שפת אמת/משפטים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שפת אמת · משפטים· >>

משפטים[עריכה]

תרל"א

ברש"י מה ראשונים מסיני כו'. והלא כל המצות נאמרו בסיני. אך אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד עמ"ש רש"י ז"ל להבינם טעמי הדבר. למה זה אצל המשפטים. אך עיקר הרצון שידעו שאף המשפטים שמובנין עפ"י שכל האדם עכ"ז הם רק ע"י שכן רצונו ית'. וזהו הטעם שאסור לדון לפני גוים אף שדנין כישראל כי המשפט לאלקים וגם הטעם והסכמת השכל הכל ע"י שכן רצונו יתברך עכ"ד. וז"ש מסיני אף שמובן עפ"י שכל. ובמדרש מגיד דבריו ליעקב כו' ומשפטיו לישראל כי השי"ת ג"כ מקיים המשפט ע"כ. פי' דכתיב אחר שהגיד להם מרע"ה דברי ה' והמשפטים השיבו כל הדברים כו' נעשה כו'. דאיתא בזוה"ק פי' הקדמת נעשה לנשמע עושי דברו כו' שע"י הכנת ישראל עושין הדיבור וזה עושי דברו. פי' כי כן בעסק התורה ובתפלה עפ"י עבודת האדם להוציא הדיבור וו בכח ורצון פנימי כן מתחדש האותיות של התורה שיש בהם חיות להיגיעים בהם וז"ש מגיד דבריו ליעקב שכח המשכת חיות פנימי של דברי ה' ניתן לישראל. וכפי הרצון של האדם נפתח חיות האותיות ויוכל לשמוע התחדשות תמיד באותן הדיבורים. וז"ש אשר תשים לפניהם מוכן לאכול כמ"ש רש"י ז"ל [וכ"כ קרוב אליך הדבר כו' בפיך] כי המשפטים הם גבוה מעל גבוה ושורשם בשמים רק אשר תשים לפניהם שיוכלו למצוא משפט ה' ע"י יגיעתם. וכן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרב הק' מפרשיסחא פי' לפניהם כענין הקדמת נעשה לנשמע שהוא ע"י מס"נ וזה לפניהם שיהי' להם דבר ה' לפני עצמותם וחיותם עכ"ד. ואם האדם מכין עצמו כך לשמוע אז נפתח מעין התורה ובודאי אין רצון השי"ת שידעו אלו המשפטים בפרט. רק שבדברים אלו נכללים כל משפטי ה' ע"י היגיעה. וז"ש רש"י לא תעלה על דעתך כו' רק לפרש להם טעם הדבר ופירושו כו'. וכי מרע"ה רעיא מהימנא שמסר נפשו עבור כל אחד מכלל ישראל רצה למעט ידיעת התורה מישראל אך כי רצה שיהי' המשפט מפורש בלי הסתר [שזה ענין מרע"ה אספקלריא המאירה] רק באמת ניתן התורה בלבושים לפנינו רק ע"י שנמסר טעמי התורה לישראל יכולין למצוא פנימיות רצונו ית' ע"י אותיות התורה כנ"ל. וגם פשוט אשר תשים כו' שכל איש ישראל ע"י רצון אמת יכול למצוא משפט אמת בכל דבר שלא לטעות ח"ו:

הנה אנכי שולח מלאך כו'. כי כל ימי המעשה דכתיב ששת ימים תעבוד. תעשה מלאכה. ואעפ"כ יש קדושה גנוזה גם בעשי' ממש והוא בחי' מלאך ושליח כי כל דבר יש בו חיות מהשי"ת ונשתלח לעולם כדי לעשות רצון השי"ת שיש מצות בכל מעשה האדם. רק שנתלבש בעניני עוה"ז וצריך שמירה יותר אל תמר בו. רק לידע כי גם זה מחיות השי"ת כי שמי בקרבו כו' ועבדתם את ה' כו' הוא בחי' שבת בלי התלבשות המעשה כי שבת מעין עוה"ב ואז והסירותי מחלה מקרבך כו'. וזה שא"צ בקשה על שום דבר בשבת. וכתיב וברך את לחמך פי' להיות כל המעשים נמשכים אחר עבודתו ית"ש מלשון הברכה והרכבה. וכן בגמרא נלמד ברכת המזון מוברך את לחמך כו'. וכשהאכילה באופן זה. והסירותי מחלה [כי כל החולאים בגוף ונפש רק ע"י אכילה ושתיה כמ"ש בזהר מתגאה עלי' דב"נ וכמ"ש ושבעת השמרו כו'. ובשבת אכילת מצוה כנ"ל]:



תרל"ב

במדרש סמוך ללא תעלה במעלות כו' וכי ערותן של כהנים מגולה כו' כשם שלא יפסיעו פסיעה גסה כן בדיינים כו'. פי' שלא תעלה במעלות מצד כח גוף האדם שהוא העולה על מזבח השי"ת רק שמקיים מצות הקב"ה וז"ש שלא תגלה ערותך שכל שמשתתף כח עצמו מגרע כנ"ל. וכן במשפטים דכתיב אשר תשים לפניהם. פשוט י"ל שלפני הרגשות האדם ומעשה קטן או גדול. אף מחשבה ותנועה קלה. צריך להיות במשפט. אם הוא רצונו ית'. שיהי' המשפטים שהם תורת השי"ת לפניהם ממש כנ"ל [כעין זה בס' קול שמחה] וכשעושה כן נקרא אינו פוסע פסיעה גסה. וז"ש הוו מתונים בדין ממש להיות נמסר כל האדם בדין כנ"ל:

ששת ימים כו' למען ינוח שורך וחמורך כו'. כי שבת הוא עצה לקרב כל מעשה בראשית להשי"ת ע"י שמירת שבת שהוא עדות שהשי"ת ברא מעשה בראשית. וזהו למען ינוח כו' כמ"ש במ"א באורך. [ועיין בס' עבודת ישראל]. ולמען ינוח הוא טעם על ששת ימים תעשה מעשיך כי מהראוי היה שבנ"י יהיו בחי' עולם שכולו שבת. רק שנשתלחו נשמות ישראל בעוה"ז כדי לתקן בחי' נפש הבהמיות וכדי שיתוספו עליהם גרים. לכן יש ימי המעשה. ופי' למען ינוח וינפש כו' הוא לעתיד יהי' שייכות שורך כו' והגר ג"כ להמנוחה:

בשם הרה"ק ז"ל מקאצק ע"פ ואנשי קודש תהיון. להיות שמירת הקדושה במעשה אנוש ותחבולותיו. פי' שאין מחסור להשי"ת מלאכי עליון שרפים וחיות הקודש. רק שמתאוה לקדושת אנשים ולכן המשיך נצוצי קדושה גם בעוה"ז במדה וצמצום. לכן בשר בשדה כו' לא תאכלו דרשו חז"ל כלל על כל היוצא מחוץ למחיצתו נאסר. פי' כנ"ל שיש בכל דבר התפשטות קדושה במדה וצריכין לשמור הגשמיות שלא לצאת מגבול הקדושה כנ"ל. גם פי' תהיון לי הוא הבטחה שיהיו בנ"י בסוף קודש לה' לכן צריכין לשמור עצמינו עתה להיות מוכנים להינתן בראשו של מלך כדאיתא במדרש המשל מה שאתה יכול לקבוע אבנים ומרגליות קבע שהיא עתידה להיות בראשו של מלך כנ"ל. [ועפי"ז ואנשי קודש תהיון הוא סוד ידוע עפ"י קבלת הראשונים ז"ל]:



תרל"ד

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שיהיו משפטי ה' קודם חיות האדם וזה לפניהם והוא ענין הקדמת נעשה לנשמע כו'. גם ברש"י ז"ל מה הראשונים מסיני כו'. ופרשנו עפ"י דברי מו"ז ז"ל שגם משפטי ה' אף שיש בהם טעמים. עכ"ז כל הטעמים ע"י רצונו ית' והוא העיקר. והטעמים נמשכים אחר רצונו. וז"ש שהם מסיני. אף שהשכל מבין שכך צריך להיות עכ"ז הכל ע"י שכך גזרה חכמתו ית'. וז"ש אתה כוננת מישרים פי' שע"י רצונו יתברך נעשו משפטיו ישרים וכל העולם מודים ומבינים שישר משפטיו שכל הדעת נמשך אחר רצון השי"ת כנ"ל. וכן צריך להיות ציווי השי"ת קודם לשכל האדם וזהו לפניהם כנ"ל. ובנ"י הקדימו נעשה לנשמע פי' שהי' חביב אצלם יותר מה שזוכין לעשות רצון עליון ממה שיבינו הטעם של המצוה. ועי"ז זכו שיבינו גם הטעמים כי מקודם ניתנו הדיברות אח"כ המשפטים. וכ"כ מגיד דבריו הוא הנהגתו יתברך בלי הבנת הטעמים אח"כ חוקיו ומשפטיו כו' וכן הוא בכל מצוה בפרטות כמו שמקיים האדם בפשיטות בלי השגה כראוי רק שרוצה לקיים מצות השי"ת זוכה אח"כ להבין הטעם. וז"ש רש"י ז"ל לא תעלה על דעתך כו' ותמוה וכי מרע"ה אשר מסר נפשו בעבור ישראל לא הי' חפץ להבין לבנ"י הטעמים. אך כי באמת העיקר לקיים מצות השי"ת בלי הבנת הטעמים. רק שהשי"ת אמר שבנ"י זכו ע"י הקדמת נעשה לנשמע שיבינו גם הטעמים כנ"ל:

במדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי השי"ת רוצה לעשות משפט ונקמה ברשעים יא) כאשר באמת בנ"י זוכין במשפט. רק שזה תלוי בעבודת בני ישראל אם הולכין במשפט אמת בכל דבר. ואם השי"ת צריך לעשות עמנו לפנים משורת הדין אין יכול לעשות משפט ברשעים יב). וז"ש אשר תשים לפניהם כי משפט השי"ת תלוי בעבודת בנ"י כנ"ל:



תרל"ה

ר"ח אדר ראשון במדרש מגיד דבריו כו' חקיו ומשפטיו לישראל משל כו' לבנו נותן מתוך פיו כו'. פשוט כוונת המדרש לפרש. משפטיו של הקב"ה אשר בחר לעצמו. בדרך זה מנהיג את בניו. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו במצות אשר השי"ת עושה אותם. אך פנימיות הענין דהמשפטים נאמרו אחר הדיברות כי הדיברות הם הנהגות הש"י כמלך הגוזר על עמו ומשפטים הם טעמי המצות כי הם עפ"י שכל התחתונים ג"כ. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' מ"ש רש"י תשים לפניהם כשולחן הערוך כו' למה נאמר זה דוקא אצל המשפטים. אך כי לאשר שכל האנושי משיג המשפטים לזאת צריכין חיזוק אמונה לזה. לידע כי אעפ"כ הם רק רצונו של הקב"ה כמ"ש המשפט לאלקים הוא. ופי' עפ"י הפסוק אתה כוננת מישרים שגם מה שנראה זה דרך ישר. הוא ע"י שכן רצונו של הקב"ה לכך יש עליו חן והכל מעידין על ישרו. ולכן צריך להיות השכל בטל אל הציווי של הקב"ה כנ"ל. ונראה שלכך עלה ע"ד משה רבינו ע"ה שלא להגיד לבנ"י הטעמים כי ירא שעי"ז יהיו מחוסרי אמונה כנ"ל והקב"ה הבטיחו כי מוכנים בני ישראל לקבל הטעמים ושידעו שהכל מהקב"ה הוא כנ"ל. ובנ"י זכו לזה ע"י קבלת הדיברות שהקדימו נעשה לנשמע. ופי' זה שהי' חביב בעיניהם יותר לעשות רצונו ית' מנשמע שהוא השגת הטעמים כנ"ל. לכן זכו להשיג הטעמים ג"כ כנ"ל. וכלל הדברים כי המשפטים הם פנימיות הדיברות כי הטעמים יותר פנימים מגוף המצות. וז"ש מגיד דבריו מקודם ואח"כ משפטיו כנ"ל. ופי' אשר תשים לפניהם כי הקב"ה נתן לבני ישראל אשר גם לדבריהם יהי' להם כח זה שעפ"י דבריהם יהי' נמשך החן והטעמים כמו דבריו של הקב"ה שנאמר אתה כוננת מישרים כנ"ל. וזה ענין תורה שבע"פ שבני ישראל זוכין לחדש דברים שנחצבו לפניו ב"ה וז"ש אשר תשים לפניהם שיהי' בכחם להמשיך משפטי השי"ת והבן:

ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל אשר תשים לפניהם להיות משפטי השי"ת קודם לעצמותם כענין הקדמת נעשה לנשמע שהוא למסור נפשו לעשות משפטי השי"ת ע"ש בס' קול שמחה. ובאמת זוכין לפנימיות טעמי התורה ע"י הביטול אליו ית'. כ' שער החצר הפנימית (שער) הפונה קדים כו' וביום השבת יפתח וביום החודש כו'. הפונה קדים הוא הביטול אל מה שלמעלה מהטבע כי בשבת ור"ח יש עלי' לנפשות בנ"י למעלה ועי"ז זוכין לפנימיות הטעמים. וכ' בשבת קודש ויכולו השמים והארץ כו' פי' התמלאות שפע חיים בכל הבריאה כי ויכל הוא לשון מדה כמ"ש וכל בשליש. אלפים בת יכיל. כי הקב"ה השפיע בכל ברי' חיים כפי אשר יכולה לקבל. והאמת כי בריאת האדם ביום הששי הוא פנימיות החיות של כל הבריאה כמ"ש ואדם עלי' בראתי. וע"י האדם נמשך חיות לכל הבריאה. וכפי הביטול ומס"נ של האדם בש"ק להקב"ה. ממשיך חיות מחדש לכל הבריאה כנ"ל:

טעם הנרצע אחר שש אוזן ששמעה עבדי הם כו'. ולא בשעת המכירה. כי סבור הי' שיכול לקבל העבדות שלא ינתק עי"ז מעבדות של הקב"ה. ואחר שידע טעם עבדות בשר ודם שעי"ז פורק עול מ"ש. אין לו לומר אהבתי כו'. אף כי לעיני בשר נראה להקל חומר העבירה ע"י ההרגל שדש בה. אבל באמת צריך להיות שונא יותר מי שיודע ומרגיש גודל החטא. וגם כי המוכר עצמו מפני דוחקו אין עליו חטא רק אם אינו רוצה אח"כ לצאת אף שנתנה לו תורה מקום לצאת בשש. נראה כי התחלת המכירה לא הי' באמת מתוך הדוחק ולכן נענש על התחלת המכירה:

בודאי יכולין ללמוד מאלה המשפטים דרכים הצריכין לעבודת הבורא ית'. ודין שומרים כי יתן כו' כסף או כלים כו' אם ימצא הגנב ישלם שנים כו' אם לא שלח ידו כו'. כי הקב"ה נותן לאדם כלים לשמור. כסף הוא הרצון והחשק. וגם בריאת האדם עצמו שהוא כלי לעבודתו ית' וצריך שמירה. והיצה"ר גונב העיקר. ואם האדם ניצול ממנו יש לו יתרון כי הגנב משלם כפל. והעצה היעוצה לאדם הוא הרחקת התענוגים כי אם שולח יד נתחייב באונסין. ובגמ' השומר שאמר הריני משלם קונה הכפל לכשתגנב ותרצה ותשלמיני כו' ע"ש פי' אף שחטא האדם אם נותן לבו לשוב להשי"ת ברצון שלם. אף כי באמת חייב הוא. עכ"ז בא עוד למעלה ע"י החטא ומקנה לו הכפל והוא ענין מעלת בעל תשובה. שזדונות נעשין לו כזכיות כנ"ל:



תרל"ו

במדרש ואלה מוסיף על הראשונים עשרת הדיברות כו' דאיתא מגיד דבריו ליעקב אלו עשרת הדיברות חקיו ומשפטיו לישראל זה המשפטים. והם ב' מדריגות זו למעלה מזו כענין יעקב וישראל. כי מקודם צריך אדם לקיים מצות הבורא בלי חקירת השכל והוא ענין הדברות להיות נמשך אחר הנהגת הבורא מגיד דבריו הוא סדר הנהגתו כמ"ש דבר מלך שלטון. אח"כ זוכין להשיג טעמי המצות והם המשפטים שהם עפ"י שכל. והתחכמות האדם ע"י התורה צריך ג"כ שמירה. ולכן אין יכולין לבוא לזה עד שמקבלין מקודם עול מלכות שמים ביראה כמאמר כל שיראת חטאו קודמת כו'. ז"ש ואלה כי לא שייך אלה כי א"י להיות בפ"ע רק אם הוא בדרך תוספות על עבודת האדם אז יש לה קיום. וז"ש רש"י אמר ה' למשה רע"ה אל תעלה ע"ד כו'. פי' שירא מרע"ה שאין בנ"י ראוין להשיג הטעמים ויש בזה סכנה. ואמר הקב"ה כי ראוין הם בנ"י לכך. ואיתא בזוה"ק כי כל איש ישראל צריך לעבוד השי"ת בבחי' עבד לקיים פקודת המלך ובבחי' בן לחפשא בגנזין דמלכא. והם בחי' הדברות והמשפטים כנ"ל. והוא עבודת ימי החול. ושבת בחי' בן שאנו זוכין בשבת להתגלות דעת האדם שיסכים השכל לקיים רצון אבינו שבשמים בלי מלחמות. וזהו שנק' שבת שלום כי משפטי ה' אמת ובשמים הכל מעידין על צדקת הבורא וכ' ה' עוז לעמו יתן כו' יברך כו' בשלום. פי' ע"י שגוברין בכח התורה על היצה"ר זוכין אח"כ לשבת בחי' שלום. וע"ז איתא מחלוקת לשם שמים בחול סופו להתקיים פי' בשבת כמ"ש חז"ל שלא הי' לעולם קיום עד שבא השבת. פי' שיש בעולם בחי' המחלוקת מעלמא דשיקרא ובשבת לית שולטנא אחרא בכולהו עלמין. וזהו מקיים העולם כמ"ש שבת קביעא וקיימא. והעבד מוכן ללחום מלחמת המלך. ובשבת בחי' מנוחה לבנים על שולחן אביהם:

בפסוק וכי ישאל כו' בעליו עמו לא ישלם. כי כל מעשי האדם נמשכין אחר עצמות האדם בכללו. והשי"ת נתן לכל אדם כלים יקרים כל החושים ונשמה הטהורה שכ' בזוה"ק ע"פ כי ימכור כו' בתו לאמה כו' והאדם עושה בה כל חפצו. וכל הנאה שלו וא"כ חייב באונסין. אך העצה ע"י מס"נ להקב"ה בכלל נק' שאילה בבעלים. כי לא שייך שיהי' ה' נשאל לאדם רק ע"י השתעבדות במס"נ למקום כמאמר אם ישים אליו לבו כו' ונשמתו אליו יאסוף הרי הוא עמו במלאכתו ופטור באונסין. ובאמת כי איך יחייב ה' על אונס רק שאם אינו מקבל עומ"ש כראוי כל האונסין נחשבין כפשיעה. ואם בכללו תחת עול יראת ה' נחשבים המעשים לאונסין. ומצינו מתה מחמת מלאכה. אף כי השכל מחייב שכל החסרונות מצד האדם השואל. אעפ"כ לפעמים כך רצונו ית' שנותן לאדם עבודה שלא יוכל לגמרה ע"כ לא יפול לב האדם בראותו שאין השעה עומדת לו לגמור כל מעשיו כראוי. והבן:

בזוה"ק ע"פ ובכל אשר אמרתי כו' תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו'. כי דברי תורה הם שמירה לאדם. והשי"ת נתן לנו תורה ומצות אשר בזה יכולין למצוא כל הצורך לנו ואין צריכין לבקש עצות ממקום אחר לשום דבר. וכתיב בכל אשר אמרתי פי' בכל דיבור ואות שבתורה נמצא שמירה זאת. וכן שמעתי מפה קדוש אא"ז מו"ר ז"ל על פסוק קול גדול ולא יסף ומתרגמינן ולא פסק ואמר בכל אות שבתורה יכול כל אדם למצוא כל הצריך לו בכל עת כי אין לו הפסק עכ"ד. והוא ענין השלימות שיש בכל נקודה מתורה ומצות הכל ואעפ"כ נכתב זה בלשון ציווי כי שמירה זו תלוי' באדם כפי מה שאדם יודע זאת ומחזק [עצמו] בדברי תורה ויודע שאין לו מקום אחר בכל הצריך לו רק בתורה כמאמר הפוך בה כו' דכולה בה. כפי ידיעתו זאת. כך מתגלה לו הכל ונתקיים פעולת התורה כי הכל תלוי בבחירת האדם כנ"ל:



תרל"ז

במדרש מגיד דבריו ליעקב כו' ומשפטיו לישראל כו' ע"ש ד' המדרש. פי' דבריו הוא עשרת הדיברות והוא הנהגתו יתברך את כל הבריאה כמ"ש במ"א כי בעשרה מאמרות נברא העולם ובעשרת הדברות מתקיימת העולם שהקב"ה מנהיג העולם במצות ופקודיו שמסר לבני ישראל. ובכל דבר יש מצוה מיוחדת והם מקיימים הכל. וכפי שמירת בנ"י המצות. כך מתנהג העולם. נמצא שבמה שנתן המצות לבנ"י מסר הנהגת העולם בידינו. וזה צריך כל אדם לידע כי הנהגת הכל תלוי בקיום המצות של האדם כנ"ל. ומשפטיו לבנ"י הוא מעלה גדולה מזאת. שגם המשפט מסר לבנ"י כאשר מצינו שכשיצא מב"ד זכאי אין מחזירין אותו כו' נמצא שהקב"ה מסר המשפטי' לבנ"י. וז"ש המדרש שהקב"ה אינו כבו"ד רק שמקיים הוא עצמו הגזירה כו' שנשתנה כביכול המשפט עליון ע"י ב"ד שלמטה שכך מסר משפטיו לישראל. אמנם ב' אלו הבחי' הם זה אחר זה כשבנ"י קיבלו הדיברות מקודם והוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצות אף בלי השגת הטעמים. רק לקיים גזירת המלך להיות מתנהג העולם ברצון הבורא ע"י שמירת המצות של בנ"י כמו שבארנו למעלה. עי"ז זכו אח"כ אל המשפטים שהוא השגת הכל עפ"י השכל. וכפי הסכמת דעת בני ישראל שלמטה מסכים הקב"ה עמהם. וזה פי' נעשה ונשמע שע"י העשיה זוכין אח"כ לשמיעה שהיא ההשגה כנ"ל. וזה ואלה המשפטים ו' מוסיף על ענין ראשון שאין להשיג המשפטים רק אחר קבלת הדברות כנ"ל:

ובמדרש משל למטרונה זיין לפניה וזיין לאחריה כך התורה דינין מלפני' ודינין לאחרי' כו'. פירוש שקודם שזוכין לתורה צריכין לתקן עצמו עפ"י מדה"ד לתקן כל פרטי המעשים. אח"כ זוכין לתורה שהיא מדה"ר. כמ"ש בפרשה הקודמת בענין לקחת מתנות כו'. אמנם כן גם אחר שזוכין לתורה צריכין לדקדק ביותר שלא לבוא ח"ו לידי גבהות ע"י התורה. וצריכין לשוב בתשובה ע"י התורה שידע האדם ויבוש בעצמו איך הקב"ה היטיב עמו וזכהו לתורה. ומזה יפול עליו בושה וישוב בתשובה ועי"ז התורה מתקיימת אצלו. וזו היראה והמשפט שאחר השגת התורה היא יראה אמיתית שיראה הקודמת היא ע"י חסרון דעת. ויראה זו בא ע"י הדעת שרואה ומבין ע"י התורה איך ליבוש מפני הבורא ית' והוא דבר של קיימא. וגם המשל כן הוא שזיין שקודם המטרונה הוא לבל יקרב לה איש רע ובליעל. והזיין שלאחרי' הוא מי שכבר נתחבר אלי' שלא יתעכב (עצמו אלי') [אצלה] יותר מדאי. ויהיה עליו פחד ומורא ויזכור כי היא המלכה ולא יהי' שוה בעיניו להתקרב אלי' יותר מדאי כנ"ל. [והמ"י שהוא סוד הו' שבין ב' הההי"ן]:



תרל"ח

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד' ועוז מלך משפט אהב כו'. התורה נק' עוז וכפי מה שמקבלין בני ישראל כח התורה מתיישרין לבבם לבוא לדעת אמת. כי אף שהמשפט תלוי בדעת השופט מ"מ הוא רק לבנ"י באשר דעתם נמשכת אחר דעת התורה ודעת המקום ב"ה לכן נאמרו המשפטים אחר קבלת התורה. ואלה מוסיף על ענין ראשון שע"י שזכו לתורה ניתן המשפט לפניהם וכ"כ מגיד דבריו כו' על ידי זה חקיו ומשפטיו כו'. וכבר כתבנו מזה שכפי מה שאדם מבטל דעתו ושכלו למצות הבורא ית' וחקיו. כפי זה הביטול זוכה ליישר דעתו ושכלו להשוותו לדעת התורה ולאמת. וענין זה הוא ענין ימי המעשה והשבת שבו ניתן דעת ונשמה יתירה לאדם כפי היגיעה בחול אף שאין הדעת צלולה כמו בשבת רק שמבטל דעתו כנ"ל זוכה לדעת בש"ק כנ"ל:

ובמד' המשל על מה שתורה דינין לפני' ולאחרי' כו'. והענין שצריך האדם לשפוט מעשיו כדי לזכות לדברי תורה. וכמו כן צריך לשפוט ולשמור מעשיו אחר שזוכה קצת לדברי תורה לשמור עצמו מגשמיות כדי לשמור הארת התורה שזכה לקבלו. וב' השמירות הם מקיימין הקבלה להיות דבר של קיימא ובמקום אחר הארכנו בזה:



תרל"ט

במדרש מגיד דבריו ליעקב כו'. פי' הנהגת הבורא ית' שמנהיג את עולמו מסר לבנ"י כמ"ש כח מעשיו הגיד לעמו וממילא שהעולם נמסר בידם צריך ללמד להם משפטיו לכן הזהיר לא תטה משפט ככתוב שם במדרש דע שאתה מזעזע אחד מרגלי עולם כו'. וברש"י לפניהם ולא לפני עכו"ם אפילו אתה יודע שדנין כדין ישראל כו' הוא כנ"ל שאין כח במשפט עכו"ם לפסוק את הדין אבל דייני ישראל הכח בידם. וכאשר פוסקים את הדין מתקיים כך כנ"ל. והרב מפרשיסחא ז"ל פי' לפניהם שיהי' המשפט לפני עצמותם שימסרו נפשם עליו ע"ש בס' קול שמחה. ולפמ"ש ג"כ תלוי בזה ע"י שמסרו בנ"י נפשם בנעשה ונשמע. לכן נמסר בידם המשפט כי בודאי כיון שמסר הבורא ית' הכל בידם. וודאי מצא אותם נאמנים לפניו ועי"ז שהוא לפניהם כנ"ל במס"נ לכן הוא לפניהם כפשוטו ג"כ כנ"ל. והנה מגיד דבריו הם הדיברות שהתורה היא חיות העולם וכל הבריאה וע"י קבלת התורה נמסר בידם כח כל הבריאה ואח"כ זכו אל המשפטים כנ"ל. וכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו כי ע"י שהאמינו בו ית' וקיבלו לעשות כל דברי ה' אף מה שאין משיגין. לכן זכו אח"כ להשיג המשפטים והטעמים כמ"ש כמה פעמים במ"א שע"י אמונה זוכין לאמת. וע"י היגיעה בחושך שהוא עבודת ימי המעשה זוכין בשבת להשגת הדעת שהוא נק' מנוחה מה שאדם מבין בשכלו ומשיג שורש הדברים לאמיתותן. ז"ש ואלה מוסיף על הראשונים פי' שזה תוספות שכר. כמו נשמה יתירה שזוכין בשבת ע"י ימי עבודה והוא שכר ותוספות על עבודת החול כמו כן המשפטים תוספות על קבלת הדיברות בדרך אמונה כנ"ל:



תר"מ

בקיצור ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל כו'. כי יש כמה משפטים לכל עולמות וברואים כפי מדריגותיהם ולבנ"י ניתן אלה המשפטים והם משפטי ה' אמת. והם משפטים של התורה באמת. ז"ש רש"י מה הראשונים מסיני. ובמד' תנחומא ע"פ ועוז מלך משפט אהב אמר כי גבור בו"ד אינו שומע למשפט אבל הבורא ית' שהוא עזוז וגבור ומשפט אהב. והשי"ת שנתן התורה לבנ"י ה' עוז לעמו יתן שע"י התורה ניתן לבנ"י הכח להטות כל הבריאה וזה עצמו פי' מגיד דבריו כו' הדברות שהוא הנהגת כל הבריאה כי הכל באורייתא אשתכלל. לכן מסר לבנ"י גם המשפטים כיון שהעולם תלוי בהם. ז"ש במד' שופטים ע"פ לא תטה משפט דע שאתה מזעזע אחד מרגלי עולם וע"ש:



תרמ"א

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. פי' ואלה שהראה לו הקב"ה בשמים שורש משפטים אלו כמ"ש במדרש בפסוק מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל שאותן המשפטים שמתנהג בהם הקב"ה כביכול בשמים נמסרו לבנ"י. תשים לפניהם כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. פי' שנשתנו דיעות של לבות בני ישראל שיוכלו להבין כל משפט על אמיתותו. וז"ש רש"י שיסבור להם טעם הדבר. ופירושו כנ"ל שנמסר בידם שורש המשפטים. כי זה החילוק בין היודע שורש הטעם. שעי"ז יכול לדמות מילתא למילתא. ולהבין דבר מתוך דבר. ובנ"י קיבלו זה במתן תורה. וז"ש מה הראשונים מסיני כו'. וכמו שהדיברות הם גבוה מעל גבוה וכל התורה שמותיו של הקב"ה. רק שנתלבשה באלה הדיברות. כמו כן שורש המשפטים מדעת עליון נמשכו ע"י בני ישראל ונתלבשו במשפטים מעשיים. וז"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית דייקא. וכן הי' כל ענין קבלת התורה לתקן העשי' באמצעיות בנ"י. וכן השבת כמ"ש ששת ימים תעשה מעשיך כו' השביעי תשבות למען ינוח שורך כו'. פרשנו כנ"ל ע"י ביטול הימי מעשה להשבת כמ"ש לזכור בכל יום. השבת. וכן בבוא ש"ק ומניחין כל המלאכות עי"ז יש המשכת קדושת השבת גם בעשי'. ועי"ז ינוח שורך וחמורך שהוא תיקון החומריות ונפש הבהמיות וכל העשי' כמ"ש. גם פי' למען ינוח הבטחה על העתיד שע"י ביטול החומר אף שאינו יכול להכניעו ולתקנו בשלימות. אבל כפי היגיעה בעוה"ז מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. ולעתיד ליום שכולו שבת ינוח ממש שורך וחמורך בשלימות. שאז יהי' גמר התיקון לכ"א כפי העבודה בעוה"ז. ומעין זה קצת בכל ש"ק שהוא מעין עוה"ב:



תרמ"ב

ואלה מוסיף על ענין ראשון מה הראשונים מסיני כו'. הענין דיש מצות שבין אדם למקום ב"ה והוא עשרת הדברות ויש בין אדם לחבירו והוא המשפטים. והם בחי' דרך ארץ ושלימות האדם בעצמו והוא בחי' תורה שבעל פה. ושניהם מהשי"ת כמ"ש ה' עוז לעמו יתן הוא התורה. יברך את עמו בשלום הם המשפטים. כמ"ש במדרש בפסוק אתה כוננת מישרים. כי הגם שניתנו ביד החכמים עכ"ז מתנת אלקים הוא כמ"ש המשפט לאלקים הוא. ומסרה לבנ"י כמ"ש תשים לפניהם. ויש בחי' דרך ארץ שקדמה לתורה כי כפי טהרת הגוף ושלימות המדות זוכין לתורה. אח"כ התורה נותנת שלימות אמיתיות. וזוכין אח"כ למעלה יתירה בתורה. ואח"כ לשלימות ביותר. ולזה אין הפסק. וז"ש במדרש דינין לפני' ולאחרי'. ולהיות כי המשפטים הם שבין אדם לחבירו כמ"ש לפניהם. לכן הקדים מצות עבד עברי שביותר יש ליזהר שלא לעשות עול לחבירו בשיעבוד גופו מהפסד ממונו:



תרמ"ד

משפטים ושבת שקלים. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם במדרש מגיד דבריו ליעקב כו' ומשפטיו לישראל. דכתיב המשפט לאלקים הוא ולכן כתיב תשים לפניהם בלבד הגם כי עיקר המשפט לאלקים. אבל בני ישראל הם כלים שיוכלו לשפוט ולידע כי המשפט לאלקים הוא שיש להם בחי' הביטול אליו ית'. וז"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית כי בשני הדברים אלו מצינו שנבחרו בנ"י שעובדי האלילים הקדמונים יג) מה דעבדין לגרמייהו עבדין לכן חסד לאומים חטאת. ובבנ"י כתיב צדקה תרומם גוי. ולכן אין מקבלין שקלים מעובדי אלילים יד) כדכ' ולכם אין כו' וזכרון כו'. וכמו כן המשפט שהוא עפ"י דעת השופט ואעפ"כ צריך להתבטל אליו ית' לגמרי ולידע כי הכל שלו ואין זה באפשרות בטבע רק בנ"י הם כלים לדברים אלו. וזה עצמו העדות על עצם בנ"י דכ' אדם ובהמה תושיע ה'. דרשו חז"ל ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. פי' שאין נותנין הדעת רק לזה שיודע שהדעת הוא מתנה מהשמים. ומאחר שניתן לבני ישראל זה עדות שיש בהם בחי' הביטול כנ"ל. וז"ש משפט וצדקה ביעקב ובהם נגמר הרצון העליון כמ"ש אתה עשית שאינו נפרד משרשו. ולכן הוזהר על השוחד אפילו לשפוט אמת. שכל שיהי' לו קצת נגיעה אם כי אינו מטה הדין. אבל הוא נפרד משרשו והמשפט לאלקים הוא כנ"ל:



תרמ"ה

משפטים ופ' שקלים במדרש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי באמת גם בני נח מצווין על הדינין. אבל כתיב חקיו ומשפטיו לישראל היינו שבנ"י מכוונים אל המשפט האמת דכתיב המשפט לאלקים הוא ובנ"י המה רק כלים שהקב"ה מנהיג העולם על ידיהם ונגמרים משפטי ה' ע"י סנהדרין שבישראל. וז"ש אתה עשית כי עשיית בנ"י הוא בכח סיוע משמים. והם הארות שגנוזים בנשמות בנ"י. דהנשמות נק' מעשי ידיו של הקב"ה כמ"ש בזוה"ק. וכדכתיב ונשמות אני עשיתי. וז"ש משפט וצדקה כו' אתה עשית שאין המשפט על פי שכל פשוט. רק שיש דעת בחכמי ישראל לברר משפטי ה'. והכל בכוחות שגנוזי' בנשמתם. כמ"ש ממני פריך נמצא. וכן בצדקה ונדבה שנמצא בלבות בנ"י הם הכל כחות הבורא ית'. וז"ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת ואמרו חז"ל מה דעבדין לגרמייהו עבדין. פי' שאין למעשיהם דביקות בשורש אבל מעשה בנ"י המה בדביקות נשמתם. ונק' הכל מעשה ה' ממש. רק שהמה כלים להוציא הדברים מכח אל הפועל. וכן איתא באדר משמיעין על השקלים. נראה הרמז שמשמים מעוררין הנדבה בלבות בנ"י כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית *):

בענין הנרצע אוזן ששמעה עבדי הם כו'. שמעתי ממו"ז ז"ל מה שעושין בו פגם באוזן. מאחר שלא קיים המצוה טוב לו שלא ישמע כו'. ונראה כי יש ללמוד מזה מאחר שמדה טובה מרובה. נמצא מי שמקבל עליו בכל יום עבודת הבורא ואומר ואהבת כו' ה' אלקיך כו'. היפוך אהבתי את אדוני כו' אשתי כו'. ממילא מסייעין לו בכל יום שיפתחו אזניו וישמע למצות ה' כמ"ש אשר אנכי מצוך היום כו'. רק שצריך האדם לזכות לזה שיוכל לשמוע אלה הקולות כמ"ש אם שמוע תשמעו. ולזה ג"כ ניתן מצות המזוזה לבנ"י שיהיו דלת ומזוזה עדים כי מקבלין עליהם עול מלכותו. ויזכור להם המאמר עבדי הם כו'. לכן אף מי שאזניו סתומין ע"י קבלת מלכותו ית' בכל יום זוכה לפתיחת האזנים כנ"ל:

בפסוק וישלח כו' נערי בני ישראל פרש"י הבכורות. ויש להבין למה נק' נערי. הלא עפ"י הרוב הבכורות המה זקנים יותר מאחיהם שנולדו אח"כ. אך הענין הוא כי הבכורות יש בהם כח ההתחדשות ונקראו נערי. ולכן המה מיוחדים לעבודת השי"ת. וכן בבני ישראל נאמר נער ישראל דכתיב בני בכורי שהם דבקים תמיד בשורש ההתחדשות:



תרמ"ו

בזוה"ק בפסוק ואיש כי ימכור את בתו לאמה דורש על הנשמה ע"ש. כי יש בחי' בן ועבד בעבודת השי"ת כדאיתא בזוה"ק בהר. ובנ"י נקראו בנים לה' אלקיכם. ובוודאי זה השם על הנשמה. אך הקב"ה הלביש הגוף על הנשמה. ובעבודת האדם בבחי' עבד מתקן הגוף והוא עבודת ימי המעשה. וש"ק הוא בחי' בן לכן יש בו שביתה ממלאכה דהוא יומא דנשמתין. לכן יורד בו נשמה יתירה. והאמת כי כ"ז נעשה ע"י חטא הראשון כי קודם החטא הי' מזוכך הגוף כמו עתה הנשמות. ובעונותינו נמכרנו כו'. וז"ש אם רעה בעיני אדוני' אשר לא יעדה. כי לולא התערובות רע בטוב שנעשה ע"י החטא הי' רק בחי' בנים כנ"ל. עכ"ז והפדה שיכולין לצאת מבחי' עבד לבן כמ"ש וכי ימכור כו'. אעפ"כ לא תצא כצאת העבדים שיכולין להרויח בעוה"ז לחזור לבחי' בן ביציאתו מן העולם בטהרה ובתשובה. וזה ג"כ מ"ש במד' בת יחידה הי' לי כו' כי התורה נתלבשה בזה העולם במצות גשמיות וצריכין להעלותה למדרגה עליונה ודו"ק:



תרמ"ז

במדרש ואלה מוסיף על הראשונים משל למטרונה הזיין מכאן ומכאן ע"ש. וברש"י מה הראשונים מסיני כי באמת הכל מן התורה. והיא נותנת ברכה לפני' ולאחריה וכמו שכל הבריאה נברא בשביל התורה. והדור שקבלו התורה הוציאו מכח אל הפועל ומ"מ קיום דורות הקודמים היו להיות הכנה לתורה. וכמו כן ממש בפרטות בבנ"י שמקודם הוצרכו ליישר עצמם כענין התקן עצמך ללמוד תורה והוא המשפטים שקודם התורה. לכן כתיב שם ושפטו כו' בכל עת. ולא היו ביחוד למרע"ה כי הם המשפטים שקודמים לתורה. ואח"כ כתיב ואלה המשפטים המיוחדים לאחר קבלת התורה. ואלה המדריגות הם תמיד בכל עובד ה' כפי מה שמיישר מעשיו זוכה לתורה. ואח"כ בכח התורה מיישר מעשיו כראוי וכן לעולם. וזה שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע אינו לפי שעה רק שכן הוא לעולם שצריכין מקודם לתקן המעשים. ואח"כ זוכין לשמוע. ואחר השמיעה הוא הזמן שצריכין לתקן המעשים ביותר עפ"י התורה ואז זוכין לשמוע יותר פנימיות התורה. אכן העיקר הוא שצריך להיות המכוון לשם שמים. והאדם העובד ליישר לבבו כדי להיות מוכן לתורה ולעבדות השי"ת אז התורה מסייעת לו שיוכל לגמור המכוון. וכן כתיב ואנשי קודש תהיון לי שצריך האדם לבקש הקדושה כדי להיות מוכן לעבדו ית"ש. ולא להיות רוצה להיות קדוש. כי קודש הוא למעלה מהטבע. ואיזה דרך יהי' מציאות הקדושה בעוה"ז. ורק בכח התורה והקב"ה שקדשנו במצותיו. וז"ש תהיון לי. ופי' תהיון הוא הויה חדשה שבכח איש ישראל למשוך בכל עת התחדשות לחול עליו מלבוש הקדושה ע"י תורה ומצות. וכ' עלה אלי ההרה והיה שם כו'. היינו שנתהפך מרע"ה להויה חדשה כמלאכי השרת כמ"ש חז"ל נכנס בענן נתלבש בענן כו' לשומו כמלאכי השרת. ולכן הי' מ' יום כיצירת הולד במ' יום. כן קיבל בשלימות אותו הציור. ובזו"ח שיה"ש איתא והיה שם שנעשה שֵם הקודש. ויש לכל ישראל חלק בצורה זו וקודם החטא כ' אמרתי אלקים אתם. ואיתא כי בשבת קודש מחזיר משה רע"ה אותה ההארה לכל בנ"י. וזו בחי' נשמה יתירה שלכן אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימי המעשה. ולזה הציור הקדושה זוכין ע"י תרי"ג מצות שהם נגד איברים וגידים. ובעוה"ז נדמה כי העיקר הגוף. והוא רומז לתרי"ג מצות. אבל באמת נהפוך הוא כי עיקר ציור האדם הוא תרי"ג אברים רוחנים שורש התרי"ג מצות ואלה האברים שבגוף הם רמזים אל הפנימיות. ובמשה רבינו ע"ה נתגלה פנימיות המלבוש וכפי מה שמתרחקין מן הגשמיות זוכין להפנימיות. ובימי המעשה צריכין לייגע עצמינו להתרחק מהגשמיות. ובש"ק צריכין לייגע לקבל הארה פנימיות ורוחניות:



תרמ"ח

ואלה המשפטים כו' מוסיף על ענין ראשון. כי הדברות הם דברים שבין אדם למקום. ומשפטים שבין אדם לחבירו. ונסמכו לומר כי זוכין לתורה ע"י השלום שנעשין בני ישראל אחדות אחד. כמ"ש רז"ל ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה. דכ' ה' עוז לעמו יתן והיא התורה. ה' יברך את עמו בשלום הוא באר התורה שבע"פ שעלי' מברכין וחיי עולם נטע בתוכינו. וזה הבאר נפתח ע"י השלום שנעשה ע"י המשפטים האלה. כמ"ש במד' אתה כוננת מישרים שע"י המשפטים נעשין אוהבין זה לזה. וצריך האדם לתקן עצמו בדברים שבינו למקום לזכות לתורה שבכתב. ולתקן שבינו לחבירו לזכות לתורה שבע"פ. ולא עוד אלא שזו מדריגה יתירה דכ' מגיד דבריו כו' חקיו ומשפטיו לישראל. וידוע דשם ישראל למעלה משם יעקב. לומר שהוא זכות גדול כשזוכין לתקן שבין אדם לחבירו והוא הישרות שנק' ישר אל. כי החלקים עשה את האדם ישר כו'. ואחר החטא שנעשו חשבונות רבים צריכין לתקן וליישר העקמימות והקנאה והשנאה. וזוכין לזה ע"י המשפטים. ולכן כתיב אשר תשים לפניהם מלשון ושמו את שמי כמ"ש דתסדר קדמיהון. שזה המעין שיש בבני ישראל. צריכין להוציאו מכח אל הפועל לברר האמת מתוך השקר. ובבחי' זו כתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. וזה לפניהם:



תרמ"ט

במדרש מגיד דבריו ליעקב כו' אם אין אדם מל א"י לקבל מצות התורה כו'. פי' שבקבלת התורה נעשו בני ישראל כלים להיות מוכן לקבל מצות ה' כדאיתא כי בהר סיני הי' כקדושין ועשה השי"ת אותנו כלים כמ"ש אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה כמ"ש בפרשה הקודמת מזה. ובס' אוה"ח פי' סגולה שנשתנו נפשות בנ"י שהם מסוגלים לקיום מצות השי"ת ע"ש. וזהו מגיד דבריו הגדה לשון המשכה שנמשכו בנ"י אחר הנהגה העליונה של השי"ת. לכן כתיב עתה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. שכבר הם כלים מוכנים אחר הדיברות כו' חקיו ומשפטיו לישראל. לכן מסיים הפסוק לא עשה כן לכל גוי. פי' כמ"ש שלא עשנו כגויי הארצות שנפשותינו משונים מנפשותיהם. וכיון שלא עשה כן לכן משפטים בל ידעום:

בזוה"ק וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים ע"ש. הענין דאיתא חביבין ישראל שנקראו בנים חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים כו'. פרשנו כי הנשמות נקראו בנים. אכן נתלבשו בגוף שנק' אמה ועבד כדברי הזוהר הנ"ל. אכן הכוונה הי' שיתמשכו הגופים אחר הנשמה. ויכול איש ישראל להעלות גם הגוף להיות נמשך אחר הנשמה. וזהו חיבה יתירה נודעת שיהיה דביקות גם להגוף. ואז אף אם אחרת יקח. מ"מ כל ההארות המוכנים להנשמה אין מתעכבין ע"י הגוף כמו שדורש שם ההוא סבא לפי דרכו. אכן עכ"פ אפילו אם רעה כו' אשר לא יעדה שלא זכה לחיבה יתירה הנ"ל להעלות הגוף. עכ"פ לא תצא הנשמה כצאת העבדים. שצריכין עכ"פ לשמור שלא לקלקל הנשמה בעצמה. והאדם נשתלח לזה העולם לתקן גם הגוף. וכ' ואנשי קודש תהיון שבנ"י הם קודש כמ"ש קודש ישראל לה' וזהו הנשמות. אבל יכול האדם להתקדש בגוף להמשיך בו הארת הקדושה מהנשמה. וכתיב תהיון לי שהוא הויה חדשה כשזוכה להמשיך הארת הנשמה בגוף. גם פי' תהיון כמ"ש נהייתי ונחליתי שכפי שבירת התאוה הגופניות. מאיר הנשמה. ונעשה הויה חדשה. והעיקר שיהי' המכוון לשם שמים כמ"ש תהיון לי שאם משתוקק אל הקדושה כדי לעשות רצון הבורא ית' אז כתיב ישלח עזרך מקודש. וע"ז נתקן ימי המעשה בחי' הגוף. והשבת יומא דנשמתין כמ"ש למען ינוח שורך כו' וינפש בן אמתך כמ"ש במ"א מזה:

בפסוק ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות. פי' כי כל ימי המעשה נבראו ע"ז כדי לשבות מהם בבוא יום השבת. וזה הי' תכלית מכוון הבריאה. וזה הביטול של המעשים ע"י השבת הוא קיום כל המעשים. למען ינוח שורך כו'. כי השבת מעין עוה"ב. ואיך אפשר לקבל בעולם הזה הארה מעוה"ב שזה היפוך מזה. ורק ע"י הביטול עוה"ז בבוא הארה מעולם העליון. ע"י זו השביתה. מקבלין הארה גם בעוה"ז. והי' הכל הכנה שיוכל גם הגוף ונפש הבהמיות לקבל הארת הנשמה. ובאמת אין כל אדם מוכן לזה רק נפשות בנ"י. ולכן השבת הוא עדות על בני ישראל. ובכח ימי המעשה זוכין אל השבת. דכתיב כשושנה בין החוחים כו' כתפוח בעצי היער כו'. פי' בימי המעשה הוא שושנה בין החוחים והמייגעים עצמם למצוא הארות קדושות גם בימי המעשה זוכין אח"כ בשבת למה דכתיב כתפוח בעצי היער ודרשו חז"ל מה תפוח אין לו צל כו' והכל ברחו מצלו של הקב"ה רק בנ"י אמרו נעשה ונשמע ע"ש. כמו כן הענין ממש בש"ק שמתגלה בו הנהגה עליונה. והוא אינו ניכר בגשמיות כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח וכו'. והיינו שאינו ניכר בעולם הזה. ובנ"י מאמינים בני מאמינים זוכין להרגיש טעם השבת כדכתיב בצלו חמדתי. וזוכין לשבת לחסות תחת פריסת סוכת שלומו ית'. בצלו חמדתי הוא בימי המעשה כשעוסקין במעשה אנוש ותחבולותיו. מ"מ איש ישראל כל זה אינו שוה לו ומשתוקק שלא להיות מוטרד בהבלי עולם. רק אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה'. ולכן זוכין להשבת כנ"ל. ופריו מתוק לחכי דייקא:



תר"נ

במדרש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל כו' לאומות עכו"ם נתן מצות גולמות כו'. דכתיב המשפט לאלקים הוא. ומ"מ כתיב תשים לפניהם. והוא כמ"ש חז"ל שהשכינה שרויה ביניהם כדכ' בקרב אלקים ישפוט. וכ"כ משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי המשפט בעצמו מלמד השופט דעת. כי הנה משפטי התורה וכל מצות השי"ת אינם כמצות מלך בו"ד. כמ"ש חז"ל אין מדת הקב"ה כמדת בו"ד הוא למעלה ממשאו ארון נשא את נושאיו. כמו כן כל מצוה מתקן את האדם. וזה עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע. פי' שידעו והבינו כי אין עיקר המצוה כפי השגת האדם. אבל כאשר יעשו ויקיימו לשמה. אז ישמעו ויבינו פנימיות המצוה. וע"ז אומרין אשרי איש שישמע למצותיך. ובמדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשאמר יתרו למשה ד' מדות ולא מצא רק א' א"ל הקב"ה למשה ואלה המשפטים לך ולמדם. הענין כמ"ש כי זה עיקר ההבדל בין חכמי האומות ודייניהם כי כפי השכל טו) כך הם דנין הדין אבל מדת בני ישראל אינו כן רק מן המשפט מקבלים החכמה והשלימות. וזה אשר תשים לפניהם. קודם שלימותם. והמשפטים ישלימו להם שלימות החכמה האמיתית. וז"ש מה הראשונים מסיני כו'. ועוד כתבו שסמכו למ"ש ולא תעלה במעלות שלא יפסיעו פסיעה גסה בדין. היינו כנ"ל שידעו כי לא מחכמתם הם שופטים. רק במה שהקב"ה מאיר עיניהם מן השמים כאשר ישפטו לשם שמים. וז"ש מגיד דבריו כו' הוא לשון הוה כי לעולם השי"ת מאיר עיני בנ"י במצותיהם [וכמ"ש אומר ועושה גוזר ומקיים כמו שבמאמרו ברא העולם ומקיימו כמו כן במצותיו ית' הוא המקיים] וכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי המצות נותנות חיות חדש לבנ"י טז) וזה שאמר שלאומות נתן מצות גולמות אבל בנ"י זוכין לפנימיות של המצות דכתיב אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם. ופרשנו כי הוא פנימיות הבריאה והוא דרך התורה ומצות שנקרא עץ החיים. ובזוהר בהר איתא ע"פ ובשביעית יצא לחפשי חנם דכ"ז שהיה עבד מה שקיים מצות הי' חנם ע"ש דמאן דכפית באחרא א"י לקבל עול מלכות שמים וכיון דמהאי פטור מכולא פטור ע"ש. ותמוה דהא עבד חייב בכל המצות. אבל הענין הוא כנ"ל שא"י לזכות לפנימיות המצות רק מי שהוא בן חורין ויכול לקבל עול מ"ש בשלימות. וכ"ה במשנה שקדמה פ' שמע שיקבל מ"ש תחלה ואח"כ עול מצות. כי זה עיקר החילוק שבין ישראל לאומות עכו"ם דכל מה דעבדין לגרמייהו עבדין ועכו"ם אדעתא דנפשי' עביד. וענין לשמה א"י לקיים שום ברי' רק בני ישראל שהם מוכנים לזה שהוציאנו השי"ת ממצרים. ונעשין בני חורין לקבל עול מלכות שמים ואחדותו ית"ש. ועושין רק לשמו. ואז וחי בהם. ובאמת זה הוא כפי הזדככות האדם שזוכה לחירות מן היצה"ר ואינו כפות ומקושר להטבע והגשמיות. ולכן בגלות נאמר נתתי כו' חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. אבל כשהיו בני ישראל בא"י היו בני חורין ונתאחדו בהשי"ת כראוי והרגישו חיות פנימיות בכל מצוה:



תרנ"ב

ואלה המשפטים כו' ואמרו חז"ל מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני דבכח התורה זכו אל המשפטים דכתיב משפטי ה' אמת וכתיב תתן אמת ליעקב כי בעוה"ז קשה להשיג האמת דהוא עלמא דשיקרא כמ"ש במדרש בראשית אמת אמר אל יברא כו' ותשלך אמת ארצה ע"ש. פי' שאם הי' האמת מתגלה לא הי' קיום להעולם שהכל הי' מתבטל במציאות אל אחד האמת ולכן נקרא עלמא דשיקרא. וכאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי נקרא עולם ע"ש ההעלם כו' שע"י ההעלם יש מציאות לעולם לכן הושלך אמת ארצה להיות האמת נסתר ונעלם בחשכת הגשמיות והטבע. אכן לבנ"י ניתן האמת ע"י התורה כמ"ש מגיד דבריו ליעקב שהיא הנהגה האמיתית הפנימיות. ולכן א"א לזכות למשפט אמת רק בכח התורה שבה משפטי ה' וכ"כ ואל תצל מפי דבר אמת כו' כי למשפטיך יחלתי פרש"י תצל לשון הפרשה והבדלה כי האמת נפרש ונבדל מבני אדם וצריכין סייעתא דשמיא לזכות לאמת ע"י שלמשפטיך יחלתי. ולכן מצינו מדבר שקר תרחק וכ"כ צדק צדק תרדוף ע"י שהוא עלמא דשיקרא. וכעין זה כתיב בשלום בקש שלום ורדפהו שג"כ עוה"ז כולו קטטה ע"ש במדרש. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. שנתן הקב"ה לבנ"י מתנה כאשר מתאספין לשפוט אמת מאיר הקב"ה עיניהם ולא עשה כן לכל גוי כו' כי המשפט לאלהים הוא. רק כמ"ש אמרתי אלהים אתם. מגיד דבריו כו' חקיו ומשפטיו הוא לשון הוה שהקב"ה מאיר עיניהם כנ"ל. ואיתא הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב בו ויהי ערב ויהי בוקר ע"ש בפ' ויעמוד העם על משה כו' הבוקר עד הערב. הרמז כנ"ל כי הקב"ה עשה העולם להיות מעורב ונסתר האמת. וזה נקרא ערב. ומ"מ להמחפשין האמת יכולין לברר האמת בעזר ה'. וזה היה תכלית ההעלם שיבואו בני ישראל וימצאו האמת כמו שנתקיים בקבלת התורה. ולאו דוקא במשפט שבין אדם לחבירו. רק אפילו בדברים שבינו לבין קונו. המבקש אמת ושופט עצמו. כמ"ש חז"ל צדיק יצ"ט שופטו. יש לו חלק בזה הערב ובוקר. וז"ש במדרש מבקר לערב יוכתו מבלי משים כו' אין משים אלא דינין ע"ש כי ע"י שאין מייגעין עצמן לשפוט א"ע מוטבעין בשקר ומתרחקין מבקר כנ"ל:



תרנ"ג

ואלה מוסיף על הראשונים כו'. מסיני כו'. דכתיב המשפט לאלקים הוא. אך בקבלת התורה בסיני קבלו בנ"י אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך. ונכתב בתורה. לכן ע"י היגיעה בתורה זוכין למצוא כח אלקי. ולכן נקראו הדיינים אלהים. וכמ"ש אלקים נצב בעדת אל. מלשון ויתיצב ה'. שהדיינים המומחין מתלבשים ברוה"ק. ולא זו בדין שבין אדם לחבירו. רק לזכות לשפוט א"ע בדרך המשפט כמ"ש חז"ל צדיקים יצ"ט שופטן. וכל זה זוכין בכח התורה. וכמ"ש במשנה העוסק בתורה לשמה כו' ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין. כי ע"י העסק בתורה משתנה דעת האדם להיות נמשך אחר דעת התורה וזוכה למשפט אמת:



תרנ"ד

במדרש כ"מ שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני כבר כתבנו במ"א בשם אמו"ז ז"ל כי להיות המשפטים בשכל אנושי צריכין לברר כי אעפ"כ חוקה וגזירת המקום הוא ע"ש. והענין הוא כי עשרת הדיברות כוללין כל המצות וכל המשפטים דכתיב תורת ה' תמימה בחי' תמימה ותורת אמת הוא להיות הכל נכלל בכל אות ואות מה שא"א לבו"ד להשיג לכן איתא כל התורה כולה שמא דקוב"ה. והגם דיש כמה סדרים פרטים. חקים. משפטים. מצות. תורות. אבל כולם אחדות אחד וכן נרמז בפסוק תורת ה' תמימה כו' עדות ה' כו' כל הסדרים. ולבסוף משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. פי' יחדיו על כל הסדרים הששה שכולם הם אחדות אחד. ורמז לזה דבכל סדר יש פעולה מיוחדת לו. אבל במשפטי ה' אמת נקוד אתנחתא לרמוז כי צדקו יחדיו קאי על כל הששה סדרים. לכן כתיב ואלה מוסיף על הראשונים שהן הן הדיברות והן המשפטים כי אורייתא סתים וגליא וחלק הדברות הי' כשנתעלו בנ"י להיות כמלאכים. וחלק המשפטים כתיב תשים לפניהם. שהוא בחי' התגלות במשפטים הערוכים לפנינו אבל הכל אחדות אחד. וכתיב לפניהם כי בנ"י מוכנים הם לזה האחדות שיכולין להבין המשפטים ולידע כי הם דבקים בשורש הנסתר. ולכן מוכן התורה לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי. וקשה עשיה מאן דכר שמי' דהול"ל לא הגיד או לא נתן. אבל להיות שרק נפשות בנ"י מוכנים לזה האחדות ותורה תמימה נמסרה לבנ"י שהם תמימים כמ"ש תמים תהי'. א"כ יש בחי' תמימות ואחדות לבני ישראל. לכן יכולין לקבל חק ומשפט שיהיו באחדות אחד החק והמשפט כנ"ל. מה שלא עשה כן לכל גוי עוע"ו טז) שאין נפשותיהם מוכנים לקבל בחי' האחדות. משפטים בל ידעום שאין להם זה הדעת. ובאמת דרשו חז"ל מפסוק זה שמי שאינו נימול אינו יכול לעסוק בתורה. כי ע"י המילה נעשו בנ"י תמימים כמ"ש והיה תמים אצל מצות מילה. כי הערלה מסתיר בחינת האחדות. והמילה נותנת התקשרות ואחדות לכן נק' ברית. וזה פי' דן דין אמת לאמיתו מלבד שיהי' אמת לשלול השקר אבל יהי' לו התקשרות באחדות האמת. כי האמת אינו שלילת השקר בלבד רק ה' אלקים אמת וכל הנעשה באמת צריכין לקשרו עד אחד האמת:

ובמדרש הה"ד מבוקר לערב יוכתו כו'. התורה ניתנה בבוקר כמ"ש בהיות הבוקר. והמשפטים בערב כו' ע"ש. ב' בחי' אלו ערב ובוקר הם עמודי עולם כמ"ש בששת ימי בראשית ויהי ערב ויהי בוקר. ובוקר הוא שורש הראשית הנשפע מאתו ית' עד שלא נתערב ונחשך בטבע הגשמיות המסתיר ומכסה אור הפנימי. וכמו כן בקבלת התורה שהי' פתיחת שערי שמים נקרא בוקר כמ"ש אתה הראת לדעת כו' אבל באמת צריכין לתקן גם בחי' ערב וע"ז כתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וזה עיקר עבודת האדם שכל הארה המתגלה לו איש לפי ערכו צריך לשים ההארה על לבו להיות דבר המתקיים גר על זמן הנסתר והנחשך כי לעולם יש ב' בחי' אלו וכן בכל יום מתחדש הארת התורה כמ"ש אשר אנכי מצוך היום והוא בחינת בוקר אור. אבל כתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם להיות דבר המתקיים וז"ש מבקר לערב יוכתו על ידי שאין משימים הדברות אל לבם כמ"ש מבלי משים. וכ"כ בבוקר יציץ כו' לערב ימולל ויבש. אבל איש ישראל צריך לשים דברי תורה על לבו להיות דבר של קיימא. ובשעת קבלת התורה שנתעלו נפשות בנ"י להיות כמלאכים עד שיצאו נשמתן הי' בחי' בוקר. אבל הכא כתיב אשר תשים לפניהם כמו שהם בעוה"ז בחי' ושמתם על לבבכם. לכן כתיב אצל המשפטים ויעמוד העם על משה מן הבוקר ועד הערב ידרשו חז"ל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בי' ויהי ערב כו' זהו השותפות להיות מתדבק באור התורה גם בהיותו עוסק בדברים גשמיים זה בחי' מעשה בראשית כמ"ש ז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ולכן המקשר מעשי הטבע בתורה נעשה שותף במעשה בראשית התחברות ערב ובוקר. וזהו האחדות כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וז"ש ואלה מוסיף על ענין ראשון שלא להפריד הערב מן בוקר וע"ז רמז הכתוב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו הוא התדבקות העתים בהארת הבוקר כמ"ש לכל זמן ועת כו' ובני ישראל מוכנים לזה לכן כתיב לפניהם כנ"ל:

בפסוק ששת ימים כו' השביעי תשבות כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו כו' סמך הקב"ה זה למצות שבת לומר כי שקול שבת ככל המצות. וכבר כתבנו פירוש למען ינוח שורך כו' הוא המשכת הארת מנוחת שבת גם במעשה גופניות. שהוא בחי' נפש הבהמיות. לכן שם הקב"ה ששת ימי המעשה ושבת. והנה רש"י פי' ובכל כו' תשמרו. לעשות כל התורה מצות ל"ת ע"ש. והענין מובן כי כל המצות הם עצות ושמירה לכל הרמ"ח איברים. ומכלל דכתיב תשמרו צריך האיש לשמירה שלא יתגבר עליו נפש הבהמיות כי יש תערובות טו"ר באדם. וז"ש תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו'. שזה תכלית שמירה של המצות. ונמצא כשמחסר מצות עשה נחסר שמירה לאבר ההוא וגובר בו הפסולת. והרי זה כמצות לא תעשה. ושבת השקול ככל המצות כתיב בו שמירה. וזה למען ינוח שורך הכנעת נפש הבהמיות כנ"ל. וממילא מאיר נפש האדם. וזה כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה:



תרנ"ז

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מוסיף על הראשונים מה אלו מסיני כו'. כי התורה נעלמה מעיני כל חי וגם בעשרת הדברות כתיב וירד ה' על הר סיני כי הוא בחי' ירידה מה שנתלבש אור התורה באלה הדברות. ואח"כ נתפשט עוד יותר לאלה המשפטים כו' לפניהם שהוא המשפט שבין אדם לחבירו כי הכל נברא בתורה וכמו כן צריכין להמשיך אור התורה בכל הדברים כמ"ש בזוה"ק ואתחנן בפסוק ודברת בם שיהי' הנהגת כל הדברים בם בדברי תורה ע"ש. וזה הרמז במד' כל מקום שנאמר אלה פסל הראשונים אלה תולדות שמים וארץ פסל תהו ובהו שלא נעשה מהם תולדות ע"ש. פי' דכתיב בראשית ברא אלקים עלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין עולם מתקיים בדין. ולכן נשאר תהו ובהו שלא היו מתוקנים שהיו הסיגים שנמשכו מכח מדת הדין כידוע. ובתורה כ' ג"כ וידבר אלקים כו' אעפ"כ נתקן עתה המשפטים שהוא במדה"ד ע"י התורה שהוא מה שהקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד לכן כתיב כאן ואלה מוסיף שנתקן גם בחי' תהו ובהו. והמשפטים הם בחי' מדה"ד. ותשים לפניהם שבכח בנ"י להמתיק הדינים. ז"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית שבני ישראל מחברין משפט וצדקה. ז"ש במד' מוסיף על מ"ש שם לו חק ומשפט. דשם כתיב ויורהו ה' עץ להמתיק מר במר ע"ש. וזהו פי' שם לו. וכמו כן אשר תשים לפניהם שצריכין לסדר המשפטים ולהמתיקם במדה"ר ודו"ק:

בפסוק אהבתי את אדוני כו' אשתי כו' בני לא אצא חפשי כו' ורצע כו' את אזנו ואמרו חז"ל אוזן ששמעה לי בנ"י עבדים כו'. וקשה כיון דחטא במעשה ולא בשמיעה. למה יפגימו האוזן. ומו"ז ז"ל תי' בזה לפי שלא קיים מה ששמע מוטב שלא לשמוע. לכן עושין פגם באזנו. וי"ל עוד בזה עפ"י דברי הזוהר פ' בהר בפסוק לחפשי חנם. חנם מן המצות ע"ש הדברים באורך. והענין הוא דבני ישראל אמרו אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. פי' שאינם רוצין להפטר מן המצוה רק מוכנים לעולם לשמוע ולעשות רצונו ית"ש שעל זה נבראו וכל מגמתם לשמוע ולעשות. ואלו היו אומרים נעשה בלבד הי' נראה שמקיימים המצוה בלבד להיות יוצא ידי חובתו כדין. אבל מדת החסיד לפנים משורת הדין שאין די לו לצאת ידי חובתו. רק שמתלהב בכל עת לקיום מצות הבורא ית"ש. וזה בחי' עול מלכות שמים וכ' שם בזוה"ק כההוא תורא דיהבין עלוי עול להיות מוכן לעשות רצון בעליו זה עיקר יותר מקיום המצוה. ולכן זה העבד הגם שיוכל להיות כי טוב לו אצל רבו ויכול לקיים המצות כפי מה שהוא. כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכמו כן בגלות שאין יכולין לקיים כל המצות כראוי. מ"מ לפי מצב האדם יוכל להיות שבגלות מקיימים המוטל עלינו יותר משהי' בזמן המקדש שהרי מצינו חטאים גדולים בזמן המקדש. כי כפום גמלא שיחנא והקב"ה מדקדק עם הקרובים אליו כחוט השערה. ואותן שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים כו' וכמו כן זכרנו את הדגה כו' לא היו רשעים גמורים. אלא שראו שזה הדרך נקל לפניהם לקיים המוטל עליהם. אבל בנ"י נבראו להיות מוכנים רק לשמוע דבר ה' וצריכין לצפות לגאולה כדי להיות מוכן לקיים מצותיו בכל עת. אפילו שנהי' בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן ה' ע"ז הקדמנו נעשה לנשמע. לכן האומר אהבתי כו' לא אצא חפשי פוגם בשמיעה כנ"ל. [ונוכל לרמז אהבתי את אדוני פי' כמ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' ובכל מאודך. וז"ש אהבתי את ה' גם באמצעיות אדוני ואשתי השפחה לא אצא חפשי שמוצא עצמו עובד ה' בימי העבדות בנקל יותר. אעפ"כ אין זה מדת בני ישראל רק לשמוע תמיד דבר ה']. לכן כתיב ורצע את אזנו:

בפסוק ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. רמז שהמקיים השבת כאלו קיים כל התורה ומצות. ובאוה"ח פי' כי כל מצוה מתקן אבר מיוחד לכן צריכין לקיים כל המצות כדי להיות נשמרים כל החברים. ז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכמו כן בשמירת שבת כיון ששקול ככל המצות נשמר כל האדם. וכן אמר מו"ז ז"ל כי המצות שאמרו חכמים ששקולין ככל המצות היינו שמתקנים כל האדם. ובאמת על ידי השבת זוכין לקיים כל המצות. ולכן יתכן לפרש כי למען נמשך גם על הפסוק ובכל אשר אמרתי כו'. פי' למען השבת תשמרון כל המצות. כי באמת כל עלול נמשך אחר העילה והי' צריך האדם להיות נמשך אחר הבורא ית' מצד עצם נפשו. רק הגשמיות והטבעיות מסתיר אור הנפש. ולכן ע"י מצות השבת שבטלים מכל מלאכה. מאיר הנפש ונמשך אחר מצות הבורא ית"ש. ונמצא ניתן השבת כדי להיות מנוחה אל הנפש מחשכות החמריות. ז"ש למען ינוח שירך כו'. ובכל אשר אמרתי כו' תשמרו כו':



תרנ"ח

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד' חקיו ומשפטיו לישראל דכתיב משפטי ה' אמת. ובעלמא דשיקרא האמת נעדרת וא"א לקיים אלה המשפטים רק בני ישראל בכח התורה שקבלו בהר סיני. זהו הסמיכות מה אלו מסיני. שע"י קבלת הדיברות זכו בנ"י לבחי' אמת. וז"ש הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב בי' ויהי ערב כו' בוקר כו'. פי' כיון דאין האמת נמצא בעוה"ז. ומי שזוכה להמשיך בחי' אמת בעולם הזה מתקן העולם ממש בדבר חדש. וז"ש שעולם קיים על האמת. וכל דבר אין יכול לקיים את עצמו. מכלל שהאמת למעלה מן העולם וע"י משיכת אמת לעולם מתקיים ומתחדש שכן הי' הבריאה מהשי"ת שמכח דבר ה' נעשה שמים וארץ ונטבעו בטבע זה בחי' ערב. וע"י דין אמת מתחדש בחי' בוקר בערב כנ"ל. ואמרו דין אמת לאמיתו פי' לאמיתו של הדיין. לפי שאין אמת בארץ. רק בנ"י בכח תתן אמת ליעקב יכולין לשפוט דין אמת. ז"ש אשר תשים לפניהם. הגם דהוא עלמא דשיקרא. מ"מ לפניהם תוכל לשים המשפטים כנ"ל:



תר"ס

סמיכת העבד עברי לפרשה הקודמת. כי זה החירות קבלו בנ"י בקבלת התורה שלא יוכל איש ישראל להיות משועבד רק להשי"ת. ובשביעית יצא לחפשי הוא בחי' שמיטה כמ"ש בזוה"ק בהר. וכמו שיש שמיטה לארץ ישראל ושבתה הארץ. כן בנפשות בני ישראל שא"י להיות משועבד רק ששה שנים. ובשביעית נפתח לו שער החירות. ואם יאמר אהבתי. ופוגם בזה המפתח של שמיטה. עוד יצא ביובל. וב' אלו הם בחי' תפלה ותשובה כדאיתא במד' מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. נמשלה תשובה לים [ותפלה למקוה]. מקוה פעמים פתוחה פעמים נעולה. ושערי תשובה לעולם פתוחים. ולכן רוצעין לו האוזן שהוא פגם של התפלה. ועל הדלת דכ' לשקוד על דלתותי לשמור מזוזות פתחי והוא בחי' שערי תפלה שלפעמים נעולין. וכשפגם בזה מתקרב על ידי שערי תשובה. ושמיטה ויובל ב' אלו זכו בני ישראל בקבלת התורה. וכן בפרשת בהר נסמכו שמיטה ויובל להר סיני. והם עצמם בחי' עשרת הדברות ה' עילאה וה' תתאה:



תרס"א

במדרש ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים. שם שם לו חק ומשפט ע"ש. איתא בזוה"ק בפרשה זו דאורייתא טמירא. ואתגליית לההוא רחימא דילה דעבר תרעא דביתה כל יומא גליאת לי' וארמזית לגבי' רמיזא. ומיד אתטמרית וההוא רחימא מעוי ולבי' ונפשי' אזיל כו' לבתר דרגיל לגבה אתגליאת ליה אנפין באנפין ונקרא בעל תורה וכל רזין גליאת ליה ואומרת ליה ההוא רמיזא דקא רמיזנא לך כך וכך רזין הוי ביה כו' ע"ש באורך דף צ"ט. וכל זה הענין נעשה בכלל ישראל שמקודם שם להם חוק ומשפט ברמז לפי שהיה להם תשוקה אל התורה ואחר כך נתמלאו תשוקה ביותר עד שזכו לקבל כל התורה בשלימות וכן פרש"י בפסוק משכני אחריך נרוצה שעל ידי רמז מועט שהראה להם נמשכו אחריו בכל לב עד שהביאני חדריו. ובאמת זה הוא נסיון שבא לאדם מן השמים הן בכלל הן בפרט וכמ"ש שם לו כו' ושם נסהו לראות אם יעשה זה הרמז רושם בנפשותיהם. ועל זה כתיב שמעי בת אח"כ והטי אזנך ושכחי כו' ובית אביך להיות עוזב הכל להשתוקק אחר זה הרמז. אח"כ ויתאו המלך יפיך. לכן מקודם נקרא חק שלא הבינו בשלימות עד אח"כ בקבלת התורה כתיב כאשר צוך ופירשו חז"ל במרה. הם הם הדברים של אותו סבא ז"ל שאמר רמיזא דקא רמיזנא לך כמה רזין אית ביה. שביאר להם השבת באורך וטעמו של השבת כי ששת ימים כו'. וכן הוא במשפט. אשר תשים לפניהם. לבאר להם טעמו של דבר כשלחן הערוך כמ"ש רש"י. וז"ש ואלה מוסיף על הראשונים. שבמרה הי' רק ברמז ובנסיון. וז"ש ולא יכלו לשתות מים ממרה כו'. הרמז אין מים אלא תורה. ובאמת אין מקום פנוי בלי תורה רק שמוסתר בטבע ולא יכלו לשתות. מרים הם מלשון תמורה והתכסות. ויורהו ה' עץ שהוא התורה שנתגלה להם רמזי תורה והי' נסיון כמ"ש אם שמוע תשמע והאזנת למצותיו. כמ"ש והטי אזנך. ושמרת כל חוקיו פירוש להיות לבו ומעיו ונפשו נמשך אחר הרשימה. וכן צריך כל איש ישראל כשמתגלה לו קצת הארה כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצוא אותה השעה להתדבק בו בכל הנפש עד שיעשה אצלו פרי. וכן הוא בכל שבת קודש שיורד איזה הארה לאיש ישראל וצריכין לשמור אותה ההארה כמ"ש ושמרו כו' לעשות השבת לדורותם פי' אותה ההארה של השבת להיות נשאר הרשימה לעולם באדם. ועל זה רמזו חז"ל אלו שמרו בני ישראל שבת אחד מיד נגאלים. אפילו רשימה של שבת אחד אם היה תמיד קבוע בלב ונפש לכל ימי המעשה כדאי הוא שתרחם ותביא גאולה:



תרס"ב

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני נכרים. ועוד כתבו חז"ל ואלה מוסיף על הראשונים כו' דעשרת הדיברות מיוחדים רק לבני ישראל. והיא הנהגה שלמעלה מהטבע. והיא בחינת עץ החיים. ואין שם מגע נכרי כלל. ובחי' משפטים בחי' עץ הדעת שהרי במשפט יש זכאי וחייב. ולפי שגם האומות נצטוו על הדינים צריכים בזה הבדלה להבדיל בין משפטי בני ישראל שהוא בירור תערובות טוב ורע. אמרו רז"ל אם אין דעת הבדלה מנין שבחי' הדעת צריך הבדלה. ולכן כתיב כאן לפניהם ולא לפני נכרים וגם ואלה מוסיף על הראשונים להיות חיבור המשפטים עם הדברות חיבור עץ הדעת לעץ החיים. ובמדרש מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו. הדברות ניתנו בבקר והמשפטים בערב כו'. בוקר הוא במקום הבירור שאין צריך בירור תערובות. וערב הוא במקום שיש תערובות. וזה עיקר כחן של ישראל לחבר בוקר עם ערב. וכן הוא בפרטות. כאשר מו"ז ז"ל רגיל לומר בכל עת שנפתח איזה הארה לאיש ישראל צריך להתדבק בזו ההארה להיות נשאר אצלו קבוע תמיד גם לעת ערב וחושך. והנה בשעת מתן תורה כ' נפשי יצאה בדברו שיצאו נשמתן של ישראל ונתעלו למעלה אל השורש. ובזה זכו אח"כ (והמשפטים) [להמשפטים] אשר תשים לפניהם הוא המשכה מלמעלה למטה וזהו בחי' תורה שבע"פ אשר נטע בתוכינו. וכ' אתה הראת לדעת כו' הראי' שהי' במתן תורה. בחי' עץ החיים. הי' כדי לדעת לקבל זו ההארה עד הערב כנ"ל. וכן כתיב בשבת קודש לדעת כי אני ה' מקדישכם לפי ששבת בחי' עץ החיים והתורה כמ"ש יעשה כולו תורה. אבל הוא לדעת להכין מזו ההארה גם על ימי המעשה שבהם כתיב ויהי ערב ויהי בוקר. אשר תשים כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו ומדליק נרות במבואות האפלים זוכה לראות בישועתו של הקב"ה וכמ"ש ושמתם את דברי אלה על לבבכם כו' נפשכם. להיות ההארה נשאר קבוע. ולכן כתיב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות כשאינו משים אל לבו להיות נשאר אצלו גם בעת החושך וערב. וז"ש המדרש מבלי משים כו' שאינו דבר של קיימא ובישראל כתיב אשר תשים לפניהם:



תרס"ג

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דבעשרת הדברות כתיב נפשי יצאה בדברו ועתה נאמר תשים לפניהם בחי' תיקון הגוף וגם אלו מסיני שהנשמות שנתעלו בהר סיני הי' כדי לתקן גם הגוף כי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וזה שנפשי יצאה בדברו הי' התעצמות הנשמה לתקן אח"כ גם הגוף והכל בכח התורה כמ"ש גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעה"ב. וזהו בחי' בוקר וערב שכ' במדרש שהדיברות ניתנו בבוקר שהי' התגלות אלקות אנכי ה' אלקיך. אבל זה הי' הכנה לתקן גם בחי' ערב שהוא הגוף שצריך בירור מן התערובות. וכן הוא בכל שבת קודש יש בו הארת הנשמה והוא הכנה גם על ימי המעשה לתקן הגוף:

בפסוק ובכל אשר אמרתי כו' ושם אלהים אחרים לא תזכירו. כתב רש"י ז"ל לעשות כל המצות אזהרה ע"ש. והענין כי כל המצות הם שמירה לאדם והם עצות לתקן האיברים לדבוק עצמו בחיות פנימי של האדם ולא לתור אחר הגשמיות. נמצא שהגם שהם מ"ע. אבל בלא כח אלו המצות. הגשמיות והטבע מביאין לידי חטא. והרי הם אזהרה דל"ת ג"כ. וז"ש ושם אלהים אחרים לא תזכירו זה בחי' הסתר הטבע וכח תערובות טוב ורע שיש באדם ע"י חטא הראשון. לכן נתן לנו הקב"ה תרי"ג מצות להנצל מזה התערובות: