שפת אמת/ראה

<< · שפת אמת · ראה · >>

ראה

תרל"א

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' ראה אנכי נותן לפניכם. שנקבע בכל איש ישראל שיוכל להבחין ולבחור רק בהברכה. וע"ז מברכין בכל יום נותן לשכוי בינה כו'. וכן במד' שהקב"ה מלמד לנו ובחרת בחיים. וכל מאמר ה' נעשה כן. וניתן הבחירה לישראל במאמר ובחרת כו':

ובמדרש שלא לפסוק בקללות ואל תקוץ לא תעשו קוצין קוצין. כי אין הרצון להיות הקללות. ורק שעי"ז ישוב האדם ועושה מזה ג"כ ברכה. וכן איתא בזוה"ק שיסורין לאדם כשמקבלן באהבה ושב להש"י בחושבו כי ה' עשה עמו חסד בזה שעי"ז יתעורר לשוב. עי"ז עושה אותם יסורין של אהבה. וז"ש נותן לפניכם ב' וקללה שגם הקללה ביד האדם לעשותה ברכה כנ"ל. וז"ש שלא לפסוק ולפרוד שהקללה דבר בפ"ע רק הכל לטוב כנ"ל:

ובמדרש נר מצוה כו' נרך בידי נרי בידך כו'. כי בכל דבר יש נקודה חיות מחי החיים. רק שבעוה"ז נסתר הפנימיות. וזה המבוקש מאיש ישראל לעורר ולגלות הפנימיות שיש בכל דבר ע"י המצות. שבכל מעשה נמצא ממצות הש"י עשה או ל"ת. וע"י המצוה מקרב כל המעשים אליו ית'. וזה נרי בידך כי צריך כל אדם להאיר הנקודה הטמונה וכאלו היא במאסר עד שיגבור האדם להאיר מהחשיכה. ונקודה זו היא הברכה בעצמה אשר תשמעו כשמדבק עצמו בנקודה הנ"ל שבכל דבר אז רואה שזה הברכה. וזה ראה כו' ע"י הביטול לנקודה הנ"ל. וכן בשבת כ' ויברך כי זה היא בחי' שבת להיבטל ולהיכלל לנקודה הנ"ל ושם שורה ברכה. אחז"ל כלי מחזיק ברכה שלום. והיא הנקודה מהש"י שמהוה כל ונק' שלום שהיא שלימות כל הנבראים והיא הברכה:

במדרש כי ירחיב. מתן אדם ירחיב לו כו' הקב"ה מתיר אסורים כו'. פשוט מי שנותן נדבת לבו להש"י זה עצמו מרחיב לו. כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון. וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון הש"י. זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר. וזה ירחיב לו. וכתי' בכל אות נפשך וכבר כתיב ואמרת אוכלה בשר כו'. אך המפ' דקדקו שלא כ' אות גופך רק נפשך עי' בר"מ אלשיך. ובכל אות נפשך הוא כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך כו' נפשך א"כ מאחר שכ' בכל אות נפשך ע"כ הכוונה לשמים. וז"ש כי אם לא יתבטל מפנימיות הדביקות להש"י אף ברצון זה אז יוכל לאכול. ולא שיבטל עי"ז אהבה העיקרית. וז"ש בכל אות נפשך כו'. ואז כשעיקר האהבה נדבקת בו להש"י. זה מתיר האיסור וכח סט"א שיש בכל דבר גשמיות. וז"ש ה' מתיר אסורים כי הוית כל דבר ממנו רק שהנקודה סתומה וצריכין להרחיבה. וזה תלוי בנקודה שבאדם כפי הרחבתה בנפשו. כן מתגלה אליו בכל מקום כנ"ל. וז"ש כי ירחיב כו' גבולך. שתתפשט הנקודה ותתרחב בכל נפש האדם כנ"ל:

כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכ"מ שהוא כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פי' להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהי' עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להש"י. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל:

בספורנו פי' פשוט בפ' ראה כו'. כי אין לאיש ישראל דרך ממוצע רק לידע אם יקבל עול מ"ש בכל מעשיו למסור נפשו לה' אחד. הברכה. ואם לא כן. הקללה ע"ש. ויש לפרש ג"כ תיבת לפניכם כמ"ש הרב הק' ז"ל מפרשיסחא על פסוק ואלה המשפטים כו' תשים לפניהם. להיות משפטי ה' קודם להוית האדם וחביבים מהויתו ע"ש. כן ג"כ להיות הסתכלות זה בב' הדרכים קודם הוית האדם. וגם כפשוטו קודם כל מעשה להסתכל היטב שיהי' בדרך הטוב לש"ש. ואז יזכה לראות איזה דרך הטוב כמ"ש רמב"ן ז"ל ע"פ הדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי כו' ע"ש בפ' ואתחנן:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בסעודה ג' של שבת היא בחי' קשה עלי פרידתכם. ויש לאדם להשתוקק שלא ישכח ממנו הארת השבת כל ימי השבוע כו'. ואיתא וינפש וי אבדה נפש. והקשה הרב בע"ש ז"ל כי זה שייך בסוף שבת ולא בההתחלה. ותי' כי ע"י שיודע האדם זה שאחר שבת יסולק ממנו הארת נשמה יתירה יתאמץ ביתר עוז להתדבק בשבת קודש עוד בו נשמתו ע"ש הובאו דבריו בס' זכרון זאת. וי"ל עוד כפשוטו שזה עצמו בחי' שבת שתוך ימי השבוע ג"כ יזכור וישתוקק למה שנאבד ממנו כמ"ש זכור כו' יום השבת כו'. וממילא כפי השתוקקות כל ימות החול. כמו כן מקבל השבת בשמחה. ועיקר הדברים שיש לאדם להשתוקק תמיד לדבוק בשורש החיים שלא להיות נפרד משורש נשמתו בה' אחד. וזה עצמו בחי' שבת ותשובה ששב הכל לראשיתו ושורשו. וזה התשובה בסעודה ג' בשבת ע"י השתוקקות הנ"ל להיות נדבק בשורשו כל ימות החול ג"כ אף שנסתלק ממנו כענין שכ' שימני כחותם. והיא בחי' תפילין בחול כמ"ש בסה"ק:

תרל"ב

ב"ה ראה עירבוב דברים בברכה כתי' אשר כו' ובק' אם לא תשמעו כי הקללה נעשה ע"י החטא אבל אין לה מקום בל"ז. כי מאתו לא תצא הרעות כו'. ואדרבא הרשות ביד אדם להפוך גם הקללה לברכה וז"ש נותן לפניכם כו' ברכה וק' שגם הקללה ביד האדם כו'. וז"ש ז"ל שהכל בבחירות האדם. כי גם בעוסקו בעוה"ז. אם כל רצונו מגעגע להתדבק בהש"י. עי"ז עצמו יש עלי' לכל הדברים שעוסק בהם. וע"ש זה נקרא רצון מל' ריצה שלא בהדרגה. שע"י הרצון יכולין להפוך הכל אל רצונו לעלות להש"י כנ"ל. וכתי' כי ירחיב ה' וכו' גבולך כו' שזה התרחבות נקודה הפנימיות. שיש בכל איש ישראל נקו' פנימיות להש"י. גם יותר מזה אף בכל דבר כנודע. רק שצריך האדם להרחיב נקודה הנ"ל שתתפשט בכל דבר. והיתר בשר תאוה. היינו שיהי' כח ביד איש ישראל שלא להתדבק בגשמיות אף שאוכל ושותה כמ"ש במד' ה' מתיר אסורים שכל איסור ע"י שמאסר האדם ומתדבק בגשמיות וסט"א. אבל הש"י התיר זה כנ"ל רק שצריך להיות הרצון להש"י. כנראה מלשון הפסוק כי ירחק ממך המקום כו'. שהגם שהתיר בשר תאוה מטעם שא"י להקריב תמיד. מ"מ צריך להיות הקדמת הרצון שהי' מתרצה יותר להעלות להש"י רק ע"י שמרוחק כנ"ל. ובחירת האדם לבד בכלל להיות בוחר במצות ה' ובדרך התורה. רק בכל דבר יש טוב ורע שצריך האדם להיות רצונו לעשות הדבר לש"ש ולהתדבק רק בבחי' הטוב שיש בה. וז"ש במד' שיש דרך שתחילתו קוצים וסופו מישור כו'. שצריך האדם ליישר הדרך שיש בו קוצים ג"כ [אם שאין הפשט כן. ע' פנים לתורה]:

תרל"ג

ראה אנכי נותן כו' היום. פי' שהבחירה ביד האדם לבחור טוב או רע. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שע"ז מברכין הנותן לשכוי בינה כו'. ונראה פי' היום שיש בכל יום בחירה חדשה. כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמ"ש ז"ל הרשעים ברשות לבם. ומ"מ הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב מחדש כמ"ש לא יכשל בה ביום שובו כו':

במדרש שמור תשמרון נרך בידי ונרי בידך כו'. דכתיב שמור כו' יום השבת. וקשה מה צריך שבת שמירה. רק כי שבת ניתן לישראל כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. ואין השבת מתרחק מבנ"י בכל מקומות מושבותיהם. ושבת נותן חיות לכל העולמות כמ"ש ויכלו השמים כו' ויכל כו' פי' שנעשה כלי. כמ"ש ז"ל כלי מחזיק ברכה. ועיקר הברכה שנתמלאו כל צבא שמים וארץ בחיות פנימיות. כי כל הוא מדה כמ"ש וכל בשליש עפר הארץ. בת יכיל. והיינו שבש"ק מתמלאים כל הנבראים מחיות השי"ת שיורד שפע חיות לכל הנבראים כ"א כפי מדתו. והשבת ניתן לב"י. וצריכין להיות נקי לקבל הארת שבת כראוי להיות בטל גוף ונפש האדם אל חיות הפנמיות כנ"ל. ורש"י פי' [*ישעי' ז'] השמר והשקט הוי נח כיין על שמריו ע"ש. כמו היין שאם השמרים במקומם עוד מוסיפין כח להיין. כמו כן גוף האדם בהיותו נכנע ונשפל עד למטה. נותן עוז לחיות אלקי אשר בקרבו. [סיום המאמר חסר והמשכיל יבין כ"ד לאשורו]:

כי ירחיב כו' גבולך ואמרת א' בשר כו'. במד' אגילה ואשמחה בחסדך כו' מדבר ביוסף מבית הסורים כו' למלוך כו'. ובישראל מיצי"מ עד כי ירחיב העמדת במרחב רגלי כו'. כי בנ"י נבראו להאיר לכל הנבראים ונקראים עדים [ולכן איתא שבנ"י מעידין על הקב"ה כי הכל שלו. ובנ"י קנין א' ומעידין זע"ז]. אך כי בנ"י מרוחקין בעצם בריאתם מגשמיות. והי' יצ"מ עצה מנורא עלילה איך שבנ"י יוכלו לקרב הכל אליו. וע"י שהיינו במצרים בצער תוך החומר והשי"ת הוציאנו ביד חזקה. הי' זה עצה שנוכל אח"כ לקרב גם החומר והגשמיות אליו ית'. וזה כי ירחיב שנקודה הפנימיות תתרחב לקרב הכל אל הפנימיות. את גבולך. כי חוקי התורה הם גבולים וגדר שלא יעשה האדם דבר האסור. אך בנ"י צריכין להוסיף גבול בדברים המותרין. וזה סייג לתורה והיא תורה שבע"פ. וכפי מה שיש לאדם גבול וגדר משלו בכח היראה אשר בו יוכל לעשות עניני עוה"ז ג"כ כי הגבול ישמרנו. וז"ש כי ירחיב כו' אוכלה בשר. ובאלשיך מדייק דלא פי' תאוה הגוף רק נפשך. כי בוודאי עיקר הרצון בהיתר בשר תאוה כדי לקרב התאוות אל הש"י ולעבודתו. וכ"ז הי' ע"י יצ"מ. שעי"ז זכו אח"כ להתרחב כמ"ש בכל עצב יהי' מותר. ועוד עתה כל המ"ז שבאין אל האדם דיקא בעת עבודתו להש"י. הוא לטובה שבהתגבר עליהם מתחברין אליו. כדי שיוכל להיות טוב גם בעוסקו בדברים זרים בעניני עוה"ז:

תרל"ד

ראה כו' היום. הוא בכל יום ויום כי הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב וכשנתחדש הבריאה נמשך ברכה חדשה. ולכן בכל יום יש לבחור א' מהדרכים. וההתחדשות ניתן לבנ"י כדכת' החודש כו' לכם. ובחי' היום היא ההתחדשות אנכי נותן לפניכם כו' וממילא הברכה וקללה נמסר בידכם. וחז"ל דרשו היום סתם על שבת דכתי' בי' ג"פ היום. וי"ל כנ"ל כי התחדשות הבריאה בשבת עלי' לכל הברואים לשורשם והיא בחי' היום כנ"ל. ולכן ויברך אלקים כו' יום השביעי כו'. כלי מחזיק ברכה שלום. והיינו התכללות כל הנבראים להיות מוכנים לקבל חיות מחי החיים. כי הקב"ה חפץ חסד הוא. ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. לכן עשה הקב"ה להיות נמשך החיות מחדש ע"י עבודת האדם לבטל עצמו למקורו כנ"ל. והוא ענין שבת שמתחדש בו חיות כל ימי השבוע ע"י הביטול להשי"ת. וז"ש נותן לפניכם כמ"ש במד' שנמסר הכל ביד האדם. גם פי' לפניכם להיות בטל כל חיי האדם להשי"ת חי החיים. ואז בכחו להמשיך ברכה. ובמד' שמור תשמרון כו' נרך בידי כו' ע"ש. פי' כי האדם צריך לשמור מצות הש"י וממילא נשמר הוא ממנו ית' כי ע"י שמניח צרכיו ועוסק בחפצי שמים עי"ז לא יבא לידי חסרון ח"ו:

כי ירחיב ה' כו' גבולך כו' בכל אות נפשך ת"ב. פרש"י למדך ד"א שלא יתאוה לבשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. ובמד' עושה משפט לעשוקים נותן לחם כו' מתיר אסורים כו' ע"ש. דאיתא בס' קטן מבעש"ט ז"ל ע"פ רעבים גם צמאים נעשם בהם תתעטף. שקשה למה עשה הש"י להיות תאוה וחשק למאכלים אלו. וע"כ שיש איזה ניצוץ מנפש האדם באותו מאכל. וז"ש נפשם בהם תתעטף לכך רעבים וצמאים כו' ע"ש. והם דברי אלקם חיים. כי איך יש מזון לנפש אדם באלו הדברים. אם לא הי' [*בהם] שייכות לנפש האדם. עי"ז ע"מ לעשוקים כי הנקודה בדצ"ח הוא בבית אסורים שנעשקה נקודה זו בתוך הדברים הטבעיים ועי"ז שנותן לחם לרעבים עי"ז עולין לבחי' מדבר עד שעולין למקומם [לכן נק' מדבר שהוא סוף העליות ונמצא הוא מנהיג כולם כמ"ש כל שתה תחת רגליו ]. ה' מתיר אסורים כנ"ל. אך זה הוא אחר שכ' ירחיב ה' כו' גבולך. והוא רוח הקדושה שיש בנפש האדם. וי"ל גבולך כי הקב"ה א"ס. ובכל נברא. מכ"ש באדם. נתן הקב"ה נקודה קדושה ויש לה גבול. אך ע"י עבודת האדם יכול להרחיבה בעזר השי"ת. לכן נק' הפנימיות גבול שהוא סוף המדרגות שבאדם. וכן בהמ"ק נק' גבולנו כמ"ש ותטענו בגבולנו שהוא הפנימיות שבכל הארצות. וז"ש כי ירחיב שכשאדם זוכה להרחבת הדעת שבו כמ"ש בזוה"ק ע"פ ויוצר רוח אדם בקרבו שהקב"ה מוסיף כח נשמת האדם בתוכו כשזוכה לעלות ממדרגה למדרגה נפש רוח נשמה כו'. ועי"ז צריך לקרב שאר הנבראים ג"כ. כי כפי התרחבות הנשמה כן צריך להתרחב הכלים. והוא הנפש והגוף להעלות בחי' דצח"מ לרוח חיים שבקרבו:

תרל"ה

במדרש אין מפסיקין בתוכחות ואל תקוץ ל"ת תוכחות קוצין קוצין כו'. דכתיב אנכי נותן כו' היום ברכה וקללה. פי' שבכל יום ניתן לבנ"י בחירה חדשה. א"כ לעולם ביד האדם להפוך הרע לטוב. ואין לדבר סוף. וז"ש אין מפסיקין קוצין קוצין כי אין אחרית וסוף להקללה. כמאמר שקר אין לו רגלים. כי בסוף מתהפך לטוב. והאמת כי אין הרע יורד משמים. אך לכל השפעה מוכרח להיות תערובת מטו"ר וכל שיש התחדשות ברכה נמשך ג"כ אחריו הקללה. וז"ש נותן לפניכם כו'. שהכל ביד האדם. וביאור הענין ואל תקוץ בתוכחתו. היא מדת השתוות. שמשבחין מאוד מדה זו. והיינו לקבל כל המאורעות בשוה כי אם אין האדם משתנה בפגעו בו מדה"ד אין לה קיום להקללה וחולפת ועוברת ממנו. אך ח"ו אם האדם מתפעל יותר מדאי. בזה נוסף קיום וחיזוק להרע. וז"ש אין מפסיקין שלא יפסיק מדביקות ובטחון שיש לו בהקב"ה אף שיעבור עליו מה שיעבור כנ"ל:

ברש"י אבד תאבדון מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחרי'. והוא כלל לכל עקרית מדה ותאוה רעה. לבד הביטול במעשה. צריכין לעקור כל רשימה רעה בלב. והאמת כי לזה צריכין סייעתא דשמיא. ואפשר לכך נאמר מקודם אבד לשון ציווי ואח"כ תאבדון. שע"י הביטול במעשה ומבקשין לעקור השורש. זוכין לסיוע הקב"ה. והיא הבטחה שאח"כ תאבדון. ועיקר הפירוש שצריכין לשרש אחרי' הוא כי תכלית הכוונה בכל דבר צריך להיות לענין הנוגע בשורש למעלה. כי אין הכוונה כדי לתקן עצמו לעלות למדרגה. רק כדי לבער שורש הרע ולתקן שורש הטוב כמאמר שצדיקים מקיימין העולם כו'. וז"ש שצריך לשרש אחרי'. והוא בעזר הבורא ב"ה וב"ש כמ"ש מחה תמחה אתם מלמטה ואני למעלה כו' וז"ש אבד תאבדון כנ"ל:

תרל"ז

במדרש ואל תדברו גבוהות כו'. דכתיב נותן לפניכם היום בו"ק. פי' שבכל עת וזמן יש ב' הדרכים לפני האדם. כמ"ש בספרי משל לזקן שעומד על פרשת דרכים ומזהיר זה הדרך תחילתו קוצים וסופו מישור כו'. נמצא הצדיק ג"כ עומד תמיד באמצעיות ב' הדרכים ימין ושמאל. וז"ש הגדול מחבירו יצרו גדול כו'. ואמרו חכמים לעתיד לבא הקב"ה מביא יצה"ר ושוחטו צדיקים נדמה להם כהר ובוכין איך יכלנו להלחם בו. ורשעים נדמה להם כחוט השערה ובוכין איך לא יכלנו לכבוש חוט שערה כזה. והענין כי לעולם יש רק חוט השערה. והצדיקים שגוברים עליו פוגעין אח"כ בחוט השערה אחרת וכן לעולם עד שמתרבה ונעשה כהר. אבל זה הרשע הנשאר עומד. הרי הוא עומד בחוט השערה אחת. וזה ענין הצדיקים אין להם מנוחה כו'. וז"ש שלא יתגאה האדם בהיותו נתעלה באיזה מדרגה. כי גם שם יש לפניו שני הדרכים כנ"ל. אמנם עי"ז מרויחין הצדיקים הברכה בהיותם מניחין דרך הרע ובוחרים בדרך הטוב. והוא השכר שלעתיד. וכן בש"ק מעין עוה"ב שנק' יום מנוחה. ומנוחה הוא רק אחר היגיעה. וכפי היגיעה בימי המעשה ובעוה"ז. כן המנוחה בש"ק ובעוה"ב. והאמת כי מנוחת הצדיק בשבת היא אות ועדות למנוחתו בעוה"ב. וע"ז הענין אמרו יגעתי ומצאתי. יגעתי בחול ומצאתי בשבת. כי כן יסד המלך שאין השכר בעת המעשה הטובה. אמנם בעבור היגיעה זוכה אח"כ בזמן המנוחה אז תשלומין של היגיעה בזמן המוכן ליגיעה ועבודה בכלל ובפרט:

בפסוק אבד תאבדון כו' ל"ת כן לה' כו'. ויש לפרש דקאי עמ"ש מקודם ואבדתם כו' שמם מן המקום ההוא. אבל סטרא דקדושה נודע כי בכל מקום שיש השראת קדושה נשאר לעולם רשימה. לכן אף שבהמ"ק חרב מ"מ לשכנו תדרשו כמ"ש ציון היא דורש כו' מכלל דבעיא דרישה. עי"ז ובאת שמה. כי ע"י הזכירה שמבקשין בנ"י תמיד בפה ובלב בכל יום תמיד בנין בהמ"ק. עי"ז יתעורר כח הרשימה הנשאר קיים לעולם ויהי' הגאולה עי"ז במהרה בימינו אמן:

תרל"ח

במדרש נרי בידך כו'. וזה אנכי נותן לפניכם כו' בו"ק. פי' שהברכה שהקב"ה מחדש בכ"י מ"ב. והוא ניתן ביד בנ"י. כי הם ראשונים לקבל השפע מהבורא ית'. וכפי מה שהם מוכנים לקבל הטובה כך מתברך הבריאה בכללות. וצריך כל איש ישראל לידע כי כל העולם מתברך בשבילו. וכן ח"ו להיפוך מעוכב השפע ע"י חסרון המקבלים. וז"ש נותן לפניכם היום בכל יום כו'. ונקודה התחדשות היורד משמים בכל יום ע"ז אמרו נרי בידך. וע"ז ניתקן כל ברכות השחר וק"ש ותפלה בכל יום הכנה לקבל הברכה היורד משמים בכל יום כנ"ל. וכתיב לפניכם כי נקודה זו הכללית יורדת לכללות בנ"י כשמתאחדין להיות אחד. לכן ביום השביעי דמתאחדין בי' שורה הברכה והיום הוא שבת כמ"ש במ"א. וז"ש במד' שמור תשמרון כו' כל המצוה כו' ק"ש שבת. שהם מצות כלליות. והוא קיום הבריאה בכלל שע"ז אמרו צדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות:

גם פרשנו הפסוק ע"פ מ"ש רש"י אבד ואחר כך תאבדון שצריך לשרש אחרי'. כי כמו שכח הקדושה ועבודת האדם אין לו שיעור. כמו כן זה לעומת זה עשה כו'. וכפי מה שאדם מתחיל לבער הרע שבקרבו נולד לו תמיד מיני התנגדות אל עבודת הבורא באופנים שונים. ובכל עת ניתן לפניו מחדש ב' הדרכים ברכה וקללה. אמנם באמת היא הבטחה ג"כ אבד ואח"כ תאבדון. שבסוף יהיו זוכין לאבד לגמרי כל מיני עבודות זרות אותן האנשים אשר התחילו גם עתה לאבד את היצה"ר. אף כי א"י לגמור עתה הכל. יהיו מקוים לעתיד בעזרת הבורא ית':

בפסוק כי ירחיב כו' תאוה נפשך. ותאות הגוף לא נזכר. לכן התיר הכתוב בכל אות נפשך תאכל כמ"ש במ"א מזה. וראי' לזה אזהרת הדם רק חזק כו'. אם כי אין לנו תאוה לדם כלל. מזה הוכחה שהכתוב מדבר מתאות הנפש. שאין אנו יודעין מזו התאוה עדיין. כי בוודאי לעולם יש ב' הדרכים. וכפי שאדם מתעלה ממדרגה למדרגה. כך נמצא אצלו שם ג"כ מיני תאוות אשר לא טובים המה כמובן:

תרל"ט

במדרש משל לזקן היושב בפרשת דרכים ומזהיר דרך זה תחילתו מישור וסופו קוצים כו' דתורה נמשלה לפרשת דרכים כדאיתא בגמרא סוטה נמשלה התורה באור כו' משל להולך בדרך כו' הגיע לפרשת דרכים ניצול מהכל ע"ש. כי התורה היא חיות הכל. נמצא כל הדרכים שורשם מן התורה. רק שאח"כ מתפשטין הענפים כל כך עד שנעשים אח"כ סיגים. וז"ש תחילתו מישור. כי באמת מאין יש תענוגי עוה"ז רק באמת זה התענוג הוא סוף כח השורש. וכיון שכאן הוא סיומו נתפשט אח"כ לרע וסופו קוצים. אבל דרכים הטובים לוקחים הטוב והישרות לתוכם שמקבלין הארת התורה וסופם מישור. אבל אלו הדרכים מרחקין עצמם מהשורש כנ"ל. ובזה שנתן לנו הבורא ית' התורה. ממילא כל הדרכים לפנינו. נותן לפניכם היום הוא התחדשות שיש בכל יום דכ' מחדש בטובו כו'. וע"י שיש התחדשות נמצא פרשת דרכים בידינו כנ"ל ובמ"א הארכנו:

במדרש אם שמור תשמרון כו' כל המצוה ק"ש שבת כו'. בשם אמו"ז ז"ל ענין אמרם שקולה שבת ציצית ככל המצות. הפי' שכל מצוה יש לה ענין מיוחד. רמ"ח נגד רמ"ח אברים. אבל אלה המצות הם מביאין הארה וקדושה לכל הרמ"ח אברים ע"כ. וז"ש שמור תשמרון שע"י מצות אלו נשמר כל האדם. ולפרש סמיכות המד' לכאן. דכתיב הברכה אשר תשמעו כי השי"ת כן רוצה לברך את בנ"י תמיד אבל כל ברכה צריך שמירה כמ"ש יברכך ה' וישמרך. שצריך להיות שלא יהי' ח"ו נגרר שום רע ע"י הברכה. כמ"ש ושבעת השמרו לכם. ולכן ע"י שמירת המצות. האדם נשמר. ובכחו לקבל הברכות. ולכך הברכה הוא אשר תשמעו:

תר"מ

במדרש שמעו כו' אל תגבהו. אל תגבי' את הטובה מלבוא בעולם. כי הברכה וקללה שניתן ביד בנ"י היא ברכת כל העולם. ובכחן של ישראל להמשיך הברכה לכל העולם. והברכה אשר תשמעו כי כל הברכות הם בתורה. ובמדרש תנחומא לב חכם ישכיל כו' ועל שפתיי יוסיף לקח. כי כפי יגיעת בנ"י בתורה נפתח שורש התורה כמ"ש נותן התורה תמיד. והיא חיות העולם שיכולין בנ"י לעורר בכל יום אשר ע"ז נאמר נותן לפניכם היום כמ"ש מחדש בטובו בכל יום כמ"ש במ"א. ולכן צריך איש הישראלי לשום על לבו אשר הכל מסור בידו ולא יעכב הטובה מלבא בעולם כי בו תלוי. וצריכין להיות תמיד מוכן לשמוע דבר ה' כמ"ש אשר תשמעו. שמיעה היא האזנה להאזין תמיד לקבל דבר ה'. וכפי הבנה לקבל כך נשפע משמים. וכתי' והקללה אם ל"ת כו' אחרי אלהים אחרים כו'. פי' כי לולי שנפלו בנ"י בחטא ע"ז. לא הי' נמצא הקללה בעולם והי' תיקון הכולל:

בפסוק אבד תאבדון. לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחרי'. כבר כ' במ"א מזה רק בשביל מה שנתחדש בו. סמיכות הפסוק ל"ת כן לה' אלקיכם ופירש"י שלא יגרמו העוונות לחרבן בהמ"ק. והענין הוא כי אם הי' מקוים כראוי אבד תאבדון. והיו משרשין אחר כל ע"ז לעקור כל שורש ע"ז לא היו באין אח"כ לידי ירידה. ולא הי' חרב בהמ"ק. כי כפי הקיום סור מרע בשלימות. כך יוכל אח"כ להיות ועשה טוב. וכן הוא ללמוד לכל פרט. כי כפי הנהגות הכלל כך הפרט. וכבר כ' פי' לשרש אחרי' לעשות לשם שמים. כמו במצוה. כן בסור מרע צריך להיות הכוונה לעקור שורש הרע למעלה. לשם ה':

תרמ"א

ראה אנכי נותן לפניכם היום בו"ק. היום הוא בכל יום כדאיתא מחדש בטובו בכל יום. רק אחר החטא יש תערובות טו"ר. לכן יורד זה לעומת זה כמ"ש ביום טובה הי' בטוב וביום ר' ראה. וזה שאמר להם מרע"ה כי אם היו נשארים הלוחות ראשונות הי' רק טוב. ועכשיו יש בו"ק. והי' בשוה. ועתה בעונותינו אמרו חז"ל בכל יום קללתו מרובה בו'. אמת כי עכ"ז עיקר ההתחדשות [*יש] (שיש) בכל יום. רק ממילא יש ג"כ שטן והתנגדות להארה היורדת בכל יום. וכן בלב האדם בפרט אחז"ל בכל יום יצרו מתגבר עליו. והיתכן שלא יהי' התגברות הזאת ליצ"ט בכפלים. רק ע"י שניתן כח חדש ורוח טהרה בכל יום לכל איש ישראל המיחלים אליו ית' ממילא כמ"ש ז"ל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. כן היצה"ר מתגבר בכל יום. לכן צריך כ"א לקבל עמ"ש בכל יום ויום. וכתי' טוב לגבר כו' עול בנעוריו. הפי' לתת ראשית הכח להש"י. והוא כולל ראשית הזמן היינו ימי הנעורים. וגם בכל יום ממש משננער האדם. וכן בכלל ישראל דורות הראשונים האבות ודור המדבר שהקדימו נעשה לנשמע והקבלה שקיבלו עליהם עודנו מקיים אחריתנו בדורות השפלים. ובכח הראשית הזאת הי' להם חיזוק גם אחר החטא כמ"ש במד' תנחומא המשל שנתפשר הרב עם עבד הנאמן ע"ש. וזה שהראה לנו מרע"ה כי נותן לפניהם בו"ק. שהגם שנולד הקללה. עכ"ז יש לנו עוד כח ע"י התורה לבחור בטוב. כמ"ש במד' הטובה יתירה שאמר לנו לבחור בטוב הוא יתרון הכח שיש להיצר טוב. ואיתא כי לא רצה הקב"ה לברוא העולם בא' רק בב' שהיא לשון ברכה ע"ש. והלא התורה התחילה באנכי. היינו שהתורה יש לה תוספות כח להיות יורדת ומסייעה בכל אלה המקומות ולתקן הכל כמ"ש אין עבירה מכבה תורה:

בפרשה של המסית צריך כל אדם להכין עצמו למצוה זו כי הוא ענין נכבד להיות מתפעל האדם להתהפך כרגע לשונא ממש ע"י ההסתה לקיים לא תחמול ולא תכסה. ומכ"ש שזה קאי על היצה"ר וסט"א שהוא המסית ומדיח. ואם נעשה האדם שונא ממש ע"י הסתה. יוכל להרוג אותו. כמ"ש אח"כ כי הרוג תהרגנו ע"י השנאה כנ"ל. הרוג הוא בפרטות מה שמסית לו. ותהרגנו הוא לגמרי שע"י נסיון אחד זוכה להתקדש בכל. ועוד ידך תהי' כו' ויד כל העם באחרונה. פי' כמ"ש כל ישראל ערבים זה בזה. א"כ מכ"ש שמה שגובר א' והורג היצה"ר שבו מזכה לכל ישראל שלא יהי' עוד כח להיצה"ר באותו דבר כמו מקודם. וזה עצמו צריך להוסיף כח לכל עובד ה' במה שיודע שע"י תגבורת שלו יחליש כח היצה"ר נגד כל ישראל כפי הכח של הנסיון:

בפסוק לא תעשון כן לה' אלקיכם פרש"י להקריב בכל מקום ד"א אזהרה לנותץ אבן כו' שלא יגרמו עונות להחריב בהמ"ק כו'. וכל הפי' א' הם כי ע"י בהמ"ק היו בנ"י בשורש האחדות. כי כן צריכין בנ"י להיות כ"ג אחד בהמ"ק א'. ולכך ע"י שעברו והקריבו בבמות. נתפרד האחדות ונהרס החיבור ונחרב בהמ"ק. וכמו כן ע"י שנאת חנם נתפרד האחדות של הנפשות ונחרב הבית. והכל ענין א'. כי זה בכלל לשכנו תדרשו ע"י התכללות באחדות. כיון שע"י שנאת חנם נחרב. כ"ש שע"י אהבת ישראל יהי' נבנה בעזה"י. ושבת מוכן לזה. כמ"ש מו"ז ז"ל דכתי' כי לא באתם ע"ע אל המנוחה כו' הנחלה וש"ק יום מנוחה ונחלה כו'. וביאור הדברים כי בהמ"ק וא"י הביא אחדות לבנ"י ולכן מקודם שלא הי' להם זה האחדות. הבמות מותרין. ובש"ק מתעורר האחדות:

תרמ"ב

במדרש אין מפסיקין בקללות כו' מוסר ה' כו' א"ת כו' הענין דיש כמה מכאובים לרשע. אבל מוסר ה' היא לצדיקים ועמך כולם צדיקים. וע"ז אמר דהע"ה גם כי אלך כו' לא אירא כו' שבטך כו' שידע שהיסורים שלו מה' המה. וז"ש אנכי נותן לפניכם כו' בו"ק לידע שגם העונשין לכלל ישראל מה' המה. והסימן דעמו אנכי בצרה ובכ"מ שגלו שכינה עמהם. ולכן אין מפסיקין שלא להפרישן להיות רצועה לאלקאה רק להפכן ליסורין של אהבה כמ"ש במ"א. והנה זה עצמו הפי' נותן לפניכם כו' בו"ק. כי גם הקללה בידן של ישראל. כי בוודאי אם היו בנ"י מתוקנים כראוי היו מתקנים הכל בבחי' הטוב בלבד. ולא היו צריכין להיות בגלות. וע"י החטא ע"כ צריכין לתקן הקללות וכל אלה הגליות ודרכים המקלקלים כמ"ש חז"ל משחרב בהמ"ק בכל יום קללתו מרובה מחבירו. אבל בוודאי צריכין לידע ולהאמין כי בעזה"י יתוקנו כל אלה המקומות ע"י בנ"י:

הברכה אשר תשמעו ובקללה כ' אם. ע"פ מאמרם ז"ל כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה לכן כשמוכנים לשמוע. הברכה חל ומסייע לצאת מכח אל הפועל. והקללה רק כשעוברין במעשה ח"ו:

תרמ"ג

במדרש תנחומא ראה אנכי שבחרתי בטוב האיך אני משונה כו'. דכתי' נותן לפניכם היום בו"ק. היינו שבכל הארה היורדת משמים בכל יום יורד ג"כ איזה התנגדות מסט"א. וזה ענין תערובת טו"ר שנעשה אחר החטא. שאין שום מדרגה שלא יהי' צריך בירור. ולכן מרע"ה שנשאר בכחן של ישראל של קודם החטא. והי' כולו טוב כמ"ש כי טוב הוא. לכן כתי' לפניכם. שכשיורד מבחי' מרע"ה לפרטי בנ"י יש בו תערובות. אך גם זה עצמו התחזקות לבנ"י ע"י שבפעם הראשון הי' כולו טוב. וזה העדות שנשאר כך אצל מרע"ה כלל הדעת של בנ"י. ממילא יכולין גם אנו תוך התערובות להתדבק בטוב ובשורש הראשון. וזה שכ' בברכה אשר תשמעו שזה בוודאי לעולם יש בכלל ישראל. רק הקללה היא בלשון ספק אם לא תשמעו שהיא רק תערובות של שקר שעי"ז צריכין לייגע בכל יום לברר האמת והאוכל מתוך השקר והפסולת:

תרמ"ד

במדרש שמעו כו' אל תגבהו כו'. כי הנה הרשעים אומרים עזב ה' את הארץ. וע"ז נבראו בנ"י להעיד על הקב"ה כי הוא מחדש בכל יום מ"ב. ונותן ברכה בכל יום. והיא התורה שנותנת חיים כו' והארת התורה שמתחדש בכל יום תלוי בבנ"י השומעים. כמ"ש שמעה עמי ואדברה. לכן אחז"ל ב"ק יוצאת מהר חורב כו'. שכביכול הקב"ה משמיע בכל יום ד"ת והוא עלבון שאין כולנו מוכנים לשמוע דבר ה'. וכפי מה שבנ"י מוכנים לשמוע כך מתגלה הארת התורה. ומזה ניתן ברכה לכל הבריאה. וז"ש אשר תשמעו. ולכן אמר שמעו כו' אל תגביהו הטובה מלבוא בעולם. ובאמת השגחת הקב"ה וב"ש בעולם הוא כפי הכנת בנ"י כמ"ש אתם עדי ואני אל. וז"ש ראה אנכי נותן שצריך האיש הישראלי לראות התחדשות שיש בכל יום. והוא תלוי בכם וז"ש לפניכם:

בפסוק לשכנו תדרשו. הוא גם על זמן הזה כאשר חכמים הגידו דבעי דרישה. וכמו שדרשו חז"ל לא תעשון כן שלא יגרמו עונותיכם לבהמ"ק שיחרב. כמו כן ע"י מעש"ט שדורשין השראת השכינה הוי בכלל מצות בנין בהמ"ק. ואבותינו הראשונים מרוב התשוקה שהי' להם זכו להמשיך השכינה למטה. מכ"ש עתה אשר כבר הוציאו הראשונים זאת מכח אל הפועל. בנקל לנו לעורר הראשונות בכח התשוקה:

תרמ"ה

בפסוק בנים אתם לה"א לא תתגודדו. דרשו חז"ל לא תעשו אגודות אגודות כו'. דאיתא במשנה חביבין ישראל שנק' בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום כו'. פי' שצריכין בנ"י לעורר זו המדרגה להיות נק' בנים. כי בוודאי לא על הגופים חל שם בנים. רק בהיותם אגודה אחת וגם במה שנבדלין מחוקות העמים כפי' הפשוט לא תתגודדו. וזה תלוי בזה. ועי"ז יכולין לבא לבחי' בנים. והקב"ה נתן להם דעת להשיג זאת המדרגה. והיא בחי' השבת דכ' ביני ובין בנ"י אות הוא. ולכן מתיחדין בשבת ברזא דא'. ונפרשין מן האומות. ואז חל עליהם שם שמים. והיא בחי' הנשמה יתירה היורדת בשבת. ונק' בנים כידוע שבימי המעשה היא בחי' עבדים ובשבת בחי' בנים. ונק' כנסי' שהוא לשם שמים פי' שיחול על הכנסי' שם השם ב"ה כנ"ל. [וכ' ל"ת ככל אשר אנחנו עושים כו' איש כל הישר כו' כי לא באתם ע"ע אל המנוחה כו' הנחלה כו'. הוא רמז להנ"ל שנק' שבת יום מנוחה במה שנבדלין מהתערובות ומקבלין הנשמה יתירה והיא בחי' נחלה שאין לה הפסק בחי' בנים כנ"ל. ובימי עבודה הוא כ"א כפי כח עצמותו. וזה איש כו' הישר בעיניו. אבל בש"ק הוא הביטול והכל רק בהנהגה עליונה. וזה המנוחה וכן הי' בבהמ"ק תמיד שנק' מנוחה ונחלה ששם היו נבדלין מן האומות ונעשין אגודה א' בבית מקדשו ית' כנ"ל]:

תרמ"ו

בברכה כתי' אשר תשמעו ולהיפוך כ' אם. כי הטוב בבנ"י בעצם. והחטא במקרה. לכן בישראל מחשבה טובה מצרפין ולא לרעה. כי בכלל בוודאי שמעו וקיבלו בנ"י. לכן גם אם כי נפלו אח"כ מזה. יש להם בכל יום בחירה חדשה כמ"ש אנכי נותן לפניכם היום. אנכי מצד קבלת התורה נתחדש לבנ"י בכל יום אלה ב' הדרכים. וכך צריך להיות קבלת מלכות שמים בק"ש בכל יום היינו אשר תשמעו. ולכן אף שנמצא איזה חטא כי גם בצדיק כתי' אין צדיק כו' א"י טוב ולא יחטא. רק שהוא בדרך עראי:

בפסוק עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה"א כו' למען תלמד ליראה כו'. אמר אמו"ז ז"ל להוכיח מזה כי אכילת מצוה מביא יראת שמים. וכ"כ באכילת שבת שהיא אכילת מצוה. והענין כי יש תערובות טו"ר במאכל. וצריך בירור. אבל אכילת המעשר א"צ בירור. וכמו כן אכילת שבת לכן מביא יראה כו'. וביאור הדברים כי המזון צריך להיות מזון בנפש כמו בגוף. ורק התערובות מעכב. לכן כשנתברר הטוב מהפסולת. אז עוד המאכל מוסיף קדושה. וכמו כן בש"ק כמ"ש בפרשה הקודמת לא לרעתך נתתי לך השבת כו'. כי בשבת הוא כולו טוב. לכן אתה אוכל כו' ואני נותן לך שכר כו'. וכמו שהמעשר הי' מניח קדושה לכל התבואות כמ"ש מו"ז ז"ל כי התרומה והמעשר מניחין הקדושה בכל השיריים. ונ"ל רמז לזה עשר תעשר שיהי' המעשר דבוק בהשיריים שכל תבואות זרעך יהי' מעושרין. וכמו כן השבת נותן ברכה על כל ימי השבוע. והנה גם בזה"ז יכולין לקבל הארה מדורות הראשונים. שהיו דורות הראשונים המעשר והחלק גבוה שניטל מכל דורות בנ"י. וכ"כ בספרי תלמד ליראה כו' ה"א כל הימים אף בח"ל. ע"ש שנדחקו בפי'. אבל הפשוט כמ"ש שנשאר מדורות הראשונים הארות גם לכל הדורות. ובפרט ע"י המצות שתיקנו חז"ל. תפלות במקום תמידין. וע"י שמשתוקקין לקיים מצות המקדש וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב. ובמ"א פרשנו כי ירחק ממך המקום כו' על דורות אלו. ונתת בכסף היינו הרצון והתשוקה. כנ"ל:

תרמ"ז

במדרש מה כ' למעלה שמור תשמרון. מהו כל המצוה זו ק"ש שבת כו' ד"א שמור המצות תשמרון הנפשות ע"ש. פי' זו ק"ש דאחר פ' והי' א"ש כתי' שמור תשמרון כו' כל המצוה הזאת וקאי על פרשת והי' א"ש. ושבת מטעם דשקול נגד כל המצות. אבל ביאור הענין הוא דהמד' מפ' שמור תשמרון שזה עצמו המבוקש מבנ"י להיות שמירת הנפש וגוף תלוי בשמירת המצות. ובוודאי הש"י מסר הבחירה לבני אדם. ומ"מ כ"א כפי מה שמאמין בו ית' ומבקש לצאת מן הבחירה להיות נמסר ביד הבורא ית' בעצמו זוכה לכך ומכ"ש כלל ישראל שזכו למשוך תורה מן השמים. וז"ש אנכי נותן לפניכם כו'. והלא ברכה וקללה נמצא לכל העולם. אך לבנ"י אנכי נותן דייקא שיהי' תלוי הברכה והקללה בשמירת התורה ומצות וזה אנו מקבלים בכל יום על עצמנו בפרשת והי' א"ש כו'. וז"ש שמור תשמרון כו' ד"א זו שבת משום דהשבת ג"כ אות ע"ז שנמשך הברכה מש"ק על ימי המעשה וזה ניתן לבנ"י כי בימי המעשה ההנהגה ע"י הטבע והמלאכים. ולבנ"י ניתן בש"ק הברכה על כל ימי המעשה כנ"ל:

במדרש אל תקוץ בתוכחתו כו' אין מפסיקין בקללות. דכתי' ראה אנכי נותן כו'. פי' שכל הנהגתו ית' עם בנ"י הוא בכח התורת וממילא הכל לטובה. ובתנחומא משל לזקן היושב בפרשת דרכים כו' ע"ש. והיא התורה כדאיתא בסוטה תורה אור הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולן ע"ש שפי' בגמ' זה ת"ח דמסיק שמעתתא אליבא דהילכתא ופי' זה כי התורה היא חיות הכל והכל נברא ומתקיים בתורה. ולכן לעולם בכל מקום נמצא דרך התורה. רק שמתפרש מעץ החיים ענפים לכאן ולכאן והכל מהתורה לכן נק' פרשת דרכים וכמ"ש טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך לכן בערי מקלט הי' כתוב מקלט מקלט כו' וכמו כן התורה אחז"ל שקולטת כמ"ש וזאת התורה ע"ש. והיינו שלעולם התורה מורה דרך איך להטיב מכאן ולהבא אפי' אם כבר יצא מדרך השוה. ודרך הברכה הוא לצדיק גמור. ודרך הקללה אפי' למי שקילקל ולכן כ' אשר תשמעו. כי אפי' הקללה היא אם לא תשמעו והי' העונש כדי להחזירנו למוטב לשמוע כדאיתא במדרש והי' עקב תשמעון שבע"כ נשמע לבסוף. וכתי' את אשר יאהב ה' יוכיח. ולא כתי' אוהב כי בוודאי התוכחה ע"י החטא. אך השי"ת מוכיח מי שיודע שע"י התוכחה יתהפך למוטב ויבא להיות נאהב אח"כ ולכן התוכחה שבא מאתו ית' בכח התורה לא ע"י רצועה בישא. היא לטוב כמ"ש טובת תוכחת מגולה כו'. פי' אפי' בגלות שהאהבה מסותרת והתוכחת מגולה. אעפ"כ אם נשוב לפניו ית' יתהפכו כל העונשין לאהבה. ולכן אין מפסיקין בקללות שצרין לראות לגמור המכוון ולשוב לפניו יתברך על ידי התוכחה ואז מתהפך לברכה כנ"ל:

תרמ"ח

בפסוק לשכנו תדרשו אחז"ל דרוש ע"פ נביא דרוש ותמצא ואח"כ יאמר לך נביא כמ"ש בדהע"ה עד אמצא מקום לה' כו' ע"ש בספרי. דהנה כתי' אשר יבחר ה' ולא גילה להם המקום מיד רק שיהי' בכח דרישת בנ"י כי א"י ובהמ"ק תלוי' בעבודת בנ"י וז"ש חז"ל דבעי' דרישה. וכמו שכ' באאע"ה לך לך כו' אשר אראך ולא גילה לו מיד כמו כן פרטות מקום המקדש היו צריכין בנ"י לדרוש. ומקודם כתי' אבד תאבדון כו' לנקות א"י מכל פסולת ואח"כ לשכנו תדרשו כי הנה במקדש כ' מנוחה ונחלה דכמו דיש בשבת מנוחה שהיא הקדושה המתגלה בזמן ומתעברין מיני' כל חשכות הזמן לכן נק' מנוחה. כמו כן יש בעולם מקום בהמ"ק דהוא מנוחה שסט"א אין לה שליטה בשם. וכמו כן בנפשות רוה"ק נק' מנוחה כמ"ש גבי ברוך ומנוחה לא מצאתי ע"ש. והאדם צריך לדרוש לאותן המקומות והזמנים והנפשות שהקדושה מתגלה בהם וזה לשכנו תדרשו. ובאמת כל זו המצוה שייך בכל אדם שצריכין מקודם לעקור מנפשו כל הסט"א. ואחר כך לשכנו תדרשו. מכ"ש בכלל ישראל לדרוש ולבקש להתחנן להקב"ה שיחזיר לנו הנבואה ורוה"ק ישרה בינינו כימי קדם:

תרמ"ט

במדרש כי ירחיב כו' את גבולך כו'. אגילה ואשמחה כו' ראית את עניי כו' העמדת במרחב רגלי כו'. הענין היא כי כל מה שהקב"ה הביא נסיונות ויסורים על בנ"י הכל לטובה כמ"ש להטיבך באחריתך. ולאשר בנ"י הוכנו ונבראו לברר כבודו ית' בכל העולמות ובכל הגשמיות. לכן הוצרכו מקודם להיות בכור הברזל ובגלות מצרים וכשהוציאנו השי"ת משם הרחיב אותנו. במרחב רגלי. היא דרגא תחתונה שנק' רגלי להיות גם שם התרחבות הדעת. ולכן התיר לנו אח"כ בשר תאוה שניתן לבנ"י כח חירות שלא להיות נאסר ונאטם ע"י הגשמיות. ומה שהי' מקודם אסור התיר להם כמ"ש במד' ה' מתיר אסורים ע"ש. והענין הוא כי הכל תלוי בעבודת האדם שהוא עולם קטן. בפרט איש ישראל. וכמו שיש באדם מקומות שקשה למצוא שם הקדושה כמו כן נמצא ברואים שנאסרו ומטמטמים לב האוכל אותם. וכפי מה שנעשה חירות ותיקון בנפשות בנ"י כן הותר להם אותן המינים. ולכן לעתיד איתא שיהי' מותר החזיר כאשר יהי' תיקון השלם. ולכן כי ירחיב כו' הותר להם בשר תאוה שיוכלו להיות דבוק בקדושה ולא יזיק להם הבשר. ומה"ט ג"כ בשבת שהוא יום מנוחה וחירות מצוה להתענג כי אין התענוגים מזיקין לנפש. וגם זה תלוי כפי היגיעה בימי המעשה. ראית את עניי כו' זה בימי המעשה העמדת במרחב הוא ש"ק. וכמו כן בעוה"ז. העמדת במרחב בעוה"ב. והכל ענין א'. ולכן מזכירין בבהמ"ז יצ"מ על שהוצאתנו כו' שע"י יצ"מ ונעשו בני חורין אין המזון מזיק וממילא יכולין למצוא פנימיות המזון להנפש כמ"ש מזה לעיל בפ' עקב ע"ש:

תרנ"ב

בפסוק עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה"א כו' למען תלמד ליראה כו'. כבר כ' בשם מו"ז ז"ל כי יש ללמוד מזה שמאכילת מצוה באין ליראה את ה' וביאר כי המאכל כשהוא מבורר מפסולת מביא יראה. וע"י המעשר שניתן הראשית לשמו ית' נשאר קדושה גם בהשיריים ומתברר. וכמו כן בשבת א"צ בירור עכ"ד ז"ל. ומצאתי שדבר אמת בפיו וכדבריו מפורש במד' תנחומא בפ' זו בזכות שני דברים בנ"י מתחטאין לפני המקום בזכות המעשר דכתי' ושמחת כו' ובזכות שבת דכתי' והתענג על ה'. וכמו כן בגמ' דשבת עשירים שבא"י במה הם זוכין בזכות המעשר. ובח"ל בזכות השבת ע"ש. והענין הוא דהשפע הבאה מלמעלה הוא קודש רק כשמתלבש בדרך הטבע ניתוסף בו פסולת. וזה רמז הפסוק היוצא השדה שנה שנה. ולא כתי' היוצא מן השדה לרמוז כי עיקר הבירור צריכין ע"י שהשפע יוצא אל השדה ומשם אל בני אדם. ולכן המן שהי' לחם מן השמים לא הי' בו פסולת. אבל לחם מן הארץ השפע מתלבש בטבע ובזמן לכן צריך בירור. ורמזו חז"ל כשם שא"א לבר בלי תבן כך א"א לחלום בלי דברים בטלים. ושניהם ענין א' הם כי החלום ג"כ בא ע"י מלאך. ועד שבא אל האדם מתערבין בו דברים בטלים כמ"ש בזוה"ק. וכמו כן הנהגת הטבע הוא ע"י מלאך. ורמז כי ה"ש"ד"ה גי' שד"י כמ"ש חז"ל ע"ש שאמר לעולמו די. והוא שפע הבאה בגבול וצימצום ע"י המלאך. אכן ע"י המעשר זוכין לקבל שפע פנימיות בלי פסולת כמ"ש ובחנוני נא כו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. פי' שלא יהי' בהתלבשות הטבע והצימצום. וכמו כן בשבת ההנהגה ע"י הקב"ה בעצמו למעלה מהטבע והזמן. וזה רמז היום לא תמצאוהו בשדה. וזה שרמזו חז"ל בזכות ב' דברים מתחטאים כו' להיות מתעלין מן הטבע ומקבלין משלחן גבוה בלי תערובת פסולת. וכמו כן בגמ' הנ"ל עשירים במה זוכין דהעשירות צריך בירור דכתי' ברכת ה' כו' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. משמע דבעשירות מתערב פסולת וצריך זכות להיות זך בלי פסולת מסט"א שהוא העצבון. וע"ז אמרו בזכות המעשר ובזכות השבת זוכין לקבל ברכת ה' בלי עצב. וז"ש ויברך א' את יום השביעי פי' שיהי' יום השבת כלי שעל ידו יהי' הברכה בעולם. וכשמקבלין הברכה ע"י השבת הוא בקדושה בלי עצב. וזהו השמח בחלקו פי' למעט חלק הסט"א שהיא העצבון רק כמ"ש והתענג על ה'. וז"ש בזוה"ק יתרו כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין פי' שמפרש הפסוק כנ"ל שהשי"ת נותן הברכה על ידי השבת. ומעין זה הוא בכל המצות שהם לברר ולתקן כל המעשים מתערובת הפסולת כמ"ש ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תו"מ. וז"ש הברכה אשר תשמעו. [מ"ש לעיל פי' והריקותי כו' בלי די מצאתי אח"ז בס' מאור עינים בשם הר' ר' זושא ז"ל ע"ש פ' ואתחנן]:

תרנ"ג

במדרש אל תקוץ בתוכחתו. אין מפסיקין בקללות לא לרעתך נתתי לך ברכות וקללות כו'. כמ"ש במ"א כי העולם נברא בב' לשון ברכה הלואי שיתקיים כמ"ש שם במד'. אבל התורה התחילה בא' אנכי. והוא הדרך שבה יוכל אדם לתקן גם כל מה שקילקל כמ"ש תורת ה' תמימה לכן משיבת נפש. פי' כי הכל מתקיים בכח התורה א"כ לעולם יכולין לתקן עצמו ע"י התורה. ואפי' כשאדם נופל בחטאו ובכ"מ שהוא. מ"מ הלא לעולם יש משפט ע"פ התורה מה לעשות ובזה משיב נפשו. וכמו שמצינו בעזרא כשחטאו בנשים נכריות התחזקו ואמרו יש מקוה לישראל כו' וכתורה יעשה. וז"ש אנכי נותן בחי' התורה שהתחיל בה אנכי. וזה תיקון לברכה וקללה. וז"ש בספרי משל לדרך שתחילתו קוצים וסופו מישור ע"ש. והלא התורה דרכי' דרכי נועם וחלילה שיהי' תחילתה קוצים. אך הרבותא שהתורה יכולה לתקן. אפי' מי שבא לעקמומית. התורה מיישרת דרכיו. כמ"ש בכל דרכיך דעהו פי' עשה כתורה. והוא הדעת. והוא יישר אורחותיך. ולכן כתיב בברכה אשר תשמעו ולא אם תשמעו. לומר שלעולם אפי' שכבר לא שמעת ח"ו מ"מ עתה שמעו ותחי נפשכם. וז"ש בפ' והי' א"ש אחר כל העונשים ושמתם כו' דברי אלה כו' ובזה תוכלו לחזור לברכה. ולכן אין מפסיקין בקללות רק להיות סופו מישור ולטובתך נתתי כמ"ש:

בפסוק בנים אתם כו' ול"ת קרחה ב"ע למת. ובמשנה חביבין ישראל שנק' בנים חיבה יתירה נודעת להם כו' פי' הקב"ה נתן לנו אותות ומצות שעל ידיהם יהי' לנו דביקות בכח הנשמות שמצד זה נקראו בנים. כי כל המצות שנק' אות כמו מילה שבת תפילין כולם הם לעורר הפנימיות וכח הנשמה. וכמ"ש שם לטוטפות בין עיניכם כמו כן כתי' כאן ול"ת קרחה בין עיניכם שלא להתדבק בגשמיות להסתיר הדעת והתקשרות הנשמה. כי כל הגשמיות נק' מת שאין לו קיום. אבל הנשמה היא החיות כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו'. ז"ש ולא תשימו קרחה ב"ע למת. וכמו כן כתי' אח"כ ל"ת כל תועבה כי מאכלות אסורות מטמטמים הלב שלא תוכל הנשמה להתגלות בגוף האדם כנ"ל. וכן איתא בתיקונים בנים מסטרא דנשמתין אפרוחין רוחין ביצים נפשין ע"ש:

תרנ"ד

בפסוק ראה אנכי נותן. אנכי היא התורה. וגם כפשוטו כחו של מרע"ה לפניכם כחן של ישראל. וכתי' מחדש בטובו בכל יום מ"ב. בטובו הוא התורה וגם מרע"ה וישראל. כדאיתא יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. שהברכה בא בכל יום מהקב"ה באמצעיות התורה וישראל ומשה רבינו ע"ה. וז"ש במד' אל תגביהו את הטובה מלבוא לעולם כי הברכה לפניכם היא. וגם זה עצמו הפי' ראה כו' היום. שצריך האדם לראות בכל יום כי הברכה תלוי בשמיעת התורה ומצות:

עוד במדרש אין מפסיקין בקללות משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס. כי הקב"ה נתן כל הנהגות בנ"י ע"פ התורה. ולכן מקבלין בנ"י הברכה וגם הקללה ע"פ התורה. ואין עונש איש ישראל כמו עונש הרשעים אבל גם הוא תורה ולכן נק' מוסר ה'. וכמו בקבלת הטובה אין השפע בא לבנ"י ע"י אמצעיים רק מהקב"ה בעצמו וזה אות השבת כמ"ש במ"א. כמו כן העונשין של בנ"י לא נמסרו לשליח. וז"ש אנכי נותן אנכי היא התורה וכ"כ עמו אנכי בצרה. וע"ז כתי' אוהבו שחרו מוסר. שגם המוסר יש בו אור ושחר. היפוך מ"ש חושך שבטו שונא בנו. וע"ז אמר דהע"ה שבטך ומשענתך המה ינחמוני. וכל העונשים של בנ"י להעביר ליכלוך העונות כדאי' בזוה"ק שלח ה' ממית כו' וכי שמא דא ממית רק שהוא ממית הסט"א וחשכות הגוף להאיר הנשמה ע"ש. וזה ג"כ פי' הכ' ראה אנכי נותן כו'. פי' שיכולין לקבל התורה דרך הברכה כשזוכין לכך. ואם לאו יצטרכו לקבל התורה ע"י העונשין ח"ו. ולכן אין מפסיקין בקללות כי סופם לבא לידי ברכה כי הוא מוסר ה' וכמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח פי' בעצמו:

בפסוק בנים אתם לה"א. ופליגי בברייתא ר"מ אומר אם נוהגין מנהג בנים ור"י אומר ב"כ וב"כ קרוין בנים כדאיתא בקדושין ל"ו. ויש להקשות האיך אפשר הבן להתחלף הלא זה החילוק בין בן לעבד כדאיתא בזוה"ק עבד אי לא יפלח כדחזי יעביר לי'. אבל ברא או יקטלוני' או יעבד רעותי' ואיך יוכל להשתנות מעבד לבן. אבל התירוץ הוא כמ"ש במ"א כי בוודאי בנים קאי על הנשמה ולא על הגוף שבא מט"ס. וכפי זיכוך הגוף זוכין להארת הנשמה. ונק' בנים. וז"ש אם אתה נוהג מנהג בנים שנמשך הגוף אחר כח הנשמה. חל על הגוף גם הארת הנשמה. ואם לאו מסתלק הארת הנשמה ח"ו. ובשבת שהוא יומא דנשמתא נק' בנ"י בנים לעולם:

בפסוק עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה"א כו' למען תלמד ליראה כו'. מו"ז ז"ל אמר ללמוד מכאן דאכילה בקדושה לפני ה' מתקן האדם להיות ירא שמים. וכמו כן סעודת שבת שנקרא סעודתא דמהימנותא לפי שמתקן הגוף להיות נמשך אחר הקדושה ודפח"ח. וז"ש במד' רעה אמונה על הפרשת המעשרות וגם תורתך בתוך מעי ע"ש. כי המעשרות הי' מתקן המאכל וניזון האדם בקדושה. לכן נסמך עשר תעשר למאכלות אסורות שמקודם. וזה רמז המעשר דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב בי'. וכבר כתבנו במ"א כי זה האותות שנתן הקב"ה בבנ"י אות המילה ביו"ד לרמוז שהם בני עוה"ב. ולפי שא"י בעוה"ז להתקדש לגמרי כמו בעוה"ב נתן לנו מצות לאחוז בהם בדרך הקודש. וכן שבת שהיא מעין עוה"ב. ובזוה"ק דיש לכל איש ישראל אות ברית מילה ושבת. מילה ותפילין והם ב' יודין משם הוי' ושם אדנות. והם תיקון ברית הלשון והמעור. ולכן כתי' עשר תעשר לרמוז על ב' הבריתות שניתקנו בכח המעשרות. ולכן הי' מצות וידוי אחר המעשרות כדכתי' בפ' כי תכלה לעשר כו' ואמרת לפני ה' כו' ביערתי כו'. שנפתח פיו של איש ישראל. וזה שרמזו במד' תנחומא שאמר איוב אם לא הפרשתי מעשרות תמו דברי איוב שלא אוכל להתוודות ע"ש. וכמו כן ניתקן ברית המעור שנתראו לפני ה' ג"ע בשנה כדכתי' יראה כל זכורך. ומעין זה יש בשבת כמ"ש במד' תנחומא בב' דברים מתחטאין בנ"י לפני המקום בזכות שבת ומעשרות ע"ש:

תרנ"ו

את הברכה אשר תשמעו. השמיעה היא כלי מחזיק ברכה דאיתא חרשו נותן לו דמי כולו א"כ השמיעה היא שלימות האדם. והענין הוא כי עוה"ז אינו בשלימות. והאדם שהוא תכלית הבריאה הוא נברא רק לשמוע דבר ה'. וזה השלימות שלו שהוא כלי מוכן לכבודו ית"ש. וכפי הכנה שלו לשמוע מצות הבורא זה השלימות. ובזה זוכה לקבל הברכות. ולכן השבת כ' בו ויברך כו' יום השביעי. כי בכל מ"ב הי' איזה בריאה וכשנגמר כל הבריאה אז האדם מוכן לקבל מצות ה' וזה השבת. וכן נאמר היום אם בקולו תשמעו היינו שבת שנק' היום. ולכן כל המלאכות בו בטלים. ושבת יעשה כולו תורה. והתורה ניתנה בשבת שהוא היום שמוכן האדם לשמוע ולקבל דברי תורה לכן בו הברכה. וקודם החטא שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע היו מוכנים לקבל הברכה גם בבחי' המעשה. ועתה הכל רק בכח השמיעה. לכן כתיב אשר תשמעו:

בפסוק כי ירחיב כו' תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. ורש"י כ' למדך ד"א שלא לאכול בשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. דכל מה שכופל הפסוק בכל אות נפשך בכל אות נפשך וכי התיר הכ' למלאות התאוה. אכן אין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט. כי באמת כל תאוה יש לה שורש בנפש אך תאות הגוף מכסה על תאות הנפש שלא יהי' ניכר העיקר. ואיתא בשם הבעש"ט בפסוק רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ופי' למה ברא הקב"ה להיות לאדם רעבון וצמאון לאלה הדברים רק שיש בהם ניצוצות השייכים אל הנפש כו'. וזה פ' נפשם בהם תתעטף כי עיקר רצון הנפש מעוטף ומכוסה ומלובש ברעבון וצמאון של הגוף. ולכן לעתיד כתי' לא רעב ללחם ולא צמא למים כ"א לשמוע כו' דברי ה'. כי יתגלה רעבון וצמאון העיקר הגנוז ולכן יתבטל רעבון וצמאון הגשמיי. כי הנה האלקים עשה האדם ישר. והגם כי יש גם ליצה"ר חלק באדם שאור שבעיסה. מ"מ אם האדם בר דעת ואינו נשתנה ומקבל כל בחי' שבו את שלו. ממילא משהו הבא אל הגוף ויצה"ר בטל וטפל אל הנפש. וזה עצמו הפי' בכל אות נפשך דייקא להיות התאוה בנפש וגוף. ולא יבטל הגוף תשוקת הנפש. ובזה עצמו מתמעט תאות הגוף. אבל כשגובר תאות הגוף הרי אינו בכל אות נפשך. וזהו הריבוי אחר ריבוי למעט תאות הגוף כנ"ל. ובאמת אין זוכין לזה רק כי ירחיב ה' כו' גבולך וכמ"ש במד' העמדת במרחב רגלי ולכן אחז"ל אין ע"ה רשאי לאכול בשר. דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה ואז יש לו חירות שאין הנפש מתאסר בתאות הגוף. וזה נק' רחבת ידים ועושר. כי אין עני אלא מתורה ומצות. ופי' רחבת ידים כדאיתא בזוה"ק בפסוק אשר תמצא ידך לעשות בכחך פי' בכח הנשמה ע"ש. כי יד הוא הכח להיות הנשמה ונפש שולטת באדם. לכן בשבת שנק' רחובות ובו יש כח הנשמה יתירה מצוה לאכול בשר ולשתות יין. ובס' זאת זכרון פי' ע"ד רמז כצבי וכאיל תאכלנו כי הצבי ישן בעין א' ועין א' מביט תמיד לאחוריו. כן בשעת אכילה צריכין שלא לשכוח תורת ה' ולזכור בכל פעם עבודת ה' ע"ש:

בפסוק בנים אתם כו' עם קדוש אתה כו' ובך בחר. והם ג' בחי' כי האדם כולל כל העולמות. והנשמות נק' בנים אבל נשתלחו בעולמות התחתונים ונתלבשו במלבושים שונים. ועם קדוש אתה היא מדרגה למטה מבחי' בנים. ואעפ"כ היא בחי' עליונה שאין שם מגע נכרי והם קדושים ומובדלים. אבל בך בחר ה' היא עולם שלמטה שאנחנו בין האומות ולכן צריכין בחירה ע"ז כמ"ש בחרתנו מכל העמים. ואמר לא תתגודדו דרשו חז"ל ל"ת אגודות אגודות. כי כשמתאחדין כאחד זוכין לבחי' בנים ולכן בש"ק דמתאחדין בי' זוכין לבחי' נשמה יתירה ונק' בנים:

תרנ"ז

במדרש מוסר ה' בני אל תמאס. דכתי' מקודם כאשר ייסר איש את בנו ה"א מיסרך. כי כל היסורים העוברים על בנ"י הכל לטובה להיטיבך באחריתך. וכמו שהיו יסורי המדבר הכנה לא"י כמו כן כל יסורי הגלות. ז"ש אנכי נותן לפניכם כי גם הקללות הם בכח התורה שנק' טוב והם לטובה. וע"ז רמזו בספרי שיש דרך שתחילתו קוצים וסופו מישור. כי בוודאי הברכה הוא כולו מישור כמ"ש ברכת ה' כו' ולא יוסיף עצב עמה. רק אפי' הקללות הם סופן מישור כמ"ש מה דעבדין מן שמי' לטב. מן שמים הוא הבא בכח התורה. ולכן אין מפסיקין בקללות. א"ת קוצין. שלא להפרידן מן כח האחדות שהם מוסר ה' בכח התורה כנ"ל:

ובמדרש תנחומא משל למלך שקנה לו עבד והתנה אם אתה עושה רצוני כו' מאכילך ומשקך ואם א"א עושה רצוני כו' מיסרך עשה העבד יותר ממה שהתנה ואח"כ סרח והתפשר עמו ע"ש. הנמשל הוא כי הברכות והקללות הם אשר תשמעו ואם לא תשמעו. אבל בנ"י הקדימו נעשה לנשמע. וזה יותר ממה שהתנה. ובאמת קודם החטא היו בנ"י למעלה מאלו שתי הדרכים. לכן אחר החטא הוכיחן מרע"ה אנכי נותן לפניכם בו"ק. כי מקודם היו למעלה מכל זה כי נעשה קודם השמיעה הוא בחי' בנים שנמשכו אחר מעשה אביהן מעצמן בלי שום ציווי. וכן יהי' לעתיד כמ"ש שם במדרש בעוה"ז נתתי לכם ברכה וקללה ולעתיד כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' הוא בחי' בנים כנ"ל:

והנה כתי' הברכה אשר תשמעו ואמו"ז ז"ל אמר כי בשבת דכתי' ויברך כו' את יום השביעי בוודאי הוא שהש"ק מוכן לבנ"י לשמוע דבר ה' לכן הוא מבורך כו'. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא ברכאין בשביעאה תלי'. פי' שבשבת הוא מקור הברכות למעלה מהתפשטות הברכות בגשמיות. וכן פי' הברכה אשר תשמעו שהוא שורש הברכות התורה שנק' ראשית שכל העולם נברא ומתקיים בכח התורה. וכשבנ"י שומעין התורה ומצות הם מקבלין עיקר הברכה. ולא זו הברכה רק גם הקללות אם לא תשמעו גם זה בכח התורה דכתי' כאשר ירד הגשם כו' כן כו' דברי אשר יצא מפי לא ישוב כו' עשה כו' אשר חפצתי כו'. כן התורה ומצות שנתן לנו הקב"ה בע"כ יעשו את רצון הבורא ית' אם תשמעו יהי' בטובתן וא"ל יהי' שלא בטובתן והכל כדי לגמור רצונו ית' וזה אנכי נותן לפניכם היום. ע"י נתינת התורה ממילא יהיו ברכות וקללות. ולבסוף יתקרבו בנ"י ויקיימו מצות ה' כמ"ש עשה כו' אשר חפצתי והצליח א' שלחתיו:

תרנ"ח

הברכה אשר תשמעו. ולא כ' אם תשמעו. ובמדרש שמור תשמרון נרי בידך ונרך בידי אם אתה משמר נרי אני משמר נרך. והנה שמור תשמרון היא ציווי כי שכר מצוה מצוה פי' הקב"ה רוצה זה השכר שבא ע"י המצוה והוא בעצמו תכלית המצוה כי זה רצון המלך. וכן איתא במד' כל המצות לצרף את בנ"י. וכמ"ש רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תו"מ. כי מה איכפת להקב"ה שוחט מן העורף או מן הצואר. אבל כל מה שברא הקב"ה הכל להיטיב ונתן לנו המצות כדי שעי"ז נהי' כלים לקבל הטובה והברכה. נמצא כי זה עיקר מצות המלך. וכן בספרי איתא לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ואמרו בנ"י הואיל ויש לפנינו ב' דרכים בדרך שנרצה נלך ת"ל ובחרת בחיים למען תחי' כו'. פי' כי רצונו ית' הוא זה למען תחי'. ואין כוונת הפסוק לעשות ע"מ לקבל פרס. רק המכוון מאתו למען תחי'. ובאמת הברכה אשר תשמעו שע"י קיום המצות בעוה"ז נזכה לשמוע מצות ה' מפיו של הקב"ה לעתיד לבא. כדאיתא במד' שמוע בעוה"ז תשמע לעתיד לבא. וזה עיקר השכר מהלכים בין העומדים כנ"ל:

תרנ"ט

במדרש אין מפסיקין בקללות מוסר ה' כו' אל תמאס לא לרעתך נתתי לפניכם ברכות וקללות אלא להודיעך איזה דרך טובה. דכתי' אשרי הגבר אשר תיסרנו י' ומתורתך תלמדנו. שהיסורים לבנ"י הם עצמם תורה ולימוד ואחז"ל יסורים שאין בהם ביטול תורה ותפלה הם יסורים של אהבה. היינו שימצא האדם תורה ולימוד מתוך היסורים וגם לבא לתפלה בכח היסורים. אנכי נותן לפניכם אנכי הוא התורה וכל העוסק בתורה לשמה אורייתא מודיעת לי' חובא. וכן הוא בכלל בנ"י. כי הרשעים טח מראות עיניהם. ואין יכולין לראות האמת. ובנ"י התורה מאיר עיניהם ומגלה להם דרך הטוב ודרך הרע לידע ליזהר מהם. וצריך איש ישראל להיות שמח ביסורים שבאין בכח התורה. ובאמת כפי עסק התורה כך רואה האדם בכל יום התנהגות הבורא ית' שמו עמו בפרט. ובכל חטא נענש מיד ומבין לתקן מעשיו:

בפסוק העניק תעניק לו כו' וזכרת כי עבד היית כו'. איתא במדרשים ומה רשעים שנמכרו בגנבתם אמר הקב"ה העניק תעניק צדיקים שעושין רצונו של מקום עאכו"כ שיפרע להם הקב"ה שכר טוב. כי זאת משפט התורה כאשר משלים עבודתו צריכין להעניקו ומכ"ש כשמשלים האדם שליחותו בעוה"ז יש לו הענקה. ויש פלוגתא בגמ' חד אמר אם נתברך הבית בגללו מעניקין לו וח"א אפי' לא נתברך. ומסתמא הם ב' מיני הענקה למי שנתברך ולמי שלא נתברך אעפ"כ כל אדם עושה שליחות הבורא ית' שמו בעולם. והגם כי היגיעה בעוה"ז השפל בא ע"י חטא הראשון שמקום אדה"ר הי' בג"ע. ומ"מ הרי אפי' מי שנמכר בגניבתו יש לו הענקה. והנה שבת הוא מעין עוה"ב ולכן יש בו בחי' הענקה לבנ"י והוא בחי' הנשמה יתירה לכל א' כפי עבודתו בימי המעשה. וכמו שזכו בנ"י אחר העבודה במצרים לקבלת התורה שהיא ג"כ הענקה כמו כן בכל גלות הגם שבא ע"י החטאים מ"מ דין הענקה להם:

תרס"א

בפסוק למען תלמד ליראה את ה'. כבר כתבתי בשם מו"ז ז"ל כי כמו כן מסעודת שבת בא יראת ה' כו'. והענין הוא דפעם א' כתיב עבדו את ה' בשמחה ופ"א כתיב עבדו את ה' ביראה ובזוה"ק כאן כד ישראל שראן בארעא דישראל כו'. דכתי' כמה פעמים ושמחתם לפני ה' אלקיכם דאיתא שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי. ובחוץ לארץ העיקר היראה. ומכח היראה זוכין לשמחה. ובא"י העיקר השמחה. ומתוך השמחה זוכין ליראה. וכן הוא בימי המעשה שמחתי מתוך יראתי ובש"ק שנק' יום שמחה כמ"ש ז"ל וביום שמחתכם אלו השבתות אז יראתי מתוך שמחתי. ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה. ובש"ק דיש נשמה יתירה יומא דנשמתין הוא השמחה כמ"ש שמחתני כו' בפעלך במעשי ידיך ארנן זהו הנשמות מעשה ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי. וכמו כן בא"י ובמקדש זכו להארת הנשמה כמ"ש נותן נשמה לעם עלי'. עבודת השמחה מצד הנשמה ומצד הגוף היראה. וזה יגיעת בשר להכניע הגוף שלא לבא לידי חטא כמ"ש בשר שלא נתייגע ביראה כו'. ובהכנעת הגוף זוכין להארת הנשמה גם בימי המעשה. ובשבת ומקדש שזוכין אל היראה מתוך השמחה הוא יראה גדולה מזו בחי' יראת הרוממות. וע"ז כת' למען תלמד ליראה כו':

ונסמך פרשת עשר תעשר לפרשת מאכלות אסורות דכמו שבאותן המינים טמאים מתטמטם נפש האוכלם ולכן נק' מאכלות אסורות שנאסר בהם הנפש וגם כח החיות שבו וניצוץ הק' נאסר בהם וא"י להתגלות. כמו כן יש אכילה דקדושה שהיא בחי' חירות ומתרחב נפש האוכלם וכתי' בהם ואכלת לפני ה"א וכן הוא בעונג שבת. ואיתא במשנה שלשה שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר זה השלחן אשר לפני ה'. כי באמת מלא כל הארץ כבודו והכל ברא ע"י התורה כדאיתא בשביל התורה שנק' ראשית א"כ צריך להיות בכל מקום תורה. וכן הוא האמת רק שהטבע מסתיר האמת. וע"י העסק בתורה שנק' חירות נגלה הפנימיות והוא השלחן אשר לפני ה'. וזה מצד כח בנ"י שנק' בני חורין וניתן להם התורה. וכמו כן בהסתר הזמן השבת מביא חירות. וכמו כן בבחי' עולם א"י ובהמ"ק הביאו חירות שזה עיקר החירות להסיר הסתרת הטבע ושיתגלה הפנימיות:

בפסוק בנים אתם כו' עם קדוש אתה כו' ובך בחר ה'. והם ג'. בחי' בבנ"י. והוא כמ"ש קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. בנים אתם מצד חלק ה' עמו והיא נשמת אלקי ממעל מצד זה נק' בנים. עם קדוש אתה הוא מצד קדושת התורה ומצותי' שמביאין קדושה ופרישות לאיש ישראל להיות נבדלים במאכלם ובכל מעשיהם מכל האומות. ובך בחר ה' הוא בחי' עצם נפשות בנ"י שהם מוכנים לעבודת הבורא ית' לכן בחר ה' בהם וג' בחי' אלו הם נשמה ורוח ונפש:

תרס"ב

ושמחתם שם לפני ה"א. כבר כתבנו כי עיקר השמחה בהארת הנשמה דעיקר השמחה בג"ע שהשמחה במעונו. ולכן בש"ק שבא נשמה יתירה מג"ע הוא זמן שמחה וכמו כן כשבא אדם לבהמ"ק קיבל נשמה יתירה. ושלש פעמים יראה לקבל נפש רוח נשמה. לכן בסוכות והיית אך שמח כל השמחה בשלימות. וכפי כח הנשמה כך נחלש הגוף. וזה היראה שחל על הגוף. וב' בחי' אלו השמחה והיראה הם בחי' זכור ושמור בשבת. זכור במוחא בחי' מ"ע נר מצוה להאיר הנשמה ושמור מצות ל"ת להכניע הגוף. וקודם החטא הי' האדם בג"ע שגם הגוף הי' מעשה ידיו של הקב"ה ואחר החטא הכל בכח הנשמה בלבד:

תרס"ד

בפסוק בנים אתם כו' ול"ת קרחה ב"ע למת. בזוהר הק' (ויחי ושלח) דנשמתא אשתלח לעלמא דא כמו בן המלך דשדר לי' לכפר למילף אורחי' דהיכלא דמלכא כיון דאיתרבי שדר בגיני' למיתי להיכלא דמלכא. אינון בני כפר בכאין. חד פקח הוי תמן אמר מה לכו למבכי וכי לאו בן מלכא הוא כו' כך משה פקח הוי אמר בנים אתם כו' ע"ש ויחי רמ"ה ע"ב ושלח קנ"ט ב'. וזהו צריך כל איש ישראל לידע ולזכור תמיד כי נשתלח רק בעוה"ז ללמוד דרך המלכות. כי באמת הנשמות בנים. ובעוה"ז שנתלבש בגוף הוא בחי' עבדים אבל כל רצונו ומחשבתו צריך להיות לחזור למקומו. כמ"ש בזוה"ק ע"פ החכם עיניו בראשו כי לכן עשה הקב"ה בחכמה עינים בראש להסתכל תמיד אל השורש. היפך מכסיל בחושך הולך שכל רצונו ומחשבתו בעלמא דחשוכא. וע"ז כתיב והיו לטוטפת בין עיניכם. וזה הרמז ולא תשימו קרחה ב"ע למת. כי כל עניני הגוף שנק' מת שעומד למות. כל אלה הדברים לא יערבבו את האדם מעיקר התכלית שנשתלח מעולם העליון. ובאמת אם המיתה עצמה אינה מעצבת את האדם שיודע שכל עוה"ז רק לבוא לשלימות שיחזור לעולם העליון מתוקן. ממילא כל דאגות ויסורים שבעוה"ז אין מערבבין אותו ולא יפסקו ויעשו קרחה בין עיניכם שהוא הסתכלות המוח שבראש. ועכ"פ צריך אדם לראות כשמניח באמת התפילין שהוא זכרון והארת הנשמה לא יסיח דעתו מצד הגוף. וכמו כן בשבת קודש שא"צ תפילין שהוא עצמו אות ומאיר בו הארת הנשמה לא יסיח דעתו. וזה בחי' זכור ושמור. לזכור השורש הנ"ל ולשמור שלא להרהר במלאכת עוה"ז כמ"ש בס' הבהיר שמור מן ההירהור. וכן כשעומד בתפלה כמו שרמזו חז"ל אפי' נחש כרוך על עקבו שהיא בחי' המיתה לא יפסיק: