שפת אמת/האזינו

<< · שפת אמת · האזינו · >>

האזינו

תרל"ד

יערף כמטר לקחי. כי בכל איש ישראל יש נקודה חיות רק שצריכין לעורר הפנימיות ע"י התורה. וכמו האדמה שיש בה כח להוציא תבואה ופירות והמטר מעורר כחה כן נקרא אדם על שם האדמה. וזה ענין תורה שבע"פ שכ' וחיי עולם נטע בתוכינו הוא הכח להוציא פירות וכן איתא תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. וזהו כל ענין המשל משמים וארץ שהם מנהיגים כל הבריאה שמשמים יורד מטר לארץ. וכן בני ישראל יש בהם ענין שמים וארץ תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וכ"כ תהיו אתם ארץ חפץ שבנ"י מקיימים הבריאה ובארץ ניכר שעושים רושם ומבררין מלכותו' ית' בעולם. אך גם בשמים מוסיפין כח אף שאינו ניכר מ"מ מאחר ששמים וארץ הם אחד וע"י בנ"י מתברר בארץ האמת ועי"ז מתיחדין שמים וארץ. וכ' הצור תמים פעלו כו' אף כי נודע שבנ"י צריכין להשלים הבריאה כמ"ש לצדיקים שמקיימין העולם כו' אך מי הקדמני ואשלם כתיב. כי כל המבוקש מהאדם שיהי' במעמד האמיתי לישר מעשיו ומחשבותיו. וכשעומד על מכונו ממילא מתעורר כח החיות שבו. כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי תאמין פי' מצאתי בתוך גוף האדם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש שפעולת השי"ת בלי חסרון רק שהאדם צריך להתישב במקום הראוי. ודוגמא לדבר כל הנבראים ע"י פרי' ורבי' מתרבים בעולם ומ"מ זה כח השי"ת שברא כן להיות פרים ורבים על ידי שמתישבים במקום הראוי כמ"ש לא תהו בראה לשבת יצרה. וכן בענין עבודת הבורא כשהאדם מדבק עצמו במקום הראוי לו ונקרא לשבת ששב למקומו לשורשו. וזה ענין שבת קודש עי"ז שורה ברכה ומעורר חיות פנימי שבו ונמצא שאין האדם מוסיף דבר רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל. וכשמקבל דברי תורה בלבו מחבר שמים וארץ כנ"ל ומוציא פירות ממש כנ"ל כמ"ש אור זרוע לצדיק והוא אור תורה כנ"ל. וז"ש בגמ' [פ"ק דתענית] יערוף לשון הריגה אם הוא שלא לשמה כי עיקר כח התורה מה שמעורר פנימיות כח התורה שבלב האדם וזה רק כשעוסק לשמה כנ"ל:

ברש"י ז"ל יד העדים תהי' בראשונה. כי עיקר עדות שמים וארץ הוא. כי ממילא כן שכח שמים וארץ תלוין בעבודת בנ"י וכ' שמים וארץ קנין אחד ובנ"י קנין אחד ותורה קנין אחד. וכמו שבנ"י מקבלין כח התורה ומתחברין ב' התורות שבכתב ושבע"פ כן מתבררין קנין שמים וארץ ואם לאו ח"ו אין להם חיות. ופשוט הטעם יד העדים בראשונה שכן צריך להיות שלא יוכל אדם לראות דבר עבירה ולכן עדים שראו צריכין לסוקלו. וכמו כן הטבע א"י להתקיים כשאין נעשה רצונו של מקום כנ"ל:

בטור הביא המדרש שבין יוהכ"פ וסוכות עוסקים במצות לולב וסוכה ואין עושין עונות והקב"ה אומר מה דאזיל אזיל כו'. והקשה בטו"ז איך יהיו ימים אלו יותר [גדולים] מסוכות עצמו שמקיימים גוף המצוה ונאמר ראשון לחשבון עונות ע"ש. אבל אין הדבר רחוק שיותר כח והצלה יש בהכנת המצוה מגוף קיום המצוה. אחד כי עשיות המצוה הוא רק לשעה וההכנה הוא לעולם. וע"ז נאמר ושמרתם ועשיתם וכפי מה שאדם שומר עצמו תמיד כדי שיהי' מוכן לקיים מצות השי"ת. כי בודאי כל היגיעה לשמור מהבלי עולם צריך להיות כדי להיות מוכן לקיים מצות השי"ת וכפי הטהרה יוכל לקיים המצוה. וע"י השמירה זוכה לקיימה ונשמר מכל דבר כמ"ש שומר מצוה לא ידע רע. ועוד כי מי יוכל לקיים המצוה כמשפטה. אבל הרצון והכנה להמצוה הוא לעשותו כרצונו ית' ולזאת ההכנה והשמחה לבוא להמצוה חשוב מאוד כנ"ל. ויש לדון קו"ח ממ"ש ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה. כש"כ מדה טובה הרהורי מצוה שאדם מהרהר ומשתוקק לקיים פקודת השי"ת טובים מהמצוה ושומרים האדם ועי"ז אין עושין עונות כנ"ל:

תרל"ז

האזינו השמים כו' ותשמע הארץ. כי התורה שורשה בשמים וכחה להמשיך כל מה שבארץ עד לשמים. וכבר כתבנו במ"א כי ב' בחי' אלו תלוין זה בזה כפי מה שאדם מקשר כל מצוה ותורה בכח השורש כמו כן מתפשטת עד למטה יותר. כי רום מעלה ורום מטה תלוין זה בזה. וכל ענין הפרשה הוא לבאר כי בנ"י צריכין להעלות כל הדברים הגשמיים ותחתונים. ולכן אל יפול לב האדם עליו במה שצריך לעסוק בדברים גשמיים ושפלים כי הלא הצור תמים פעלו. וכמו כן האדם כולל כל הבריאה. וכ"כ יצב גבולות עמים למספר בנ"י. וכן הוא בפרט שיש בכל איש ישראל אלו ההסתרות שהם מכוחות כל האומות ואיש הישראלי צריך לתקנם. ימצאהו בארץ מדבר כו' יסובבנהו יבוננהו כו'. אף שכתוב שבחר בבנ"י מימי קדם חלק ה' עמו כו'. אבל עיקר המציאה הוא בעת צר והסתר מקום חושך אשר איש הישראלי מצפה להתגלות הקדושה בעולם הזה השפל. וזה נקרא ארץ מדבר שאין לו רק הרצון. וכן הוא עבודת האדם בחול וכשבא שבת קודש יסובבנהו בפריסת סוכת שלום. יבוננהו בנשמה יתירה שנתוסף דעת לאדם בשבת קודש כמ"ש במ"א גם בכל יום יסובבנהו בטלית וציצית יבוננהו בתפילין. שמצות הללו מאירין לאדם בכל יום בעוה"ז. גם אחר ר"ה ויוהכ"פ שאדם נעשה טהור אבל אינו יודע איך למצוא הארת הקדושה בעוה"ז שהיא כמדבר. לכן יסובבנהו בסוכה ויבוננהו בלולב שהוא המשכת הדעת. גם יבוננהו רמז לשמחת תורה כמ"ש רש"י יבוננהו בתורה כו':

בספרי האזינו השמים כו' שנבראו לשמשכם ואין להם שכר ועונש כו' ק"ו אתם. אף כי אין להם בחירה אך כי גם זה בכלל הבחירה שניתן לאדם שיוכל לבחור להיות ברשות הבורא ית' ושיקח ממנו הבחירה. ואמת כי אין יכולין לתקן עצמו כראוי רק ע"י ביטול הבחירה ולא בחכמת אדם בלבד. וז"ש וישמן ישורון אין הכוונה בבשר ויין רק אף השמן במצות ומעשים טובים רק ששוכח שהוא בכח עליון כמ"ש אלוה עשהו כו' עי"ז נופל ח"ו ממדריגתו רק לבטל עצמו לעזרת השי"ת:

תרמ"א

בפסוק האזינו השמים כו' יערוף כמטר לקחי כו' ענין משל זה למטר כמ"ש כאשר ירד הגשם והשלג כו' כן יהי' דברי כו'. כי אנו רואים כי הבריאה צריכה לסיוע מן השמים שתוציא האדמה כחה ע"י הגשם והשלג. מזה יש לנו ללמוד כי כמו כן האדם צריך סיוע משמים. וכן הוא בתהלים במזמור קמ"ז שחושב כל הפעולות הבאים משמים המכין לארץ מטר כו' השולח אמרתו ארץ כו' משליך קרחו כו' ומסיים מגיד דבריו ליעקב כו'. שזה באמת עיקר הכח משמים שבא לישראל והוא התורה ומצות. וכמו שהאדמה לא תוציא כחה עד שתהי' נעזרת משמים. כן לב איש הישראלי צריך עזר בכח התורה (שמרפת) [שמרככת] לב האדם. כמ"ש חז"ל אם אבן הוא נימוח כו' ע"י התורה שנקראת מים. וכמו כן הוא מעביר קשיו' ערפו של היצה"ר שלכן יערוף כולל ג"כ לשון הריגה כמ"ש בספרי:

בפסוק שימו לבבכם כו' כי לא דבר רק הוא מכם דרשו חז"ל אם רק הוא מכם שאין אתם יגיעים בה כו'. ודברים הללו צריכין לעורר לב האדם בהיות נאמר רק הוא מכם שבכח בנ"י ביגיעתם בתורה למלאות הדברים. כי התורה אין לה סוף וכפי יגיעת בנ"י בתורה כך מתחדשין הדברים ומתמלאים. וזה כח תורה שבע"פ שנאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. וע"ז איתא ב"ק יוצאת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכבוד התורה תלוי בהעוסקים בה כמ"ש שם באבות. ועיין מ"ש לקמן בשמחת תורה עוד מזה:

תרמ"ד

בפסוק שימו לבבכם לכל הדברים כו' כי לא דבר רק הוא מכם כו' ודרשו חז"ל אם רק הוא מכם. הענין כי התורה מתפרשת לפי הכנת לבן של ישראל. דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד. רק בכל עת כפי יגיעת בנ"י בדברי תורה מתרחבין ומתגלין הדברים. וז"ש לא דבר רק הוא מכם. פי' שאין דבר בתורה שיהי' רק מכם. כלומר שיש לבנ"י חלק בכל הדברים כמ"ש אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וזהו ספר וסופר וסיפור. כי כפי מה שלומדין בהספר כך משפיע הקב"ה אורות וטעמים בהתורה. אך צריכין באמת לזה לב טהור ולכן צריכין לטהר הלב להיות כלי מוכן לדברי תורה. ושימו הוא סידור והערכת הלב כמ"ש לאדם מערכי לב. וכמ"ש בפסוק ושם דרך אראנו כו' דרשו חז"ל השם אורחותיו. כן המיישר לבו ומעריך בלבו כוונות ישרות להיות כלי מוכן לדברי תורה. ועי' בזוה"ק בפסוק ושמו את שמי בפ' נשא שהוא סידור כמו ושמו איש על עבודתו ע"ש. כן י"ל הכא ענין שימו לבבכם. ישמע חכם ויוסיף לקח:

ובענין שירת האזינו כבר כתבתי במ"א שהוא תיקון כלל הבריאה ע"י בנ"י שהם נבראו לחבר כל אשר בארץ בשורשו בשמים. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' בחי' תורה שבע"פ והנהגה של הבריאה. ובצל ידי כסיתיך הוא השורש נשמת בני ישראל בשמים. וע"ז נאמר יסובבנהו יבוננהו כו'. לנטוע שמים וליסוד ארץ שעי"ז יש כח בבנ"י לתקן בריאת שמים וארץ. וכמ"ש חז"ל עמי אתה בשותפות כו'. עפ"י ענין הנ"ל אורייתא וקוב"ה וישראל הכל אחד. ויש בלבות בנ"י רשימות מכוונים לאותיות התורה. וכענין רמ"ח איברים וגידים שהם רמזים למ"ע ול"ת שבתורה. וכ' שימו לבבכם כו' ושם כתיב ושמתם את דברי כו' על לבבכם כי יש להם התחברות כנ"ל:

תרמ"ח

זכור ימות עולם כו' חלק ה' עמו ימצאהו כו'. פי' כי צריך איש ישראל לידע כי הוא חלק ה' ממעל. ובני ישראל נשתלחו לזה העולם להטות כל הברואים אליו ית'. ולכן צריכין שלא לשכוח העיקר. ופי' חלק ה' עמו דאיתא כשאמר השי"ת נעשה אדם היינו שהוא כלול מכל הברואים. וכולם נתנו בו חלק והש"י כביכול נשתתף עמהם. ובאדה"ר הי' מעורב כל הכחות ואח"כ נבדלו בנ"י בצירוף אחר צירוף כמ"ש יעקב חבל נחלתו. שמאברהם יצא פסולת וכן מיצחק ובזרע יעקב נבדל רק חלק ה' ממש. ולכן נתן השי"ת אותות בישראל מילה תפילין שבת אות היא ביני וביניכם. וכן פשוט מצות מנוחת השבת לשבות מכל מלאכה ולזכור כי העיקר הנשמה וכל חיי עולם הזה רק גירות וארעי. ושבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. ולכן גוי ששבת חייב מיתה כי א"י לחיות רק בצירוף הגשמיות. רק בנ"י קודש לה' ויכולין לפרוש מעולם הזה ולהתדבק באלקות:

בפסוק שימו לבבכם כו'. פרש"י ז"ל מספרי צריך אדם לתת עיניו ולבו ואזניו להיות מכוונים לדברי תורה כו'. פי' כי התורה היא הסיוע משמים כמ"ש יערוף כמטר כו' כטל. כמו שהשדה אחר שנחרש ונעבד צריך הגשמים להוציא הזרע מכח אל הפועל. כן צריך האדם מקודם לתקן אברי הגוף להיות כלים מוכנים לקבל הארת התורה. וכפי זה התיקון כך נפתחו לו שערי תורה. וזהו ענין תפילין של יד נגד הלב ואח"כ תש"ר תהי' תורת ה' בפיך. וכ"כ לב חכם ישכיל ע' פיהו פי' כפי תיקון הלב נפתח הפה. וכ"כ לב טהור ברא לי כו' אח"כ ורוח נכון חדש. וכמו כן בימי המעשה צריכין לברר במלאכות הגופניות כדי להיות מוכן ביום שבת לעשות כולו תורה. כי לא דבר רק הוא מכם כי ציור הגוף מכוון רמ"ח איברים כו'. ובזוה"ק תולדות כל שייפא ושייפא לקבל ברי' כו' וכן באורייתא כו'. וכמו כן בימים אלו אחר ר"ה ויוהכ"פ נתקנן נפשות בנ"י להיות טהורים. ולכן בחג הסוכות נידונין על המים היינו לקבל השפע הבאה משמים ואין מים אלא תורה. וביוהכ"פ נטהרו הנפשות ולכן בסוכות רוח נכון יחדש בקרבנו. וצריכין בימים אלו בין יוהכ"פ לסוכות להשתוקק לקבל הארת התורה בסוכות. לפני ה' תטהרו. פי' שהטהרה הוא רק כדי להיות כלי מוכן לקבל דבר ה'. לכן איתא בימים אלו טרודין במצות ואין עושין עונות דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע. וע"י הכנה ותשוקה לעבודת ה' מתגרשין המחשבות זרות מהבלי עולם:

בפסוק יערף כמטר כי בתחלה צריכין להלחם וללמוד מתוך הקישוי ואח"כ זוכין להיות תזל כטל אמרתי כדאיתא תחלתו מר וסופו מתוק. וכ"כ שתה מים מבורך הוא הכח שהטמין הבורא ית' בנפש האדם וצריכין לייגע למצוא זה הכח אח"כ נוזלים הוא הסיוע מלמעלה במתנה כנ"ל:

תרנ"א

יערוף כמטר כו' כטל כו' כשעירים כו' וכרביבים כו' דכתיב כאשר ירד הגשם והשלג כו' כן יהי' דברי כו'. שהתורה עושה בבנ"י כל הפעולות כמו הגשם להיות מרוה את הארץ להוליד ולהצמיח. וכמו שיש גשם מיוחד לרכך האדמה. וטל. ושעירים עלי דשא פרש"י כלל הדשאים. ועשב כל מין מיוחד. וכמו כן יש דברי תורה מיוחד לכל פרט. ויש דברים המיוחדים לכלל בנ"י. יערוף הוא לרכך לב אבן. תזל הוא אחר שיתרכך הלב לקרבו לעבודתו ית'. וכל ימי חיי האדם התורה מתפרשת לו ומסייע אליו באותו מדריגה שהוא עומד:

תרנ"ד

בפסוק זכור ימות עולם כו' חלק ה' עמו כו'. דכ' נעשה אדם כו'. ואיתא כי האדם כלול מכל הברואים לכן נקרא עולם קטן. והקב"ה וב"ש שיתף עצמו ונתן בו חלקו כמ"ש ויפח באפיו. ובשעת הפלגה נתברר חלק ה' עמו ונבדלו בנ"י מן האומות כמ"ש אתה בחרתנו כו' ושמך כו' עלינו קראת. וע"ז איתא בתד"א על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו. כי עשירות הוא תוספות נכסים מבחוץ והוא מותרות. אבל איזהו עשיר השמח בחלקו בזה העשירות ששייך לו לחלקו. והקב"ה שהכל שלו. אבל שמח באותן הדביקין בו. וזהו מדת יעקב כמ"ש אנכי איש חלק עשו איש שעיר שמתדבק במותרות שהשערות הם מותרות. אבל יעקב אבינו אינו מתדבק בחיצוניות כדאיתא במד' שבכל שנה ביו"כ מתנקין בנ"י כמ"ש לטהר אתכם. לכן יעקב איש חלק חלק ה' עמו. וזהו עיקר עבודת בנ"י להתדבק בשורשם ולצאת ממאסר הגוף והטבע. וע"ז כתיב זכור ימות עולם. והרמז לזכירת יום השבת להעלות ימי המעשה בפנימיות השבת. בינו שנות להעלות ימי השנה ביו"כ שהוא שבת שבתון. וכמ"ש במד' ימים יוצרו ולו אחד בהם הוא השבת ויוהכ"פ. לכן שבת וישראל מעידין זה על זה כמ"ש במ"א. ולכן אחר יוה"כ נסע עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סוכתה. שנתברר להיות חלק ה' ושמח הקב"ה בחלקו כמ"ש בזוה"ק:

בפסוק שימו לבבכם כו' כי היא חייכם כו' כ' רש"י צריך אדם לכוין לב ואוזן וכ"כ בצורת הבית כו' ע"ש ובספרי. והענין הוא כי ציור התורה וציור הביהמ"ק וציור ישראל הכל אחד. ולזה ניתנו המצות לצרף רמ"ח [אברים] ושס"ה [גידים] שבאדם. וזאת עבודת האדם בעוה"ז לישר ולכוין כל האברים אל התורה בכח המצות. וזהו הרמז מצות צריכות כונה שהתכלית הוא לכוין ולסדר ציור האדם ולהיות כלי מוכן. ולעתיד יתגלה לאדם אור התורה כפי הכנת הציור בעוה"ז. וע"ז אמרו עוה"ז דומה לפרוזדור שכל חיי האדם בעוה"ז לתקן עצמו בפרוזדור. וז"ש כי היא חייך ואורך ימיך קאי על שימו לבבכם. כי שימו לשון סידור וכוון. והבריאה בעוה"ז הוא רק על זה הסידור והכנה הנ"ל. וקצרתי כי כבר כתבתי מעין זה:

תרנ"ה

יערף כמטר לקחי הוא תיקון הגוף שיש דברי תורה שמיוחדין לזה לרכך הלב להיות ראוי לקבל זריעה. והוא בחי' ימי המעשה. תזל כטל הוא בש"ק תיקון הנפש לקבל הארה מנשמה יתירה:

בפסוק ויאמר אסתירה פני כו' אראה מה אחריתם. וצריך פי' כי מי בא להלחם עמו ית' שיאמר אראה. אבל יתכן לפרש הכל לשבחן של ישראל שהרי נקראת שירה. וזו השירה עדות כי בנ"י ישארו לעולם להיות חלק ה' ונחלתו. אבל בנ"י צריכין לתקן כל הדרכים כענין שאמרו הפוך בה והפוך בה. ויש דורות שהקדושה נגלה בהם פנים בפנים. אבל יש דור תהפוכות שנראין רע אבל אין תוכן כברן ועתידין לחזור למוטב. וז"ש לא אמון בם. וזה אראה מה אחריתם דכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו. ושירה ראשונה הי' ראשיתן של בנ"י ושירה זו היא אחריתן. וע"י החטא ניטל מהם בחי' פנים בפנים ואסתירה פני והתחיל בחי' אחרית. וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרו קאים:

בפסוק לא דבר רק הוא מכם. אין דבר ואות בתורה שלא יהי' בו חלק לישראל. כמו הקב"ה שהוא בכל מקום כמו כן בישראל. ובתורה ברא הכל. לכן הוצרכו בנ"י לירד לכל המקומות בכח התורה:

תרנ"ו

בפסוק זכור ימות עולם כו' בזוה"ק שיתא יומי בראשית כו'. דכתיב ששת ימים עשה ה' את השמים. ואלו הששת ימים הם מעשה ידיו של הקב"ה. ועליהם כתיב תמים פעלו והם באחדות כי פי' תמים שיש בכל נקודה הכל. וזה בחי' מעשה בראשית. ולכן כתיב בשבת ויכל כו' מלאכתו וישבות מכל מלאכתו. כי מאותן הששת ימים נמשך אח"כ כל הזמנים ממדריגה למדריגה ונתלבשו בטבעיות. אבל בנ"י יכולין לזכור אותן הששה ימים בכח השבת. לכן שבת זכרון למעשה בראשית. ואין לזה חלק רק לבנ"י הדבקים באחדות כמ"ש חלק ה' עמו. אבל הנטבעים בתוך הטבע אין להם חלק בזה. ולכן כ' בינו שנות דור פי' השינוים שנעשו אח"כ מדור לדור בהפרידו בני אדם. לכן כ' ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' כי ששת ימים עשה. שבנ"י יודעין זה הכח השורש ויכולין להעיד על מעשה בראשית. עוד פי' זכור ימות עולם כמ"ש ימים יוצרו ולא אחד בהם שהוא שורש הצורה של אדם קודם שנתלבש בגוף כדפרש"י שם. והנשמה כשבאה לעולם נשכח ממנה הכל כדאיתא במדרשות. אבל איש ישראל צריך לזכור הימים הנ"ל בכח תורה ומצות ושבת שיש נשמה יתירה והיא מעלמא דזכירה. כתיב בי' זכור את יום השבת פי' באמצעיות יום השבת תוכל לזכור ימות עולם הנ"ל. ולא לטבוע בעלמא דשיקרא שמשכח הכל:

תרנ"ז

בפסוק הצור תמים פעלו כו'. כי הכל נברא בתורה. וכ' תורת ה' תמימה ז"ש תמים פעלו. ופי' תמימה שיש בה כל הבחינות. והתורה נקראת אש דת ותורת חסד ותורת אמת וכל המדות. ולכן כמו דאיתא בגמ' כי המים שנפסק בר"ה אם משתנים [בנ"י] לטובה או לרעה ח"ו כך יורד אח"כ המים לטוב ובמקום הראוי ובשעה הראוי' וכמו כן ח"ו להיפוך. כמו כן התורה נקראת מים. וכפי הכנת המקבלים כך מתפרש להם התורה. ויש בה בחי' עם חסיד תתחסד עם עקש תתפתל שזה בחי' תמימות. ולכן נאמר ג"כ יערף תזל כל הלשונות. ואמר הלה' תגמלו זאת. דכתיב חלק ה' עמו דבעשרה מאמרות נברא העולם והם עשרה שמות. אכן שם הוי' על כולם. וכ' אני ה' לא שניתי. כידוע דכל השמות יש להם כמה הפוכים וצירופים. ושם הוי' ב"ה בכל הצרופים הוא הוי'. ובנ"י יש להם חלק בזה השם רק ע"י החטאים כתיב אסתירה פני מהם. לפי שדור תהפוכות המה. וע"ז הוסד כל השירה כי הקב"ה רצה להעלות בנ"י להיות דבקים בשם הוי' שלא יהי' בהם השתנות. ולכן הביאם לארץ ישראל דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ פי' חז"ל מכאן שארץ ישראל גבוה מכל הארצות. הרמז כי היא מוכנת לקבל השפע בקדושה. וכמ"ש בברכת שבת והרכבתיך על במתי ארץ פי' למעלה מהטבע שלא לקבל השתנות ע"י הגשמיות. היפוך וישמן ישורון ויבעט. כי בנ"י נקראו ישורון ע"ש זה החלק שיש בהם נקודה ישרה שאינה יכולה להשתנות חלק ה' עמו. וע"י החטא ניטל מאתנו זה השם. ועתיד הקב"ה להחזיר לנו זה הכח ויחזירנו בתשובה שלימה לפניו:

תר"ס

בפסוק זכור ימות עולם כו' ימצאהו בארץ מדבר כו'. נשמות בנ"י נשתלחו בעוה"ז בשליחות הבורא ית'. אבל הוא מקום מדבר ותהו שעיקר מקומו של אדם אינו בעוה"ז. והרי אדה"ר הכניסו הקב"ה לג"ע אך ע"י החטא וישלחהו. ולכן נתן לנו הקב"ה תורה ומצות. יסובבנהו ברמ"ח מ"ע שעל ידיהם נמשך הארת הקדושה לאיברי האדם. יבוננהו בתורה. יצרנהו במצות ל"ת שהם שמירה לאדם. ואיתא בזוה"ק זכור ימות עולם הם ששת ימי המעשה ששת ימים עשה ה' ע"ש. והענין הוא כי אותן ששת הימים ג"כ נשתלחו להעמיד הטבע והבריאה אבל הם אינם מקבלים שינוי. ולכן נתן הקב"ה השבת שאז מתעלין הששת ימים ומקבלים שפע קודש בכל שבת ושבת. וכמו כן ממש הם נשמת בנ"י כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא כי ששת ימים עשה כו'. וששת הימים ובנ"י צריכים הם אל כח השבת. ונקראו ימות עולם שהם הארות המעמידים את העולם שאינם מקבלין שינוי כמ"ש. וכן צריך להיות איש ישראל דכתיב חלק ה' עמו אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם פי' שיש בהם חלק אלקות שאינו מקבל שינוי. ואפילו אם נשתנו ע"י החטא יכולין בתשובה לחזור ולהתלבן. וז"ש בינו שנות דור ודור. ובגמ' איתא ע"פ אם יהיו חטאיכם כשנים כשני מיבעיא לי' אלא אפילו חטאיכם סדורות ובאים כשנים הללו מימות בראשית כשלג ילבינו ע"ש בפרק אמר ר"ע בשבת. והוא כנ"ל כי הימים הם בלי שינוי לכן נק' יום על שם האור כי טוב. אבל השנים נקראים ע"ש השינוי. ואפילו אם נטבעים בזמן ונשתנים חוזרים ומתלבנים ביוהכ"פ:

שירת האזינו כולל כל הדורות מבריאות עולם ויציאת מצרים וקבלת התורה וביהמ"ק וגלות וגאולה אחרונה. ומעין זה נתחדש בכל שנה כל הסדר כי כך מדותיו של הקב"ה תמים פעלו ואפילו בכל יום יש בו מעין כל הבריאה. וכן במועדות חג המצות יציאת מצרים ואח"כ קבלת התורה. וסוף הפרשה ראו עתה כו' אני אמית ואחי' הוא בחי' ר"ה ויוהכ"פ ספרי חיים ומתים פתוחין. ואח"כ הרנינו גוים עמו הוא בחג הסוכות שרומז לגאולה האחרונה. ובאמת אמית ואחי' בימי המשפט הכל לצורך תיקון העולם. כדאיתא אני אמית וכי הקב"ה ממית. אך שממית הפסולת וסט"א ומחיה לכח הפנימיות. ולכן ממית ומחיה ומצמיח ישועה ומן המיתה בא ג"כ הישועה. וכן הוא בכלל שמתבררין נפשות בנ"י בימים האלו כמ"ש יכפר עליכם לטהר אתכם. ולכן אחר יוהכ"פ צריכין לקבל עבודת השי"ת בשמחה. כדאיתא בדור המדבר אחר שמחל להם הקב"ה החטא והקימו המשכן ויעמדו לפני ה' קרבו בשמחה ובזריזות לעבודת הבורא. וכן הוא בחג הסוכות. ובזמן המקדש כשהלבין החוט בודאי נתמלאו בנ"י בשמחה. וגם עתה צריכין להאמין כי נטהרנו מעונותינו. ובאמת זה האות כפי מה שמרגיש האדם שמחה בנפשו. וגם זה תליא כפי המרירות וצער שיש להאדם מהחטאים כך מרגיש אחר יוהכ"פ השמחה. וזהו שמחת החג אחר יו"כ וניתן לבנ"י. כמ"ש במ"א פי' לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר:

תרס"א

האזינו השמים ואדברה זה בחי' עשרת הדברות. ותשמע הארץ אמרי פי הוא בחי' עשרה מאמרות. והוא בחי' תורה שבע"פ שהקב"ה נתן התורה שבנ"י יתקנו כל הנעשה בעשרה מאמרות ע"י התורה. שהתורה היא ביאור ופירוש הבריאה. וע"ז איתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ולכן נאמרה שירת האזינו ע"י משה ויהושע שהוא חיבור תורה שבכתב ושבע"פ. ואמר יערף כמטר כו' שתכלית התורה להוציא על ידה מכח אל הפועל כל אשר הטמין הקב"ה בעולם. כדמיון המטר שע"י מוציאין מן האדמה מכח אל הפועל כל הפירות: