שפת אמת/כי תצא

<< · שפת אמת · כי תצא · >>

כי תצא

תרל"א

כי תצא כו' ונתנו ה"א בידך ושבית שביו. כי בכל דבר יש נקודה חיות מהש"י רק שנסתר ונעלם וצריך מלחמה ועבודה כל ימות החול למצוא זאת הנקודה אח"כ נעשה שבת שמתגלה כי הש"י מחי' הכל שזה ענין ש"ק שבנ"י מעידין על בריאת שמים וארץ שגם עתה קיומם רק בעשרה מאמרות. ובחול צריכין מלחמה ע"ז. ומ"מ גם השבת בא כפי הטירחה והעבודה בחול כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וערב שבת הוא התערובות שיש מבחי' שבת גם בחול כמ"ש בדברו מעריב ערבים וצריך האדם לידע כי גם הגבורה נגד היצה"ר רק בכח הש"י כדכ' ונתנו ה"א בידך פי' אף שהי' ע"י כח התגברות האדם כדכ' בידך שהוא ע"ש הכח. ועכ"ז הש"י כל יכול והוא מסייע לאדם שיהי' בדרך כחו אף שהוא מהש"י כמ"ש ולך ה' החסד כו' כמעשהו. ומקשין מה החסד. אך אדרבא אף שהכל מהש"י מ"מ נותן לאדם באופן שיהי' מן האדם עצמו. ושבית שביו כשיודעין זה שהוא מהש"י. והכלל כי בכל מעשה טוב ומצוה יש ענין המעשה והחזרת הדבר להשי"ת. כי אף שיטריח האדם ויעשה נפלאות אם לא יחזר המצוה להש"י לא עשה כלום כי לא החזיר את השליחות לבעליו. והחזרה לא יוכל להיות רק עי"ז שיודע שהכל מהש"י. [וז"ש מי שדעתו שפלה כו'] וזה ושבית שביו. שיחזיר הנקודה אליו ית' ע"י שיודע שהוא רק ממנו ית':

ברש"י לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר כו' והלא הי' מוטב שלא לתת כח ליצה"ר להסיחו לזה. אך כי זה עצמו שהתירו הכ' שלא יהי' האדם נדבק ונאסר להסט"א ע"י המעשה כמ"ש בתניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וז"ש הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה זה עצמו ההיתר. וכל ההפרש במעשה היתר שיוכל האדם לדבק עצמו בחיות הקדושה שיש בהדבר. ולא בהגשמיות. ובמד' לוית חן הם לראשך לרשיותך כו' בית מעקה מלבוש גדילים כו' ע"ש. שהתורה ומצות מחברין ומדבקין האדם להש"י ע"י שעושה המעשה לשם שמים יוכל לדבק גם בחי' עשי' עצמו להש"י ע"י אור התורה שיש במעשה המצוה. ובכל דבר רשות יש ג"כ מצוה להיות לש"ש או עשה או ל"ת קדושים תהיו. ולא תתורו כו':

במד' בקן צפור נראה שאף שבאמת הוא רחמי הש"י מ"מ אין לאדם לעשות המצוה רק עבור גזירת המקום וז"ש האומר על קן צפור יגיעו כו' כי אין לאדם לומר כן אם כי הדבר אמת משום [ונשאלתי ע"ז מלשון הגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. והשבתי כי פי' מדותיו הוא כפי שצימצם הקב"ה רצונו בתורה ומצות שיהי' לאדם במדה שיוכל לעשות רצון הש"י במעשה וכן פי' גזירה בזוה"ק מלשון חתיכה וחלק שנחתך ונגזר מפנימיות התורה. וזה אינו ברחמים. אבל מקור המצוה בשמים ה' מלא רחמים. וז"ש מדותיו של הקב"ה כו'] שאין השגת האדם בגזירת הש"י בחי' רחמים רק בגזירה כעבד שמקיים דברי רבו כנ"ל:

כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה"א מתהלך כו' ולא יראה בך ע"ד ושב כו' הול"ל ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל. ה"א מתהלך. מהלך לא כתי'. רק ביד האדם לזכות לזה לעורר חיות הש"י שיש בנשמת האדם ולא יראה בך פי' חז"ל לבו רואה הערוה אסור. והוא דבר גדול לבד שלא לחשוב ח"ו בדבר ערוה רק שלא יוכל הלב לראות ולהסתכל בשום דבר שאינו להשי"ת. כמ"ש קדושים תהיו:

תרל"ב

במדרש לוית חן הם המצות מלוין האדם כו'. שיש בכל דבר מצוה שיוכל האדם לדבק הכל ע"י המצות להש"י. לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר. והלא ביד הקב"ה לעזור לאדם נגדו או שלא יסיתנו ולמה הי' הצורך להתיר איסור. רק שזה עצה להתיר דבר שמושך האדם לרע שע"ש זה נק' איסור כמ"ש בסה"ק שע"י נאסר האדם ונקשר לרע. רק עי"ז שגומר בדעתו שאם לא התירה הכתו' לא הי' נושאה. עי"ז נעשה היתר שלא להיות נקשר ונאסר ע"י לסט"א ואם הי' איסור לא הי' יכול לגבור נגד היצה"ר רק עתה בנקל יותר לברר לעצמו שאם הי' אסורה לא הי' נושאה. ועצה זו נוהגת בכל דברי רשות שצריכין שמירה שלא להתדבק בהם ע"י שמברר לעצמו שאם לא הי' רצון הקב"ה להתנהג בעניני עוה"ז לא הי' עושהו כנ"ל:

במדרש שמצינו קלה שבקלות חמורה שבחמורות מתן שכרה שוה. וקשה למה באמת כן. וי"ל פשוט כי מה שהמצוה גדולה נותנת כח וחשק לאדם לקיימה כמ"ש במד' שאם הי' נגלה שכרן היו רצין לחמורות בלבד. ולכך הקלה קשה יותר לקיימה ומה"ט מתן שכרן שוה כנ"ל:

ולא יראה בך כו' חז"ל פי' לא יראה לך בטל בלבך כו'. וכן י"ל כשלא יראה בך בעצמך שלא יהי' חשוב בעיני האדם וכשנמאס בעיניו נתבטל כנ"ל:

תרל"ג

במדרש לוית חן הם כו' המצות מלוין אותך כו' כי מה שמצות שבנ"י עושין מקובלין לפניו ית'. הוא מצד כי חן מקח על מקחו וכתי' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו'. וזה החן שהוטב בעיני השי"ת הבריאה זה מקיים כל הנבראים ותכלית עבודתינו לעורר זה הרצון. ובכל דבר נמצא חן הזה רק ע"י המצוה שמיוחד למעשה מיוחדת מתעורר החן של המעשה ע"י המצוה. וכן אברי האדם נגד רמ"ח מצות עשה וכל אבר שעושה בו מצוה עי"ז נעשה מקחו של הקב"ה שמעיד שנברא רק לעשות רצון בוראו כמ"ש כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא עי"ז מתעורר החן מקח על בעליו כיון שמקבל עליו עול מ"ש ונקרא בעליו כנ"ל. וכשמתעורר חן הזה נושע בכל הענינים וכדמצינו שמרע"ה ביקש על החן אם מצאתי חן כו'. [וזה לשון מציאה שהחן יש בכל דבר רק שצריך להתעורר ע"י המעשה כנ"ל]:

מוציא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא ע"י מוצאות הפה ע"כ צריך שמירה יותר. ונראה דמצות תלמוד תורה הוא שמירת הפה דכל מ"ע נגד אבר מיוחד ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל. כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים כדכתי' תשמור ועשית כו' שכל המעשים תלוי בשמירת הפה כי יתרון בריאת האדם על הבע"ח כי הוא מדבר. וכ"כ לנפש חי' לרוח ממללא. לזאת צריך לתת עיקר המעלה שלו להשי"ת כנ"ל. כי בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה. כמו שמבין מי שמתבונן בפלא זה. וכל מה שברא הקב"ה הכל לכבודו ברא כמ"ש תהלתי יספרו. ואם כי להוציא דברים לפני השי"ת אינו בנקל אבל עכ"פ שנשמור הפה מדברים בטלים כנ"ל:

תרל"ד

אמו"ר זקני ז"ל פירש כי תצא כשיש קצת חירות מיצה"ר אז יהי' למלחמה כו' והוא כמ"ש והי' בהניח כו' לך כו' תמחה כו'. וזה סימן שהוא שונא מוחלט ליצה"ר כי בשעת החטא אף רשעים מתחרטים מיד רק כשיש חירות והשנאה כבושה. עי"ז ונתנו ה"א בידך וכן פי' בזוה"ח מלחמה זו על היצה"ר. ואמר שהמלחמה בכח התורה וכ"א בראתי יצה"ר בראתי תבלין. וברש"י לא דיברה תורה אלא כנגד היצה"ר. פי' כי התורה נעלמה מעיני כל חי רק נתלבשה התורה בדיבורים הללו לתת כח לאדם נגד היצה"ר כי היצרים שבאדם אין להם יסוד קבוע והיצה"ר בדמיונות שוא מבלבל האדם. ויצר מלשון ציור ודמיון. אבל הנשמה שבאדם יש לה יסוד קבוע ובכחה לברר האמת מדמיונות ב' היצרים. ובעבור היצר נתלבשה תורה בלבושים וציורים לעזור להאדם בעה"ז השפל. ושבית שביו פי' שם שיחזור האדם ניצוצות הקדושה שנשבה מאתו ית' בחיצוניות וקאי על ה' אלקיך הנזכר לעיל ע"ש. שצריך האדם להבין מזה שנברא בעוה"ז בב' יצרים שהכל לכבודו ברא ודרך האמת הוא שכשזוכה אדם לצאת קצת מבלבולי היצר אז צריך לחול עליו בושה ממה שעבר עליו זמן זמנים בדברים בטלים ולא לבא לידי גאוה ח"ו. רק אדרבא לפי תיקונו יבוש יותר. ועי"ז הבושה יכול לשוב ולתקן כל אשר עבר עליו וזהו ושבית שביו. ובימות החול שקשה לאדם למצוא מנוח מבילבולי יצה"ר צריך להתבייש מהש"י עי"ז שרחוק הוא מבחי' השבת. והוא בשת שבא משבת וביטול הזמן, וע"ז נעשה בחי' שבת אח"כ וכדכ' בזוה"ק בראשית ירא שבת בשת כו' ע"ש:

בפסוק צעקה הנערה כו' מוכח שכל שיכול להנצל ע"י צעקה מיחשב רצון והקב"ה שומע תפלת כל פה. ואף שנראה לפעמים שא"י לצעוק. מ"מ אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו ע"ז נאמר טרם יקראו כו'. ואדרבא צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כחו ורוצה לצעוק ואינו יכול. עי"ז הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק. אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל. נשמעת בכ"מ. כי הרצון לצעוק בכל מקום. וכ"כ אבן מקיר תזעק כו' אף שלא שייך צעקה מכל זה נשמע כי המיאון בדבר הוא נחשב לצעקה כנ"ל. ורמב"ן ז"ל הקשה אם לא הי' לנערה שכל לצעוק למה תמות. אבל הקב"ה נותן שכל למי שמוכן לצעקה כנ"ל. ואף בשדה נאמר אין לנערה חטא מות מכלל שנחשב לחטא עכ"פ מה שלא זכתה לזה:

לא תראה כו' שור אחיך כו' השב תשיבם כו'. י"ל שכל מי שרואה בחבירו תועה מדרך הישר. וי"ל שור לשון הבטה. או שאר תנועה רעה צריך לתקנו. והעצה ע"י תשובה כמ"ש בסה"ק כל מה שרואה האדם שייך לו וצריך לשוב ע"ז ועי"ז מביא הרהור תשובה גם בחבירו וז"ש השב תשיבם. כי כלל ישראל הם א' וכשא' מקלקל צד קדושה שבו נשאר בכלל ישראל כמ"ש ז"ל זכה נוטל חלק חבירו כו'. אבל האדם צריך לחזור האבידה לבעליו. אשר תאבד ממנו ומצאתה. לא תוכל להתעלם שצריך להיות שלא יוכל לסבול ולהתעלם מחטא חבירו ג"כ:

כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ויד תהי' לך מחוץ כו'. י"ל שהוא עצה לאדם אף שא"י לתקן כל מעשיו. מ"מ אין לך אדם מישראל שאין בו דברים טובים. וצריך לאסוף המעט טוב שבו שלא לערב בו דבר רע. ועי"ז המעט יהי' לו כח ויד גם בדברים שמחוץ למחנה. כי מצוה גוררת מצוה. וכ' טוב מעט לצדיק כו' כי המון רשעים רבים שכל עצת היצה"ר ע"י הריבוי שמוסיף חטאים קלים כמ"ש דברים שדש בעקביו. ותיקון הצדיק בבחי' מעט שיהי' חשוב אצלו מה שזוכה לקיים מצות בוראו אף שהוא מעט. וכפי התדבקותו באותו המעט עץ חיים הוא להביאו לתקן הכל כראוי כנ"ל:

תרל"ה

במדרש נולד מהול צריכין להטיף דם ברית מפני בריתו של אאע"ה המול ימול כו'. כי יש לבנ"י מצד עצם מדרגתם שייכות אל התורה ומצות. לכן קיים אברהם אבינו ע"ה המצות קודם הציוי כי הי' מיוחד להתורה. כמ"ש אברהם גי' רמ"ח. שהיו רמ"ח אבריו בקדושת הרמ"ח מצות כנ"ל. ולכן אף שנולד מהול צריך להמול שנית מצד שכח בנ"י בעשיות המצוה מסייע לעורר קדושת המצוה. וז"ש המול ימול ב' בחי' הנ"ל. וזה ענין מ"ש קדשנו במצותיו וצונו. כי הם ב' דברים גוף ההכנת ציור האדם הישראלי שיש בו קדושה זו לבד הציוי כנ"ל. כמ"ש שהתורה ובנ"י והקב"ה מעידין זה ע"ז. ובמד' לוית כו' הם לראשך המצות מלוין את האדם. פי' שיש לבנ"י החן בשמים מצד שורשם. וכל המצות הם רק לעורר החן שלהם. והבן:

והי' מחניך קדוש בשם מו"ז ז"ל שפי' מחניך על אברי האדם כו'. ה"א מתהלך הוא בחי' רוח קדושה שיש בכל איש ישראל וכפי תיקון הנפש שהוא מלבוש החיצון. כמו כן מתפשט הרוח קדושה שבנפש האדם:

לא תראה כו' השב תשיבם כו' תאבד ממנו ומצאתה כו'. דהנה חז"ל כתבו כי זכה הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. ומסתמא כן הוא גם בעוה"ז שהרשע בעונותיו מאבד זכיותיו. וכל המעש"ט שעשה הכל נוטל הצדיק. ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא ע"פ עבודתו. והוא שזכה לחלק הרשע. אך האדם צריך להשים לב ע"ז ולחזור החלק לבעליו והי' עמך עד דרוש אחיך כי כששב הרשע בתשובה יחזירנו לו. וכ' השב תשיבם פי' שע"י שהצדיק מרגיש שאין זה ע"פ עבודתו. עי"ז חוזר בתשובה. וע"י התשובה זו מתעורר גם הרשע לבוא להירהור תשובה. כי נמצא שגרמו מעשיו זכות להצדיק ויש לו עי"ז עלי' לטוב. ויוכל להיות כי גם בעוה"ב כשהצדיק בעין טובה שלו רוצה להחזיר החלק לבעליו טוב הוא לשניהם:

לא יבא עמוני כו' ע"ד אשר לא קדמו כו' ואשר שכר עליך כו'. קשה חיבור ב' הטעמים שכיון שרצו לקללם. מה זה לחשוב על שלא יצאו בלחם ומים כו'. וברש"י ז"ל שגדול המחטיאו כו'. וביאור הענין כי בנ"י נבראו לתקן כל הנבראים ולהטות כל האומות ג"כ להקב"ה כמו שיהי' בימות המשיח במהרה בימינו אמן. ולכן כל האומות צריכין לבקש איזה קירבות לבנ"י. ומצד עצם שלהם הם מתנגדים לבנ"י ואיך יוכלו להתדבק בהם. ונאמר באדום כי אחיך הוא ובמצרי גר היית בארצו וכ"ז לבקש להם צד התקרבות ועמון ומואב אם היו מקדימין בלחם ומים. פי' שהיו מבטלים עצמם לבנ"י. הי' להם מצד זה קצת אחיזה. וכיון שלא קידמו הרגישו כי אין להם שום התדבקות וממילא הוצרכו לבקש עצות לאבד ח"ו בנ"י. וממילא גרמו קילקול לבנ"י כי בנ"י הם עיקר הבריאה ולכן בגודל רשעתם מרגישין גם בנ"י. ואף שכל האומות רשעים הם. רק מצד שנמצא בכולם קצת ביטול לבנ"י ואינם מתנגדים מכל וכל ולכן דור שלישי יבא להם כו'. ממילא אין יכולין להרע במעשיהם לבנ"י. אך הם שאין להם התקרבות כלל מצד זה יכולין להחטיא אותנו כנ"ל. ולכן כל הטעמים עולין בגדר א' כנ"ל:

תרל"ו

כי תצא למלחמה כו' ונתנו ה"א כו' ושבית שביו. בהקדים דברי המד' ע"פ כי לוית חן הם לראשך המצות מלוין אותך כו'. פי' שבוודאי נמצא בכלל כל הבריאה וכן בכל פרט איזה נקודה המעלת חן לפני הקב"ה. וכן כתיב וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאד. והסתכלות זה שהוטב בעיניו מקיים כל העולם. וזה תכלית מעשה בראשית. וזה החן הוא סוד השבת שכן כתיב והנה טוב מאד ויהי ערב כו' יום הששי כו'. ולכן מצינו בכל מקום מצאתי חן בעיניך כו'. הוא שהצדיק הוא הנקודה שהוטב בעיני המקום והוא יסוד העולמות כולם. והמצות הם עצות להתדבק במציאות חן הנ"ל. והנה גם כל סט"א המתנגד לקדושה וכל מעשה היצר ותחבולותיו וודאי יש גם בהם נקודה קטנה אשר בעבורה רצה הקב"ה לתת להם כח לכל מעשיהם כמ"ש טוב מאוד יצה"ר. ואמת כי בהתגברות האדם על היצה"ר אז נתברר הטובה הגנוזה. וזה ושבית שביו. כי קודם התגברות הצדיק הנקודה היא בשבי ואין ניכר בה כבוד מלכות שמים. ואחר ונתנו ה"א בידך אז היא בחי' תשובה ושבת שהיא החזרת הדבר לשורשו ומקומו. אמנם יש עוד לידע כי אחר שזוכין קצת לגבור היצה"ר אז צריכין שמירה ביותר. כי הכח שהי' בסט"א בא אל האדם והוא בא ממקום טמא שהי' בשבי' עד עתה. ולכן צריך האדם שמירה. וכן י"ל בשבת ג"כ שכתב בזוה"ק שצריך שמירה כמ"ש פורס סוכת שלום כו'. שג"כ הטעם כנ"ל שכל הדברים יש להן עלי' בשבת לכן צריך שמירה. והעצה ע"י תשובה פי' שבהיות כל אלה הדברים שנתרחקה נקודה הנ"ל להיותה בשבי. הכל בא מחטא הקדום וגם חטא אדם הראשון שיש לכל איש חלק בו כנודע. וצריך אדם לשוב לתקן הכל וזה נק' ושבית שביו פי' שזאת התשובה הוא בעבור השבי ששב עתה בהתגברו על היצה"ר וזכה בזו הנקודה צריך לנקותו מכל דביקות טומאה והוא ע"י התשובה. ואז קיימת לעד ואינו מביא אותו עוד לידי חטא. והבן כ"ז:

בספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. פי' אף שכל יחיד צריך להלחם ביצרו הרע. עכ"ז יהי' המלחמה ע"י שיכניס עצמו בכלל ישראל. ויהי' כוונתו כדי שכלל ישראל יצליחו במלחמות ה'. כי הכלל תלוי בפרט. ואז יוצא עמו כח מלחמת הציבור. וגם דברי חז"ל שאמרו מחנה הם האברים שבאדם. ג"ז אמת. כי יש בכל פרט כח כללי ג"כ שנק' עולם קטן. וכפי מה שמכניס כל רמ"ח אבריו לאסוף כולם לרצון זה. כך יוכל להכניס עצמו בכלל ישראל:

בפסוק הקם תקים עמו. כפי מה שא' עוזר לחבירו כענין אמרם הוי נושא בעול עם חבירך. כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה. וזה הקם תקים עמו. והוא ענין יותר משבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו:

בפסוק ואשר שכר עליך כו' ולא אבה ה' כו' לשמוע כו' ויהפוך כו' הקללה לברכה כו'. וקשה מה ענין ולא אבה לרחקות עמון ומואב. אמת כי מכיון שמזכיר הענין שעשה בו המקום נס מזכיר ג"כ חסדו ית'. אמנם נוכל לומר עוד כי פי' ויהפוך שהפך הקללה עליהם [וכמדומה לי שכ"נ ג"כ בספרי] שכיון שרצו לקלל בנ"י והש"י הי' מגן עליהם נתהפך הקללה עליהם כמ"ש מקללך אאור. והנה פי' מ"ש ויהפוך כו' הקללה לברכה איך יתכן זה ההיפוך. ויש לפרש ע"פ מ"ש ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי שניהם הם לישראל. כי בהיות הקללה עומדת מכוונת נגד הברכה לא תוכל להזיק כי יש לשניהם מקום. לימין ישראל הברכות. והקללות בשמאל. כענין ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה כו'. ולכן כשקילל בלעם את בנ"י הפך הקב"ה הקללה לברכה. פי' להיות מכוונת פנים בפנים נגד הברכה. וממילא נתהפך הקללה על ראשם. והדברים מובנים למבין:

תרל"ז

במדרש כי לוית חן הם כו' מצות מלוין האדם כו'. כי הנה הש"י בחר לו בנ"י נמצא יש לבנ"י החן בעיני המקום ב"ה. אך ע"י התורה ומצות הם מעוררין אותו החן והמעשים מחברין את האדם אל שורש נשמתו ושם מציאת החן לבנ"י. ובמד' הנולד כשהוא מהול כו' המול ימול כו' פי' שהמצות לבד שהם פעולת המוכרחין בעצמם. לבד זה הם ניתנו לבנ"י לתקן אותם שבכח המעשה יתדבקו בשורש נשמתם. ולכן אף שנולד מהול צריכין להטיף דם ברית מפני בריתו של אאע"ה. כלומר שע"י המצות שבנ"י עושין מעוררין שורש אחדות בנ"י שהוא מציאת חן אומה הישראלית. וזה נק' בריתו של אאע"ה. ומצד זה אין הפרש בין מצוה קלה לחמורה דסוף סוף ע"י המצוה מעורר כח נשמתו. וז"ש (למען יאריכון ימיך) [*והארכת ימים] בקלה שבקלות כו'. ובגמ' מקשים הרי שמת כו' אלא בעולם שכולו ארוך כו'. פי' אריכת ימי האדם הוא כנ"ל שמתדבקין הימים והשנים של האדם בשורשן זה נק' אריכת ימים שמגיעים עד השורש ושם נק' שכולו ארוך והבן:

בפסוק כי תבא בכרם רעך כו' בפועל הכתוב מדבר. ביאור הענין שבכח עסק התורה ומצות כראוי מוצא העובד טעמי תורה תמיד. אך בהיות עובד ה' לאמיתו ואלה השגות וטעמים שמשיג הם רק כדי לעשות ולקיים וז"ש ואכלת כו' כנפשך שבעך. ולא להניח אל הכלים. כי באמת צריך להיות תכלית החכמה כדי לידע איך לירא ולעבוד לפניו ית' באמת. ואז מתגלה לאדם בעת העסק השגות אמתיות. אך הוא בהיותו מוטבע בכל לבו וכחו בתוך העבודה כמ"ש כי תבוא בכרם רעך הוא הכנסת כל הכח בעבודתו ית'. ואז נאמר לא תחסום שור בדישו כי כל המצות הם רמזים על הנהגתו ית' כמ"ש חקיו ומשפטיו לישראל. וכמו שכן רצונו ית' שלא לחסום שור בדישו אף שדש מאכל אדם. כמו כן באמצעיות העבודה יכול גם נפש הבהמיות והחומר לאכול לשבעה ממאכל אדם. והיא התפשטות מהגשמיות לפי שעה לכל א' כפי עבודתו. והבן כ"ז:

תרל"ח

במדרש אורח חיים פן ת' נעו מעגלותי' ל"ת כו'. ע"פ מ"ש במ"א פי' המד' לוית חן הם שהמצות מביאין האדם לידע מציאת חן בעיני המקום ב"ה שזה תכלית עבודת האדם בעולם למצוא נקודה אמיתית שע"ז נברא. וזו הנק' מוצאת חן בעיניו ית' והוא בחי' השבת שיש להבורא ית' נ"ר. כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב כו'. וע"י המצות יכולין לקשר ימי המעשה להשבת. והוא באמת שורש התורה שנק' עץ חיים למחזיקים שהחזקה בתורה היא ע"י המצות שהם ענפי אילן הזה. והנה לבד שיש בודאי בכל מצוה ענין פרטי ושכר מיוחד שע"ז הוא המשל משינוי האילנות פרח לבן שכרו דינר זהב כו'. אכן עיקר רצונו ית' לזכות לדביקות התורה ע"י המצות. ודבר זה עולה על כל הפרטים. ומצד זה אין הפרש בין מצוה חמורה לקלה. ול"ק על משל המדרש מה בכך שיעבדו כולם אילנות הטובים. ואין זה קושיא כי הפרדס צריך להיות נמצא בו כל השלימות וכמן כן אם כי בפרט מצוה זו חמורה אך מצד הבאה אל השלימות והוא התדבקות באורח חיים זה עולה על כולנה. וזה צריך להיות תכלית הכוונה בקיום המצות. וז"ש אורח ח' פן תפלס פי' שלא לשכוח בכוונה העיקרית לכן אין להשגיח בחמורה וקלה כנ"ל:

בפסוק לא תראה כו' והתעלמת כו' השב תשיבם כו' הקם תקים. יש לפרש כשאדם מרגיל עצמו כך שלא יוכל להתעלם מהפסד של חבירו. הן בגשמיות הן בתיקון הנפש. אז בכחו להשיב אליו אבידתו ולהקימו. ומכ"ש באדם עצמו שענין זה נוהג כשא"י לסבול את הפחיתות שבו אז הוא נושע:

מוצא שפתיך תשמור אז ועשית כאשר נדרת כו'. כמ"ש במ"א כי קבלת האדם עושה רושם. וכפי שמירת הפה כך דבריו עושין רושם. וחז"ל דרשו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן המשפט ע"י שמקבל האדם עליו באמת דרך הטוב אף כי א"י לגבור במעשה נגד היצה"ר אז משמים כופין אותו. ואמת גם זה בכלל הבחירה מי שבוחר לצאת מן הבחירה ושיכפוהו משמים כופין אותו לטוב:

תרל"ט

כי תצא כו' על אויביך. ר"ל כשהוא בפנים והוא בן חורין. אז הוא עיקר העסק לצאת כשהוא שליט על האויב. וז"ש רש"י במלחמת הרשות, כי כשהוא תוך המלחמה מוכרח הוא להלחם ונק' מלחמות חובה ואז א"י לשבות היפ"ת. רק כשהוא בן חורין ורק מלחמות ה' נלחם אז יכול לשבות ניצוצי קדושה ע"י המלחמה. ואעפ"כ כיון שבא ע"י האויב צריך שמירה הרבה באלה העצות עד שתסיר שמלת שבי' הוא הלבוש שנתלבש מסט"א בהיות נשבה שם. ודבר זה נוהג בכל איש ישראל שבוודאי ע"י מלחמות התאוות מרויח האדם וזוכה להשגה. עכ"ז כיון שבא ע"י היצה"ר צריך שמירה ובירור הרבה פעמים עד שיזכה לעלי' שלימה אל הבורא ית':

במדרש לוית חן כו' וענקים לגרגרותיך כו' ומשל הפרדס כו'. וכבר כ' במ"א. וקיצור הדברים כי לכל מצוה יש שכר בפרט כפי המצוה. אבל לבד זה יש שכר בכלל על גמר הפרדס. וזה השכר שוה לכל הפועלים. ושכר זה עולה על כולנה. והיא בחי' אריכת ימים ששוותה תורה לקלה וחמורה. והיא התדבקות הימים בעולם שכולו ארוך והוא לוית חן, כי לכל דבר יש שורש בשמים. ועי"ז מעלה חן ומתקיים למטה. וע"י תורה ומצות מתחבר להשורש. ויופי הגוף ע"י הראש וזה וענקים לגרגרותיך כי חיבור הדעת להמעשה הוא עיקר החן והתכשיט. וקצרתי:

תר"מ

במדרש כי לוית חן הם כו'. חן הוא השורש של כל דבר והוא עיקר נקודת הטוב שנמצא בכל דבר שע"ז נאמר וירא א' כו' כל א' עשה והנה טוב והוא בחי' השבת רמז לדבר ונח מצא חן, ובימי המעשה יש עצות ע"י המצוות איך להעלות כל מעשה לדבקה בשורשה. וז"ש לוית חן הם לראשך לדבק כ"ד בראשיתו ועי"ז יש עוד יתרון וז"ש וענקים כו'. ובזה יתפרש המשך המד' בפ' אורח חיים פן תפלס כו' ומשל הפרדס כי תכלית המצות להתדבק בשורש. ולזה צריכין כל המצות כמ"ש במד' תנחומא ע"פ מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. פי' מזה הכלל דוקא שנשאר בלב רושם מכל מצוה וממנו ת"ח. ולכן אין נ"מ בין קלה לחמורה אם כי שכרה מרובה אבל תכלית המצוה ליישר הלב וזה עולה כמה פעמים יותר מכל השכר. רק השי"ת משלם שכר גם על המצות שעצמותן טוב מאוד יותר מכל השכר. וע"ז נאמר חכו ממתקים כדאיתא במד' בכמה מקומות:

בפסוק כי תצא מחנה כו' ונשמרת מכ"ד רע כו' כי ה"א מתהלך כו'. רמז לימים הללו קודם ר"ה שהוא יום מלחמה כידוע ולכן יום תרועה כמ"ש במלחמה והרעותם בחצוצרות ונזכרתם כמ"ש בזוהר. לכן יש חודש אלול מקודם להיות נשמר לזכות לסיוע משמים כמ"ש ה"א מתהלך כו' "להצילך "ולתת "א' "לפניך ר"ת אלול. כמ"ש בספרים הרמז "אני "לדודי "ודודי "לי פי' שבוודאי בנ"י צריכין עזר משמים רק כפי הקרבות אליו ית' כמו כן עוזר לנו השי"ת. וצריכין רק הכנה לקבל השראת שכינתו ית'. וכמו שבנ"י מכינים עצמם בימים הללו לשוב אליו ית', כן הבורא ית' מגלה הארות הקדושה בלבות בנ"י בימים הללו. ז"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון כי בנ"י מכוונים ויודעים להתעורר בתפלה בימים אלו. שגם בשמים מתעורר שערי רחמים כי אני ה' הוא שמי "וכבודי "לאחר "לא "אתן. ר"ת אלול. שמסירין בימים אלו הסתרות הקליעות וסט"א ויש התגלות הקדושה כנ"ל:

ובמ"א כ' פי' לא יראה בך ערות ד' כמ"ש חז"ל בפ' לא יראה לך שאור בטל בלבך שעי"ז שאינו חשוב בלב האדם ומואס בו. עי"ז זוכה לפטור ממנו. כמ"ש בטל רצונך כדי שיבטל רצון אחרים. והש"י משפיע הארת קדושה בימים אלו שמרוב הארה והתעוררת אהבה אליו ית' צריכים להתבטל רצונות ואהבות זרים כמאמר כהמס דונג מפני אש כו':

בפסוק את הנערה ע"ד א"ל צעקה בעיר כו' כ' במ"א כי זה ראי' שכל שיכולין להושע ע"י צעקה. כמ"ש כחן של ישראל בפה. לא נחשב אונס. ובאמת בכלל ישראל בזמן המקדש היו נענים בכל עת. וז"ש בעיר. ובגלות נאמר גם כי אזעק כו' שתם תפלתי לכן כתי' בשדה. צעקה כו' ואין מושיע. עכ"ז גם בשדה כ' צעקה שצריכין מקודם לצעוק. וע"ז נתקנו הג' תפלות בכל יום. ואיתא בגמ' הא יש מושיע כו' ניתן להציל בנפשו של רודף. והיינו שע"י הצעקה יש הפלה לסט"א לגמרי. אכן צריכין מקודם להיות מוכן למס"נ כי באמת על ג' עבירות אלו צריכין למס"נ רק הרודף רוצה לכופו בע"כ לעבור. אבל [*אם] הנרדף מוכן למס"נ אז צריכין להצילו בנפשו של רודף. וכן הוא בכל נפש אדם. לכן התקינו ק"ש קודם התפלה שע"י המס"נ בק"ש יכולין להיות נושע בתפלה כנ"ל:

תרמ"א - תרמ"ב

ב"ה תצא. בקצרה בפסוק מוצא שפתיך תשמור כו' ועשית כו' אזהרה לב"ד שיעשוך. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובוודאי לאו דווקא על הדיין מוטל דבר זה רק שהאדם עצמו יכוף א"ע ע"י היגיעה בתורה ותפלה שהדברים אלו היוצאין מן הלב הם מכניעים הגוף. לכן מצוון בכל יום לקבל בפה עמ"ש ועול מצות. גם הוא הבטחה ועשית שבוודאי צריך כל אדם להאמין כי כל הקבלות שמקבלין על עצמינו בכל יום בוודאי יעשו פירות אם מיד אם לאחר זמן כי גם מלמעלה כופין את האדם החפץ באמת להטות הלב אליו ית' כמו שמבקשין וכוף את יצרינו. וכמו שהי' בכלל ע"י שקבלנו בהר סיני מלכותו ית' בנעשה ונשמע. לכן אף שחטאנו. עכ"ז כתיב ביד חזקה כו' אמלוך עליכם. כן בפרט כפי מה שמקבלין עמ"ש כראוי מתקיים אח"כ בוודאי. וכ"ז נרמז בק"ש ואהבת והי' א"ש. שמקבלין ע"ע להתקרב אליו אם נזכה מתוך אהבה וח"ו כשלא נזכה לזה ונתחייב עונשין אבל הקב"ה יקרב אותנו בכל אופן שיהי':

במדרש לוית חן כו' לראשך כו' בכ"מ מצות מלוין אותך כו' פי' שהמצות מחברים כל המעשים אל הראשית והשורש. כי התורה נעלמה מכל חי. והוא הראשית והשורש של כל הבריאה וע"י המצות ממשיכין הארת התורה לכל המעשים ומחברין הדברים לשורשן וזה לראשך. כי בעוה"ז עלמא דשיקרא. החושך יכסה. והמצות הם נרות להאיר אור התורה. ולכן נשתלחה הנשמה בעוה"ז והמצות הם הלוי' כמו שמלוין אורח בדרך שכל הדרכים בחזקת מסוכנים והלוי' שומר המהלך בדרך. כן המצות מלוין האדם בדרך הזה שהנשמה מסוכנת בשליחות זה:

עוד למדרש [*במשל הפרדס] ע"פ המדרש ע"פ לוית חן הם כו'. כי נשמת בנ"י נשתלחו מעולם העליון לעוה"ז החשוך. וע"י המצות ממשיכין כח הנשמה למטה דכ' נר מצוה וכ' נר ה' נשמת אדם והיינו שע"י המצות ממשיכין אור הנשמה לכן נק' מצות מלשון צוותא. ואיתא כי הקב"ה גנז האור ובכל יום יש הארה מאור הגנוז. וע"ז מברכין יוצר אור. וכמו כן באדם שהוא עיקר הבריאה שנשאר הנשמה למעלה. וע"ז מברכין על נשמותינו הפקודות לך. הגם כי הפשוט בלילות שהנשמות עולין. גם זה אמת שנשמות בנ"י גנוזין למעלה גם עוה"ז נק' לילה. וע"י המצות מושכין הארה וע"ז כתי' ישלח עזרך מקודש כו' וכ' מלאכיו יצוה לך. ע"י המצות. שבכל מצוה נברא מלאך כנודע. והקב"ה וב"ש מאיר לכל אדם הארה מנשמתו בעת הראוי לכן גם בדרך כי יקרא קן צפור כו'. אם נצרך לאדם הארה ממצוה זו מזמין לו זאת המצוה. וכמו כן יש בכל יום הארות מהנשמה לכן מברכין המאיר לארץ ולדרים עלי'. ואי הפי' על אור השמש היינו הך. רק כמו שיש אור בעולם כן מאיר ביחוד לבני אדם מאור הגנוז שהוא הנשמה והפנימיות כנ"ל לכן לוית חן הם כנ"ל. וענקים לגרגרותיך הוא תוס' לבד תיקון הנפש שע"י המצות כנ"ל יש אח"כ שכר מיוחד כמו הענקה לעבד אחר כלות מלאכתו. כן אם בנ"י גומרין שליחותן בעוה"ז יש אח"כ שכר מיוחד. וזה ענקים. ובזה יש שנויים כי בוודאי מצות צורך גבוה כו' אבל לתיקון הנפש כולן שוין. וזה תיקון הפרדס כרם ה' צבאות ב"י לכן בקלה וחמורה אריכת ימים שהוא חיבור להשורש כמ"ש במ"א. וזה חביב לפניו ית' יותר לכן לא גילה שכר המצות ודו"ק:

בפסוק מוצא שפתיך תשמור ודרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת כו'. כי הנדר והקבלה של מצוה היא מסייע הרבה אל האדם. לכן איתא שנשבעין לקיים המצוה שנא' נשבעתי ואקיימה. וכן מקבלין בנ"י ב"פ בכל יום עול מלכותו ית'. וקבלה זו מסייעת אל האדם אך זה תליא כפי שמירת הפה מדברי הבלי עוה"ז. כן יש כח בפה לקבל ושיעשה דיבורו רושם לכן צריכין לשמור הפה ומקפידין מאוד על לשון הרע. וכמ"ש זכור אשר עשה ה"א למרים כו' וכ' בצאתכם ממצרים ע"י שאחר יצ"מ ניתן כח הפה והקול לבנ"י כמ"ש במ"א פי' אנכי ה"א המעלך מא"מ הרחב פיך כו' וכן הי' מתן תורה אחר יצ"מ. ולכן מאז צריכין מאוד לשמור הפה. וכפי השמירה מל"ת כן מסייע הפה לקיים המ"ע. ולכן צריכין לקיים הנדר. ואז מקבלין שכר על הקבלה בפ"ע ועל הקיום בפ"ע. ולעומת זה כ' ג"כ דרוש ידרשנו דרישה על הנדר כיון שלא קיים הי' הקבלה עבירה ודרישה על שלא קיים הנדר. והאמת כי אם הי' הקבלה כראוי וודאי הי' מקיים והוי זה סימן שלא קיבל עליו בלב שלם. וכ' בקהלת כאשר תדור כו' לאלקים כו' לשלמו כי אין חפץ בכסילים כו' פי' כי אם שהרצון והקבלה שנק' חפץ הוא חשוב מאד בשמים אבל לא בכסילים שאין מקיימים. וגם אינו כלל רצון אמת וזה אין חפץ בכסילים. מכלל שהמקיים גם הקבלה חביב לפניו ית':

בפסוק כ"ת מחנה כו' ונשמרת כו' פי' כשנכנסין למלחמה עם היצה"ר צריכין שמירה ביותר וכמו כן מכינים אז בשמים סיועות והצלות אל האדם. ובעבור זה עצמו מתחזק אז גם היצה"ר כדרך המלחמה. וכן בכלל באלה הימים ימי אלול שהם ימי תשובה ומלחמה שע"ז רומז השופר. ונפתחין שערי רחמים בשמים בימים אלו שידו פשוטה לקבל שבים. ולכן צריך כל אדם להתעורר בתשובה וכמו שדרשו חז"ל בתפלה על פסוק מדוע באתי ואין איש. כמו כן בימים אלו שהקב"ה פותח יד לדופקי בתשובה צריך כ"א לדפוק עתה על דלתות התשובה וז"ש כי ה"א מתהלך שידע האדם כי הש"י כביכול מקדים ומוכן לעזור להבאים לטהר וכמ"ש במ"א כי ר"ת להצילך כו' הוא אלול:

במדרש במשל הפרדס נראה כי מי שאינו עובד ע"מ לקבל פרס וחביב אצלו לעשות רצון הבורא ית' להשלים כל הפרדס אף שיודע כי באילן זה יקבל יותר שכר אין נ"מ אצלו. אליו מגלין שכר המצות לכן כ' א"ח פן תפלס לכן נעו מעגלותי' כו' אבל מי שאינו חושב השכר יוכל לידע. וכן יש לרמוז במשנה הוי זהיר במצוה קלה שאין אתה יודע מתן ש' של מצות אתה דייקא. כי מי שיודע מתן שכרן וודאי הוא זהיר בקלה כמו בחמורה כי בלא"ה אין מגלין לו כמ"ש:

תרמ"ג

כי תצא למלחמה. כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה אז יוצא כדי להלחם אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן. וז"ש רש"י במלחמת הרשות הכ' מדבר כמ"ש כשהוא בן חורין אז יצא להלחם. וז"ש והי' בהניח ה"א לך אז תמחה זכר עמלק. והי' לשון שמחה לפניו במרום כשבנ"י גוברין על האומות מתוך המנוחה כי הלא בוודאי בנ"י נבראו לעמוד נגד הרשעים רק אם לא היינו חוטאים הי' מתקנין הכל מתוך המנוחה. וע"י החטא צריך להיות המלחמה מתוך הגלות אבל כשיהי' מתוך המנוחה היא עיקר הרצון לפניו ית'. ובשעת המנוחה צריכין דייקא לזכור להלחם לכן כ' לא תשכח כי בשעה שהוא לוחם עמנו א"צ להזהר שלא לשכוח:

במדרש ע"פ לוית חן הם כו'. כבר כתבנו במ"א. ובקיצור הדברים דכ' וירא אלקים כו' כל א' עשה כו' טוב מאוד. א"כ הלא יש בכל דבר איזהו נקודה שמעלת חן לפניו ונקודה זאת מעוררין ע"י נר מצוה שמאיר בעלמא דחשוכא לראות ולמצא הנקודה והשורש והראשית. והוא ענין. המצות שיש בכל המעשים. וע"י העלאת חן אז ניתוסף כח וחיות חדש וזהו ענקים לגרגרותיך. כמ"ש אחר פסוק וירא הנ"ל ויכלו כו' ונעשה מזה ש"ק ויברך ויקדש וכן הוא תמיד ע"י היגיעה בימי המעשה במצות אז מעלה חן בש"ק וניתוסף בו נשמה יתירה ענקים לגרגרותיך מה שאין כלי של הגוף יכול להכיל לכן נק' נשמה יתירה כמ"ש במ"א ונק' ענקים כנ"ל. וזה עצמו י"ל בענין המדרש בפסוק אורח חיים פן תפלס כו'. משל הפועלים והפרדס כו' ע"ש. והענין שלמטה יש לכל מצוה תיקון פרטי בחי' לוית חן כנ"ל. אבל בשורש התוספות שהוא למעלה למעלה בחי' התורה למעלה מהמצות בחי' ענקים ונשמה יתירה שם אין הפרש בין מצוה קלה לחמורה וזה ענין אריכת ימים כמ"ש במ"א שהוא התדבקות בעולם ארוך ובשורש שכשאין לו הפסק נק' אורך ימים וכידוע בס"ק שיש ג"ע תחתון ועליון:

בפסוק כ"ת מחנה כו' ונשמרת מכ"ד רע. הוא ג"כ עצה ע"י הכניסה להלחם עם הסט"א זוכין להשמר מכ"ד רע. ה"א מתהלך בקרב מחניך. הל"ל מהלך. וי"ל כי הכוונה שידעו בנ"י כי השראת השכינה בעולמות תלוי בעבודת בנ"י וז"ש שתהלוכתו היא בקרב מחניך. והטעם להצילך כו' כמ"ש חז"ל בפסוק כח מעשיו הגיד כדי לתת להם נחלת גוים. שע"י שהכל נעשה על ידינו ממילא נוטלים חלק בראש:

בפסוק זכור א' אשר עשה ה"א למרים כו' בצאתכם ממצרים. תלה הכ' ביצ"מ. כי הנה כחן של בנ"י בפה וזכו לזה ביצ"מ דכ' ואתנה צאני כו' אדם אתם דרשו חז"ל אתם קרויין אדם. והענין כי יתרון האדם שהוא מדבר ומנהיג עצמו ע"פ רצונו. וזה יתכן להיות שבח כשהוא נותן דעתו לילך בדרך התורה ורצון הש"י. אבל הרשעים הלא מוטב הי' להם אם לא יהי' [*להם] בחי' הדיבור לכן אתם קרוים אדם. ובנ"י כשיצאו ממצרים ניתן להם בחי' הדיבור כמ"ש שנעשו כקטן שנולד ואביו חייב ללמדו תורה כשמתחיל לדבר ולכן אחר יצ"מ הוצרכו בנ"י לשמור מאוד הפה והלשון. ונגד הלשון ניתן לנו התורה. ולשמור הפה ניתן לנו המן במדבר. והאמת כי גם הצרעת מדה טובה לבנ"י שא"י לסבול הלשון הרע בפנימיותם לכן נולד מזה נגע כמ"ש בפ' מצורע במד' בפסוק ונתתי נגע צרעת שהיא מתנה לטובה כמ"ש שם אך טוב לישראל א' לברי לבב פי' מי שרוצה להיות בר לבב מסייעין לו מן השמים והראי' שנענשה מרים בצרעת וידוע שיסורים של הצדיקים הם לטובה והעונש שלהם הוא מתנה ורחמים כנ"ל:

תרמ"ה

במדרש כי יקרא ק"צ. לוית חן הם לראשך כו'. כי עיקר ציור האדם ברמ"ח אברים וגידים הוא רק רמז ודמיון לנשמת האדם הכלולה מתרי"ג מ"ע ול"ת. וע"י המצות במעשה יכולין להמשיך הארת הנשמה באיברי הגוף ואז חל עליו הצורה המיוחדת לאדם דכתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב והצורה שהוא הפנימיות ניתנה רק לבנ"י ולכן כ' עם זו יצרתי לי הגם כי כל היצורים מאתו ית' אבל הצורה המיוחדת לאדם ניתנה לבנ"י בכח המצות כנ"ל כמ"ש אדם אתם. וכפי הכנת האדם להיות איבריו מוכנים לקבל הארת הנשמה כן מתגלה ומתפשטין כחות הנשמה שמתחלקת לתרי"ג כנ"ל. כדכ' בזוה"ק שהגוף הוא קן להנשמה וע"ז נאמר קן צפור שצפור רומז לנשמה וכפי תיקון הקן שהוא הגוף וכ' גם צפור מצאה בית. ואז מתקיים נמי ודרור קן לה שהוא בחי' השבת שנק' מנוחה ויש בו נשמה יתירה כפי תיקון הכנת מקום ובית להנשמה בימי המעשה כן יש בש"ק התפשטות הנשמה יתירה. ומקודם כ' נכספה וגם כלתה כו'. ובכח זה ביקש הנביא ע"י שמצא בעצמו התגלות הנשמה ונשמה היתירה ממילא בכח זה יכולין לעלות יותר ויותר עד לבא לחצרות ה'. אשר שתה אפרוחי' היא התלהבות שבא ע"י התגלות כחות הנשמה להיות משתוקקין תמיד לחצרות ה' ולמזבחך ודו"ק:

בפסוק זכור את א"ע ה"א למרים כו' דרשו חז"ל שהוא אזהרה ללשון הרע. והענין הוא כי מאחר שכחן של בנ"י בפה והוא בחי' תורה שבע"פ והוא הבאר שניתנה בזכות מרים. וכ' והאבן גדולה ע"פ הבאר. יתכן לרמוז על חטא לה"ר שדרשו חז"ל שנק' גדולה כמ"ש לשון מדברת גדולות. ולכן ע"י שמירת הפה יכולין לבא לבחי' הבאר וע"י שמרים הי' בחי' הנ"ל הצריכה שמירה ביותר וכ' מוצא שפתיך תשמור שכפי רוב קדושת האבר והמקום כן צריך שמירה ביותר. וע"י התחברות בנ"י שהיא היפך לה"ר ושנאת חנם זוכין להתגלות תורה שבע"פ כמ"ש ונאספו שמה כו' וגללו את האבן. [אבנים הם אותיות וכמו שיש בקדושה כן יש זה לעומת זה דברי הבל ובנינין דשקר]:

תרמ"ז

במדרש תנחומא מכל משמר כו' כי ממנו תצאות חיים. דהל"ל מהם. רק דקאי על הכלל מכל משמר כי לעיקר החיים זוכין בצירוף כל המצות שניתקן כל האדם ע"י תרי"ג מצות כמ"ש במד' חיים הם למוצאיהם שממצה אותם כדכ' כל המצוה ע"ש פ' עקב. וזה משל הפרדס שמביא המד' כי בפרט יש קלות וחמורות אבל עיקר השכר כשזוכין לשלימות הפרדס כי כרם ה' בית ישראל. ובזה קלה כחמורה. ובמד' לוית חן הם כו'. כי המצות בעשי'. ומ"מ על ידיהם זוכין גם לבחי' מחשבה ודיבור. חן לראשך הוא הנשמה בחי' מחשבה. וענקים לגרגרותך הדיבור שכשניתקן הגוף ונפש ע"י המעשים ממילא זוכין אח"כ לרוח ולנשמה כנ"ל:

בפסוק השמר בנגע כו' זכור את אשר ע' כו' למרים כו'. גדול כח פיהם של בנ"י וכל כחן בפה לכן צריכין מאוד לשמור פה ולשון. וכמו שיש בשבת זכור ושמור ואמרו בזוה"ק שכל התורה כלולה בזכור ושמור כמו כן בלשון הרע כ' השמר וכ' זכור. וכן כתיב מוצא שפתיך ת' דרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת כו' שכל התורה תלוי בפה כנ"ל. ובאמת גם בשבת היא בחי' הפה דיש ראי' שמיעה ריחא ודיבור. וימי המעשה הם בחי' ב' עיינין [ב'] אודנין ב' נוקבין דחוטמא. והשבת הוא הפה שנק' סהדותא ושבת יעשה כולו תורה. לכן אמרו לכל יש בן זוג. אבל הפה יחיד. ומיוחד לכנס"י לקבל הדיבורים שבתורה כמ"ש ישקני כו' [וגם בגוף ב' ידין ורגלין וראש וגוף. והמילה בחי' השבת שאין לו ב"ז רק כנס"י. וראי' שמיעה ריחא הכל הוא לדבר שמבחוץ שרואה ושומע מדבר שמחוץ ודיבור בגרמייהו קיימא. והיא בחי' השבת כנ"ל] ועיין לקמן בפ' כי תבא מ"ש מזה. ותלה הכ' ביצ"מ כמ"ש בדרך בצאתכם ממצרים. כמ"ש אנכי ה"א המעלך מא"מ הרחב פיך כו'. פי' כמו שביצ"מ בכלל הי' התגלות הפנימיות והנהגתו ית' את העולם כדאיתא בזוה"ק במצרים הי' הדיבור בגלות פי' הנהגתו ית' הי' נסתר וביצ"מ בניסים ונפלאות נתגלה אלקותו ית"ש. כן הי' בכל פרט נפש ישראל שהנפש היא במאסר הגוף. ואיש ישראל הוא בן חורין שהנפש מתגלה בו וזה עיקר גאולת מצרים בנפשות בנ"י לכן צריך איש ישראל לשמור הפה שהוא חיות הפנימי כמ"ש ויפח באפיו כו'. לנפש חי' רוח ממללא. וזה טעם רשעים בחייהם קרוים מתים שהנפש נסתר ונכסה בגשם הגוף. לכן בשבת שנק' סהדותא ובנ"י מעידין על הבורא ית' היא זכר ליצ"מ כדאיתא ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כמו בחול ע"י שבו יש גאולה בנפש ויכולין להעיד עליו ית' בהתגלות:

עוד למד' אורח חיים פן ת' נעו מעג' לא תדע כו' ע"ש. והענין הוא דקודם החטא כ' וישם שם כו' האדם כו' לעבדה ולשמרה ודרשו חז"ל במ"ע ול"ת ואח"כ ויגרש את האדם ע"י שאכל מעץ הדעת טו"ר וניתן אח"כ המצוות בגשמיות כמו שהוא בעוה"ז ומצד זה התערובת נמצא קלות וחמורות שיש מקום שקשה לברר. אבל בשורש המצות שהם אורח חיים ע"ז נאמר פן תפלס. לא תדע. כי מצד הידיעה שיש תערובות א"י להשיג המצוות כמו שהם בשורש עץ החיים. ושם כל המצוות הם אחד. ואיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצוות כו'. והלא התורה ומצוות קודמין לכל הבריאה. רק לזכות את ישראל המשיך הקב"ה התלבשות התורה ומצוות בגשמיות. וז"ש לוית חן הם המצות מלוות אותך כי עיקר החן התורה שנק' עץ החיים. והמצוות שלפנינו הם לוית חן כמ"ש יגדיל תורה ויאדיר וכמ"ש במ"א מזה:

במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה ועל העוף כו' ומקשים דאיתא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות ע"ש. אכן נראה דכוונת המד' שנתן רחמיו בכל הברואים כדכ' ורחמיו על כל מעשיו. פי' הענין כי האדם מרחם על האדם ולא על הבהמה כי אין האדם יודע ומשיג דעת הבהמה כלל. לכן אין בו רחמנות עלי'. כי אין ענין דעת ורחמנות של הבהמה משגת להאדם. וכמו כן מלאכים אין מבינים דעת האדם וכבהמה המה להם. אכן הש"י היודע הכל הוא יודע דעת המלאכים והאדם והבהמה וכל בריאה. לכן רחמיו על כל מעשיו. והש"י יודע כי רחמנות של האם על האפרוחים בענין זה אם תלקח אם על הבנים. וכמו כן אם ישחט אותו ואת בנו ביום א'. ובאמת זה עצמו שהטביע הקב"ה ענין רחמים בכל ברי' במדה ידוע. ואדרבא מחמת אלה המצות שנתן הש"י בבהמה ובעוף מחמת זה נמצא בהם ענין זה הרחמים. ובאמת כל קיום הבריאה הוא ברחמים כמ"ש המנהג כו' ובריותיו ברחמים לכן נמצא הרחמים בכל הבריאה ובנ"י שהם עיקר הבריאה הם רחמנים ביותר. אך בכל בריאה יש מן הרחמים כפי גזירתו ית' וז"ש המד' שנתן רחמיו כו'. ובגמ' הפי' מי שאומר שטעם המצוה ע"י שהש"י מרחם על הקן צפור. וזה אינו אדרבא במצוה זו נתן הש"י הרחמים בהציפור עצמו כמ"ש. וז"ש שאינם אלא גזירות שגזר להיות נמצא רחמים בכל ברי' במדה ידוע כנ"ל:

בפסוק כ"ת מחנה ע"א ונשמרת מכ"ד רע. דרשו חז"ל דיבור רע. כי ב' אלו ברית הלשון והמעור הם כלי זיינם של בנ"י כדכ' רוממות אל וחרב פיפיות ואמת כי הם בחי' יעקב ויוסף התורה והברית. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי השומר ברית דעלה איתמר חגור חרבך כו' מנצח אותו רשע שנא' לו ועל חרבך תחי' לכן כ' ויחלוש יהושע א' עמלק כו' לפי חרב פי' לפי כח החרב שהי' נמצא בבנ"י ודפח"ח. והם אלו ב' הזכירות אשר עשה ה"א למרים לשמור ברית הלשון ואשר עשה לך עמלק לשמור ברית המעור. והם ג"כ ב' האותות לכל איש ישראל תפלין ומילה שבת ומילה. דכ' בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ובכלי זיין זה יכולין להלחם עם האויב שהוא עמלק. להצילך ולתת א' לפניך הם ג"כ ב' בחי' להינצל מצד בחי' התורה כדמצינו ביעקב אבינו שברח ללבן וניצל מעשו כדכ' לך עמי בא בחדריך וכ"א במד' הצפינו עצמיכם בד"ת. אבל לתת אויבך לפניך הוא לצאת עמו במלחמה לעקרו ולאבדו והוא בכח ברית המעור כדאיתא כשנולד יוסף אמר יעקב שלחני ואלכה כדפרש"י שם. [והענין הוא שבתורה אור אין לו שום מגע והוא הצלה ובריחה ממנו. אבל בית יוסף להבה שלוחם עמו בסמוך לו ומאבדו לגמרי] וכמו כן נתן הקב"ה המצות לישראל בכל יום להיות כלי זיינם. וציצית ותפילין בציצית הוא להצילך כמ"ש אשר תכסה בה. ותפילין לתת אויבך לפניך כמ"ש בזוה"ק לקשרא שפחה תחות גבירתא:

בפסוק על אשר לא קידמו כו' בלחם ומים כו' בצאתכם ממצרים. פי' בס' קדושת לוי כי כשיצאו בנ"י ממצרים ונבחרו להיות סגולה מכל העמים ניתן להם דרך כל השפע הבאה משמים והם יכולים לקרב גם כל האומות. ועמון ומואב שלא נתנו זו הקדימה של לחם ומים לבנ"י לכן לא יבאו בקהל ה' ע"ש דפח"ח. כי לכן נק' גרים שע"י שמבטלין עצמם ונגררין אחר בנ"י יכולין ג"כ להתקרב. וכיון שרצו לקלל את בנ"י א"כ לא האמינו שבנ"י הם קיום כל האומות. ומיושב ב' הטעמים דלפי פשוטו קשה מאחר ששכרו לקלל אותנו מה נחשב שלא קידמו בלחם ומים ולפי הנ"ל הכל אחד:

תרנ"א

במדרש הנולד מהול צריך להטיף ממנו ד"ב מפני בריתו של א"א המול ימול כו'. עוד שם לוית חן הם לראשך בכ"מ שתלך המצות מלוות אותך כו'. כי הקב"ה נתן לבנ"י להיות להם חלק בתורה ומצות לבד מה שיש בכל מצוה כמה פעולות נשגבות בשמים ובארץ. אבל המצוה נגמרת במעשה איש הישראלי. וע"ז אומרים ויהי נועם ה"א עלינו. וזה פי' וכרות עמו הברית עמו בשותפות כדאיתא במדרשים. וזה עיקר האות כמ"ש חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו שבנ"י שהם עמו וחלקו חל שם שמים במעשי ידיהם לכן דוקא המול ימול. שהגם שבריתו ית' נחתם בנפש ישראל צריך להיות נגלה ע"י מעשה האדם וכן הוא בכל המצות רק מילה נק' ברית שכל התרי"ג מצות תלוין בו שהוא מצוה ראשונה המיוחדת לעם ה'. וזהו עצמו פי' לוית חן שנעשה הברית והתקשרות ע"י המצוה לכן נק' מצוה מלשון צוותא וחיבור וכדאיתא בס' שערי הקדושה שע"י כל מצוה נמשך חיות הנפש לאותו אבר פרטי. ומתקשר הגוף בנפש הרוחניי ולכן מצוה גוררת מצוה ע"י שמקשר הגשמיי ברוחניי. וכמו כן עבירה כורת ומפריד הגוף מהנפש ונמשך ע"י לגשמיות יותר וגוררת עבירה. ובמד' מדייק ראשך רשיותך. פי' הגוף הוא מדרגה השפלה שבאדם וע"י המצוה מתעלה ומתדבק בנפש הרוחניי. וע"ז כ' נר לרגלי ד' רגלי הוא הגוף דרגא תחתונה לכן ע"י המצוה יש מציאת חן כדכ' מוכיח אדם אחרי חן ימצא. וכמו כן באדם עצמו כשמוכיח ומושך הגוף אחר הפנימיות מוצא חן בעיני המקום. וענקים לגרגרותיך הוא פריעת שכר לעוה"ב והוא כמו הענקת עבד ע"י העבודה לתקן הגוף אל הנשמה מתעלה הנשמה בעוה"ב וע"ז כ' ואור לנתיבתי עיקר הנתיב המיוחד לאדם בעולם שכולו ארוך. ושבת מעין עוה"ב יורד נשמה יתירה שהיא למעלה מהתלבשות הגוף הגשמיי ונק' ענקים לגרגרותיך:

במדרש הנ"ל לרשיותך כשבן תורה נעשה זקן מסבבין אותו כו'. פי' ת"ח שהזקין ואין בכחו להתגבר במעשי המצות בכח וזריזות כמו בימי הבחרות יש לו לקרב וללמד אנשים אחרים דרך עבודת הבורא שדברי זקנים נשמעים ביותר וזה לוית חן כו'. כמ"ש מוכיח אדם א' חן ימצא וכ"כ עד זקנה ושיבה אא"ת עד אגיד זרועך לד' לכל יבא גבורתיך:

בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור א"א עשה כו' למרים כו'. כבר כתבנו בפ' מצורע כי הצרעת היא שמירה אל הפנימיות שלא יתפשט רק במקום הראוי. כי הנה כח הפה ניתן לבנ"י. לכן צריך להיות להם שמירת הפה שהיא חיות הפנימיות ובנ"י מיוחדים לזה כדכ' גן נעול גל נעול. והיא בחי' זכור ושמור שזה כלל מ"ע ול"ת ושניהם נזכרים בכאן השמר וזכור. וכ"כ מוצא שפתיך תשמור דרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור זו מצות ל"ת. לרמוז שכל המצות תלוין בזה כי השפתים עושים ב' הפעולות להוציא הדיבור ולשמור הדיבור. ובהפטרה רני עקרה אמרו בגמ' דההוא צדוקי שאל לברורי' בשביל שהיא עקרה רני והשיבה לו רני עקרה דלא ילדה בני רשיעיא כוותייכו ע"ש. והוא כנ"ל שכנס"י היא מתעקרת לעשות תולדות שלא יהי' צדיקים. בחי' גן נעול כנ"ל. וכ"כ כחוט השני שפתותיך ומד' נאוה היא ב' כחות הנ"ל. וכמ"ש חז"ל בחורבנה העמידה לי צדיקים וז"ש רבים בני שוממה כו' פי' שביותר יכולין להיות ניתקן ע"י העיתים הסגורים שהכל הוא לטובה כי כל ההסגר שנעשה לבנ"י הוא לטובתם וכ"כ בורא ניב שפתים ש"ש לרחוק ולקרוב כו' ורפאתיו. פי' שיש רפואה ע"י הריחוק כמו ע"י הקירוב וכן כשביקש מרע"ה אל נא רפא נ"ל השיב הקב"ה תסגר ז' ימים ואחר תאסף שהי' רפואתה ע"י ההסגר וכ"א חז"ל [*דלפעמים] נגעים יסורים של אהבה הם לכן כ' השמר בנגע כו' ככל אשר יורו כו' שהכל היא רפואה ושמירה לטובה כנ"ל. וכן בגלות כל ימי הסתר הכל לטובה וזהו רני עקרה כמ"ש והבן כי המה דברים יקרים:

תרנ"ג

במדרש תינוק שנולד מהול מה למול אותו כו' צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של אברהם אע"ה. הענין הוא כי זה החילוק בין א"א ע"ה דכ' בו התהלך לפני והי' תמים. וצדיקים הראשונים אדם ונח נולדו כשהן מהול אבל אברהם זכה בעצמו למצות מילה ומה"ט נולד ערל שרצה הקב"ה שיבוא בעצמו אל השלימות ולהסיר הערלה בכח מצות ה' שניתן לו ובמד' ששאל טורנספורס הרשע את ר"ע איזה מעשה נאה של הקב"ה או של בני אדם והביא לו גלוסקאות ע"ש במד' תנחומא פ' [תזריע] ומסיים שלכך לא נולד האדם מהול שהמצות ניתנו לצרף את הבריות א' אלוה צרופה ע"ש. ובאמת הכל מעשה הש"י אך מה שהאדם מסייע להוציא מכח אל הפועל חביב לפניו ית"ש ביותר. ובגמ' איתא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דכ' ידי יסדה ארץ. ובמעשה צדיקים כ' מקדש ה' כוננו ידיך והנה גם זה הוא מעשה הקב"ה דכ' כוננו ידיך אך הוא ע"י התעוררות הצדיקים. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כי מעשה בראשית נברא בהתלבשות הטבע. אבל הצדיקים בידם לפתוח הפנימיות ושיתגלה דרך הגנוז לצדיקים שהוא מעין עוה"ב וזה עצמו סוד המילה דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב בי'. ורמז היוד שחתם בבשרינו בכח המילה לרמוז שאנחנו בני עוה"ב וז"ש במד' אנכי מגן לך שאמר אאע"ה שמא יבא א' וידחה בריתי ע"ש שהשיב לו הקב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים כו'. והוא כנ"ל שמה שזכה א"א ע"ה להיות נועם ה' חל על מעשה ידיו זה מתקיים לעד. ולכן צריכין להטיף דם ברית שיהי' בכח מעשה האדם. וזה עצמו ג"כ ענין שלוח הקן דאיתא במד' שהיא נתינת רחמיו על העופות ובמשנה איתא האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו. ופי' מו"ז ז"ל שהפי' הוא שבנ"י יעוררו מדת הרחמים למעלה ע"י מעשיהם וכ"ה בתקונים. והוא כמ"ש שהקב"ה רוצה שיהי' מדת הרחמים בעולם ע"י מעשה הצדיקים. [וי"ל עוד כי בחי' והאם רובצת הי' כמו תיבת נח שלא הי' כדאי בעצמו. אבל בחי' שלח תשלח כו' הבנים תקח לך הוא הדרך שניתן לאברהם אבינו ע"ה. לכן והארכת ימים שהיא מתקיים לעד והיא בחי' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ודו"ק]:

בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור א"א עשה כו' למרים כו' בצאתכם ממצרים. כ' בזה שמירה וזכירה לומר שהתורה כולה תלוי' בפה כמ"ש מות וחיים ביד לשון ובגמ' איתא יכרת ה' שפתי חלקות לשון מד' גדולות כו' המספר לה"ר מרבה חטאים כמו ע"ז וג"ע וש"ד ע"ש בערכין הענין הוא כי אלה הג' הם פוגמים בנפש רוח נשמה לכן צריכין למס"נ עליהם. ובחי' הפה הוא תיקון הגוף לקבל הארת נר"נ לכן איתא ל"מ לגוף טוב משתיקה שע"י שמירת הפה שזה יתרון האדם ויפח באפיו כו' לנפש חי' רוח ממללא ע"י מאיר ומתקשר הנפש בגוף לכן שומר פיו ולשונו ש' מצרות נפשו כי הנפש בגוף כמו במאסר ובנ"י ביצ"מ יצאו מזה המאסר לכן צריכין לשמור הפה ומספר לה"ר כ' יכרת ה' שנכרת הנפש מהגוף. כמ"ש מו"ח ביד לשון. ודו"ק כי קצרתי:

תרנ"ה

במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על בהמה ועוף כי יקרא קן כו' ומקשין דאיתא במשנה האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו ואמרו בגמ' הטעם שעושה מדתיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ונראה לפרש ע"פ מ"ש בס' חובת הלבבות בביאור ההפרש בטובת אלקים על האדם בין טובת איש לאיש שהם הכל לטובת עצמו ואפי' העשיר החומל על הרש מפני שכואב לו צער העני ה"ז מכוון לדחות הצער מעל עצמו ע"ש תחילת שער עבודת הא'. למדנו מדבריו כי אין רחמיו של הקב"ה מסוג רחמי אדם כי לא שייך בו ענין הרחמנות של ב"ו שהרי הכל מאתו ית' והצער שמגיע להברי' הכל במשפטו ולא שייך אצלו רחמנות רק שכך גזר הקב"ה להנהיג העולם במדת הרחמים. ולכן נק' הקב"ה בעל הרחמים שאינו כמו ב"ו שהרחמים גוברין עליו לשנות את רצונו. רק אדרבא הקב"ה שליט על הרחמים ונתן רחמיו על הכל וזה עצמו דברי המדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה כנ"ל שהכל גזירה מלפניו. וזה שאומר על ק"צ יגיעו רחמיך נראה שמשוה רחמיו של הקב"ה בסוג רחמי האדם אלא שמפליא לומר שגם על ק"צ הגיע רחמיו וז"ש שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כמדת ב"ו. אבל רחמיו של הקב"ה הם גזירות כמ"ש. ורש"י נדחק לפרש מדותיו מצותיו. ולמ"ש יתכן לפרש כפשוטו שמדותיו עצמם הם גזירות כי חפץ חסד הוא והבן שוב ראיתי מזה בס' צדה לדרך ע"ש:

במדרש לוית חן הם בכ"מ המצות מלוות אותך. המצות ניתנו לתקן מלבוש האדם שהגוף ברמ"ח אברים הוא מלבוש אל רמ"ח בחי' שיש בנפש שהוא ציור האדם הפנימי וע"י המצות מתקן האבר להיות דומה ונמשך אחר הנפש והנשמה ואז חל עליו חן וחסד. והשי"ת נתן לנו המצות לזכות על ידן לחן וחסד כדאיתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכ' כרחם אב על בנים וישראל שנק' בנים הוא בציור הפנימי כמ"ש לעיל פ' שופטים מזה. ולכן אמרו כשהבן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים והמצות הם היגיעה להתדבק בפנימיות שהוא התורה וזה מלה דקיימא בעובדא כמ"ש ועשיתם אתם עצמיכם. וכל מצוה שאדם עושה לשמה כדי להעלות האבר להדביקו בשורשה אז הקב"ה מתמלא עליו רחמים ועיקר התעוררות הרחמים הוא על הנפש להאיר לה מתוך חשכות הגוף. והנה שבת מתעלה האדם בשורשו וחל עליו החן וזה שנק' שבת מנוחה ויש בו נשמה יתירה שהוא התגלות ציור הפנימי לכן שקול שבת ככל המצות. ופי' מוז"ל באלו המצות שאמרו ששקולין לכל המצות שהם מתקנים כל האברים וכ"כ באוה"ח. לכן אמרו בקידוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו כו' ולא אמרו בפרט וצונו על השבת כמו בכל ברכת המצות לרמוז כי קדושת השבת כולל קדושת כל המצות. וזה ענין נר שבת משום שלום בית שהגוף הוא בית לנשמה וע"י השבת שהוא לוית חן הנ"ל ונעשה שלום בית ודו"ק:

וזה עצמו ענין המד' שכ' שלא גילה תורה שכר מצות ונאמר אריכת ימים בקלה ובחמורה משל למלך ששכר פועלים לפרדס ע"ש. הענין הוא כי הפרדס הוא כרם ה' בית ישראל והמצות הם לתקן האברים וזה יותר מכל מיני תשלומי שכר ומה שיש קלה וחמורה כמו באדם הגשמיי שיש אבר שהנשמה תלוי' בה ויש אבר גדול וקטן כמו כן הוא בפנימיות והפרדס אינו ניתקן רק בתיקון כל המצות ואמת שלפי שקשה בעוה"ז לתקן עצמו קבע הקב"ה שכר לאדם אבל תכלית המצות הוא למעלה מכל השכר והראי' שע"ז משלם הקב"ה השכר א"כ זה התכלית נעלה ביותר וזה שכר מצוה מצוה ולכן יש בכולן אריכת ימים שהיא התדבקות בעולם שכולו ארוך. והנה כמו שרמ"ח מ"ע הם מדביקין האברים לשורש הנפש כן שס"ה ל"ת הם לנקות הגידין להיות נמשך חיות הנפש בגוף וכל מל"ת כשעובר ח"ו מחשיך ומסתם הגיד שאין החיות יוכל לימשך ולכן רמזו חז"ל להקיש כל הלאווין ללאו דחסימה שהגוף היא בחי' נפש בהמיות ולכן צריך האדם שלא לחסום פי שור בדישו שיוכל לקבל חיות מנפש האדם שבו. וכל המצות הם ליתן חירות לנפש האדם. וזה ג"כ ענין לא תלבש שעטנז כו' גדילים תעשה לך להתיר כלאים בציצית הרמז היא כמו שמלבוש כלאים היא מאסר הגוף שהיא בחי' לבוש אל הנפש. כמו כן טלית מצויץ נותן חירות לגוף ולכן תלה הקב"ה מצות ציצית ביצ"מ שכשהוציאנו הקב"ה ממצרים נתן לנו החירות שלא נעשה שום דבר להיות נאסר ומשעובד לגשמיות. דכ' אחר החטא ויעש כו' לאדם כו' כתנות עור ויש כתנות אור. והענין הוא כי אחר החטא ניתן באדם חלק ממשכא דחויא כדאיתא בזוהר לתקן במה דחאב אכן נשאר לצדיקים אור בזה המלבוש והוא המילה אור זרוע לצדיק שלא יהי' נכסה העור בכל הגוף ונשאר חלק התגלות אור הפנימי לבנ"י והמילה היא הפתח להאיר הגוף מתוך החשיכה וזה גדילים תעשה לך להיות דבוק ואחוז המלבוש בפנימיות הנפש על ד' כנפות כסותך כמ"ש במ"א שע"ש זה נק' כנפי שיכולין לפרוח ולצאת מתוך המאסר בכח המילה כענין שנא' וינס החוצה וכ"כ מי יעלה לנו השמימה כו'. ולפי שיש בציצית התדבקות בשורש לכן מותר כלאים שאין הכלאים יכולין להסתיר האור כשיש בו ציצית שהיא בחי' החירות:

תרנ"ו

במדרש הנולד מהול צריכין להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א ע"ה דכ' המול ימול ד"א ב' מילות מילה ופריעה ע"ש המל צריך להיות נימול. והכל ענין א'. כי עיקר המילה הוא בנפש ולפי שאחר החטא של אדה"ר נעשה תערובת טו"ר בכל הבריאה לכן נתן הקב"ה שע"י מצות מילה הוסר הרע שנתערב בנפש כי הגוף מלבוש הנפש לכן כיון שיש ערלה בגוף הסימן שיש פסולת בנפש וע"י הסרת הערלה במצות מילה הוסר הערלה בנפש וזה ב' מילות וזה בריתו של א"א שנתן לו הקב"ה שיהי' בכח מצוה זו לתקן הנפש ולכן אפי' נולד מהול עכ"ז לתקן הנפש צריכין להטיף דם ברית ולכן דווקא הנימול יוכל למול. ויש ערלה שצריכין להסיר לגמרי וזה חיתוך ויש פריעה כי האדם כלול מכל העולמות ויש עולם עשי' שהרע גובר ביותר וזה עור החיתוך ויש עולם שהרע בשוה וצריכין לפרוע ולהכניע הרע אל הטוב. ויש אטיפא דדמא שהיא קצת פסולת. ואחר כל המילות אלו מתגלה סוד המילה שהוא פנימיות הטוב בלי רע. ומילה כולל כל מ"ע ולית. ובהסרת הערלה היא בחי' שמור שס"ה ל"ת. ובהתגלות ברית מילה הוא זכור רמ"ח מ"ע. ופי' ברית היא התקשרות שע"י אלו המצות שנק' בריתות חל שם שמים על האדם. ובפסוק כי תצא מחנה כו' ונשמרת מכ"ד רע. דרשו חז"ל דיבור רע כי ה' אלקיך מתהלך ב' מחניך כו' כי הנה ברית הלשון וברית המעור הם כלי זיינן של בנ"י כמ"ש רוממות א' בגרונם וחרב כו' ועל אלו כ' וחמשים עלו מזוינים שנק' צבאות ה' בכח ב' בריתות אלו ה"א מתהלך בקרב מחניך. מדת הרחמים והדין להצילך ולתת אויבך כו'. ובשניהם כ' זכור זכירת מרים ברית הלשון וזכירת עמלק ברית המעור ותלה הכ' שניהם ביציאת מצרים לומר כי עיקר הגלות והגאולה תלוי בב' בריתות אלו. וכפי שמירת הבריתות כך נק' צבאות ה' ונוצחין על הסט"א והם ברית מילה ושבת ומילה ותפילין כמ"ש במ"א. ולפי שבמלחמה צריכין סיוע ממדת הגבורה כמ"ש ה"א מההלך חרבא בנרתיקא לכן צריכין שמירה ביותר ועי' בתיקוני זוהר בתיקון כ"א (מ"ד ב'):

תרנ"ז

במדרש אורח חיים פן תפלס א"ת יושב ושוקל במצותי' של תורה מצוה זו קלה כו' מעגלותי' לא תדע. כי באמת שורש המצות למעלה באחדות אחת וזה בבחי' אור תורה ונר מצוה הוא התחלקות אור תורה בכל נר ונר וכן הוא בנפש האדם שמחי' כל האברים והוא אחדות אחת והפעולות בכל אבר כפי מהות האבר כן הוא בתורה ומצוה. והנה אדה"ר קודם החטא שהי' לו רק מצוה אחת היא כלל כל המצות באחדות א' והי' מוכן לעץ החיים. ואחר החטא מעה"ד טו"ר נמשך לעלמא דפרודא ולכן כ' פן ישלח ידו ולקח כו' היינו שלא באחדות האמת. וז"ש אורח חיים פן תפ' שבבחי' תורה ועץ החיים לא יש פירוד ושום הפרש בין מצוה למצוה וז"ש א"ת שוקל במצותי' של תורה דייקא. לא תדע כי הדעת נתקלקל ע"י החטא וא"י להשיג האחדות בשלימות. וז"ש חז"ל שלא להיות כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס פרס הוא חלק ואינו בשורש האחדות והעושה ע"מ לקבל פרס זה שכרו. אבל העושה לשמה יש לו חלק באחדות הנ"ל והיא בחי' אורח חיים כמו מים חיים מים שאין להם סוף ותכלית ובדבר שאין לו ראשית ותכלית לא שייך חלק. ולכן שכר אריכת ימים כ' בקלה ובחמורה שהיא הדביקות בעולם שכולו ארוך ששם הכל אחד כנ"ל:

במדרש זכור את א"ע ה"א למרים משל למטרונא כו' כך מרים אמרה שירה כו' ע"ש הענין הוא להיות כח איש ישראל בפה לכן צריכין לשמור הפה מלה"ר. ומרים הי' בחי' תורה שבע"פ לכן באר בזכות מרים שהיא פי הבאר דכ' עלי באר ענו לה שהיא בחי' תורה שבע"פ וע"ש זה נק' מרים פועה שפועה אל הילד ע"ש. ולפי שהי' כחה גדול בפה נתענשה בדברה על משה כמ"ש שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:

במדרש לוית חן הם כו'. כבר כתבתי במ"א כי כח המצות להעלות נפש הבהמיות לבחי' אדם כיון שהגוף יש לו חלק בעשיות המצות מתעלה באותו שעה כמו לא תחסום שור בדישו אע"פ שעוסק במאכל אדם המצוה שלא למנוע ממנו בשעת דישה והרמז כי בעשית המצוה מתעלה גם הגוף. וע"ז אחז"ל רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תו"מ כי הנשמה טהורה הוא א"כ הזיכוך הוא רק לנפש הבהמיות. ולכן בנ"י נק' אדם שע"י המצות מהפכין גם חלק הבהמיות להיות בכלל אדם וע"ז נא' אדם ובהמה תושיע ה':

תרנ"ח

במדרש כי יקרא קן צפור לוית חן הם כו' בכ"מ שתלך המצות מלוות אותך כו'. עיקר תכלית המצות לחבר הגוף אל הנשמה כי הוא לבוש וציור אל הנשמה וע"י המצות מוציאין מכח אל הפועל זה הציור והוא החן כמ"ש ויהי נועם ה"א עלינו. וכ' תמשילהו במעשי ידיך. כי הנשמות מ"י של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי. והאדם מושל על הנשמה שיכול להוציא כחות הנשמה אל הפועל. עוד פי' תמשילהו כי הגוף ציור ומשל ומלבוש אל הנשמה כמ"ש אין צייר כאלקינו צר צורה תוך צורה כי ציור הגוף מעין ציור הנשמה. אכן עוד פי' ת' במעשי ידך ממש כמ"ש אשר קדשנו במצותיו כי המצות הם הנהגת מלכותו ית"ש ונמסר לבנ"י כפי מה שמקיימים למטה כך נעשה בשמים. דכ' נעשה אדם בצלמנו כדמותינו החילוק בין צלם לדמות כי צלם הוא ציור הפנימי הקבוע ודמות הוא ציור הנראה וכמו כן באדם מלבד שנעשה בצלם אלקים. אף גם זאת כל הפעולות והתנועה שלו צריך להיות כפי הנהגה עליונה זהו תמשילהו במעשי ידך כמ"ש בזוה"ק שמא דקב"ה סתים וגליא וכמו כן התורה וכמו כן בנ"י. ועל ב' אלו הם ב' בריתות אות המילה רמז על הצלם שקבוע לעולם. ואות תפילין ושבת רמז לדמות ופעולות האדם וזה שורש המצות. וע"ז כ' כח מעשיו הגיד והמשיך לעמו. ולכן כשרוצין לגלות מדת הרחמים למעלה מזמנים לאיש ישראל קן צפור כדי שיתעורר רחמים על ידו כמ"ש בזוהר כי הכל נעשה באמצעות איש ישראל כנ"ל:

בפסוק מוצא שפתיך תשמור אחז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת. הרמז כי כל תרי"ג מצות תלוין בזה כי עיקר חיות הנשמה בפה כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חי' רוח ממללא. וע"י המצות נפתח חיות הנשמה וע"ז כ' אשר יעשה כו' האדם וחי בהם שנעשה נפש חי'. ומ"ע לפתוח הפה. ומל"ת לשמור שלא יתפשט כח הנשמה לסט"א ח"ו וזה עיקר כח איש ישראל כמ"ש ואשים דברי בפיך וזה ניתן לבנ"י במתן תורה. ז"ש כאשר נדרת לה"א כמ"ש אשר דיבר ה' נעשה שקיבלו בנ"י על עצמן לברר הנהגת הש"י בעולם דבר ה' היא הנהגה שלו והיא נגנז בתורה בעשרה מאמרות ועשרת הדיברות. נדבה אשר דברת יתכן לרמוז על הקדמת נעשה לנשמע שהיא נדבה ברצון טוב ביותר למעלה מן הטבע. [ויובן שפיר לפמ"ש בענין הקדמת נעשה לנשמע]:

תרנ"ט

במדרש כי יקרא ק"צ הנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א כו' המול ימול ע"ש. הענין הוא כי א"א נולד ערל והקב"ה נתן בידו הכח להסיר הערלה זה עיקר כריתות הברית שנמסר לו פנימיות האדם והנה מצות מילה רומז על כל המצות שהן להסיר מכסה הגשמיות מכל אבר ולגלות פנימיות החיות שהוא באמת רמ"ח מצות וכל מצוה הוא מפתח מיוחד לאבר מיוחד. והקב"ה בחכמה ברא את האדם. וכ' מה רב טובך א' צפנת ליראיך ולכן כ' שש אנכי ע"א כמוצא שלל רב וחז"ל דרשו על המילה שהוא כלל כל המצות אבל כמו כן נמצא אוצרות מטמוניות בכל אבר ובכח המצות נפתחים אלה האוצרות והוא ממש כמוצא שלל רב והקב"ה רצה לזכות את ישראל והרבה להם המצות שיוכלו בכחם למצוא אלה המטמוניות שהטמין הקב"ה באדם כמ"ש נר לרגלי דבריך. וז"ש במד' לוית חן הם. ובאמת כל ציור האדם רומז לעולמות עליונים ובכל מצוה נפתח שער מיוחד וכמו כן בכל שמירת מל"ת נעשה תיקון למעלה לסתום פי המקטרגים וכח סט"א שבכל העולמות. ורצה הקב"ה שיהי' התיקון על ידינו ז"ש המל ימול שע"י מילה שלמטה יתעורר ברית מילה שלמעלה. וכמו כן בהעברת סט"א כמ"ש תמחה זכר עמלק למטה ואני אמחה מלמעלה נמצא מתחבר מעשה האדם לתיקון העליון זה נק' לוית חן. ועיקר תכלית המצות כמ"ש בזוה"ק י"ה עם שמי שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח נמצא בשמירת כל התרי"ג חל שם ה' על האדם ולכן כ' במד' שצריכין ליזהר במצוה קלה כבחמורה שתכלית התיקון בא בשמירת כל המצות דווקא. ואפי' בזה"ז שא"י לקיים כל המצות במעשה יכולין לקיים בדיבור ומחשבה כמ"ש חישב אדם לעשות מצוה. וכמו כן העוסק בפ' חטאת ועולה כאילו הקריב. וזה שסמך המד' על מצות קן ציפור שע"י שליחות האם יתעורר רחמים למעלה ומזמנים מן השמים קן צפור לאיש ישראל כדי שעל ידו יתעורר הרחמים למעלה בעבור שרצונו ית' שע"י בנ"י יהי' כל התקונים:

תר"ס

במדרש בנולד כשהוא מהול צריכין להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א ע"ה המל ימול כו'. כי עיקר ברית מילה שניתן לא"א שיהי' בכחו וכח תולדותיו להסיר הערלה ולגלות אור הפנימי. והנה המילה ניתן רק לבנ"י שהם בעצם נמולים כי נפשות בנ"י אין להם חלק בסט"א חלק ה' עמו ולכן גם בגשמיות הגוף צריכין להסיר הערלה זה המל ימול מי שהוא בעצם נימול ימול גם הגוף. וזה עיקר האות ברית שהוא עדות על שורש הנפש למעלה שאין בה ערלה וזה שורש כל המצות שברית מילה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא שכל האברים יש להם שורש למעלה וע"י רמ"ח ושס"ה מצות מדבקין הכלים שלמטה להיות דבקים בשורש כמ"ש במדרש לוית חן הם הוא התדבקות בשורשם. ואז נק' תמים ושלם ואז חל עליהם הברכה. וזה ענקים לגרגרותך שאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כמו השבת שנק' שלום לפי שבו יש עלי' לתחתונים למעלה ולכן ויברך את יום השביעי כמו כן מילה בנפש כי שם צוה ה' את הברכה וא"א ע"ה הראשון וכ' והי' ברכה וה' ברך א"א בכל. ועוד לוית חן בנפש במעשה המצות. וענקים לגרגרותך בחי' רוח בקול ודיבור שזוכין אחר תיקון המעשה:

בפסוק כ"ת מחנה כו' ה"א מתהלך בקרב מחנך. כשאדם מכין עצמו למלחמות מצוה מסייע לו כח הנשמה דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. ונקודה הקדושה טמונה בו וע"י המלחמה מתגלה ומתפשט כח הנשמה בכל האברים. וכמו שזוכין בשבת לבחי' נשמה יתירה ע"י המנוחה כמו כן בימי המעשה ע"י המלחמה לשם שמים:

בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור את א"ע ה"א למרים בצאתכם ממצרים. כבר כתבנו במ"א כי השמר היא שמירה שע"י הצרעת נשמרים נפשות בנ"י וברית הלשון וזה כולל כל התורה דכ' בי' שמירה וזכירה וזה כלל המ"ע ול"ת שכולם ניתנו כדי שיהי' איש ישראל בן חורין לכן הקדים לנו יצ"מ ואח"כ התורה שמלמדת איך להיות נשאר הנפש בחירות שלא להתקשר בגשמיות ע"י תרי"ג עיטין שבתורה וכל המצוה שכ' בי' יצ"מ הוא לומר שע"י המצוה יתדבק בחירות וכמו כן בפרשת לקט שכחה פיאה וזכרת כי עבד היית לומר שע"י זו המצוה יהי' הלחם בלי פסולת ושלא יתדבק בעשרו יותר מדאי לכן נתנה תורה מצות מעשרות וצדקות שהיא שמירה להעושר ואיש ישראל צריך להיות בן חורין בנפש וגוף וכל אשר לו. לכן גם בדירה ניתן מצות מזוזה. ובטלית מצות ציצית שהכל מסייע אל החירות והיא זכר ליצ"מ. לכן מצות ציצית סמוכה לכלאים שע"י הכלאים מתערב בו פסולת וציצית הוא חירות אל המלבוש. וזה כלל כל התורה לכן אמרו חרות על הלוחות חירות אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שמלמדת לאדם דרך החירות כנ"ל. ושמירת הלשון היא חירות בנפש. נפש חי' רוח ממללא:

תרס"א

במצות השבת אבידה. כי כל המתנות שניתנו משמים אל בנ"י לעולם נמצאים הם בתוך בנ"י דגמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והיתכן שיהי' חלק ג"ע בלי עבודה שבעוה"ז רק בכל מצוה נמשך שפע קדושה מלמעלה והחוטא אובד כל השפע ובאו הזכותים אל הצדיק והוא עובד בהם להשי"ת וכמו דאיתא בא"א ע"ה נטל שכר כולם. וכן איתא במרע"ה שזכה ונטל כל הכתרים של בנ"י שניטל מהם אחר החטא וכן הוא בכל אבידת אחיך א"ת ממנו ומצאתה כי נמצא הוא ביד איזה צדיק וכ' והי' עמך עד דרוש אחיך אותו. ובוודאי בשבת קודש דאיתא שמחזיר מרע"ה לישראל הכתרים מפני שבש"ק הם דורשין ומחפשין אחר האבידה. כי בעוה"ז השכחה גוברת ואין זוכרין כלל מה שנאבד לנו ושבת יומא דזכירה והנשמה יתירה מזכרת האדם לזכור לחפש אחר האבידה. וזה הרמז וינפש וי אבדה נפש. שהשבת מזכיר לאדם מה שנאבד ממנו. וכל שבת יש בו השבת אבידה. מכלל שניתן לנו המצוה של השבת אבידה מכ"ש שכך הם מדותיו של הקב"ה ששומרין להשיב את האבידה להדורש אחרי' וזה הרמז בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת להזכיר לאדם לחפש אחר האבידה. ואיתא בגמ' אפי' מומר כל שאינו להכעיס מכריזין על אבדתו:

בפסוק מוצא שפתיך ת' כבר כ' במ"א כי הוא לכלל ישראל לשמור כח הפה שזכו בנ"י בקבלת התורה ואשים דברי בפיך. וכפי השמירה זוכין למ"ע ול"ת ועשית כאשר נדרת שאמרת א' דיבר ה' נעשה נדבה אשר דברת הוא הקדמת נעשה לנשמע. דנדר הוא הרי עלי והוא בחי' עבודה מיראה כדאיתא דנודרין בעת צרה ומקבל עליו עלי מנח אכתפי' כדאיתא בגמ'. אבל נדבה היא הרי זו והיא בחי' אהבה ואחדות שמרגיש כח אלקית ודביקות בנדבת לבו ובאמת זה מיוחד רק לבנ"י בכח התורה כמ"ש בפיך וכ' ואשים דברי בפיך. וכ' עם זו יצרתי לי כו'. ואיתא ויפתוהו בפיהם באמרם נעשה ונשמע ואין זה דבר קטן לפתות הבורא ית"ש והיא שהרגישו וקיבלו כח אלקי בהקדימם נעשה לנשמע ולפי שנתדבקו באחדות האמת נשאר להם רשימה קבוע לעולם כדאיתא נדבה הרי זו מתה או נאבדה אין חייב באחריותו ולכן אפי' שאבדנו נעשה אעפ"כ שמירה היא לנו בכל עת ששבין בתשובה. וזה כל ענין ההפרש בין נדר שמקבל עליו ולכן כ' בזה אל תאחר כמ"ש תוחלת ממשכה מ' לב. וע"ח תאוה באה מה שמקבלין בכח התורה ומרגיש בו חיות אלקות זה בחי' הרי זו. ואין בו תערובת פסולת. ודו"ק: