שפת אמת/וארא

<< · שפת אמת · וארא · >>

וארא

תרל"א

במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:

וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא כו' זה הבטחה שידעו שהש"י הוציאם מא"מ. וזה טעם כל הגלות כדי שידע האדם שמצדו מוכן להיות בגלות. וככה נוהג בכל איש מישראל. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי אם הי' אדם יודע באמת שהכל מהש"י לא הי' מסתירין לו כלל וכל ההסתר כדי שלא ידמה שממנו הוא ודפח"ח. וצריך אדם לידע אף בעת רצון שיש לו קצת דביקות. עכ"ז לא יושכח ממנו שמוכן מצ"ע לכל חטא ועון. רק בעזר הש"י. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך שהוא אף בשעה שנדבק בה' חיים. וכ"כ חז"ל לרבות ימות המשיח. שהוא עת הטובה. שאין יצה"ר שולט. אעפ"כ יזכור היטב כי לולי רחמיו כבר הי' במצרים. כמ"ש אילו לא הוציא כו' אנו משועבדים כו'. וזה רצה הש"י לקבוע בישראל בשעת הגלות שידעו שכ"ז כדי שידעו אחר כל הגאולה ואחר קבלת התורה שהש"י הוציאם ממצרים. וז"ש בשבת זכר ליצ"מ שהוא יום מנוחה וצריך אדם לידע כי הוא מהש"י. ולכן בכל יום אומרים יצ"מ קודם יחוד ק"ש לידע כי לולי רחמיו היינו במצרים. וע"י שמבררין זה באמת יוצאין בכל יום מכל מיצר ויכולין אח"כ לקבל עמ"ש. ואומרים הוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים נראה הפי' שהי' ב' דברים השעבוד עבודה קשה. וגם מה שהיו באמת ת"י מצרים. וכ' בזוה"ק שכ"ז שיש לאדם עול אחר. א"י לקבל עמ"ש. שלכך עבדים פטורין מקעמ"ש. ע"ש פ' בהר. ולכך אחר יצ"מ מקבלין עול מ"ש. וכ"כ והוצאתי כו' ואח"כ ולקחתי כו' כנ"ל. [ואעפ"כ אח"כ ידע ג"כ כי לולי רחמיו היינו במצרים וז"ש אחר ק"ש ג"כ יצ"מ וגאולה. ואח"כ יכולין לבוא עי"ז לתפילה]:

והוצאתי אתכם כו' סבלות מצרים כו'. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' סבלות שלא יוכלו לסבול עכ"פ טומאת מצרים. ומזה בא הגאולה אח"כ. ונ' שמזה הוציא מרע"ה שאמר הן בנ"י לא שמעו כו' כי אח"כ כ' וגאלתי כו' א"כ קודם ששמעו ולא נמאס אצלם כראוי ולא יצאו מתחת סבלות. ממילא איך ישמע פרעה שזה אח"כ. אך באמת יצאו מסבלות מצרים רק בחי' מרע"ה הי' למעלה שנבדל יותר מא"מ וכ' לא שמעו אלי כו'. וע"ז הי' העצה שותפות אהרן שיהי' דביקותן במרע"ה ע"י אהרן [וז"ש ויצום כו'] כנ"ל. ואח"כ כתיב וידעתם כו' סבלות כו' שאחר כל הגאולה צריכין לידע כי לולי עזרתו ית' כבר היו תחת סבלות מצרים שהוא בחי' הגרועה כנ"ל. והוא עצה היעוצה לכל איש מישראל ע"י שמרגיל עצמו להיות שונא הרע בתכלית השנאה. כענין שאמרו ז"ל ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וזה התחלת הגאולה כנ"ל:

תרל"ב

ברש"י חבל על דאבדין כו'. אף כי כ' שמדרגת מרע"ה הי' למעלה יותר. אעפ"כ הוטב בעיני השי"ת עבודת האבות לפרסום כבוד שמו ית' כמו שהוא נסתר בעולם הזה כמ"ש ז"ל למען אברהם שקראך אדון. והוא שם שדי שהוא חיותו ית' לכל הנבראים שנקודה חיות ממנו ית' מחי' כל העולמות. ואף הטבע נמשך מחיות נקודה הפנימיות שלמעלה מהטבע. ומרע"ה הי' דבוק במה שלמעלה מהטבע. [כמ"ש חז"ל משה משה כו'] והוא שם הוי' ית' שאין סוף לגדולתו. אבל בחי' נקודה הנ"ל היא המשכה שתהי' מספקת ליתן חיות לכל דבר ודבר כפי משפטו. ולכך נקרא [שדי] ע"ש שיש די באלקותו לכל ברי' כו'. והיא עבודת אבותינו לברר בטבע והחושך שמ"מ נמשך הכל מנקודה הפנימיות ושהכל לכבודו ברא כו'. ונאמר זה למרע"ה עתה. כי זה ענין הגלות לברר אלקותו ית' גם במקומות השפלים תוך כל המצרים והסתרות. אעפ"כ יתגלה ע"י עבודת האדם שהכל נמשך ממנו ית' כנ"ל. ועבודת האבות הי' הכנה להגאולה של כל גלות וגלות. ולזה עצמו הי' קשה השליחות למרע"ה כי הי' למעלה מהטבע כנ"ל [וכמ"ש בזוה"ק ע"פ למה הרעותה כו']. ושליחות זה הי' להמשיך הארה לבנ"י כמו שהי' תוך הגלות. וכ' ולא שמעו מקוצר רוח. ג"כ הפי' כנ"ל כי כ' ויפח באפיו נשמת חיים. שיש בכל איש ישראל רוח ונשמה ממנו ית'. וצריך להיות נמשך כל האדם וכל המעשים אחר פנימיות החיות. נשמת ה' ממעל. ואם נפסק החיות שעושה מעשה גשמיים בלי חיות פנימיות זה מקוצר רוח כו'. כי זה הי' הגלות לבטל אמונה הנ"ל. שלא יוכלו לברר אצלם להיות נמשך הכל אחר חיות הפנימיות כנ"ל. וז"ש מרע"ה הן בנ"י ל"ש כו'. כי ידע כי לא יוכל להיות כל הגאולה עד שיהי' מבורר האמונה אצל בנ"י מקודם להיות נמשך אחר הפנימיות כנ"ל. ועי"ז יהי' מוכרח להתגלות הקדושה ולבטל כל ההסתר עד שיהי' גאולה שלימה. וכ"כ בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. ג"כ הפי' כנ"ל כי בעשרה מאמרות נברא העולם. והגיד אא"ז מו"ר ז"ל כי נעשה מהם עשרת הדברות באמצעות גלות מצרים ועשר מכות כו' ע"ש. ופי' ההפרש בין אמירה לדיבור הוא כנ"ל להיות ניכר ומתגלה חיות הפנימיות שאין שום חיות לשום הווה רק ממנו ית'. ודיבור מלשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם להנהיג הכל ע"י דברי תורה ע"ש. וכמו ידבר עמים כו'. ובגלות אין ניכר כבודו ית'. ופרעה אמר לי יאורי כו'. וז"ש הן בנ"י ל"ש כו' ואיך ישמעני פרעה כו':

ברש"י ז"ל שגלוי לפניו שאין נ"ר באומות לשוב כו' טוב לי שיתקשה לבו כו'. א"כ יש להוכיח מכ"ש מי שרוצה בלב שלם לעבדו ית'. ושלא לסור מעבודתו ית'. אף כי אינו מוציאו מכח אל הפועל. עוזר לו הש"י לפנים משורת הדין. כי מדה טובה מרובה. וגלוי לפניו שעיקר רצון בנ"י לעבודתו ית'. ושאין נ"ר לבנ"י לנטות מרצונו. טוב לחזק לבבם ולהטות לבם אליו ית':

תרל"ד

וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו'. כי האבות כל עבודתם הי' עבור בנ"י לכן נקראו אבות והלכו בכל המקומות הנסתרים תוך הטבע. ויגעו עד שמצאו גם שם הארה הקדושה. ובחי' זו היא ההנהגה בשם אל שדי. כמ"ש ז"ל שיש די באלקותו לכל ברי'. פי' זה שהש"י נתן בכל דבר נקודה חיות אלקות. שיהי' כח להיות נמשך כל הסביבות לנקודה זו. כי בעוה"ז שנק' עלמא דשקרא יש הרבה שקר לכל נקודה של אמת. כמ"ש סביב רשעים יתהלכון. וע"ז נאמר הצילה נפשי משפת שקר. כי לכל נקודה של אמת השקר סובבת בכל צד. ועכ"ז ע"י יגיעה נוכל למצוא נקודה של אמת בכ"מ. וזה הי' עבודת האבות. לכן נאמר ארץ מגוריהם אשר גרו. מלשון גר. כמ"ש אברהם גייר גיורים כו'. פי' לשון המשכה שהמשיכו כל הדברים לשורשן. ובגלות מצרים וכן בכל הגלות הוא בבחי' זו. ועומד לזה זכות האבות. ואיתא משה ראה באספקלריא דנהורא ושאר נביאים באסדל"נ. ולמה נק' אספקלריא כיון דל"נ. רק הפי' שיש הסתר להנקודה שמתגלה בתוך הסתר. ומרע"ה זכה כמו שיהי' לעתיד ה' ושמו אחד. שלא יהי' שום דבר רק חיות אלקי. ובעוה"ז נתלבש הכל בטבע. וכפי התקדשות האדם בעניני עוה"ז זוכה להשיג דבר מה. ובחי' זו נק' אסדל"נ שע"י ההסתר זוכה להתגלות כנ"ל. וזה הוא עבודה קשה. וכדמיון זה הוא עבודת ימות החול. וש"ק אסד"נ. שבשבת יש התגלות יותר לכל נפש מישראל. אמת שכפי העבודה בימות החול זוכין להארת ש"ק. כי בגלות זוכין לאמת ע"י אמונה כמ"ש במ"א. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שמתי חול גבול לים כי ימות החול הוא גבול להגביל כ"ד שלא יתפשט רצונות האדם רק בגבול כו'. והוא הצימצום. וכפי מה שיש נקודה זו באיש ישראל. מתגלה אליו הארה של אמת:

מרע"ה שהעיד עליו הכ' עניו מאוד כו'. הי' יכול להגיד למה הרעותה. כי הי' לבו ברור עליו כו' כמ"ש במד' ובר לבב כו':

במדרש מי זה מלך הכבוד כו' מלך ב"ו אין רוכבין על סוסו כו'. פי' כי מי שיש לו כבוד מאנשים אינו מלך הכבוד כי אין הכבוד רק מאנשים המכבדין אותו ונמצא נצרך להאנשים ובלעדם אין לו כבוד. אבל הקב"ה שנותן כבוד לכל מי שרוצה נק' מלך הכבוד שהכבוד שלו לתת למי שחפץ:

והוצאתי והצלתי ולקחתי כו' וידעתם כי אני ה' המוציא כו'. ראינו כי כל הרצון בגאולת מצרים הי' לידע שהש"י הוציאנו משם ולכן צריכין לזכור תמיד יצ"מ. והאמת כי בכל עת יש מצרים לכל איש ישראל. לכן מזכירין בכל יום יצ"מ. וכפי מה שיודעין וזוכרין שהש"י הוציאנו. א"צ להיות בפועל תוך המיצר. כי כשאדם שוכח ומתגאה לומר כחי ועוצם ידי כו'. אז צריכין להביאו במיצר. ושיראה כי הכל מהשי"ת. ויצ"מ הי' הכנה לדורות כמ"ש בגמ' המוציא כולל להבא. ומעיקרא משמע כו'. פי' שיצ"מ הי' לדורות. וכפי מה שהאדם זוכר ביצ"מ. כן מתעורר אצלו יצ"מ בכל זמן. ועיקר גלות מצרים הוא שאין השכל והדעת של האדם מתפשט כראוי בכל מעשיו כמ"ש בספרים. והש"י צוה להגיד זה לבנ"י במצרים כי היו צועקים מעבודה קשה בפועל. ואח"כ ששמעו ממרע"ה כי אחר הגאולה יחול עליהם ש"ש. ולקחתי כו' והייתי לכם לאלקים. וגבר אצלם צער זה שע"י שיעבוד מצרים אין יכולין להתקרב להש"י לקבל עול מלכותו. ודאגו ע"ז. והי' זה הכנה לגאולה. והוא ללמוד גם לנו ע"ז שמצפין לגאולה כדי להיות עבדי הש"י שיחול עלינו שמו ית' עי"ז נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן:

תרל"ה

במדרש תנן אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק כו'. נראה כי ירידת בנ"י למצרים הי' הכנה לא"י כדאיתא במד' פ' שמות ג' מתנות ע"י יסורין א"י כו'. וכדאיתא מאן דנצח לחויא ליסב ברתא דמלכא והוא הנחש הסובב מבחוץ שלא כל הרוצה ליטול השם יטול. וז"ש הקב"ה למרע"ה וארא כו' הקמתי כו' לתת להם כו' ארץ כנען כו' ארץ מגוריהם. פי' בזוה"ק לשון יראה כי א"י הוא קבלת מלכותו ית' וכל מגמת אבותינו הי' על זאת. ונק' כנען מלשון סוחר ע"ש שהוא הארה הבאה ממרחק כמ"ש היתה כאניות סוחר כו'. ומקודם היו ת"י כנען והוא עכנא ונחש. ארור כנען. ולנחש נאמר ארור אתה כו'. וזהו שאמר הקב"ה למשה כי מוכרחין בנ"י לסבול גלות מצרים. וכשנגאלו הי' הכנה לדורות לצאת מכריכת זה הנחש הוא פרעה. ולכך תיקנו חז"ל לזכור יצ"מ קודם התפילה. שהוא הכנה לדחות המ"ז שבאים בכח הנחש הנ"ל. ואיתא בגמ' אבל עקרב פוסק. ואיתא בספרים [בס' אור ישראל מהרב המגיד ז"ל] כי נחש הוא מצד החמימות. רמז לדבר חם הוא אבי כנען. ועקרב מצד הקרירות כו' ע"ש. וזה לא ניתקן עדיין. לכן היצה"ר המקרר בעצבות ועצלות הוא גרוע ביותר. ואפשר שהוא עמלק דכתיב בי' אשר קרך בדרך. וזה לא ניתקן לגמרי עד שיהי' ה' וכסא שלם כו'. ונראה כי הגלות מצרים הי' רק להציל מזה העקרב כי כן נראה בלשון הפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה כו' משמע שירידת מצרים הי' עצה להינצל מגלות היותר קשה ולבן ובלעם ועמלק הוא קליפה אחת כנזכר בזוה"ק [ואיתא לבן ביקש לעקור הכל ופרעה רק על הזכרים כו'. נראה שפרעה מצד הזכר כו' ונודע בספרים שכח הנקבה קשה ביותר כמו שכתב באוה"ח וגם נראה כי הנקבה מצד הקרירות כנ"ל] והקב"ה ברחמיו הצילנו על ידי ירידת מצרים כנ"ל. וכן לדורות כי לכל דבר שבקדושה צריכין מקודם לבוא לנסיון. והי' יציאת מצרים מפתח שיהי' כל ההסתרות מצד זה הנחש. ולכן מזכירין תמיד יצ"מ וכל המצות תלוין ביצ"מ כי הוא הכנה לכל כנ"ל. וכפי מה שזוכרין יצ"מ נפטרים מהסתר אחר כנ"ל:

מו"ז ז"ל הי' אומר כי עשר מכות נגד עשרה מאמרות ועי"ז באו אח"כ לעשרת הדברות כו'. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל כו' כדי להפרע מרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. בוודאי להפרע מרשעים הוא פרעה דכ' בי' ואני ועמי הרשעים. ולתת שכר טוב לצדיקים היא התורה שנק' טוב שניתן לבנ"י. ופי' זה כי קודם החטא הי' יכול להבראות במאמר אחד. אבל הקב"ה ראה כי יחטא האדם ויהי' תערובת טו"ר. ולכן נחלקו אח"כ העשרה מאמרות שהי' בכלל ונפרטו צד הרע העשר מכות לרשעים. והטוב עשרת הדברות שהוא בפרט. ודיבור לשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק ע"פ ודברת בם להתנהג כל המעשים ע"פ דברי תורה ע"ש. ולהביא הקדושה בפרטות בכל מעשה. צריכין מקודם לתקן צד הרע עשר מכות. ולכן יצ"מ הכנה לכל המצות כדכתיבנא לעיל:

הן בנ"י ל"ש אלי. מקשים כי בנ"י ל"ש מרוב עבודה. אבל נראה כי לא הי' יכול פרעה הרשע לקבל דבורו של משה אם לא ע"י בנ"י וכיון שבנ"י לא שמעו איך ישמעני פרעה. ולכן צירף עמו אהרן:

במדרש ראה נתתיך אלהים לפרעה מי זה מלך הכבוד כו' לולי שאמר שלמה זה ביקשו לרוץ ראשו כו' בו"ד אין משתמשין כו' והקב"ה אמר למשה נתתיך אלקים כו'. פי' זה כי זה נק' מלך הכבוד מה שהכבוד בידו לתתו לאחרים. כי זה שמכבדין אותו אינו נק' בזה מלך הכבוד. אדרבא הוא מקבל מן הכבוד והכבוד עושהו למלך. וכן הרשעים שהם ברשות לבם נקראו חסרי לב. כי אין להם הלב. רק אדרבא הלב מושל בהם. רק הצדיק שלבו ברשותו הוא יש לו לב. ושלמה המלך ע"ה שנתן לו הקב"ה הרבה כבוד. הודיע זה לבני אדם. כי זה כבודו של הקב"ה מה שנותן הכבוד לאחרים. ואיתא הממליך מלכים ולו המלוכה. כי בזה שנותן מלכות לבו"ד. ניכר שהוא המלך. וזהו שהראה הקב"ה למרע"ה כי הי' תמה על הד' מלכיות למה נתן הקב"ה מלוכה להם. וע"ז התירוץ כי אדרבא מזה ניכר מלכותו ית'. כי בו"ד ירא למסור המלכות לאחר כי יטלנו מידו. אבל מלך האמת נותן מלוכה לאחרים. ועכ"ז אין המלוכה יוצא מתחת רשותו. כי הוא המלך באמת. ונק' מלך הכבוד כנ"ל:

תרל"ו

וידבר אלקים כו' ויאמר אליו אני ה' כו'. במדרש התחיל במדה"ד וראה שבשביל צער ישראל דיבר חזר למדה"ר כו'. אשר חכמים יגידו ושמענו מרבותינו ז"ל כי יצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. וכלל הדברים שבאמצעות עשר מכות נתקנו עשרה מאמרות ונעשה אח"כ עשרת הדברות. אשר ע"כ כמו שמצינו בראשית הבריאה עלה במחשבה לפניו לבראותו במדה"ד וראה שאינו מתקיים חזר ושיתף עמו מדה"ר. כמו כן נעשה בגאולה זו התחיל במדה"ד ושיתף מדה"ר. ולהבין דבריהם ז"ל כי ח"ו שמחשבת השי"ת לא נתקיימה. אכן פי' דבריהם כי מעשה בראשית בפועל א"א להתקיים במדה"ד פי' שיתנהגו כל הברואים ממש במשפט הש"י. אך נתקיימה מחשבתו בבנ"י אשר הם עלו במחשבה לפניו ואנחנו בנ"י צריכין בוודאי לקיים הכל ע"פ התורה. ואם אמנם גם זה א"א לקיים בפועל כמאמר אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא כי החסרון דבוק ומוכרח כמעט במעשה. עכ"ז במחשבה צריך להיות מוכן כל איש ישראל למס"נ וכל מעשיו לשמים. וזה שנאמר עלו במחשבה פי' בעולם המחשבה א"א לצאת מהדין כמלא נימא. וכמו כן כשמתקיים רצון בנ"י במשפט אמרו חז"ל כי בישראל הקב"ה מחשב מחשבה כמעשה. והטעם כי בנ"י שורשם במחשבה והגשמיות טפל אצלם ועיקר רצונם בהתדבקות הרצון בהשי"ת. ובשבת קודש מתגלה בחי' המחשבה כמ"ש יומא דנשמתין איהו ולאו דגופא. לכן בש"ק נאסר המלאכה כי במעשה א"א להיות ע"פ דין ומשפט ממש. וכמו דאיתא שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. פי' כיון שיהי' אז הכל בדיקדוק הדין והמשפט. לכן אין העולם מתקיים. כמו כן שבת מעין עוה"ב נאסר בו כל העבודה. ורק הרצון והמחשבה לשמים. וכתיב לעשות כו' ברית עולם כו'. פי' כי קיום העולם הוא ע"י התדבקות בעולם העליון. וע"ז ניתן התורה ותרי"ג מצות לחבר כל עניני עוה"ז בשורשם. וזהו ברית וקיום העולם. אכן א"א לקיים כראוי כנ"ל. רק ע"י השבת שניתן לישראל זה קיום העולם. לכן קיבלו בנ"י התורה בשבת כי א"א בימי המעשה כנ"ל. רק ביום המחשבה. וז"ש ורצה בנו כו' כי בנ"י דבוקין בעולם המחשבה והרצון כנ"ל. לכן אחז"ל האומר ויכלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי שמירת שבת הוא קיום וברית עולם כנ"ל. ובאמת כל הגאולה במצרים הי' ע"פ הדין. כי מצד שבנ"י יזכו בדין יכולין לגבור נגד שונאיהם ה) כמ"ש בספר עבודת ישראל מהרה"מ ז"ל כי מצד החסד גם הרשעים ו) זוכין כי רחמיו ית' על כל מעשיו. רק ישועת בנ"י רק במדה"ד. אכן לא הי' אפשר להתקיים בפועל בדין. לכן גם עתה שיתף מדה"ר כנ"ל. ולפנינו יבואר עוד מזה:

במדרש בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור. ע"י שאמר משה כו' שיתף עמו אהרן כו'. נראה מדברי המדרש כי הי' זה חסרון. כי אם הי' מרע"ה עצמו הגואל. הי' עצהיו"ט. וז"ש עתה תראה כו' ולא במלחמת ל"א מלכים. פי' ע"י שמיאן. והי' השליחות בצירוף אהרן. לכן לא הביאם מרע"ה לא"י. כי אם הי' נעשה כרצונו ית'. הי' הגאולה באופן גבוה אשר הי' מרע"ה מכניסם לארץ והי' תיקון הכולל. כי עתה תראה אינו בדרך קנס. רק שכן מוכרח להיות. וז"ש בכל עצב יהי' מותר. שאם היו יכולין לקבל כל הדחקות אז. ולא היו אומרים ירא ה' כו'. וכן מרע"ה למה הרעותה. הי' מתוקן הכל. אך מרע"ה לא הי' יכול לסבול צער ישראל ונחשב זה לו לשבח. משל החולה שגוברים עליו היסורין מהרפואות. אשר מבקש להניח הכל בעבור היסורין. אך הרופא יודע ומבין כי היסורין לטובת החולה לכן אינו משגיח עליו. אבל מרע"ה הרגיש בצערן של ישראל ממש כמו הם עצמם. ולכן אף שידע כי לטובת ישראל הוא לא הי' יכול לסבול בשום אופן בצערן של ישראל ולכן עשה השי"ת רצונו והי' הגאולה בצירוף מדה"ר. ועמ"ש בסמוך:

בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כו'. אמו"ז ז"ל פי' שבנ"י עצמם לא יוכלו לסבול תאות מצרים. וזה קצת גאולה. וכן פי' מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו שזה הי' התחלת גאולה מה שהרגישו מרירות הגלות ע"ש ודפח"ח. ויש עוד לפרש כי בוודאי אם היו בנ"י דבקים בשורשם כראוי. אין אומה ולשון שולטת עליהם. כי דביקות ישראל במקום שאין שם מגע נכרי כלל. כמאמר חלק ה' עמו. אך כשבנ"י נופלים ח"ו ממדרגתן. נק' שהם תחת סבלות מצרים. הוא מקום שיש מגע שאר האומות. והכלל כי חסד השי"ת מגיע על כל הנבראים. כמו שכתוב עולם חסד יבנה. לכן צריכין בנ"י לזכות בדין ובמשפט. ובמקום המשפט אין זכות לאומות. וזה הי' ישוב על תרעומת (בנ"י) [מרע"ה] למה הרעותה כו'. והי' התשובה כי צריכין לסבול כדי שיהי' הגאולה במדת הדין כמ"ש לעיל אך לא היו יכולין לקבל כמ"ש ולא שמעו כו' ושיתף הקב"ה מדה"ר. ואפשר זה עצמו שותפות אהרן שהוא איש חסד. ובאמת כפי הנהגת בנ"י למטה. כך מתנהגין בשמים עמהם. וכפי מה שלא היו סובלין כלל זהמת מצרים. כך היו דבקים באותו מקום שאין שם אחיזה למצרים. רק שהיו בלתי מתוקנים והי' להם צד לסבול תאות מצרים. כמו שכתוב במדרש הי' קשה להם לפרוש מעבודה זרה. לכן היו תחת סבלות מצרים כנ"ל. וע"ז נאמר והוצאתי אתכם כו' וב' הפירושים א' כנ"ל:

תרל"ז

ברש"י וארא. אל האבות. בא"ש כו' חבל על דאבדין כו'. ביאור הענין כי בוודאי גם האבות היו יכולין להשיג שם הוי' ב"ה. אמנם בחירת האבות הי' בבחי' אל שדי שהוא כבוד מלכותו ית' בעולמות שברא. כענין שכ' לתקן עולם במלכות שדי. וזה עצמו מ"ש ארץ כנען כו' מגוריהם אשר גרו בה כו'. כי רצו לתקן עולמות השפלים לפרסם ולגלות כבוד ה' לידע כי מלכותו מלכות כ"ע. כמ"ש במד' ע"פ התהלך לפני כו' משל למלך שנזדמן לו גבור ודיבר על לב המלך ע"ש. ובוודאי זה דבר גדול מאוד לאבותינו הקדושים בהיותם יודעין כי מוכנים הם לעלות בעליות גבוהות עד מאוד. הניחו הכל והכניסו עצמם בתיקון הבריאה. שהרי הכל לכבודו ברא. ובזכות זה הבטיח להם השי"ת כי גם זרעם אחריהם יבררו את מלכותו ית'. ולכן הי' הגלות מצרים. וכן כל הד' מלכיות בוודאי הכל כדי לברר מלכות שמים. [כענין אם יזכה יבחין כו']. כמ"ש הממליך מלכים ולו המלוכה. פי' מצד זה ניכר מלכותו ית' בעולם שבידו להמליך למי שירצה א"כ לו המלוכה. [וז"ש חז"ל שהאבות בחרו הגלות]. ולכן כאשר בנ"י בכחם לא היו יכולים לאחוז לגמרי מעשה אבות בידם. לכך הוכרח להיות הגאולה ע"י צער ועבודה רבה. וזה תשובת ה' על מאמר למה הרעותה כי הנה נודע בזוה"ק פי' למה הרעותה. שמשה רע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול לסבול ולראות כלל דבר רע בעולם. וע"ז התרעם לפני הבורא למה הכנים בנ"י במקום תערובת טו"ר. והשי"ת השיבו כי לאשר האבות בכחם נכנסו לתקן פרצה זאת. נשבע להם כי זרעם יגמרו את עבודה רבה הזו. והאמת כי האבות עשו זאת הכנה לבנים שיוכלו לבוא לבחי' הגאולה בכח הקדמת עבודתם. וז"ש רש"י אל האבות שעשו כמעשה אבות לבנים. וכיון שלא הי' לגמרי בזכות בנ"י רק ע"י זכות האבות לכך הי' ע"י יסורים. וז"ש לא נודעתי. הודעתי אין כתיב כאן. פי' שלא מנע השי"ת מצדו להודיע להם שמו ית'. רק שהם בחרו להם דרך זה עד שסיבבו שלא נודע להם שמו ית'. ובאמת עבודת האבות הוא בבחי' תיקון המעשה. ומדרגת מרע"ה הוא בחי' מנוחת יום השבת. [לכן כ' ישמח משה במתנת חלקו]. שמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל פי' הפסוק שמתי חול גבול לים כי ימות החול הם גבול להגביל שלא יתפשט החיות יותר מדאי. והוא עצמו שם הנ"ל שאמר לעולמו די:

במדרש מה כו' שיבא כו' כבר עשוהו כו' שלמה שהחכים על גזרתו כו' עלתה יו"ד שבירבה כו'. ביאור הענין כי ראינו שהוצרכה היו"ד לטעון לפני המקום. משמע שהי' בכחו שלא לסור לבבו כמ"ש אתי אל ואוכל. אך לא הי' זה בזכות מעשיו בעצם. כי בודאי מאמר ה' חי וקיים. כי אם ירבה נשים יסירו לבבו. אך לאשר שלמה הע"ה השיג בצדקות מעשיו מדרגות רבות ונשפע עליו כח משמים. כאשר כן התנהגות הבורא. שלפי עבודת האדם מוסיפין לו כח משמים וז"ש אתי אל ואוכל. וטעה לתלות הכל בעצמו ולכן נכשל. וז"ש עלתה היו"ד שהיא ע"ש המחשבה. פי' שכח חכמתו עלה ממנו. ובהסתלקות הסיוע העליונה נאמר עליו נשיו הטו כו' [ומרע"ה אשר הי' עניו מכל והי' אצלו לדבר פשוט כי כל בנ"י יכולין להשיג השגתו. לכן אמר למה הרעותה. אבל הי' לו לידע כי סדר עבודת האבות קודם. וגם בחי' מרע"ה לא הי' יכול להיות לולי הקדמת עבודת האבות. ובע"כ צריכין בנ"י להיות בעבודה זו כדי לתקן תערובת טו"ר בעולם כמ"ש לעיל]:

ד' לשונות של גאולה כי כל הגליות נכללין בגלות מצרים. ואח"כ וידעתם כי אני ה' כו' הוא קבלת התורה שמתחיל באנכי ה"א אשר הוצאתיך. אח"כ והבאתי אתכם הוא ארץ ישראל שכך הי' הסדר. ואמת כי הכל נכלל בתורה. וע' פנים לתורה שהוא נגד שבעים לשונות. כמ"ש הואיל משה באר כו' בשבעים לשון. ושורש האומות ד' מלכיות והם נגד ארבע פירושים שבתורה פרד"ס. והם הד' לשונות של גאולה. ובפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. פי' שלא הי' יכול פרעה לקבל דבורו של מרע"ה רק באמצעות בנ"י שהי' להם קצת שייכות אליו שהיו משועבדים תחתיו. וע"ז קרא מרע"ה לעצמו ערל שפתים. שבוודאי צריך להיות דיבור הצדיק עולה עד גבוה מעל גבוה ויורד עד למטה מטה. והרי משזכה לתורה ביאר התורה בשבעים לשון. והוא הדבר אשר דיברנו בשם הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. והי' העצה ע"י אהרן שהוא הי' לו קצת שייכות בגלות. אף ששבט לוי לא עבדו היו משועבדים קצת:

חבל ע"ד ולא משתכחין. פי שרצון ה' הי' שבנ"י ימלאו מקום האבות. ואם היו נמשכין אחר מעשה האבות לגמרי. פי' במדרגה הסמוכה להם כמו בן תחת אביו. הי' מצטרפין מעשה אבות להם. והי' כאילו קיימים האבות. אבל כיון שלא היו יכולין למשוך. ונפסק החיבור. וזה ולא משתכחין. לכן הי' הגאולה בקישוי:

תרל"ח

בפסוק וארא כו' ובמד' חבל על דאבדין. וקשה מאחר שהשיג מרע"ה למעלה עליונה מהם כאמור ושמי ה' כו'. א"כ מה חבל. אך ביאור הענין בשם אל שדי אמרו חכמים שיש די באלקותו לכל ברי'. פי' כח אלקות שנמצא בכל הוה שהוא כח הנטבע בטבע. והנה באמת אבות הקדושים שהי' כ"א מהם איש אלקים ממש. והי' מוצא כח אלקות תוך הטבע כמ"ש שיש די באלקותו לכל ברי'. אכן לית כל מוחא סביל דא. ולכן בנ"י עתה צריכין למצוא כח אלקותו ית' ע"י התורה והמצות שהם מלמעלה מהטבע. ועל ידיהם נוכל להמשיך כח מעולם העליון. כי בטבע בעצמו אין לנו כח לתקן עצמינו. וזה באמת התגלות שם הוי' ב"ה למרע"ה שהוא בחי' תורה ומנות שניתנו לבנ"י. וזה ענין הי' הוה ויהי' שהוא התחברות הוה עם עתיד. והוא כח השורש שלמעלה מהטבע ומהזמן. אולם לא הי' ביכולת עוה"ז לקבל הארה מעוה"ע לולי הקדמת מעשה אבות שתיקנו גוף הטבע. והי' יכולת אח"כ ליתן התורה לעוה"ז ולחבר ב' עולמות להיות מיוחדים שזה הי' באמת רצון הבריאה. והנה מרע"ה הי' מוכן באמת לקבל התורה והי' מופשט מהטבע לגמרי כמ"ש של נעליך בזוה"ק ע"ש. ולפי מדרגתו וודאי היטיב אשר דיבר למה הרעותה כו'. אך השי"ת הראה לו כי כל זה נעשה רק אחר הקדמת מעשה אבות. כענין אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותי':

ובמדרש מה כו' שיבא כו' אשר כבר עשוהו כו'. שדורש על שלמה ע"ה ועל מרע"ה. ביאור הענין שהם השיגו בכוחם מעלה יתירה עד שהיו רחוקים מבחי' העשי' שבעוה"ז. ובלי ספק לפי השגתם היטב אשר דברו. אבל הש"י ברא אותם בעוה"ז. והי' להם בע"כ שייכות לבחי' העשי'. וזה הי' העיכוב שלא נתקיים מחשבתם וז"ש כבר עשוהו. ואין רחוק להבין דבר זה. כי הרי אנו רואין בעוה"ז נשכח מלב הרשעים אשר כח נשמתם בא מלמעלה. מכ"ש שמן הצדיק נשכח שיש לו חלק בגשמיות. כי אמת עיקר האדם הוא חלק אלקי. והגוף הוא רק מלבוש. כמ"ש בספרים הקדושים. ולפמ"ש לעיל פי' אשר כבר עשוהו כאן במשה. שהי' לו לידע כי מדרגתו בא ע"י הקדמת תיקון המעשים שנעשה ע"י אבות כמ"ש חבל כו':

בפסוק והוצאתי כו' מתחת סבלות כו' והצלתי אתכם מעבודתם. ביאור הענין ב' חלוקות הללו. סבלות פרש"י טורח משא מצרים. כי הנה ידוע שכל עסק עשיות אדם בשום דבר גשמי. נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו. והמעט רשימה שנדבק בעצמות האדם. בע"כ צריך הוא לתקנו. וע"ז נא' כחמור למשא. שבוודאי צריך אדם לתקן החומריות בכח נשמתו. ונמצא כי בנ"י לבד שעבדו בפרך. לבד זה נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה. וזה טורח משא מצרים. וע"ז הושיע להם הבורא ית' בראשונה. שיוכלו לנקות את נפשותיהם להשליך מעליהם זוהמא זו שנדבק בנפשותם מרוב עבודה. ואח"כ ניצולו מגוף העבודה. ואא"ז מו"ר ז"ל ביאר סבלות שלא יסבלו הנהגות מצרים ע"ש דפח"ח. וי"ל שהכל אחד שבוודאי אם לא הי' להם שום רצון במעשי מצרים. ממילא לא הי' נדבק בנפשותם מעבודתם כלל. והכלל אם באמת לא סבלו ונמאס להם תועבות מצרים ממילא לא הוצרכו לסבול שם התדבקות חומריות המצרים והכל אחד:

בענין הכבדת לב פרעה. כבר כתבתי במ"א כי הי' רצון הבורא ית' להיות במצרים כל מיני כחות סט"א כדי שיהי' מפתח לכל גאולות העתידין להיות. כמ"ש ד' לשונות נגד ד' גליות ישראל. ולכן מרע"ה שאמר למה הרעותה לעם הזה דייקא. כלומר שהבין כי לדור זה בפרט הי' יכול להיות הגאולה בלי תוספת רעות פרעה שהרע להם יותר. ולכן אמרו במד' שהשיב לו הבורא טוב אחרית דבר מראשיתו ע"ש. פי' שע"י שבעת יצ"מ הי' גאולה מעין כל הגאולות. לכן אף שהוחזרו בגלות אח"כ. הם מובטחים שיהי' להם אחרית טוב והבן:

תרל"ט

במדרש כי מה האדם כו' אשר כבר עשוהו. המקרא נאמר על שלמה ע"ה ועל מרע"ה כו'. הענין הוא כי אלה השלמים לא יכלו לסבול הבלי עוה"ז כמ"ש רש"י ע"פ הבל הבלים. שלמה קורא תגר על כל הנברא במעשה בראשית כו'. כי בוודאי אחר השלימות הוא פלא ותמי' נשגבה איך השקר מתגבר בעולם ואיך טח עיני אנשים מלהכיר שכל זה הבל הבלים. אכן גם זה מנפלאות תמים דעים אשר לא יוכל אדם לבוא אל השלימות רק ע"י תהלוכותיו בכל אלה ההבלים. וכשיוצא נקי מהם זוכה אל השלימות. כי כן יסד המלך ב"ה. ואמירת מרע"ה למה הרעותה. בודאי הם דברי אמת. כי הוא צריך להיות תימה אצל האדם במציאות הרע בעולם. אבל אח"כ צריך לבטל עצמו להאמין בהבורא ית' כי כן צריך להיות לבוא אל השלימות ע"י בירור הטוב מהרע בעולם. ובאמת האבות הקדושים הם הכינו הדרך. ואחריהם הי' מציאות מרע"ה בעולם שנק' איש אלהים. וכמו כן שלמה הכין דהע"ה לפניו דרך ישר כידוע. וז"ש חבל על דאבדין כו'. אם היות כי מדרגת מרע"ה למעלה מהם כמ"ש ושמי ה' לא נודעתי. אבל עכ"ז הם האבות. וכל תיקון השלימות אח"כ הוא בכח התחלות עבודת אבות העולם. וכמו כן נוהג תמיד שיש בחי' ימי המעשה והעבודה. וזה הכנה לשבת. אם היות כי גדלה מעלת השבת מאוד. עכ"ז הכל תלוי בעבודת האדם בימי המעשה. וכמו כן הגלות הכנה להגאולה. ועוה"ז הכנה לעוה"ב. וכן נמשך הנהגות כל הבריאה. יכין וצדיק ילבש. לכן נחשב לחטא למרע"ה שהי' לו להאמין. כי הגלות ומציאות הרעות האלה במצרים הי' הכל לטובה. הכנה לתיקון השלימות הגמור:

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין:

תר"מ

בפסוק וארא אל אברהם כו' באל שדי כו'. זה תשובה על שאלת מרע"ה למה הרעותה כו'. והענין הוא דאיתא בעשרה מאמרות נה"ע ומה ת"ל כו' כדי להפרע כו'. והיינו שתיקון הבריאה בעשר מדרגות ולא באחדות. כדי שיהי' שכר ועונש והוא תיקון הבריאה בעצם. וזו היתה עבודת אבותינו הקדושים שתיקנו הטבע והקנו להבורא ית' שמים וארץ. וביררו כי הבורא ית' הוא המקיים ומחי' הבריאה. ולכן סידרו חכמים במשנה עשרה דורות כו' אח"כ עשרה נסיונות כו'. שאברהם אע"ה תיקן העשרה מאמרות כנ"ל כמעשה הצדיקים שעליהם אמרו במשנה לתת שכר טוב כו' שמקיימים העולם כו'. אכן הנהגת מרע"ה את בנ"י ע"פ התורה שהוריד לנו מן השמים היא הנהגה מיוחדת לבנ"י בחי' אלהות ממש. כמ"ש אש דת. ונק' עץ החיים כי הוא שורש החיים והוא בחי' שם הוי' ב"ה וב"ש שהוא עצם הויות כל הוה. וזה ההפרש שבין שם אל שדי שהוא הנהגת הטבע ע"י נקודה חיות שנמצא מצומצם בכל מקום כמאמר חז"ל שיש די באלהותו לכל ברי' כי הוא כל יכול ויכול לתת חיות לכל הברואים. אף להרשעים. שהם נק' מתים ורחוקים מן הקדושה. אעפ"כ הכח משם הזה יש בו די להנהיג אותם. והוא עבודת האבות וכן בימי הגלות. אבל מרע"ה שורש התורה בחי' שם הוי' שהוא עצם החיות. ושם הוא חירות ולא נמצא שם שום הסתר וחושך. ולכן לא הי' מרע"ה יכול לסבול זה הגלות והחושך שהיו בנ"י שרוין בה. אבל הבורא ית' רצה שבנ"י יתקנו כל הטבע ג"כ ורצה להנהיג אותם באותו הדרך אשר בחרו להם האבות לכבודו ית' כדי לברר מלכותו בכל המקומות כמו שיהי' לעתיד בעזרת הבורא ית' שיגמרו בנ"י התחלת דרך אבותינו הקדושים. ועי"ז ית' להם נחלת כל הרשעים ז) וז"ש וגם הקימותי כו' לתת להם כו' א"א מגוריהם כו'. וגם י"ל כי מרע"ה שהי' מיוחד להנהגת דור המדבר שהיו דור דיעה שזכו כולם לנבואה. לכן רצה שיהי' נגלה מתחילה ועד סוף באותו מדריגה עליונה המיוחדת אליו. אבל הבורא ית' ראה כי גאולה זו היא גאולה כוללת כל הגאולות גליות אחרונות שלא יהיו בנ"י אז באותו מדריגה עליונה. רק כמו שהי' אחר החטא. לכן הזכיר ד' לשונות. לרמוז כי היא כוללת כל גאולות ד' מלכיות. לכן הי' נצרך גם בגאולה זו להיות בהמשך זמן ובעשרה מכות. ולא במאמר אחד בדמיון מעשה בראשית כמ"ש לעיל:

בפסוק לכן אמור כו' אני ה' כו' וידעתם כו'. פי' כי השי"ת אמר להודיע לבנ"י כי הגלות הוא לכבודו ית'. וע"י יצ"מ יתגדל שמו ית' כמ"ש וידעתם כי אני ה' כו'. ועי"ז יטו שכמם לסבול עול הגלות. וממילא הי' נהפך גוף הגלות לחירות. ובאמת ידיעה זו היא הכנה לגאולה כמו שהי' באחרונה שקודם הגאולה קיבלו מלכות שמים כמ"ש משכו כו'. אכן מרוב עבודה קשה לא היו יכולים לשמוע אל משה כו'. וע"ז רמזו חכמים ז"ל באמרם שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. וחלילה לומר שהיו עובדי ע"ז אכן עבודת מצרים בעצמם נק' עבודה זרה. ואם היו מקבלין אותו הדיבור הי' נכלל עבודה זו בעבודת הבורא כנ"ל. והיה זה שורש ומפתח לגאולה. כמו שהי' אח"כ. לכן אמר משה הן בנ"י כו' פי' שכ"ז שאין בנ"י מקבלין ידיעה זאת אין מקום לגאולה ואיך ישמעני פרעה. ואני ערל שפתים כי הדיבור צריך להיות לו מקבל לקבל בחי' הדיבור. והשיב הבורא ית' כי אהרן יהי' נביאך והוא יהי' השליח לקבל הדיבורים בעבור בנ"י כנ"ל:

תרמ"א

ברש"י חבל על דאבדין כו'. כי חכמים אמרו בשם שדי שיש די באלהותו לכל ברי'. והענין הוא כי ה' ית' נתן בהטבע ג"כ חיות אשר יש למצוא בכ"ד הארה אלקיות. רק שצריכין להיות לזה צדיק גדול. והאבות זכו לתקן הטבע כי עדיין לא הי' להם התורה. והאמת כי התורה ומצות הם סיועים ועצות מן השמים לבנ"י מהכח שלמעלה מן הטבע כמ"ש נר מצוה ותורה אור להאיר תוך חשכת הטבע. וזהו הכח הוא משם הוי' ב"ה שהוא למעלה מהטבע. אכן עבודת האבות הי' בכחם כמ"ש ז"ל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. וזה הי' הקדמה שיזכו בנ"י אח"כ אל התורה. ודבר זה נוהג בכלל ובפרט שכל איש ישראלי כפי מה שמתקן הטבע ומקדש עצמו בעוה"ז זוכה אח"כ לתורה ולסיוע משמים. ובכלל היו האבות הקדמה של תיקון הטבע. לכן הי' זה חביב מאוד לפניו ית'. וכל הגלות מצרים ושאר הגליות הם ג"כ הכנה שצריך להיות בתיקון הטבע. ועי"ז זוכין אח"כ לגאולה ולתורה שהוא עזר מקודש כנ"ל. ולכן אמר מרע"ה למה הרעותה לעם הזה. פי' כי לא הי' בכח בנ"י כ"כ. והי' נצרך להם עזר עליון. ז"ש לעם הזה דייקא. שאין להם כ"כ כח לתקן בחי' טו"ר. ונצרך לעורר להם כח מעץ החיים שהיא התורה. והשי"ת השיב כי ההתחלה צריך להיות כן וכמ"ש כבר מענין מאמרם ז"ל שיתף עמו מדה"ר:

בענין הד' לשונות של גאולה. כי גלות מצרים לא הי' במקרה. והי' כולל בכל חלקי בנ"י בנפש רוח נשמה ג"כ. ומתוך שבנ"י היו משתעבדין כ"כ בעבודת הגוף נאמר להם מאמר זה להודיע כי הגלות ביותר בחלקי הנפש ורוח כו'. ובאמת כן התחלת הגאולה שמקודם מתהפך הגלות של הגוף לגלות של הנפשות עד שזוכין לגאולה. וכשזוכין להתעורר מעט בגלות ולהתאונן על צער הנפש. עד ששוכחין מצער הגוף. הוא התחלת הגאולה כמ"ש ולא שמעו כו' מקוצר רוח והי' זה שינוי מעבודת הגוף אל הרוח כנ"ל. וז"ש והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים שהוא עבודת הגוף כו' עד וידעתם כי אני ה' המוציא כו'. כלומר שידעו שיש בשורש הגלות ענין אלקות והוא גלות של השורש כנ"ל והבן היטב:

תרמ"ב

במדרש המשנה. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך לא יפסיק. הוא להיות לאדם עובד ה' מדת השתוות שלח להפסיק עבודתו לא ע"י קירבות שיש לפעמים במתנת עליון. ולא ע"י ירידה ונשיכת נחש. וכמו כשאין האדם מפסיק ע"י הנשיכה. הולך לו הנחש. וכמו כן בכלל נחשב ימי הגלות נשיכת נחש. ואם בנ"י מתחזקים שלא להפסיק. אין קיום להגלות. וע"ז רמזו אין מפסיקין בתוכחות כמ"ש אל תקוץ בתוכחתו. וזה ענין המאמר שצוה ה' כל הד' לשונות של הגאולה שיהי' להם דביקות והשתוקקות לעבודת ה' שמוכן להיות אחר הגאולה. להיות עבדי ה' ולקבל התורה. ואם היו מקבלים הדברים הי' בטל הגלות. הואיל והיו משתפים את עבודת ה' בהגלות. ולכן אמר מרע"ה הן בני ישראל לא שמעו כו'. הגם כי הי' ע"י קוצר רוח. אבל ידע כי זה שורש ומפתח של הגאולה כנ"ל. וכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י פי' שע"י משה ואהרן שהם היו נאמנים ודבקים בשורש הגאולה. זכות שלהם קיים לכל בנ"י. וז"ש ויצום שבכח שלהם יתמשכו כל בנ"י לבחי' הגאולה:

במדרש נטה ידך עה"ש כו'. כל אשר חפץ ה' עשה בשוב"א בימים כו' תהומות. פי' כי הכל תלוי באחדות הרצון וחפץ של הבורא ית' וכפי הרצון כביכול למעלה נמשכין כל העולמות עד התהום. וזה נמסר לבנ"י ולא כ' יעשה רק עשה. כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. שהי' לפניו ית' ציור כל הבריאה עד התהום וזהו היו צריכין לברר ביצ"מ לכן נעשה שינוי כל הטבע. והרמז ע"י מרע"ה להודיע כי הצדיק הוא ממוצע בין העליונים והתחתונים. ובכח נטיותו להמשיך כל התחתונים אל השורש בשמים. וזה נטה ידך כו'. ולזה צריכין בנ"י להעיד בכל יום על יחודו ית' ובריאת מ"ב שהקב"ה מחדש בכל יום. ומצד זה יש התחדשות תמיד כפי השינוי למעלה. וזה שנמסר לבנ"י החדשים ומועדים שידעו שבזמנים אלו יש שינוי למעלה. ולעתיד יתגלה זה לעיני הכל כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו כו' יבא כ"ב להשתחות. שיהי' ניכר דביקות הכל בשורש ויראו איך יש התחדשות וחיות מהשורש אל כל הבריאה כנ"ל:

תרמ"ג

בפסוק וארא אל האבות בא"ש ושמי ה' ל"נ. כי בחי' מרע"ה הוא הפנימיות בחי' שם הוי' והתורה. ושם א"ש הוא כמ"ש חז"ל שאמר לעולמו די והוא התפשטות חיות התורה בכל מעשה בראשית במדה וגבול. וזה הדרך תיקנו האבות. והכלל כי האותיות הם חיות הכל. אך יש אותיות התורה. ויש אותיות תפילה. ולכן ג' תפילות אבות תיקנום. וזה החילוק בין קול ודיבור כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. כי קול הוא חירות שאין שם מגע סט"א. והדיבור הוא להנהיג כל המעשים אחר דרך התורה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מה שכ' בהמכות אח"כ ויעתר משה. ויצעק כו'. כי ע"י המכות נפתחו עשרה לשונות של תפלה. וכל הצרות שעברו על אבותינו במצרים הי' כדי לבוא לבחי' התפלה. כמ"ש חז"ל שהי' חביב צעקתם לפניו ית' במרום. לכן חזרו על הים כדי שיצעקו ע"ש במד' השמיעיני את קולך. וכמו כן יש יצ"מ בכל יום והיא הכנה לתפלה. לכן בכל יום יצרו של אדם מתגבר. וכן סמיכת גאולה לתפלה הוא כנ"ל שע"י יצ"מ נפתח הפה. וכ"כ בעבור זאת העמדתיך בעבור כו' ולמען ספר שמי. שכל המיצר הוא כדי לזכות לתפלה. כמ"ש מן המצר קראתי:

בפסוק והוצאתי כו' וגאלתי כו'. הד' לשונות של גאולה שהוא השורש לכל הד' גליות כמ"ש כארבע רוחות פרשתי אתכם וכן מבקשין קבץ נדחינו מד' כנפות הארץ. ומסתמא גלות זה האחרון הוא רוח צפון. ולכן אין לו חקר עד התהום. ולכן יש לקוות שתהי' עתה הגאולה בשלימות. ויקוים רב טובך אשר צפנת ליראיך. והנה בכל הג' נזכר הגאולה מתוך הצרה. שהג' גליות היו בחי' ע"ז ג"ע ש"ד. וגלות זה הוא שנאת חנם. וכל הגלות הפיזור. לכן כ' רק ולקחתי אתכם לי לעם. שזה עיקר החסרון הלקיחה להיות מיוחדים לעבודתו ית'. כי פי' שנאת חנם הוא חנם מן המצות. כי אהבת ישראל תלוי בקבלת מלכות שמים כראוי. להיות כל הרצון לעשות רצון אבינו שבשמים. ואז כ"א מבקש עבודת חבירו. כמו מה"ש שנותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם. וכמו י' בני אדם עוסקין בעסק א' לא יעלה קנאה ושנאה במה שכ"א מתגבר לעשות בהעסק ככל יכולתו. ואדרבה כך רצון כ"א וא'. לכן ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה:

תרמ"ד

במדרש חייך שיש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו כו'. דכ' למה הרעותה כו' למה זה שלחתני. והענין הוא דכ' במשה כי טוב הוא. והי' זה תמיהת מרע"ה כיון שהוא השליח. לא הי' מקום להרע להם. אך הש"י הכין רפואה לדורות האחרונים. כדכתיב ביום טוב כו' וביום רעה ראה. שעיקר תיקון ימי הרעה הוא בימי הטובה. ולכן הוצרך לקשר כל הגאולות בזמן משה רבינו. ולכן סבלו הדור ההוא כל הרעות שלא הי' באפשרות בשום דור אחר לתקן הרע כמו הם. ולכן רמז כאן ד' גאולות כמ"ש במ"א. וכ' ולא שמעו אל משה. א"כ קשה למה נאמר להם. ויתכן שהם הוציאו הדברים ונעשה מהם תורה שנוכל אנחנו למצוא בהדברים תקונים לגלות של עתה. וכמו שהם סבלו היסורים בעבור דורות הבאים. כן קיבלו הם התורה וכמה מדרגות טובות בעבור דורות הבאים. וז"ש במד' אשר כבר עשוהו. כי הקב"ה הכין לכל דור מה שצריך לסבול גלות. וכמו כן התקונים ודברי תורה שצריך להתחדש בזה הדור כנ"ל:

תרמ"ה

פ' וארא ור"ח שבט בפסוק וארא כו' ושמי ה' ל"נ וגם הקימותי א"ב כו'. כבר כ' במ"א ענין המדריגות בין האבות למרע"ה. כי מרע"ה הי' מיוחד להיות איש אלקים מיד כשנברא. כמ"ש משה משה לא פסיק טעמא בגוייהו. והי' מוכן להתורה שהיא למעלה מהבריאה. והאבות היו מוכנים לתקן מעשה בראשית והטבע. והוא בחי' הדבור שאמרו בזוה"ק שהי' עוד בגלות. היינו הנהגתו ית' את העולם והטבע. וע"ז הי' העצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. כאשר חכמים הגידו שאבות בחרו הגלות והוא כדי לקיים ש"ש בעולם. כי הלא ע"י שירדו אבותינו בגלות נתקדש ש"ש. ועשה הש"י נסים ונפלאות. ונגלה כבוד מלכותו בעולם. והוא ממש כענין קידוש ה' ע"י שהושלכו חנני' מישאל ועזרי' בכבשן האש. ונעשה להם נס ונתקדש ש"ש. והש"י נתן הבחירה לבני אדם. ולא הי' ניכר כבודו בעולם לולי האבות ובניהם שירדו לגלות. והוציאו מכח אל הפועל. שכביכול הוכרח הש"י בעבורם להראות כחו בעולם. ואח"כ זכו לתורה מן השמים כענין שנאמר עושי דברו לשמוע בק"ד. עושי דברו הוא דבר מלך שלטון. גם כשלא זכו עוד לטעמי התורה רק בדרך אמונה. ואיתא בדברו מעריב ערבים. דכ' ויהי ערב ויהי בקר. בקר הוא אור התורה. וערב הוא התערובות במקום שצריך בירור. וע"ז נבראו בנ"י שנק' עדים כמ"ש אתם עדי. ועדות צריכין במקום שיש ספק והסתרות. וכ' השמים לה' בחי' מרע"ה שהוריד תורה מן השמים. והארץ נתן לבנ"א הוא עבודת האבות ובנ"י. כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. פי' להוציא מכח אל הפועל הקדושה שנמצא תוך הטבע ועי"ז זכו אח"כ אל התורה. דכ' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו היינו ליישר דרכים המעוקמין כמו שרמזו חז"ל המדליק נרות במבואות האפלים זוכה לישועת אלקים. ואחז"ל חבל על דאבדין שלא הרהרו אחרי. ואתה אמרת מה שמו מה אומר. למה הרעותה כו'. וח"ו שרצו חז"ל לדבר סרה על משה רבינו ע"ה. אך שהם ב' מדרגות. מדרגת האבות הי' האמונה לעבוד ה' בדרך זה שלא להרהר. ומדרגת מרע"ה הי' רק בתורה ובדעת. וכך הוצרך לו לידע כל דבר לאשורו. כמ"ש יודיע דרכיו למשה. אך הדור עדיין לא היו מתוקנים לדרך הזה כנ"ל:

בנוסח התפלה באתה יצרת עולמך מקדם. כי בר"ח יש התחדשות הבריאה כמו שעלה לפניו ית' במחשבה לברוא העולם. והוא הצורה של פנימיות העולם. בזכות השבטים. שהעולם עומד עליהם. ואיתא במדרשות בהפטורה דשבת ור"ח כל אלה ידי עשתה. וכ' התם כל אלה שבטי ישראל. לרמוז כי העולם עומד על הי"ב שבטים וכ"א ממשיך שער והתחדשות מיוחד בי"ב דברים שהעולם צריך להם. ואלה השערים הם הי"ב חדשים שבשנה. ואיתא במד' בפסוק מדי חודש בחדשו שלעתיד יעלו בנ"י לראות פני ה' בכל חדש ושבת כמו שהי' בג' רגלים [פי' כשיהי' מתוקן החטא שאז יהי' הר"ח ימים טובים כדאיתא בטור א"ח ה' ר"ח שע"י החטא לא נקבעו ליו"ט]. וע"ז מבקשים בר"ח יעלה ויבא זכרוננו לטובה. כי הקב"ה וב"ש לפניו הוה ועתיד הכל א'. והוא רואה שעתידין בנ"י לקבל פניו בכל ר"ח. ועתה בגלות אין לנו רק לאחוז בהמדרגות שהי' לנו מקדם כשבהמ"ק הי' קיים. ובמדרגות שעתיד הקב"ה לגלות לנו. וע"י האמונה והתשוקה לאותן המדרגות יכולין לעורר מהם הארות גם עתה. וכ' מדי חודש. מה לשון מדי. וי"ל כמ"ש חז"ל בפסוק והי' דראון לכל בשר על הרשעים שהכל יאמרו די ראי' זו. מכ"ש מדה טובה מרובה. שהכל יאמרו די לראי' אחת שיזכו בנ"י לעתיד להקביל פני אביהם שבשמים פ"א בחדש יאמרו די לכל הגלות שסבלנו בעולם. כמ"ש זה ה' קוינו לו כו'. וכ' ואל זה אביט כו' עני ונכה רוח וחרד על דברי. והם בנ"י שחרדים ע"ד ה' וביחוד הם הי"ב שבטים שצורתן חקוקה. והקב"ה כביכול מביט בהם. ובזכותם העולם עומד. ז"ש אל זה אביט. ומי שהוא עני ונכה רוח וחרד ע"ד ה' זוכה להיות לו התדבקות בהארות השבטים כדאיתא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם:

תרמ"ו

בפסוק וארא כו' וגם הקמותי א"ב לתת כו' וגם א"ש את נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. דהנה מרע"ה אמר למה הרעותה כו' פי' בזוה"ק למה יהיב חילא לסטרא דרע לשלוט בהם כו'. דמרע"ה הי' מיוחד להנהגה המיוחדת לבנ"י. והיא קבלת התורה שנק' טוב שאין שם תערובות טו"ר. ולכן כ' במשה כי טוב הוא. אכן האבות הם עמודים שכל העולמות עומדין עליהם. וכמו כן בנ"י נבראו לתקן כל העולמות ולברר זאת התערובות. ולכן ימי הגלות הם ג"כ עבודה להש"י. ואדרבא עיקר מעלת בנ"י מבורר בגלות דכ' כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. וזה הי' הכנת האבות לזכות לירושת הארץ לכבוש ע' אומות. שכל זה בחי' הנ"ל כשושנה בין החוחים. וכתבנו במ"א שכ' אח"ז כתפוח בעצי היער כו'. לומר שכפי הנהגת בנ"י למטה. כך הנהגת הש"י למעלה. ולכן נגלה להאבות בשם א"ש שהוא הקדושה הבאה בצימצום. כתפוח בעצי היער דרשו חז"ל שאין לו צל. שבגלות אין ניכר השגחת הש"י. ולכן גם שהי' להם הנבואה. הי' בבחי' דודי בין הבנים כנ"ל. אכן מדרגת מרע"ה התורה שהיא הנהגה המיוחדת לבנ"י למעלה מהנהגת הטבע. שאין שם מגע נכרי כלל. וע"ז באמת צריכין להשתוקק לצאת מן הגלות שע"ז נאמר א"ת שאני שחרחורת כו' שמוני נוטרה את הכרמים. שבכלל העולם הגלות הוא עבודה לשם שמים. אבל אין בנ"י במקום המיוחד להם. כרמי שלי לא נטרתי. אבל עיקר שבחן של ישראל מבורר בגלות וז"ש שחורה אני ונאוה [ורמזו חז"ל ונאוה במעשה אבותי. ויש לפרש כנ"ל שהגם שלפי מדרגה המיוחדת לבנ"י שחורה אני בגלות אבל ונאוה במעשה אבותי שהוא תיקון הכולל]. ולפי שהתרעם מרע"ה. הראה לו הש"י כי גם בהיותם בגלות אוחזים מעשי אבותיהם. וגם אני שמעתי כו' נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. כלומר שעבודתם בגלות היא זכורה לפניו בשמים. ושיש לעבודתם שורש למעלה כנ"ל:

בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' וידבר ה' כו' ויצום כו'. דאיתא בזוה"ק בר"מ כי הי' הרצון שיקבלו בנ"י עול מלכותו ית' בכלל ע"ש לשונו הקדוש. והענין הוא ע"פ המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. משמע שאפילו הוא ת"י המלכות אעפ"כ ע"י קבלת עמ"ש יכול להעביר ממנו שיעבוד של הסט"א. והגם דאיתא מאן דכפות באחרא א"י לקבל עול מ"ש. רק הוא כנ"ל שבפרטות א"י לקבל מ"מ כשמקבל עליו בכלל ומשתוקק לצאת משעבוד הסט"א. כדי להיות כלי מוכן לקבל עמ"ש. בכח זה יוכל לצאת משעבוד הסט"א. וכן הי' בכללות בנ"י שנאמר להם זו הפרשה ולקחתי אתכם לי לעם. שישתוקקו לזה. וזה הי' הכנה להגאולה. אך בנ"י לא יכלו מרוב עבודה קשה וטומאת מצרים. וז"ש מרע"ה. בנ"י לא שמעו. ואיך יהי' הגאולה. אכן בוודאי הי' בתוך בנ"י הרבה שקיבלו הדברים. ולכן כ' אח"כ אלה ראשי בית אבותם. דרשו חז"ל שיצרף עמו הראשים של בנ"י. וכמו כן וידבר כו' אל משה ואל אהרן ויצום. פי' שנעשו המה שלוחים בעבור הכלל וקיבלו הם המאמר. ושיתף הקב"ה מעשה הצדיקים שיהי' קבלת מלכות שמים שלהם מפתח הגאולה לכל בנ"י. ובלשון הפסוק הן בנ"י כו' ואני ערל שפתים. יתכן לפרש כי כפי קבלת ושמיעת בנ"י למרע"ה. כך נפתח פיו ולשונו. וע"י שלא שמעו הי' ערל שפתים. ולכך אחר קי"ס דכ' ויאמינו כו' ובמשה. אז ישיר משה. הרי שנפתח פיו ע"י קבלת בנ"י. והעיקר הגאולה לעולם תלוי' בהכנת בנ"י כדאיתא בגמ' דשאל ריב"ל למשיח אימת אתי מר. אמר היום. ואמר שקורי קא משקר כו'. והשיב היום אם בקולו תשמעו. משמע שבהכנת בנ"י לקבל ולשמוע הארות הבאין משמים ללבות בנ"י כ"א לפי מדרגתו. בזה יצמח הגאולה בב"א:

בענין ד' לשונות של גאולה. עפ"י מ"ש בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות עד קבלת התורה דכ' וידבר כו' ע"ש. דיש ה' מוצאות הפה שהדיבור על ידיהן. והן הן חמשה חומשי תורה. והקול הוא פשוט וכולל הכל. רק שאר הד' מוצאות הם כלים להדיבור בלבד. ולכן בעשרה מאמרות הי' כלל כל הברואים. רק בחי' עשרת הדברות הוא הבחירה בבנ"י בפרט. שניתן להם הכח בפה לברר הנהגת הש"י בכל העולם בכח התורה. שדיבור הוא הנהגת מלכותו ית'. לכן ע"ז הי' קטטות ומריבות. דכ' ומשם יפרד כו'. וזה הי' גלות מצרים בד' לשונות הנ"ל. ולא ניתן להאריך בדברים אלו. ועיין בזוה"ק שמות בפסוק אתי מלבנון כו':

תרמ"ז

בפסוק וגם הקמותי כו' ופרשה זו היא תשובה למאמר מרע"ה למה הרעותה כו' כי כדי לזכות לא"י צריכין מקודם לסבול גלות מצרים. ומדרגת מרע"ה הי' כולו טוב כמ"ש כי טוב הוא ולא הי' בו מתערובת טוב ורע. אבל בנ"י הי' צריכין לתקן זאת התערובות שנעשה אחר חטא הראשון וישכן מקדם לג"ע כו' להט החרב המתהפכת הוא מקום התערובות שנתהפך פעם לטוב פעם לרע וא"י לזכות לדרך עץ החיים עד שמתקנים מקודם התערובות. וזה הי' הכנת האבות לתקן העולם ולברר ארץ ישראל לבנות בהמ"ק שהוא בנין הקודש שנעשה בכח עובדי ה' לברר כבוד מלכותו בעוה"ז לכן כ' מקודם והוצאתי כו' כל הלשונות ואח"כ והבאתי אתכם אה"א כו' שהכל הי' הכנה לתיקון א"י ובנין בהמ"ק. וגם אפשר כי ע"י שמרע"ה הי' טוב בשלימות. לכן לא נכנס לא"י. שהיא רק ע"י הבירור מקודם. אכן וודאי לולי חטאו בנ"י אחר קבלת התורה. הי' ניתקן כל התערובות. והי' יכול גם מרע"ה לכנוס שם. ומרע"ה רצה שיוכלו בנ"י לכנוס בבחי' הטוב בלבד. [וכן שמעתי פ"א מפי אמו"ז ז"ל בפרשה זו כי רצה מרע"ה לבטל בחי' להט החרב המתהפכת ולא הבנתי אז כוונתו. וכמדומה שכוון לדברינו הנ"ל]. וזה ההפרש בין בחי' אל שדי שאמר לעולמו די הוא הארת כבודו ית' בצימצום ובמדה בכל מקום והוא בחי' מעשה בראשית. ובחי' מרע"ה הוא שם הוי' הי' הוה יהי' שהוא בלי גבול. והוא דרך התורה והנסים. והיא הנהגה שלמעלה מן הטבע. וכשבנ"י זוכין לזו ההנהגה. אין שום מגע נכרי שם. והיא בחי' השבת יום שכולו טוב. ולכן יחסו השבת למרע"ה כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וכן כתבו ר"ת "מזמור "שיר "ליום "השבת. למשה. כי בשבת יש הארות הנשמה יתירה שהיא בחי' התורה בחי' טוב להודות. והוא בלי גבול כמ"ש במד' ויכלו ארוכה מארץ מדה. וכבר כתבנו מזה בכמה מקומות. ולכן שבת הוא זכר ליצ"מ שע"י שעברו בנ"י הנסיון הגדול בגלות מצרים. זכו את"כ לבחי' השבת. לכן הוא עדות על יצ"מ:

בענין ד' לשונות של גאולה. כי הגלות הי' בכל העולמות. ויש מקומות שאין הגלות שולט כל כך לכן נחלק לכמה לשונות. מתחת סבלות מצרים הוא הגלות בעשי' ממש. שהי' שליטת הרע מאוד. והצלתי אתכם מעבודתם הוא מקום שלפעמים יש מנוחה ולפעמים עבודה [והוא עולם היצירה]. וגאלתי אתכם שלא להיות משועבד כלל. [והוא עולם הבריאה שהרע מעט]. ולקחתי הוא עולם שאין שם שליטת סט"א. אך ע"י השעבודים שלמטה א"י לבוא למדרגה זו. נמצא עיקר הגאולה לבוא לבחי' זו. גם בהשעבוד יש כמה בחינות. א' מצד שפלות המשועבדים להיות נכנע תחת הרשעים וזהו מתחת סבלות מצרים. ב' מצד הגבהות כוחות הסט"א להיות שולטים על בנ"י. והג' מצד הגנת הבורא ית' שבשעת הגלות אין זוכין להיות להם הגנה זאת. וע"ז כ' וגאלתי אתכם להיות מתעורר הגאולה בשמים. ולקחתי הוא תכלית הגאולה שלא להיות עבדי פרעה רק עבדי הש"י:

תרמ"ח

במדרש כי מה האדם שיבא אחר המלך כו' אשר כבר עשוהו כו' ע"ש. כי הקב"ה וב"ש הראה למרע"ה כי הגלות במצרים לא הי' במקרה אבל התגלות שם הוי' ב"ה וב"ש תלוי' בזה. כי לאבות לא נודע בשמו הגדול. והטעם כי זה השם הוא הי' הוה ויהי'. ובנ"י שנבראו לברר שמו הגדול ית' בעולם. צריכין לעבור כל המקומות. כי הם עדים. כמ"ש אתם עדי. וצריכין להעיד כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ. כמ"ש אתה הראת לדעת כו'. ולכן אחר הגאולה כתיב וידעתם כי אני ה'. וכמו שזה השם כולל מה שהי' ועתיד להיות. כן צריכין בני ישראל לברר כל המקומות. והנה כל הבריאה עלתה לפניו במחשבה קודם שנברא העולם כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. והוא הציור שהוא הפנימיות והתכלית מכל הבריאה. והוא מ"ש בראשית ברא ודרשו חז"ל בשביל התורה ובשביל ישראל שנק' ראשית. היינו הפנימיות והתכלית שהם כוללין כל הפרטים וכל הדורות. וז"ש אשר כבר עשוהו. כי כבר הוכן סדר לכל התהלוכות. וכל זה היו צריכין בנ"י להוציא מכח אל הפועל. כי הכל תלוי באדם. כדכ' נעשה אדם כו'. וירדו בדגת הים כו'. כמ"ש בזוה"ק שם. שבנ"י שנק' אדם כמ"ש אדם אתם. היו צריכין לירד עד עומק התהום ואח"כ לעלות עד השמים להיות עדות שלימה. והנה הקב"ה גילה זאת לבנ"י לידע כי התגלות שמו ית' תלוי בזה העבדות. וכשנודע זה צריכין לקבל הגלות בלב שמח. אבל רוב עבודה הקשה משכח עיקר המכוון כמ"ש ולא שמעו אל משה. ולכן אמר מרע"ה הן בנ"י ל"ש. ואיך ישמעני פרעה. כי ידע מרע"ה שזה מפתח של הגאולה שצריכין בנ"י מקודם לקבל דברים אלו לעשות עבודתן לשם שמים. וכ"כ ויצום אל בנ"י ואל פרעה שהקדים הכ' בנ"י שזה הי' התחלה ושורש של הגאולה כנ"ל. ואיתא כי זה א' מעשרה ק"ו שבתורה. שהוא לימוד לידע כי מקודם צריך להיות נגאלין בנפש לשמוע דבר ה' וזה מפתח של הגאולה:

בפסוק וארא כו' וגם הקמותי כו' לתת להם כו'. שמשה רבינו ע"ה שאל למה הרעותה והי' התשובה כי כן הוא סדר שסידר השי"ת כדאיתא בזוה"ק כי מקודם הי' צריך להיות א"י תחת הכנעני ואח"כ לצאת משם. וכמו כן היו בנ"י צריכין מקודם להיות משועבדין לפרעה. אח"כ להכניסם להיות עבדי ה'. וכדאיתא במד' מסעי אמר הקב"ה יכול הייתי לברוא לכם ארץ חדשה כו' רק כח מעשיו הגיד כו'. וכמו כן יכול הי' הקב"ה לבראות בנ"י להיות נקיים כמלאכי השרת. אבל התיקון בעוה"ז צריך להיות כברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא. וכ"כ והארץ היתה תהו. אח"כ יהי אור. והכל עדות על הש"י. לכן נשלחו נשמות בנ"י שהגם שיתלבשו באלה הגופות עכ"ז יזכו לגאולה ולהעלות כל אלה המקומות. וכמו שנגאלו בנ"י ממצרים ונזדככו בכור הברזל להיות כסף צרוף כמו כן נזדכך ארץ ישראל להיות נחלת ה'. וכ' ארץ מגוריהם אשר גרו כי האבות הי' תשוקתם להוציא א"י מת"י הכנעני אבל הם היו קדושים מאוד ולא היו יכולין לירד במקומות אפילים כאלו ונתקן ע"י בנ"י. והנה באמת האבות הכינו כל אלה התיקונים. רק ע"י בנ"י נגמר הכל מכח אל הפועל. וכתיב באזנינו שמענו אבותינו ספרו כו' פועל פעלת בימיהם בימי קדם כו'. וכ' רש"י ז"ל שהתנבאו על לעתיד. כי הלא בני קרח היו בשעת הנסים הללו ע"ש בתהלים סי' מ"ד. אבל יתכן לפרש כפשוטו כי אבות הראשונים סיפרו להם מה שיעשה להם הקב"ה כל אלה הנסים. וכבר הכין הקב"ה הכל בימי האבות. וז"ש פועל פעלת כו'. וז"ש במד' אשר כבר עשוהו. ואל תתמה על זה שהרי החכמים מגידין מה שיעשה לנו הקב"ה בימות המשיח. מכ"ש שהאבות והשבטים גילו לבנ"י מה שיעשה הקב"ה להם בגאולת מצרים וכניסתם לא"י. וכמו שצריכין אנחנו לספר מה שעשה עמנו הקב"ה מאז. כן דורות הראשונים סיפרו על לעתיד. וכבר כתבנו במ"א כי משה רבינו ע"ה אמר למה הרעותה כי ראה שאותו הדור א"צ לסבול כל כך בעצמותם. אבל הי' הכנה לדורות שאח"כ. כדאיתא ד' לשונות של גאולה רמז לד' גאולות שלדורות. ולכן נאמר להם זו הפרשה הגם שלא שמעו כו'. רק שהי' דיבורים השייכים לדורות שאחריהם. והש"י השיבו כי מה שהוא רואה שבנ"י שבאותו הדור מוכנים לגאולה. גם זה אין מכחם רק בכח האבות. וכמו שהאבות הכינו להם. כך צריכין הם להכין על דורות שאחריהם. והכל בנין אחד שהכין הש"י סדר כל הדורות כמ"ש אשר כבר עשוהו:

תרמ"ט

בפסוק וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו'. ובמד' חבל על דאבדין כו'. הענין הוא כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא וע"ז נבראו בנ"י לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. אכן הרשעים וחומריות עוה"ז מסתיר הקדושה ולכן הוצרכו בנ"י שיעשה לנו הקב"ה נסים לשנות הטבע. אכן האבות הקדושים הי' כחם יפה לברר כבוד מלכותו ית' בעולם בלי נסים וגברו על כל הטבע. כמ"ש במשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה כו' ועשרה נסים נעשו לאבותינו. ושניהם ענין א' כי ע"י שאאע"ה בכחו גבר כל מיני הסתרות של הטבע שנחלקו בעשר. לכן עשה הקב"ה לאבותינו עשרה נסים כשהוצרכו לשינוי הטבע. וב' אלו הדרכים נמצאו בבנ"י מה שזרעו האבות בהם כח האמונה כמ"ש מאמינים בני מאמינים שהאמונה נטבע בבנ"י מכח האבות. ועיקר המדרגה המיוחדת לבנ"י היא הנהגת התורה ע"י מרע"ה שהוא התגלות הנסים להיות מתנהגין בפרהסיא שלא כדרך הטבע. ועתה בגלות ניכר שבחן של בנ"י בכח האמונה. וז"ש שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבות. פי' באמונה שנמצא בבנ"י בכח האבות. ואלו ב' הדרכים הם מה שדרשו חז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית דרכו ובשביל ישראל שנק' ראשית תבואתו. ויש לדקדק למה נתכנו בנ"י בשם ראשית בכאן. ולא הי' יכול לכתוב בשביל ישראל. ותו וכי בעבור בנ"י נבראו כל האומות. אך הענין הוא זה הכח שהוצרכו בנ"י להוציא אל הפועל ולעמוד נגד כל הרשעים וכל הקליפות המסתירין האמת. ולברר כח מלכותו ית' להחזיר כל דבר לשורש האחדות הראשית. בעבור זה נברא העולם בעבור שנקראו ראשית כנ"ל. וזה ראשית תבואתו כי בנ"י הם שלוחים הנאמנין בשליחותם להוציא התבואה. והמכוון שזרע הש"י בעולם. וכמו כן בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו כי עיקר התורה נעלמה מעיני כל חי והיא למעלה מכל העולמות. אבל בשביל זה נברא העולם להודיע כח התורה שיכולה להאיר עד סוף כל עולמות השפלים. וז"ש בראשית ברא כו' השמים כו' הארץ. לברר ב' אלו. והנה מרע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ. והאבות הקדושים העלו הארץ לשמים. והם ב' כחות הנ"ל שהם עדות על הש"י בשמים וארץ שכולם אחדות אחד. והם שני מתנות שנתן לנו השי"ת התורה וא"י וז"ש וגם הקמותי כו' לתת להם כו' ארץ מגוריהם. כי באמת האבות הן המרכבה והם רוחניות ממש בלי גשמיות. ונשתלחו להיות גרים בעוה"ז כדי להגביה עוה"ז השפל:

תר"נ

כבר כתבנו במ"א כי הוצרך להיות תיקון במעשה אבות מקודם ועי"ז נעשו בנ"י כלים לקבל התורה שהוא דרך המיוחד להנהגת משה רבינו ע"ה. כי לא לחנם בחר הש"י בבנ"י רק שהאבות נטעו בתוכנו דרך אמונה. וכ' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בורך הוא שורש כנס"י מכח האבות. ובארך הוא התורה. ושלשה עמודים אלו שכ' בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. וע"ז כ' וזכור את בוראך רמזו רז"ל בורך בארך בוראך. בורך הוא מקור נפשות בנ"י בחי' אבות מדרגה ראשונה בחי' נפש לכן הרמז בורך כי הנפש חופף גם בקבר. בארך הוא התורה בחי' רוח ממללא. בוראך זה הקב"ה וב"ש. וג' אלו מדרגות הם בחי' ג' רגלים. פסח יצ"מ בנפשות שצריך גאולה וביצ"מ נבררו להיות עם ה'. והוציאו מכח אל הפועל שלימות נפשותיהם. וזהו זמן חירותינו. שבועות יום מתן תורה. ואח"כ סוכות הוא בחי' משכן ובהמ"ק שהשרה הקב"ה שכינתו בתוכנו. ועל אלי הג' כ' הבו לה' בני אלים. כח כנס"י מאבות. הבו כו' כבוד ועוז התורה. כבוד שמו הוא הש"י בעצמו. כדכ' חלק ה' עמו והיא נשמת אלקי ממעל. לכן צריך כל איש ישראל להתחזק להכניס עצמו בכללות בנ"י ולידע כי אנחנו מוכנים למדרגות גבוהות ורמות אלו. ומתוך התשוקה הגדולה נזכה לגאולה. ולכן צוה הש"י לומר להם כל אלה הדברים ולקחתי אתכם כו' והייתי לכם כו'. הגם דכ' ולא שמעו. מ"מ הי' להם רוב תשוקה להיות מוכנים לאלה המעשים. ממשמע שנא' ולא שמעו מקוצר רוח כו' נראה שהיו משתוקקים מאוד לקבל הדברים ולא יכלו מתוך הגלות. מכ"ש אנחנו שכבר יש לנו התורה ומצות. וכבר הי' לנו כל אלה המדרגות בפועל ממש. על אחת כמה וכמה שיש לנו להשתוקק ולצפות להש"י אשר ישוב ויקבץ נדחינו. ועתה יש לנו זמנים שהקדושה מאיר לנו. ומאחר דכ' ולא שמעו מקוצר כו'. א"כ בשבת קודש שיש בו נשמה יתירה ויום מנוחה. והוא היפוך מקוצר רוח ועבודה קשה. לכן כ' היום אם בקולו תשמעו על שבת קודש כמ"ש בירושלמי:

והנה מרע"ה אמר למה הרעותה לעם הזה. והש"י השיבו פרשה זו וארא כו' וגם הקמותי כו'. והענין הוא כמ"ש חז"ל לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחדש הזה לכם רק משום כח מעשיו כו' לתת להם נ"ג. וזה עצמו הי' קושית משה רבינו ע"ה כי בוודאי התורה שמיוחד לבנ"י מצד עצמותם. הי' צריך להתחיל מהחדש הזה. אכן ע"י חטא הקדום ונתערב טו"ר בעולם הי' צריך להיות מקודם התקונים של האבות והוא תיקון עולם הטבע שנתערב בה פסולת. וז"ש למה הרעותה לעם הזה. כי בנ"י הם בעצם מבוררים ואין בהם פסולת והוא בחי' זה. אכן הש"י רצה לזכות את בנ"י שיהי' על ידיהם תיקון בכל הבריאה כמ"ש ז"ל מביאין מתוקנת לתוך המקולקלת. ובאו האבות אחר אדם הראשון לתקן מה שנתקלקל. ובנ"י שצריכין לתקן זאת מוכרחין להיות להם פסולת מצד מה כדי שיוכלו לתקן. וז"ש לתת להם נחלת גוים שאין זאת מצדם. וז"ש עתה תראה דרשו חז"ל ולא במלחמות ל"א מלכים. ואין זה עונש בלבד למשה רבינו ע"ה. רק שהראה לו שע"י שא"י לסבול שום פסולת. א"א לו להכניסם לא"י לתת להם נחלת גוים. רק ע"י הגלות יבררו הכל. וזה ענין כל הפרשה וגם הקמותי כו' לתת להם כו'. וז"ש לכן אמור כו' שנשבע הקב"ה ע"י שנכנסו לזה הגלות ירידה שצורך עלי'. יהיו מובטחים כי יתקנו כל אלה המקומות. ובנ"י יש להם ב' המדרגות מצד פנימיותם מיוחדים לבחי' התורה ומרע"ה. ומצד חיצון יש להם חלק בעוה"ז שיתקנו התערובות. וב' אלו הם הנהגתו ית' את העולם באל שדי. ובשם הוי' ב"ה וב"ש שהוא הנהגה עליונה. וכ' אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם. פרשנו שהם ב' בחי' הנ"ל. ובחי' ואתה מחי' הוא דרך התורה. עץ החיים. והוא מה שמנהיג הקב"ה בכל עת העולם. לבד מה שבראו להיות טבע קיים. והנהגה זו מתגלה לכל א' לפי דרכו. כדאיתא ברמב"ן ושאר ספרים שהקב"ה מנהיג את הצדיקים בהשגחה מיוחדת. מכ"ש לכלל ישראל. והוא בחי' ואתה מחי' כנ"ל. וזאת נתברר ביצ"מ באותות ומופתים שעשה הקב"ה בשינוי הטבע. וז"ש השם חלקנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו. רגלינו הוא דרגא תחתונה הנ"ל שיש לבנ"י בעוה"ז עולם הטבעי. אעפ"כ כ' ישרים דרכי ה' פושעים יכשלו בעולם הטבע וצדיקים ילכו בה לכן אע"פ שאנחנו בגלות הש"י שם חלקנו בחיים ולא נכשל ולא נכלם לעולם ועד:

תרנ"א

ענין הפרש האבות לבחי' משה רבינו ע"ה. שהוריד תורה מן השמים. והאבות נעשו מרכבה לשכינה והוא התיקון בארץ. וזה נצרך מקודם כמ"ש ד"א קדמה לתורה. והוא בחי' א"י מקום מקודש. מוכן להשראת השכינה. ולכן מזכירין בתפילה אלקי אברהם יצחק ויעקב כו'. שיכולין לקבל אלקות בכח האבות. וזה עיקר הגאולה בגוף שהוא מורכב מד' יסודות. וזה ד' לשונות של גאולה כי יש לד' יסודות שרשים גדולים מאותיות השם ית' כידוע. ובכח ג' אבות ודהע"ה יכולין לברר הד' יסודות. וכשנתבררו זוכין להשראת השכינה:

תרנ"ב

איתא בשם שדי שאמר לעולמו די. והוא בחי' הצימצום והקטנות שכן הי' הנהגתו ית' את העולם קודם קבלת התורה דכ' שמש ומגן ה"א. ולכן בכל הארה היורדת מן השמים נותן הקב"ה גם הכלי להיות ראוי לקבל. וכן באותות שנתן לנו הקב"ה. מילה הוא ג"כ שם הנ"ל מלבר. והארת שם הוי' מבפנים. וכמו כן במזוזה שם הוי' מלגאו ש"ש מלבר. וכ"כ בתפילין. וזה בחי' שדים והנקה. שלכן נק' דדים ע"ש שיש בשדים נקב קטן שלא יזיק רוב החלב אל התינוק. וכמו כן בנמשל. אבל בקבלת התורה התחיל בחי' גדלות כמ"ש ומי גוי גדול כו'. וכ"כ אתה החלות להראות א"ע כו' גדלך כו'. שהתחיל בחי' הגדלות. ובמדרש ביצחק ויגדל הילד ויגמל שנגמל מיצה"ר שבחי' הקטנות הוא כמו הנקה. וכשנעשה גדול נקרא גמולי מחלב עתיקי משדים. וכמו שהוא בפרט האדם. כמו כן בכלל העולם הי' מתחילה התגלות אלקותו ית' בבחי' הצימצום. ואח"כ נגלה לבנ"י הפנימיות. והנה שבת כולל ג"כ ב' בחי' הנ"ל והם בחי' זכור ושמור. ונראה לבאר ההפרש בין שם שדי לשבת. כי שדי הוא השפע המצומצם בי"ד עתים. וז"ש לעולמו די שיהי' בבחי' זמן ועת לכל חפץ בהתלבשות הטבע. אך שבת השפע מיוחד לכנ"י. וזה ש' בת. וזה רמזו חז"ל באמרם שבת א"צ תפילין שהם עצמם אות. כי ע"י התפילין יוכל להתגלות הפנימיות שבאדם. ובשבת מתגלה בכח האדם בעצמו. וזה ניתן רק לבנ"י. וזה רמזו חז"ל במאמר אמרה שבת לכל יש בן זוג שהוא בחי' כלי הצימצום. והי' התשובה כנס"י יהי' בן זוגך כנ"ל:

בענין ד' לשונות של גאולה. פרשנו כי יש ה' מוצאות הפה. ומול זה יש חמשה חומשי תורה. וכמו שנחלקו ה' ספרים לשבעה כמ"ש חז"ל ויהי בנסוע ס' בפ"ע. כמו כן שינים ושפתים כפולין והם שבעה. ועמ"ש בפ' במדבר כי הג' ספרים ראשונים בחי' האבות וב' אחרונים משה ואהרן ע"ש. ובאמת החיך היא מדרגה גבוה ושם יש אחדות גמור. והוא בן חורין שא"צ גאולה. לכן התחיל הגלות ביצחק ס' שמות. והגם כי עיקר הבירור הוא בחי' שינים ושפתים. לכן מבקשין א' שפתי תפתח. וכן אמר משה רבינו ואני ערל שפתים קודם הגאולה. לכן היו משה ואהרן מיוחדים לגאולה לברר הדיבור בשלימות שב' בחי' הנ"ל הם תכלית הדיבור. והם ב' ספרים במדבר דברים. אבל האבות היו בני חורין. אך ביצחק ויעקב הי' תחילת הגלות כדי לסייע לבנ"י. כמ"ש גר יהי' זרעך. ולכן נצרך ד' לשונות של גאולה מבחי' גרון ואילך. ועיין בזוה"ק שמות בפי' אתי מלבנון. ותמצא ג"כ לשון רבים בשינים ושפתים ע"ש. והנה הדיבור נגמר אחר ימי הנקה. אז נגמרין השינים ומוצא השפתים בשלימות. וכמו כן היו צריכין בנ"י להיתקן מקודם להיות כלים לקבל התורה. כענין שא' חז"ל משתינוק מתחיל לדבר. אביו מלמדו תורה. וע"י שני שדיך בחי' משה ואהרן נגאלו בנ"י ונעשו כלים לקבל התורה כנ"ל:

תרנ"ג

במדרש כי ידבר אליכם פרעה כו' מגיד מראשית כו' עצתי תקום כו' עד שמא פלינקרא יש למעלה כו' חפצי אעשה שחפץ להצדיק בריותיו כו'. דכ' רבות מחשבות ב"א ועצת ה' היא תקום. כי כל העובר על האדם בפרט וכן בכלל הבריאה הכל מסובב מאתו ית' אשר הכין הכל בחכמתו ורצונו ית'. ורצה הקב"ה לזכות את בנ"י ונתן לנו תורה ומצות שהם עצות איך לתקן כל המכשולות המתרגשות לבוא. ועצת ה' היא תקום. הוא פועל יוצא שבשמירת מצותיו ית' יכולין להעלות ולתקן כל אלה המחשבות רבות. וכמו כן עצתי תקום. וז"ש במד' שהראה הקב"ה למשה מה שיחטאו בנ"י בסוף הדורות ונתן לו עצה שיכתוב את השירה. וכמו כן בגלות מצרים שהכל הי' סיבה מאתו והכין הישועה לבנ"י. חפצי אעשה היא באמצעיות בנ"י לתקן העשי' גשמיות. להמשיך רצונו ית' גם בכל מעשה גשמיות. והכל בעזרתו ית"ש שחפץ להצדיקנו. ודו"ק:

בענין המטה יהי לתנין ובמד' שהוקשו המלכות לנחש ע"ש. ובפ' שמות השליכהו ארצה כו' וינס משה כו' אחוז בזנבו כו'. הענין הוא כי הגלות בא לברר התערובות טו"ר שנעשה ע"י החטא מעה"ד טו"ר דכ' ויגרש כו' האדם כו' להט החרב המתהפכת כו'. והוא עצמו ענין היפוך הנחש למטה ומטה לנחש. כי רצונו ית"ש הי' להיות דביקות האדם בעץ החיים. דרך התורה. ההנהגה פנימיות. ולולי החטא לא הי' כל הטבע מעכב את האדם. כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם. וע"י החטא בעה"ד הי' העונש שלא יוכל להתקרב אל עה"ח עד שיתקן זה הדרך הטבע כמ"ש ז"ל בפסוק לשמור את דרך עה"ח. מכאן שד"א קדמה לתורה. ופרשנו כי זה נעשה אחר החטא ע"ש. ולכן הוכרחו בנ"י להיות במצרים קודם שזכו לקבל התורה והוא לתקן דרך הטבע. ובכח איש ישראל לבטל הטבע. ואז נעשה מנחש מטה. כי מטה הוא סוף הנהגתו ית' ומשם יפרד להתלבש בגשמיות ובטבע. ושם הס"א מתגבר להיות נחש. ומזה מושכין כל המלכיות שבעוה"ז. ופרעה נק' התנין הגדול. וכל זה הוא בסיבות הסתלקות הקדושה כמ"ש השליכהו ארצה כו'. אבל כשאמר לו הקב"ה שלח ידך הוא כוחו של משה שר התורה. אחוז בזנבו. מיד נהפך מנחש למטה ונעשה כל הטבע כפוף אל הפנימיות והס"א בורחת. ולהיפוך כ' וינס משה מפניו כענין גולל אור מפני חשך כו'. כשמתתקף הס"א הקדושה מסתלקת. לכן רמזו חז"ל כי המטה נברא בע"ש בה"ש. שאז ס"א עורקת. וכחו של משה שליט בעולם ומתגלה ההנהגה פנימיות. ולכן נמסר השבת לבנ"י לבטל כל המלאכות. ולהיות נמשך אחר ההנהגה פנימיות והוא בחי' עץ החיים. ובימי המעשה מכ"ש בגלות הוא בחי' השליכהו ארצה כו'. ואז שליט להט החרב המתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. [ולכן רמזו כשאדם עומד בתפילה ואז יש עליות העולמות. ואין הנחש שולט ונעשה מטה. ולכן המלך שואל לא ישיבנו. נחש כרוך לא יפסיק כו']:

תרנ"ד

בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. ואא"ז ז"ל פי' שלא יוכלו לסבול תועבת מצרים כו'. וזהו באמת תכלית הגאולה שרצה הקב"ה שיצאו בנ"י מכור הברזל ממצרים ושיעלו כל הנצוצות קדושות הנמצא שם. והסיגים וסט"א שיש במצרים לא יתדבקו בהם. כי כן צריך להיות איש ישראל שאין הרע יכול להתדבק בו. ובזה מוכנים הם לארץ ישראל דכ' ולא תקיא אתכם הארץ כו' כי א"י אינה יכולה לסבול כל תועבה כמ"ש רש"י שם. וכמו כן נפש ישראל א"י לסבול. ובנ"י הם עצמם המבררים כמ"ש מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כי בנ"י מבררים אותיות התורה. והארת התורה הנמצא בכל מקום. והפסולת משליכים. כדאיתא בזוה"ק שבנ"י נמשלו ללב שאינו מקבל פסולת וגשמיות רק חלק הנקי ומבורר מפסולת. כי באמת יצירת האדם הכל רומז אל הפנימיות. כמו שאדם אוכל הכל. והפסולת נדחה. וחיות המזון נשאר באדם ונהפך להיות כלול בנפש האדם. כן צריך להיות בפנימיות שכל הדברים יסבבו אל האדם והיא מעלה בנפשו ומברר החלק קדושה להתדבק בו. והפסולת יהי' נדחה. והכל בכח התורה ובעזר הבורא ית"ש כמ"ש וידעתם כי אני ה' המוציא כו' מתחת סבלות מצרים ואחז"ל אם אין דעת הבדלה מנין ודו"ק:

בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואני ערל שפתים ואמרו חז"ל כי הוא א' מעשרה ק"ו שבתורה. דהנה איתא בזוה"ק ואני ערל שפתים כי הדיבור הי' בגלות ע"ש. פי' כמו שיש ערלה בפתח המילה שהוא ברית המעור שזכה אברהם אע"ה שיוסר הערלה ויתגלה לו ברית המילה. כן בברית הלשון שהוא פתח הדיבור בתורה יש ערלה כי ב' בריתות אלו הם פתיחות הפנימיות. כי כל האברים סתומים. זולת ב' אלו. וכל מקום שיש פתיחות פנימיות. יש ערלה והסתר. שלא כל הרוצה ליטול השם יבא ויטול. וכמו כן בכלל הוצרכו בנ"י לעבור כל מה שעבר עליהם במצרים לזכות להסיר ערלת הפה לזכות לברית הלשון והתורה. ולא עוד אלא שבכל יום צריכים להסתייע בזכירת יצ"מ כדי לזכות לפתיחות הפה. וזה סמיכות גאולה לתפילה. גאל ישראל ה' שפתי תפתח. ואלו הם ב' האותות שיש בכל איש ישראל. מילה ושבת ותפילין. ששבת ותפילין ב' אלו הם זכר ליצ"מ וזוכין על ידיהם לתורה שהוא ברית הלשון. ובאמת כך הוא המדה סור מרע מקודם להיות זך מפסולת. אח"כ יפתח כח הפה בתורה. וכמו שהי' מקודם גלות מצרים שיזכו לתורה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים וכן הוא לעולם. אכן משה רבינו ע"ה לימד זכות שיתן הקב"ה במתנה קצת פתחון פה בתורה לזכות עי"ז אל הגאולה. וכן הוא לעולם כמאמרם ז"ל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. הרי שאפי' לא זכה לגאולה עדיין. מ"מ ע"י הרצון והתשוקה לקבל עול תורה. זוכה שיוכל לצאת לחירות להיות באמת מוכן אל התורה. וזהו הלימוד והק"ו שהוציא משה רבינו ע"ה מלבו כי הן בנ"י לא שמעו כו' שא"א להעביר הפסולת בלי שיוקדם איזה הארה מן התורה. הגם שאיננה עדיין בשלימות. וכענין שאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה. פי' כשעדיין אינו מזוכך מפסולת שמתוך של"ש יבא לשמה:

תרנ"ו

בענין שם אל שדי אמרו חז"ל שאמר לעולמו די. פי' אל שדי אלקות שהוא במדה. כמו שאמרו חז"ל כי האבות הי' לכל א' מדה ידועה. והיא המשכות אלקות. כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה. ובחי' שם הוי' שנודע למרע"ה הוא התורה. והוא מים שא"ל סוף כדכ' לכל תכלה ראיתי קץ. ואמרו במד' לכל יש סקוסים לבד התורה. דכ' ארוכה מארץ מדה. והמדות הם נחלים וכלים שמקבלים אור תורה. אבל עצם התורה היא שמותיו של הקב"ה. אורייתא וקוב"ה חד. ולכן התורה היא חירות וגאולה כמ"ש ז"ל אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. כי עיקר הגלות מה שחיות אלקות הוא בהסתר. וא"י להתגלות מתוך הטבע. והאבות נזדככו גם קודם קבלת התורה. ורק מצות המילה שניתן להם והסרת הערלה כמ"ש וגם הקמותי את בריתי. ובכח מצוה זו תיקנו המדות להיות כלים והכנה לקבלת התורה אח"כ. כמ"ש התקן עצמך ללמוד תורה. הוא התיקון בגוף להיות כלי מוכן לתורה. וכמו שהוא בפרט כן בכלל בנ"י הוצרכו מקודם לתקן בחי' המדות וכלים כנ"ל. ואיתא כי שבת הוא בחי' משה כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו ובו נתנה תורה. וזה ההפרש שכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה כה אמר ה'. ומרע"ה זה הדבר אספקלרי' המאירה. ופי' אספקלריא שאינה מאירה. הארה שצריכה להתברר מתוך החשך כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר. כי אור שמתחדש בכל יום הוא כפי בירור שמבררין. כמ"ש ברישא חשוכא והדר נהורא. והוא תלוי בעבודת האדם. ושבת הוא מתנה טובה ונשמה יתירה הבאה מעולם העליון. ואיתא כי אספקלריא מאירה היא כמו חלון שיכולין להסתכל בו מה שבפנים ע"י זכוכית. ושאינה מאירה היא. מראה. שמחפין בעבר השני ובו מסתכלין לראות את עצמו. והוא בחי' הנ"ל שימי המעשה הוא לתקן את עצמו ולמצוא אור הגנוז בו. ושבת תוספות אור חדש מלמעלה. וקודם גאולת מצרים לא הי' יכול להיות התגלות התורה. לכן גם מרע"ה לא התנבא בזה הדבר. רק בכה אמר ה' עד אחר יצ"מ. ולכן אמר ערל שפתים כי הרגיש בעצמו שאין הדיבור שלו בשלימות שהי' מוכן לנבואת זה הדבר:

תרנ"ח

בד' לשונות של גאולה. כי האדם כלול מד' יסודות ארמ"ע ויש להם פנימיות. וצריכין גאולה מן הגשמיות ועיקר הוא הרוח שהוא בחי' קול ודיבור. רוח ממללא. ואש מים הוא דחילו ורחימו שהם במחשבה. ועפר הוא במעשה. וכן ד' ציצית וד' פרשיות בתפילין הם החירות וגאולה דיצ"מ לד' יסודות לכן כ' בהם יציאת מצרים בפרשיות דציצית ותפילין:

תרנ"ט

בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואני ערל שפתים. פרשנו כבר כי ע"י שבנ"י לא שמעו לכן הוא ערל שפתים. כי הנביא מתנבא בכח שמיעת בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' והנה כ' שמעה עמי ואדברה ואחז"ל אין מעידין אלא בשומע וזה הי' עיכוב עשרת הדיברות. והי' הדיבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמוע דבר ה'. ובמד' ולא שמעו אל משה שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. כמ"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ואין הפי' דוקא עבודה זרה ממש. רק עבודה שהיא זרה להם כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר כמ"ש שמעי בת כו' והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. וזה עיקר הגלות גם עתה מה שא"י להתפנות ולשכוח הבלי עולם להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה כמ"ש ול"ת אחרי לבבכם כו'. וז"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ולכן בגלולי מצרים הלכו. כי אם היו מוכנים לשמוע דבר ה' היו נגאלים מיד. והנה עתה שכבר ניתנה התורה לבנ"י. וכ' קול גדול ולא יסף. לא פסק. ואומרים בכל יום שמע ישראל ה' אלקינו כו'. והוא המאמר אנכי ה"א. אשר לא פסק. אבל צריכין להכין עצמו לשמוע פרשת ק"ש בלי מחשבה זרה. ולכן מקדימין יצ"מ לק"ש. שע"י גאולת מצרים יכולין להיפנות ממ"ז להיות מוכן לשמוע דבר ה'. וכמ"ש ולא שמעו כו' מקוצר רוח ומעבודה קשה שהוא שליטת הגוף על הנשמה ורוח. ובשבת היפוך מזה שיורד נשמה יתירה וכל איש ישראל פונה עצמו עכ"פ מל"ט מלאכות. לכן הוא זמן שיכולין לשמוע דבר ה':

תרס"א

וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו' וכן כתיב אחר כל ד' לשונות של גאולה וידעתם כי אני ה' שזה תכלית כל הגאולה. ושע"ז הוצרכו להיות ד' מאות שנה במצרים לזכות לבחי' הדעת. והוא התורה. וכ' ה' יתן חכמה מפיו דעת ואיתא במד' תשא גדולה החכמה. ודעת גדולה [ממנה כו'] למי שהוא אוהב נותן לו פרוסה מתוך פיו ע"ש. כי ראי' היא בחכמה ויכולין לראות גם מרחוק כדכ' מרחוק ה' נראה לי. אבל הדעת הוא דביקות וידיעה בעצם הנפש. ובנ"י הם עדים על הש"י כדכ' אתם עדי וכ' בעד או ראה או ידע. שיש עדות בראי' ובידיעה. ובאמת כל פעל ה' למענהו לעדותו כמ"ש במדרשות. א"כ כל העולם ומלואו עדים על הקב"ה ואפי' חכמי האומות בע"כ מעידין על הבורא. שהחכם בטבעיות ג"כ רואה נפלאות הבורא ית"ש. אבל לבנ"י כ' אתה הראת לדעת שהם עדים בראי' ובידיעה. וזכו לזה ביצ"מ וקבלת התורה כמ"ש ע"ז ישקני מנשיקות פיהו. ובחי' זו מתגלה בש"ק כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ולכן כ' וזכרת כי עבד היית כו'. ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת. שהוא עדות וזכר ליצ"מ. שקודם גאולת מצרים לא הי' אפשר לבוא לזה הדעת והעדות. ובאמת הוא שאז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהוא גנוז ונסתר. ולכן א"א להיות בו בחי' ראי' רק ידיעה כמ"ש בזוה"ק ההפרש בין וארא בין נודעתי ע"ש. וזה הדעת נטע הקב"ה בכל נפש מישראל. רק שצריכין גאולה לצאת מכח אל הפועל ושבת זכר ליצ"מ שנגלה זה הדעת בכח הנשמה יתירה:

תרס"ב

במדרש ראה נתתיך אלקים לפרעה. הה"ד מי זה מלך הכבוד כו' שחלק מכבודו ליראיו וקרא למשה בשמו ע"ש. ופרעה עשה עצמו אלוה אמר הקב"ה יראה זה ויאמר זה אלוה ע"ש. כי הקב"ה מלך מלכי המלכים ב"ה וב"ש ומנהיג כל העולמות. אבל הנהגת עוה"ז בדרך הטבע וזה מושל על זה ויש שרים ממונים על כל אומה ועל כל מיני נבראים. אבל מי שזוכה להיות עבד ה' בעצם זוכה שיגלה הקב"ה עליו כבוד מלכותו ביחוד. זה עיקר הכבוד שלא להיות עבד ח) רק למלך מלכי המלכים. וישראל זכו לזה במתן תורה. אנכי ה"א. עליך יחדתי אלקותי ביחוד. וכמו אותו הרשע פרעה לפי שפרק ממנו עול מלכות שמים לגמרי ואמר אני אלוה. ירד עוד ביותר להיות משה אלקים לפרעה. מכ"ש מדה טובה מרובה מי שמקבל עליו בכל יום מלכות שמים. ורוצה להיות משועבד תמיד תחת עול מ"ש. מסירין ממנו כל אלה המדרגות וזוכה לחסות תחת כנפי שכינת מלכותו ית"ש. וכדאיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. פי' שיוצא מהנהגת הטבע ולכן אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שע"י התורה זוכין להיות נמסר תחת מלכותו ית"ש ביחוד. ולכן אין כבוד אלא תורה. ושלמה המלך קרא הארון מלך הכבוד. וכ"כ בי מלכים ימלוכו כי עבד מלך מלך:

איתא במד' וחנפי לב ישימו אף. הרשעים מאחר שהקב"ה מצפה שיעשו תשובה ואין עושין אפי' באים לשוב באחרונה נוטל את לבם. לא ישועו כי אסרם כו'. ויש ללמוד מזה ק"ו מה מדת פורעניות מעוטה. וידו פתוחה לקבל שבים. מ"מ ברוב פשעם נועל מהם דרכי תשובה. מכ"ש מדה טובה מרובה. הצדיקים שעושין תשובה בכל עת. אפי' על עבירות קלות ושגגות. אפי' נזדמן להם עבירות שאין התשובה בלבד מכפרת. אעפ"כ הקב"ה פותח להם שערי תשובה. וע"ז נאמר פותח שער לדופקי בתשובה. כי שערי תשובה לעולם פתוחים. רק אפי' אותן העבירות שאין תשובה מועלת להם כדאיתא בזוה"ק דלא חמאין אפי שכינתא. אעפ"כ הקב"ה פותח שערים חדשים לדופקי בתשובה. ונראה דביצ"מ הי' צריכין ב' אלה הבחי'. כי פרעה מרוב המכות הי' רוצה לשוב. ובבנ"י הי' נמצאים עונות שצריכים תיקון מה שאין שערי תשובה פתוחין להם. והקב"ה עשה בב' הבחי' לפנים משורת הדין. להפרע מן הרשעים. וליתן שכר טוב לצדיקים:

תרס"ג

וידבר אלקים כו'. ויאמר אני ה'. כבר כ' במ"א כמו שבריאת העולם בתחילה עלה במחשבה לבראותו במדה"ד וראה שאין מתקיים. שיתף עמו מדה"ר כמו כן בגאולת מצרים. והנה מתחילת השליחות שאל מרע"ה וכי אוציא באיזה זכות והשיב לו הש"י בהוציאך כו' תעבדון בזכות קבלת התורה בלבד. ואם הי' נמשכין אחר מדרגת מרע"ה שהוא עצם התורה. הי' גאולה שלימה במדה"ד כמ"ש וידבר אלקים כו' אנכי ה"א אשר הוצאתיך. אבל כשלא נמשכו אחר מדרגה זו שיתף הקב"ה זכות אבות כמ"ש וארא כו' וגם הקמותי כו' בריתי אתם כו'. שהרי כ' ולא שמעו אל משה. ולא לחנם אמר מרע"ה והן לא יאמינו. ולא ישמעו בקולי. ואיתא בגמ' שהקב"ה השיב לו בנ"י מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין דכ' יען לא האמנתם כו'. פי' בנ"י יש בכחם מושרש האמונה בכח האבות. ואפי' שבגלות אין יכולין להוציא מכח אל הפועל זו האמונה. אבל הם בני מאמינים. ובאמת כמו שצריכין להאמין בהקב"ה אף שאין יכולין להבין הנהגה הנעלמת של הקב"ה. כמו כן צריכין להאמין בבנ"י אפי' שנראין כעורין ושחורין כמ"ש שחורה אני ונאוה. ולכן התרעם עליו הקב"ה שהי' לו להאמין בבנ"י. וגם במאמר יען לא האמנתם כו' להקדישני לעיני בנ"י. הי' ג"כ רק חסרון אמונה בבנ"י שסבור שלא יוכלו לקבל זו ההנהגה שנצטוה ודברתם אל הסלע. לפי שהמרו את רוחו. אבל הי' צריך להאמין שהחטא רק במקרה בבנ"י. וכן גם עתה אע"פ שלא שמעו אל משה מ"מ הדיבור נכנס בהם בכח שצירף הקב"ה מעשה אבות וצירף אהרן שיקבל ממשה. והם יקבלו מן אהרן. וגם צירף ראשי בית אבותם כמ"ש במד'. וע"ז נאמר קול דודי כו' זה בא מדלג על ההרים. שהקול בא לבנ"י בכח ההרים והגבעות שהכין להם הקב"ה ברחמיו עצות שיוכלו לקבל הדברים:

תרס"ד

בד' לשונות של גאולה. כי האדם יש בו מד' יסודות ארמ"ע. ואיתא בזוה"ק שמות על פסוק מארבע רוחות באי הרוח שגם הרוח יש בו מד' יסודות רוחניים ע"ש. כי הקב"ה צר צורת הגוף בדמיון הנפש כמ"ש חז"ל אין צייר כאלקינו. ולכן יש ד' גאולות שצריך הנפש להיות נגאל מד' יסודות הגוף הגשמיי. וזה עיקר הגאולה שיתמשכו יסודות הגוף אחר יסודות הנפש.

ולכן יש ד' בחינות עיקריות בעבודת הבורא, יראה אהבה תורה ומצוות כמ"ש בזוה"ק בכמה מקומות מול ד' אותיות ה'. יראה בחינת אש. אהבה מים. תורה רוח. מצוות תיקון הגוף בבחינת עפר שהיא בחינה תחתונה מכולם.

ובפרטות יותר, כמו שיש תרי"ג איברים וגידים בגוף, כן רמ"ח ושס"ה מצוות בנפש. וכמ"ש בספר שער הקדושה שעל זה נאמר וחי בהם. ואמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצוות שעל ידם מזוכך הגוף להתמשך אחר הארת הנשמה. כי באמת שורש ד' יסודות נקשרים בד' בחינות אותיות ה'. ושם מתאחדין ד' יסודות רוחניות וטבעיות.

ולכן שבת קדש זכר ליציאת מצרים וזכרון למעשה בראשית. פירוש במעשה בראשית היה הכל אחדות אחד, ועל ידי יציאת מצרים נשאר זכר זה לבני ישראל בשבתות ומועדים, שיש בהם הארה מיציאת מצרים ומפתח של הגאולה.

וד' בחינות הנ"ל הם ד' גאולות של ד' מלכיות, וגלות שלנו בחינת עפר מדרגה התחתונה, עד שיהיה גאולה שלימה במהרה. כמו שנאמר כי שחה לעפר נפשנו כו' קומה עזרתה לנו.