בספר החיים הוא להיות דבוקין בשורש החיים כאותן שנקראו חיים. ולכן איתא בזוה"ק תרעומות על אותן שצווחין ככלבים הב לנו מזוני סליחה מחילה. וחז"ל התקינו כל אלו הבקשות. אבל התרעומות הוא על אותן שצווחין ככלבים הם שרוצין רק קבלת צרכיהם. אבל עיקר בקשתינו הוא להיפוך להיות כל צרכינו בדביקות חי החיים שלא להיות נפרד מן שורש החיים וההתחדשות. ואיתא בס' תולעת יעקב פי' על מ"ש אם כבנים אם כעבדים שבחי' הבנים בוודאי מיוחד רק לבנ"י. רק אפילו אם כעבדים אין אנו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. רק עינינו לך תלויות ע"ש. דכתיב כעיני עבדים אל יד אדוניהם כו' שפחה אל יד גבירתה ומסיים כן עינינו אל ה' ולא נאמר אל יד ה'. רק זה עיקר החילוק כי עבדים ושפחות כל עבודתם בעבור הפרס שמקבלים מיד אדוניהם. אבל אנו עינינו אל ה' להיות טפלים ודבקים בו. עינינו לך תלויות שנוכל להמשך אחר רצונו ית' ולקבל כל השפע כפי מה שהוא רצונו ית"ש. ובנ"י זוכין לזו הבחי' ע"י התורה שהוא עץ החיים. וז"ש קרוב ה' לכל כו' אשר יקראוהו באמת. ואין אמת אלא תורה. וזהו יקראוהו להיות הבקשה בדביקות. כמ"ש עינינו לך תלויות ודו"ק:

החכם עיניו בראשו רמז על יום ר"ה כמו שיש ראש בנפש והוא משגיח על כל הגוף ובו הנשמה ועיקר ראיות העין מתוך החושך והשחור שבו כמ"ש חז"ל. כמו כן בזמן זה היום הראשון בו ההשגחה על כל השנה והחכם מבין שכל השנה תלוי' בראש השנה. ולכן בכסה כתיב בי'. כי ישת חושך סתרו. וכל הסתכלות והראי' הוא בזה היום. וכמו שכל זה היום הוא בבחי' הראש והשורש. כן צריכין בנ"י לשוב בו להתחזק בראשיתן והוא התורה והאבות שעליהם נרמז בחי' השופר. והוא בחי' אשא דעי למרחוק לזכור השורש שלנו. כענין שאמרו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. כי מעשה אבות היו הכנה לבנים. וזהו שרמזו חז"ל בעקידה ויקח כו' המאכלת שישראל אוכלין מתן שכרה. והיינו ע"י מעשה העקידה יכול כל איש ישראל למסור נפשו בעבור קדושת שמו ית'. ובנ"י שבוחרין בדרכי אבותיהם. מעשה אבות מסייע להם. ולכן עקידת יצחק לזרעו תזכור. הם בנ"י שבוחרין בדרכי אבותיהם. וזהו החכם עיניו בראשו להימשך אחר מעשי אבותיו:

תרנ"ד

זכרנו לחיים כו' למענך אלהים חיים. פי' שהקב"ה נותן חיים לכל ברי'. אבל מבקשין שיהי' כתיבתנו לחיים למענו. דכ' עם זו יצרתי לי לשמי. ורצון בנ"י לקבל החיים לשמו ית' כי הכל לכבודו ברא. וכתיב יום תרועה יהי' לכם. הגם כי המה ימי דין. אבל לבנ"י המה ג"כ ימי רצון. כמ"ש חדות ה' היא מעוזכם. ופי' תרועה רצון. כמ"ש ותרועת מלך בו. שעיקר רצונו ית' להיות מלכותו חל עלינו. וכל הבריאה הי' בשביל שרצה בנו כמ"ש בשביל ישראל שנק' ראשית. וכמו כן מה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון מ"מ המכוון הוא הראי' על בנ"י כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאד וראי' זו מקיים כל הבריאה. ואמרו חז"ל מאד זה אדם. שאחר בריאת האדם כתיב זה. ואדם הוא ישראל. אך בנ"י מבקשין ומתפללין שיחול מלכותו על הכל. כמ"ש ובכן תן פחדך כו'. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בר"ה צריכין להיות טוב עין אפילו לאומות. ואמר רמז לזה בגמ' זיל לעין טב ולקדשי' לירחא שקידוש החודש ושנה תלוי' בטוב עין. עכ"ד ז"ל. ונראה שבמדה שאדם מודד מודדין לו. וכמו הטוב עין שיש לבנ"י בר"ה. כך מתראין לפניו לטובה. כמ"ש טוב עין הוא יבורך. והוא מדתו של אברהם אע"ה. ואמר היום בהר ה' יראה. וב' הדברים אלו הראי' לפניו ית' ושמיעת קול שופר הם בחי' אברהם ויצחק. ראי' ושמיעה. והנה העקידה הי' הכנה לכל בנ"י. כמ"ש חז"ל מאכלת שבנ"י אוכלין מתן שכרה. והענין הוא דכ' והאלקים נסה את אברהם. דרשו חז"ל הרים אותו. כי באמת מדת אברהם החסד. ויצחק הגבורה. ומדת הגבורה הוא יד החזקה שיש לה התגברות ביותר ממדת החסד שהוא בנייחא. אך אברהם אע"ה זכה במעשה העקידה שיגבור החסד על הגבורה. והוא שאמרו אהבה מקלקלת השורה. מה שעפ"י הסדר הגבורה כחה עצום ביותר. והיה נסיון גדול. וזכה עי"ז שהימין יגבור על השמאל לזרעו אחריו. וזה עצמו הברית מילה שכרת הקב"ה לאברהם אע"ה שהוא ברית אש שנקודת החסד ימתיק האש. והרמז לזה שראשון הנמול לשמונה הי' יצחק. שכשנתמלא כחו ונתעורר בחי' פחד יצחק. חתם בו הברית מילה להיות החסד גובר. וזה נשאר לכל בנ"י. וע"ז נאמר גבר עלינו חסדו. שלבנ"י הימין והחסד גובר. ולכן אמר היום בהר ה' יראה. שהראי' יגבור על השמיעה כנ"ל:

תרנ"ה

בראש השנה אומרים ודברך אמת. כי עיקר המשפט הוא בבחי' אמת ושלום. כדאיתא במדרש בראשית אמת אמר אל יברא עולם דכולא שיקרא ושלום אמר אל יברא דכולא קטטה. נמצא המשפט עומד על אמת ושלום והקב"ה זיכה את בנ"י באלה הב'. ור"ה קול שופר הוא קול תורה והוא בחי' אמת בחי' משה כדכ' ויהי בישורון מלך. וזה רמז הקול שופר כי בדיבור יש התחלפות שהקול נשתנה כפי מוצאות הפה ובכמה לשונות. אבל הקול עצמו הוא כמו שהוא. ולזה אין זוכין רק בנ"י. כמ"ש תתן אמת ליעקב. ושלום הוא ביו"כ מדת אהרן. לכן נבחר אהרן לעבודת יוה"כ. כדאיתא שביו"כ יש שלום בישראל. וע"י שני אלו זוכין בנ"י במשפט:

תרנ"ו

ענין תקיעת שופר לאחוז בקול תורה שהוא פנימיות כל הבריאה כדכ' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית והוא מאמר אחד שנתפשט אח"כ למעשה בראשית. וזה הרמז שופר חכמה ואינה מלאכה. כמ"ש בתרגום ירושלמי בראשית ברא בחוכמתא. שנק' ראשית שהוא שורש הבריאה. והיא עיקר החיות. כמ"ש החכמה תחי' בעלי'. וכ' מות וחיים ביד לשון. כמ"ש לעיל פ' תבוא שהלשון היא בחי' יד רמה למעלה מב' הידים. והוא קול יעקב. והוא ידו של משה דכ' כאשר ירים משה ידו. ולכן סמכו במשנה זה הפסוק כאשר ירים לתקיעת שופר. שהרמז להסתכל למעלה לשורש ומשעבדין הלב לאביהם שבשמים. ובזה זוכין לחיים. ומו"ז ז"ל אמר כי תשרי זמן גאולה. כמ"ש ז"ל תשרי ותשבוק. וכן אמרו בר"ה יצא יוסף מבית האסורים. והיא גאולת הנפש לצאת משעבוד הגוף עכ"ד. וזהו עיקר המלחמה עם עמלק. לכן כאשר ירים משה ידו. והוא בכח תקיעות שופר שנק' יובל על שם החירות. והתקיעה רמז שמצפין לצאת לחירות ולהתיר אגודות מוטה ונעשין כברי' חדשה:

תרנ"ז

בעיה"י לר"ה ושבת תשובה החיים שמבקשין בר"ה כי בר"ה נברא האדם. והוא עיקר החיים. וכל החיים בעולם באמצעיות האדם דכתיב אתה עשית את השמים כו' ואתה מחיה את כולם. פי' כי כל הבריאה של מעשה בראשית הוא צמצום אלקות בהתלבשות הטבע. כמ"ש בספרים שזה ענין הבריאה יש מאין מה שהי' מקודם הבריאה מלא כבודו ולא הי' מציאות שום דבר יש רק ע"י צמצום אורו ית' ונעשה יש. וכל מה שנתפשטו הברואים. ה"ז בחי' מיתה. דכל ירידה והשפלה נקראת מיתה ואח"כ ברא האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה פי' שהוא הכלי שיחזור ויתמשך החיים מחי החיים אל כל מעשה בראשית. ולכן האדם קרא שמות לכל. שהוא המעלה ומקשר כל הבריאה אל חי החיים. ולכן הצדיק נק' חי. והרשעים בחייהם קרוים מתים. כי כל מה שמתדבק בגשמיות הוא בחי' מיתה. והצדיק הוא חי. וזהו החיים שיורד בר"ה שיש התחדשות משורש החיים. ולכן נקרא ראש השנה כי עיקר החיים בראש. וכמו בבחי' נפש הראש נותן חיים לכל הקומה ויש איברים שהנשמה תלוי' בהם. וכמו כן יש זמנים שבתות ויו"ט בשנה. שחיות הנשמה תלוי בהם ומתגלה בהם. אך בר"ה בחי' הראש ששם עיקר הנשמה. והנה התמשכות חיות הנ"ל תליא ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. ולכן הדין בר"ה לפי שיקול רוב הזכיות או רוב עונות. כי עבירה מכבה מצוה. שמכבה ומפסיק המשכת החיות כנ"ל. אבל אינה מכבה תורה כי תורה היא עיקר שורש החיים שנק' עץ חיים. וזהו בחי' תקיעות שופר שהיא נקודה חיות פנימיות שאינה יכולה להשתנות. כמש"ל מזה בפ' נצבים. והנה יש שפע לעולם כפי צורך קיום העולם שאינו תלוי במעשה התחתונים. וזה הי' כריתות ברית עם נח שלא יהי' חרוב העולם בכל אופן. אכן אם יטיבו את מעשיהם יתרבה השפע או יתמעט כפי הזכות. אבל יום ולילה לא ישבותו. וכעין זה ממש הי' כריתות בריתו ית"ש עם בנ"י להיות פנימיות החיות לעולם. חלק ה' עמו. ולא תשכח מפי זרעו. רק אם זוכין בנ"י מתרבה ומתפשט כח התורה בהם ביותר. וברית הזה מתחדש בכל ר"ה ע"י תקיעות שופר. כמ"ש זוכר הברית. וזאת עיקר בקשתינו. כתבנו בספר החיים. להיות החיים מזהיר בלי השתנות והסתר הגשמיות והטבע שהיא בחי' מיתה. והנה כ' דרשו ה' בהמצאו דרשו חז"ל על עשרת ימי תשובה. שאז הקב"ה ממציא עצמו לקבל שבים. דכ' שובה ישראל עד ה' אלקיך. פי' עד שיתקיים מאמר אנכי ה' אלקיך. כי זה המאמר אנכי נחקק בכל איש ישראל. כמ"ש אנכי בעלתי בכם. אכן כתיב עונותיכם כו' מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. פי' בתוך האדם עצמו עושה העון הבדל שלא יוכל להתפשט חלק אלקות שבו להאיר בו. ואמרו חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שורה בתוך מעיו. פי' לעולם אפילו אחר שחטא. מ"מ יש בו חלק אלקות. אך שהוא קדוש ונבדל ע"י מסכים המבדילים ע"י העונות. וכמו שהוא בפרט האדם. כן בכלל הבריאה כח אלקי נתלבש ונסתר תוך הטבע. ובימים הללו שמתחדש הבריאה מתגלה זה הכח הן בכלל הן בפרט כל איש. ולכן בנקל לשוב להתדבק בחלק אלקות שבו. ועשרת ימי תשובה הם להתחדש עשרה מאמרות בכלל. ועשרת הדיברות בפרט לבנ"י. ובשבת תשובה בנקל יותר להתקרב לתשובה כי עיקר התשובה לשוב אל השורש כמ"ש לעיל כי בימי המעשה נברא העולם בטבע. ואח"כ נברא האדם שהוא פנימיות החיות בעולם ע"י האדם. ובכח תורה ומצות יכול למשוך החיות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כי הטבע היא בחי' מיתה וירידה שנברא יש מאין. אבל תכלית הבריאה הי' כדי שיתבטל היש אל האין. וזה בחי' השבת שהיא תכלית שמים וארץ. שחוזר הבריאה להתקשר בשורש החיים. והוא בחי' גאולה והתגלות החיות שהוא למעלה מהטבע. ולכן איתא בזוה"ק דבשבת לא אשתכח בי' מנא דכל ברכאין בי' תליין כו' פי' שהוא שורש הברכה הנמשך מבחי' אין שאינו יכול להתגלות בבחי' יש. וזהו עיקר החיות והברכה. והוא עצמו בחי' תשובה. וכמו שמתגלה בשבת הארה מקדושה עליונה הנסתרת בימי המעשה. כמו כן מתגלה הקדושה בכל איש ישראל בשבת מה שהי' נסתר בימי המעשה. ואיתא הפותח שער לדופקי בתשובה. ויתכן לפרש על השבת שהיא מתנה טובה ומסייע לבנ"י לתשובה. דביום השבת יפתח כתיב. ובנ"י שהם דופקי בתשובה ניתן להם השבת שהיא פתיחת שער התשובה. שהיא מעין עוה"ב שורש התשובה:

כתיב ארפא משובתם אהבם נדבה. דאיתא אהבה שתלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלוי' בדבר אינה בטלה עולמית. וכן באהבת הקב"ה לישראל. שבאמת ע"י המצות ומעשים טובים נעשים אהובים להשי"ת. והיא תלוי' בדבר. לכן עבירה מכבה מצוה. אבל האהבה שיש בעצם בנ"י להקב"ה מצד חלק ה' עמו. זה אינה תלוי' בדבר. וע"ז כ' מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה הידועה שאינה תלוי' בדבר. בימי המעשה היא בחי' תלוי' בדבר. ובשבת שנק' מתנה טובה היא שאינה תלויה בדבר. ונק' יום מנוחה. ובאמת אהבה זו היא בחי' נשמה. וע"י החטא מסתלק כח הנשמה. וע"י תשובה חוזר וניעור. ולכן אוהבם נדבה כי שב אפי כו'. ולכן בשבת דהיא יומא דנשמתין ולאו דגופא לכן היא מסייע לתשובה. אהבת נפש וגוף תלוי' בדבר. ואהבת הנשמה אינה תלוי' בדבר שהיא חלק אלוקי ממעל:

תרנ"ח

אשרי העם יודעי תרועה. דאיתא תקיעת שופר חכמה דכ' החכמה תחי' בעלי'. תחי' הוא אפילו כשהאדם בשעת הסכנה. דכ' ימותו ולא בחכמה. וע"י החכמה יכולין להחיות א"ע. בעלי' הוא השליט על החכמה. כמו דאיתא איזהו חכם הלומד מכל אדם שמכל נפש יכולין ללמוד חכמה כמו כן בעולם שנה בכל זמן ובכל מקום יש ללמוד חכמה. כי כולם בחכמה עשית כתיב. וכל מה שברא הקב"ה למילף מיני' חכמתא. ואפילו מדה"ד היא כדי שילמד האדם מזה ליישר אורחותיו. וכשלומד מזה הדבר המבוקש ממנו מיד נמתק הדין. דכ' והאלקים עשה שיראו מלפניו וכשמקבלין מזה היראה מתהפך מדה"ד לרחמים. וזהו יודעי תרועה שמבינים המבוקש ממדת הדין. ובזה יודעין לפתות את בוראם בתרועה במדה"ד עצמו. ומיד עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ואיתא בשם הבעש"ט המשל משליח המלך שבא אל האדם שא"צ להשגיח עליו רק לרוץ אל המלך עצמו. והיינו דכ' ה' באור פניך יהלכון:

כתיב מי כהחכם כו' יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא. ודרשו חז"ל על הקב"ה ע"ש. וזהו נעשה ע"י תקיעת שופר כמו שיש זמנים שמתגלה מדת הרחמים ועוז פניו ישונא. כמו כן ע"י תשובה ותקיעת שופר שהיא חכמה מתגלה הארת פנים. כמ"ש באור פניך יהלכון. ז"ש מי כהחכם כי התשובה נק' מי כידוע. ולכן ע"י השופר מתעוררין י"ג מדות הרחמים:

איתא בזוה"ק יודעי תרועה דמתברין האי תרועה כי תרועה ושברים הם קולות נפסקים ונחלקים. שמדת הדין צריכין לשבר ולחלקה לחלקים. ואז נעשה מגבורה ג' פעמים חסד. וכ"כ בשמעון ולוי אחלקם ביעקב ואפיצם כו'. אבל תקיעה היא קול אחד שלם. והיא מדת אברהם דכתיב אחד הי' אברהם. וכ' ובהקהיל כו' הקהל תתקעו ולא תריעו כי התאספות והתחברות הוא במדת התקיעה:

תרנ"ט

אמרו חז"ל אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. כי ע"י קבלת מלכותו ית"ש נפדין בנ"י כמ"ש פודה ה' נפש עבדיו אלו בנ"י שמקבלים מלכותו ברצון. ובאמת פירוש נפש עבדיו הוא הרצון הפנימי בלב איש ישראל לעבדו באמת. כי בני ישראל נאמר עליהם עבדי הם. אך הרצון נכסה מרוב תלאות הגוף. ובר"ה הקב"ה פודה זה הנפש והרצון. וז"ש יום תרועה יהי' לכם. תרועה היא הרצון. תרועת מלך בו. והוא מתגלה בפועל בזה היום:

ראש השנה הוא יו"ט לבנ"י כי באמת כל המשפט והדין למעלה לזכותן של בנ"י. ור"ה הוא בחי' היכל זכות שכתב בזוה"ק פקודי דשם כל המשפטים ודינים. ונק' זכות כי כל המשפט כדי לזכות בני אדם. והקב"ה רצה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות כמ"ש חז"ל ה' חפץ למען צדקו. וזהו הד' ובכן שכ' האריז"ל כי כל בכן עולה חסד וג' בכן. רי"ו. גבורה. ובכן הד' כולל כל הג'. [ובאמת בתולעת יעקב וכן הרמ"ק מגמגמים בזה דלא נמצא רק רי"ו. אבל באמת נראה דהם ב' דינים רי"ו בפרט של ג' ע"ב ורי"ו א' הכולל כולן והם ב' בתי דינין וכן הי' ב"ד בהר הבית ובפתח העזרה. וב"ד שבלשכת הגזית למעלה מכולן] והם ב' בחי' גבורות. ונראה דזכות עולה ב"פ גבורה וא' יותר שהוא גבורה הג' שליט על ב' הגבורות. והוא שכ' בעל גבורות ששליט על ב' הגבורות ומהפכן לזכות ולרחמים והמשכיל יבין ביותר. והנה איתא במד' וארא על פסוק מגיד מראשית אחרית כו' חפצי אעשה שחפץ הקב"ה להצדיק בריותיו ע"ש ולעתיד יהי' הכל מתוקן. ובכל ר"ה שמתחדש הבריאה מתעורר זה התיקון להצדיק הברואים. ובנ"י זוכין לזה בכל ר"ה. ולעתיד יתקיים בכלל כל הברואים. ואז יתקע בשופר גדול וע"ז מבקשין בנוסח בכן תן פחדך כו':

זכרנו לחיים כו'. דכ' ויפח באפיו נשמת חיים. ובר"ה שמתחדש הבריאה נתחדש ג"כ כח הנשמה. וזה עיקר התיקון לחדש כח הנשמה שנטבע בחומר הגוף. כמ"ש בזו"ח בפסוק הנ"ל ויהי האדם לנפש חי'. שהכתוב מתאונן על האדם שנשתנה בו כח הנשמה בהשתתפות הנפש וגוף ע"ש. זה הבקשה זכרנו לחיים כי זכירה בפה. וזה רמז לשמוע קול שופר:

תר"ס

בעזה"י מר"ה תקעו בחודש שופר בכסה כו' עדות ביהוסף שמו. דכל החדשים נקראו ראשים כמ"ש ובראשי חדשיכם. ובכולם יש זכרון כמו שמתפללין יעלה ויבוא כו' זכרונינו. וכ"כ בגמ' דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ולכן אין צריכין להזכיר בר"ה של ר"ח. א"כ הזכרון של ר"ה למעלה מזכרון דראשי חדשים. והי"ב חדשים הם בחי' י"ב השבטים שהם אבני זכרון כמ"ש בתורה ונשא כו' שמותם לפני ה' לזכרון. ובר"ה צריכין לעורר זכרון של יוסף שהוא למעלה מזכרון השבטים שמדריגת יוסף למעלה ממדריגת השבטים כמ"ש ברכות אביך גברו כו' תהיינה לראש יוסף. ולכן מצינו דזכרון ר"ח של תשרי בכסה וצריכין לעורר הזכרון מעולם שלמעלה והוא זכרון דיוסף. דהנה כ' שער החצר הפנימית כו' וביום השבת יפתח וביום החודש. וכיון דנכסה פתיחה דר"ח צריכין לעורר שער הנפתח בשבת בכח השופר. והוא בחי' יוסף דצדיק נק' שבת. והיא מעין עוה"ב כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דכ' ועמך כולם צדיקים. הרי שכח הצדיק מעין עוה"ב ולכן היא בכסה שהוא מעולם הנסתר. לכן מילה בשמיני. ולכן בשבת א"צ לתקיעות שופר. כי כל כח השופר לעורר שער השבת כנ"ל. כ' תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי שכל ראשי חדשים צריכין לינק מראש השנה שהוא הראש לראשי חדשים:

ואיתא גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. דהשלמת ברית מילה הוא בי"ב שבטים כמ"ש וצאצאיו חתם באות ברית קודש. וכ' וזכרתי להם ברית ראשונים. פי' חז"ל ברית השבטים. דכל שבט יש לו ברית. ויוסף הוא הכולל ומאחד כל הי"ג בריתות ואברהם אע"ה הי' הראשון שזכה אל הברית. אבל התפשטות הברית היא בזרע יעקב ז"ש ואעשך לגוי גדול אלקי אברהם. ואברכך אלקי יצחק ואגדלה שמך אלקי יעקב. והי' ברכה הוא יוסף כלי מחזיק ברכה בצירוף השבטים. וזה שרמזו חז"ל בך חותמין. כי יוסף הוא החותם והי"ב שבטים י"ב גבולין שיהי' גן נעול. כדאיתא מאברהם ויצחק יצא פסולת ויעקב הי' מטתו שלימה. וכן סדר הברכה קידש ידיד יצחק מבטן יתכן לרמוז על אברהם. וחק בשארו יעקב. וצאצאיו חתם הוא הגמר בשבטים. וע"ז רמזו חז"ל אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. כי הגם שזכה אברהם אע"ה אל הברית. מ"מ גמר הברית בכל תיקונו והתפשטותו בי"ג בריתות הוא בבית יעקב. ולכן פדה את אברהם. וז"ש בך חותמין שכן אומרים להכניסו בבריתו של אברהם ומייחסין הברית דיוסף לאברהם שהוא גמר התפשטות החסד בכלי מחזיק ברכה והבן:

איתא תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה. עיקר החכמה הוא הביטול אל השורש. כח מה. ולכן קול שופר אינו בחיתוך דיבור רק הזכרת הקול. ועל זה כתיב פיה פתחה בחכמה. כענין שאמרו אדם ובהמה ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. כי מותר האדם מן הבהמה אין. כי חטא הראשון הי' בעץ הדעת. ולכן החכם ירא מתערובות טוב ורע בדעת. ומבטל הדעת שלו. ומשים עצמו כבהמה. וצועק רק בקול. כמ"ש ויצעקו אל ה' תפסו אומנות אבותם. וזה רמז המד' בפ' בשלח ישראל מתגאה בירושתו הקול קול יעקב. פי' שיודע ומבין שאינו מצד זכות שלו רק הקול שירשנו מאבותינו. הכח שניתן לנו בהר סיני. קול תורה. זה תורת חסד על לשונה שמבינים שהיא חסד ומתנה מן השמים:

תרס"א

מה שמבקשין על החיים דכ' ובחרת בחיים. וכמו במעשה בראשית איתא לדעתן נבראו שכל הברואים בחרו כל אחד ציור המיוחד לו. והנה האדם עיקר נפש חיה כמ"ש רש"י בפ' בראשית שהוא חי' שבכולם ע"ש. ובוודאי האדם בחר לו זה החיות המיוחד אליו כמ"ש ויפח באפיו. וכמו כן בכל ר"ה צריכין לבחור בזה החיים שהוא החלק אלוקי ממעל. כי הגוף בחי' מיתה והנפש החיים. וכפי הבחירה בחיים נמשך לו כל ימות השנה: הנביא צוה לשמוח בר"ה אכלו משמנים כו' חדות ה' היא מעוזכם. עיקר העוז לבנ"י לשמוח בחלק אלקות המיוחד לנפשות בנ"י. ובר"ה מתחדש זה הכח שבו נברא האדם ויפח באפיו נשמת חיים. ובר"ה מקבלים מלכות שמים. וצריך להיות בשמחה כמ"ש כל [מצוה] שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. וכפי השמחה בר"ה בקבלת מלכותו ית"ש כן מתקיים כל ימי השנה. וכמו שראש השנה שהוא ראש של כל השנה ובראש צריכין לקבל מלכותו ית"ש לתת הראשית אליו ית"ש. כמו כן בנפשות. בנ"י הם הראש. ולכן עליהם לקבל מלכות שמים שהם נקראי' ראשית. ובכח זה נמשך מלכות שמים גם על כל העולם. ומבקשין ותמלוך כו' על כל מעשיך. כי באמת אין העולם ומלואו כדאי שיחול עליהם מלכות שמים. וז"ש כי המלכות שלך היא. פשיטא מאי קמ"ל. רק הכוונה שגם קבלת מלכות שמים אינו בכח המקבלים רק הכל שלך. ובנ"י זיכה אותם הקב"ה שחל עליהם מלכותו ית"ש באמרו אנכי ה' אלקיך. ובאמת זכו לזה במה שהקדימו על הים ה' ימלוך. כמ"ש חז"ל שהם המליכוני תחלה. ואנו מבקשין שיהי' רצון לפניו למלוך על כל העולם. ז"ש כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד שיהי' רצון לפניו לגלות מלכותו על כל המעשים. ועי"ז נשאר לנו המלכות כמ"ש אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. הגם שהבקשה על כל העולם. רק שעי"ז הבקשה תמליכוני עליכם כי עבד הנאמן צריך לבקש התגלות המלכות על כל:

תרס"ב

בעזה"י מימי ר"ה החיים שמבקשין בר"ה דכתיב אתה עשית את השמים כו' ואתה מחי' את כולם. העולם נברא בטבעיות. אבל עיקר הנהגת הטבע מאתו ית"ש נעלם. ואין הכל זוכין לזה רק הצדיקים שנק' חיים. ובנ"י הוציאו זה מהכח אל הפועל בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך, וזהו בחי' התחדשות שנאמר החודש הזה לכם. דאין כל חדש תחת השמש שהטבע מסתיר התחדשות שהקב"ה מחדש תמיד מעשה בראשית. ולכן ניסן נקרא שנה שיש עמה חדשים. ותשרי בחי' זו הוא בכסה. ולכן צריכין לעורר זה ההתחדשות ע"י השופר. ואיתא שהיא חכמה ואינה מלאכה. חכמה כח מה. פי' שהחכם מעיין על מהות הדברים. כענין שנאמר באברהם אע"ה שאמר תאמר שעוה"ז בלי מנהיג ולכן זכה שנגלה אליו הקב"ה ואמר אני בעל הבירה שמלכות שמים אינו מתגלה רק למי שמוסר נפשו לדעת את המלך. וז"ש אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. פי' שעל ידכם יהי' נגלה מלכותי בעולם. כל העולם ומלואו אינו כדאי שיתגלה מלכותו ית"ש עליהם. רק באמצעיות בנ"י בכח האבות ובכח התורה שמלמדת לנו החכמה לעמוד על מהות ופנימיות הבריאה. ולכן נסמך תורה צוה לנו משה כו' ויהי בישורון מלך. וכן כתי' ותרועת מלך בו. פי' עיקר רצון המלוכה על בנ"י. וגם הפי' תרועת מלך בו שבנ"י כל תשוקתם ורצונם לקבל עליהם עול מלכותו ושיתגלה כבוד מלכותו עלינו וממילא יקבלו כולם עול מלכותו. וכ"כ ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ממשלה הוא בע"כ. ובנ"י ברצון קבלו מלכותך זהו תרועת מלך בו. ואיתא בספרי בפסוק ה' אלקיך דורש אותה תמיד. וכי ארץ ישראל בלבד הוא דורש והכתיב להמטיר על ארץ כו' אלא כביכול אינו דורש אלא אותה ובשכר זה דורש כל הארצות. פי' שאין כל הארצות זוכין לדרישה זו רק באמצעיות ארץ ישראל שבחר לו הקב"ה לחלקו. וכמו כן גילה הקב"ה מלכותו על בנ"י ביחוד אנכי ה' אלקיך. ובשכר זה יתגלה מלכותו על כל. וכמו כן בזמן עצמו ר"ה הוא יום הזכרון כל באי עולם עוברין לפניו. הגם דאיתא אדם נידון בכל יום ובכל שעה. אך עיקר הזכרון בחר לו הקב"ה יום זה ובשכר דרישת יום זה יש דרישה בכל יום ושעה כמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם. שבחר לו הקב"ה חלק בעולם שנה ונפש להיות מיוחד אליו. וזה עיקר החיים כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם. כל איש לפי הדביקות שיש לו בהקב"ה זוכה לחיים. דכ' ויפח באפיו נשמת חיים. פי' שיהיה האדם כלי לנשום ולשאוב החיים מחי החיים. וזהו עיקר החיים שאנו מבקשין כאשר זכינו לזה בקבלת התורה אשר ידבר אלקים את האדם וחי. וזהו רמז תקיעת שופר שמשתוקקין לאותו הקול ששמענו בהר סיני כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו. ובאמת כחן של ישראל בפה. כמ"ש ויפתוהו בפיהם. בוודאי לפתות את הבורא הוא דבר גדול. שיש להם דביקות בעצם בקול קול יעקב. וכמו כן דרשו חז"ל אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לפתות את בוראם בתרועה שע"י השופר נתעורר כח הפה. ובפה יש קנה וושט והם רמוזים לעץ החיים ועץ הדעת. וקודם החטא הי' לנו דעת טוב בלי תערובות. ואחר החטא צריכין לקול שופר שהוא מן הקנה בלבד דאין קטיגור נעשה סניגור. אכן איתא דעת גנוז בפומא שהגם שאינו יכול להתגלות ע"י התערובות פסולת מ"מ גנוז הוא. ולכן בשבת שנק' מתנה טובה בבית גנזי ואין בשבת תערובת פסולת אין צריכין לשופר. שהוא דעת טוב בלא רע. כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וכתיב חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. בחי' ישראל כח הנשמה עלמא דחירות ושם אין מגע נכרי ופסולת והיא חקיקה רשומה שא"א להמחק. רק בבחי' הגוף משפט לאלקי יעקב להמשיך חיות ואלקות גם בבחי' הגוף. ובזה נלחם יעקב עם עשו ולבן. ובזה צריכין שופר כמ"ש וכי תבואו מלחמה כו' על הצר הצורר כו' והרעותם בחצוצרות. וכמ"ש זה בזוה"ק על תרועת ר"ה. אבל בשבת מתגלה בחי' ישראל. נחלה בלי מצרים. זה נחלת יעקב פי' מה שזכה יעקב אח"כ לשם ישראל הוא נחלה בלי מצרים. והוא יום מנוחה. ומה שנתגלה ע"י השופר כח הפנימיות כמ"ש באור פניך יהלכון כן מתגלה בשבת בעצם היום:

מ"ש לעיל לפתות את בוראם בתרועה. שמעתי ממו"ז ז"ל שאמר בשם הרב מקאצק ז"ל מ"ש בזוה"ק כמה [פעמים*] להשתדל באורייתא כמ"ש כי יפתה נערה פי' בתרגום ארי ישדל עכ"ד. דהיינו השתוקקות אל התורה בעומק הנפש להיות מדובק בתורה ובאלקות להיות בשר אחד. וזוכין לזה ע"י עסק בתורה לשמה. כי נפשות בנ"י חלק ה' עמו. וע"י התורה מתעורר זו הנקודה פנימות ודביקות בהקב"ה:

והנה ר"ה התחלת עשרת ימי תשובה. כי האלקים עשה האדם ישר. ובכל ר"ה מתחדש זה הדרך הישר. לכן תוקעין בשופר לאחוז בזה הדרך. ולא לחשוב עוד חשבונות רבים כדאיתא בפרקי דר"א כשעלה משה רבינו ע"ה להר במ' אחרונים תקעו בשופר משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז. כמו כן תוקעין בר"ה לעמוד בזה ההתחדשות שלא לנטות עוד מדרך הישר. ז"ש תקעו בחודש שופר. כשמתחדש דרך החדש. לאחוז בזה ההתחדשות להיות יתד תקוע ונאמן. ומלכיות זכרונות שופרות לאחוז בדרכי האבות. מלכיות בחי' אברהם אבינו שהקנה להקב"ה שמים וארץ והודיע מלכותו בעולם. כמ"ש למען אברהם שקראך אדון. זכרונות בחי' יצחק שאפרו צבור לזכרון תמיד. והנה כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. ולפי שיצחק אע"ה לא שכח את הבורא אפילו רגע אחת בעולם. כמו כן אפרו תמיד לזכרון. וכן צריכין לקבל על עצמו בר"ה לזכור את השי"ת תמיד. כי כל איש לפי מה שזוכר את הבורא כן נזכר לטובה למעלה. ושופרות בחי' יעקב צורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. שהוא שופרי' דאדה"ר יציר כפיו של הקב"ה. ולזה זוכין ע"י התורה. וע"ז רמז השופר לעורר כח התורה וקול יעקב:

מ"ש לעיל שתמליכוני עליכם שעיקר המלכות על בני ישראל. מצינו בדוד המע"ה כאשר מרדו בו בימי אבשלום אח"כ השלימו עמו שלח לזקני יהודה למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אח"כ אמרו שאר השבטים עשר ידות לי במלך כו' ויקש דבר איש יהודה לפי שהראו להם כתב מהמלך ע"ש סוף שמואל. ככל הדבר הזה יהי' לעתיד כשיבואו כל האומות והשרים ויקבלו עול מלכותו ויודו לשמו. ואעפ"י שהם ע' אומות יהי' יד בנ"י בראשונה. כי הם קבלו מלכותו בראשונה. כדאיתא הם המליכוני על הים ופסוק ראשון של מלכות הוציאו בנ"י מכח אל הפועל ה' ימלוך לעולם ועד. נמשכו אחר דרך אברהם אבינו. לכן אברהם קנין אחד וישראל קנין אחד. והכתוב מעיד עליהם ותרועת מלך בו. ולכן בכל ר"ה אומר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם דייקא. ולא תהיו אחרונים להשיב את המלך:

תרס"ג

החיים שמבקשין בר"ה הוא חיות הנשמה. דכ' וייצר כו' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. והם ג' בחי'. והם ג' ספרים הנפתחים בר"ה שבו נברא האדם ונתחדש אלה הג' בחי'. עפר מן האדמה הוא הגוף שעומד למיתה ואין בו חיים וזה מדת הרשעים שאין הנשמה מאיר בהם ולכן מקבל רק חיית הגוף בעוה"ז עפר מן האדמה. ויפח באפיו נשמת חיים הוא בחי' הצדיקים שאפילו במיתתן קרוין חיים. כבר פרשנו שהם מביאים חיות הנשמה בגוף וגם הגוף שלהם נקרא חי. וז"ש חי חי (כו') יודך חי בנשמה חי בגוף. והוא בכח התורה ומצות דכ' וחי בהם. ולכן נקרא הצדיק חי. ויהי האדם לנפש חי' הם הבינונים שזה וזה שופטן. ויש להם נפש ורצון להתדבק בהנשמה. ומ"מ אינו מתהפך כולו להיות נקרא חי. רק מ"מ הוא כלי שהנשמה מאירה בו לפרקים. ואדה"ר הי' מוכן קודם החטא להיות כולו נשמת חיים. ואחר החטא כ' כי עפר אתה ואל עפר תשוב. פי' לפי שעפר אתה. שהי' מוכן להיות כולו נשמה. וכן אח"כ בנ"י בקבלת התורה אמרתי אלקים אתם כו' אכן כאדם תמותון. וכמו דאיתא מעשה בראשית לדעתם נבראו. כמו כן כפי החיות שבוחר האדם בר"ה כך נותנין לו חיים. וע"ז מבקשין זכרנו לחיים. ונקרא ראש השנה שבו התחדשות הנשמה שהיא בראש:

ראש השנה מיוחד באמת לבני ישראל שנק' ראשית. ישראל לי ראש. ונקראו ראשית ולא ראש. שראשית הוא לעולם סמוך. שאין לבנ"י ראש בפ"ע אלא שהם למי שאין לו ראשית ותכלית. ונקראו ראשית תבואתו. ולכן כ' תהי' לראש ולא לזנב. ולא כ' תהי' ראש. רק לראש. שיהיו דבוקים אל הראש ולא אל הזנב שהוא ההנהגה הטבעיות. שהוא בחי' זנב כמ"ש במד' על כל מעשה בראשית הן אלה קצות דרכיו. ולכן ר"ה לישראל אבל הוא בכסה כמ"ש במ"א מזה:

כתיב אשרי העם יודעי תרועה ובזוה"ק דמתברין ההיא תרועה כמו ויודע בהם אנשי סוכות. כי באמת הדין הוא רק מכסה. אבל לפנים משורת הדין נמצא הרחמים כמ"ש שיתף עמו מדת הרחמים. א"כ הוא גנוז תוך הדין. והנה מילוי אותיות דין גי' מלכות. ל"ת ו"ד ו"ן גי' מלכות. שתכלית הדין כדי לידע דאית דין ודיין כמ"ש והאלקים עשה שיראו מלפניו. אבל בנ"י דכ' ומלכותו ברצון קבלו עליהם. והקדימו ה' ימלוך לעולם ועד. לכן כ' ותרועת מלך בו. שהם מקבלין מלכותו ברצון. ובזה יודעי תרועה באור פניך יהלכון שהוא התגלות מדת הרחמים ושוברין המחיצה ובאין לפנים משורת הדין כנ"ל:

איתא בר"ה יצא יוסף מבית אסורים. עדות ביהוסף שמו. ואמו"ז ז"ל אמר כי נקודת יוסף מתגלה בר"ה. דיש לבחי' יוסף ג' מחיצות מפסיקות. ערלה פריעה אטופי דדמא. מול זה מלכיות זכרונות שופרות. ובתקיעות אלו שוברין הג' מחיצות ונתגלה אור ברית קודש:

תרס"ד

ב"ה מימי ר"ה בנ"י צריכין לשמוח בר"ה שמתחדש העולם. ולכן יש קצת חירות כי הטבע משכח הפנימיות. והוא מטובת הבורא ית"ש שמתחדש החיות בכל ר"ה שלא להיות נטבע בחומר הגשמיות. וכן בכל יום הקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית. וע"ז מברכין ברכת יוצר והמעריב. כי שינוי מעשה בראשית גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור הכל עדות על הבורא שהוא מנהיג העולם. ובנ"י משבחים על זה כי הוא מסייע לעבודת הבורא. ובר"ה מתחדש ביותר כל ההנהגה של ימי השנה החדשה ונק' ר"ה שבו מאיר המוחין ושורש כל הימים. ובאמת זה מיוחד לבנ"י שנקראו ישראל לי ראש שכל התחדשות של ר"ה בשבילם הוא. ונק' ראשית כמ"ש עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה. וכמו כן בנ"י נקראו ראשית והיא המשכת החיים. כי עלמא דין עלמא דמותא וצריכין להמשיך חיים מן השורש כמו שחיות כל הגוף נמשך מן הנשמה שבראש. ואיתא במד' אמור דיש ב' בחי' להמשיך החיים. דרך חיים תוכחות מוסר ע"י יסורים ועץ חיים הוא ע"י התורה ולכן המשפט בר"ה להמשכת החיות. והתורה נותנת עצה לבנ"י להמשיך החיים ע"י התורה. ולא ע"י יסורים. והוא ע"י השופר שרומז לקבלת התורה:

שופר הוא מעלמא דחירות כמו שופר של יובל. תעבירו שופר. ולמדין בגז"ש שופר של ר"ה מן שופר של יובל. והוא המשכות החירות. ולכן הם שלש תר"ת להזכיר זכות שלשה אבות. שהם היו דביקים בעלמא דחירות. כדאיתא בגמ' שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא. שלשה לא שלט בהם יצה"ר בכל מכל כל ע"ש. ובני ישראל בר"ה בוחרין בדרכי אבותיהם ומבקשין לחירות לצאת משיעבוד היצה"ר ועולם הטבע. וכן איתא שע"י התקיעות מבטלין יצרא דע"ז וג"ע וש"ד ולה"ר. וזה ג"כ רמז השופר שדומה לקנה כדאיתא בזוה"ק שהוא רמז למ"ש דוד לבי חלל בקרבי. שהקול נכנס בזה ויוצא בזה בלי השתנות. דדיבור בא גם מושט. ושם יש השתנות. ולכן יש ד' לשונות של גאולה לד' מוצאות הפה שצריכין גאולה אבל מוצא הקנה הוא מעלמא דחירות. כמ"ש קנה דומה לעוה"ב שאין בו אכילה ושתי':

כתיב ועתה פי ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. כי שורש של האדם הי' בגן עדן כמ"ש וישם שם את האדם. אך ע"י החטא נגרש משם. ובכח התשובה יכולין לאחוז בעץ החיים. ועתה הוא בחי' תשובה. ישלח ידו הוא הכח ומקומו. והוא עשרת ימי התשובה. ידו. יוד. ובאברהם אע"ה כתיב וישלח אברהם את ידו שמסר נפשו בזה הנסיון ונתעלה למעלה מן הטבע ונתאחז בעץ החיים. וכ' והאלקים נסה את אברהם. דרשו חז"ל הרים אותו. והוא שנתעלה לצאת מן הטבע כענין שכ' ביוסף וינס ויצא החוצה. זה הרמז נסה את אברהם. ואעפ"י שמקודם ג"כ כ' ויוצא אותו החוצה למעלה מכיפת הרקיע. אבל עכשיו נתעלה אברהם אע"ה בכח עצמותו. וזהו פי' הנסיון כמ"ש במד' נתת ליריאיך נס להתנוסס. פי' בעצמו. ולכן כתיב אח"כ אברהם אברהם שנעשה שלם ונתדבק בשורש אברהם שלמעלה. שאמרו האבות הן הן המרכבה. ולכן כ' ג"כ בי נשבעתי נאום ה'. כי ברך אברכך והרבה ארבה. לשונות כפולים. שהבטיח לו שיהיו זרעו מבורכים מעולם העליון. כמו שנתעלה אברהם כך יתמשכו בניו אחריו. שיהי' להם התדבקות בעוה"ב. כמ"ש בזוה"ק בי נשבעתי נאום ה' מבחי' עתיקא. והוא שורש הי"ג מדות. ה' ה'. כמו אברהם אברהם. מדה במדה וכבר כתבתי במ"א כי ע"י היראה שנק' חכמה כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה יכולין לכנוס לאלה השערים שע"ז כתיב החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. בחי' עשרת ימי תשובה שנק' ימי קדם. וכ"כ באברהם עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. וזהו בחי' ר"ה. ראש לעשרת ימי תשובה. ויש ללמוד ק"ו מאדה"ר ע"י חטא אחד הביא המות לכל באי עולם. מדה טובה המרובה אברהם אע"ה וכל האבות שמסרו נפשם על קדושת המקום. מביאים חיים לכל הבוחר בדרכיהם:

עיקר השופר לעורר רחמים בזכות התורה דאיתא עלה במחשבה לברוא במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמה מדה"ר. זה התורה דאיתא מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו. והקב"ה בחסדו נתן לנו התורה שנזכה לדעת ועי"ז מרחם עלינו. לכן נק' התורה רחמנא בגמ' שכל הרחמים בא בכח התורה. וע"ז נאמר אתה הראת לדעת שחונן לנו הקב"ה דעת התורה. וזהו יודעי תרועה בדעת. וכן כתיב מדי דברי בו כו' רחם ארחמנו. ולכן על ידי השופר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים:

תרס"ה

אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. דכ' ותרועת מלך בו. כי באמת בני ישראל חפצים לקבל עול מלכות שמים עליהם. ורחמנא לבא בעי. ועבדי ה' אינם כעבדי מלך בו"ד אשר עושים כל תחבולות לצאת משעבוד המלכות. אבל בנ"י עושין כל תחבולות לקבל עליהם שיעבוד מלכות שמים רק שסט"א וכת דילי' מעכבין אותם. ולכן לא הביט און ביעקב כו' מאחר שבאמת רצונם להיות משועבדים אליו. לכן מתמלא עליהם רחמים כמ"ש חז"ל מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים. שמייגע עצמו בתורה לידע איך לעבוד את ה':

עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. דהתקיעות הם לעורר ברית אבות כמ"ש במד' בחודש השביעי ירחא דשבועיא שנשבע הקב"ה לאברהם אע"ה לזכור העקידה לכפר על בנ"י. ובוודאי אין עיקר השבועה בעבור החוטאים. רק השבועה וכריתת ברית לזרעם להיות להם דביקות בהקב"ה כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם. ולכן מצד הברית מוחל עונותיהם ומסייע להם לחזור ולהתדבק בו. אבל כשהדור צדיקים אז עיקר הברית שיתעלו ויתדבקו בו ית' למעלה למעלה. והיא עיקר השופר. עלה אלקים בתרועה תיקון העונות. אבל ה' בקול שופר הוא עיקר הברית כנ"ל. ולכן יש תר"ת. בחי' אברהם אהבה זה כח המצות עשה. ובחי' יצחק המל"ת ולכן היא הכפרה ומחילת עונות. והשופר דיעקב הוא התורה שכולל מ"ע ומל"ת:

איתא בגמ' שופר דלזכרון קאתי כלפנים דמי. וזהו שאמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולכן בכל ג' רגלים המצוה להראות פנים במקדש. ואז מתגלה אור בעולם. ולכן קורין בהם ההלל. ובר"ה הוא בכסה. ובכח התשובה מתעלה השופר ומתגלה אור הפנימיות גם במקום החושך. כמ"ש באור פניך יהלכון. כי ההארה הבא בכח התשובה הוא למעלה מן המקום והזמן. בפרט בראש השנה שהוא חיות של כל השנה. וזה בא מכח שלמעלה מן הזמן שהמקום והזמן הם בכלל הבריאה. ור"ה בחי' שמקודם הבריאה והמקום והזמן: