שער הכוונות/דרושי נפילת אפים/דרוש ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שער הכוונות · דרושי נפילת אפים · דרוש ה

<< · שער הכוונות · דרושי נפילת אפים · דרוש ה

דרוש ה'[עריכה]

בענין מסירת האדם נפשו למיתה לפני הקב"ה וזה לשונו:

הנה בתפילה נמצאו ב' מיני מסירה למיתה, אחד בק"ש ואחד בנפילת אפים כנודע.

והנה הענין הוא כי יש ב' מיני זווג באצילות -- אם זווג חכמה ובינה, ואם ת"ת ומלכות. ואי אפשר לשניהם בלי מ"ן לקבל מ"ד. ואמנם מיין נוקבין שבמלכות הם נשמות הצדיקים, וכאשר ימסור האדם עצמו למיתה כאילו נפטר מן העולם ותתדבק נשמתו למעלה ביסוד באר ותעשה באר מים חיים ואז יבואו מים זכרים מת"ת, וזווג הקדוש נעשה כתיקונו. וזהו סוד "אליך ה' נפשי אשא", להעלות נשמתו למעלה ונעשה בירא דמיין נבעין; נביע מתתא ונביע מעילא. נביע מתתא -- מנשמתון דצדיקיא, ונביע מעילא -- מדכורא.

ומיין נוקבין דבינה המשובחים הם הצדיקים המוסרים עצמם למיתה "על קדוש השם", שהיא בינה שנקרא "שם גדול". וקידוש השם -- לעלות ממטה למעלה בסוד "הקידוש" (שהיא החכמה).

אבל מסירת עצמם למיתה הוא בסוד המלכות שהוא אתר דמותא. וקידוש השם למעלה. וזהו שאמר הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום", עליך ממש, כי הם למעלה מן המלכות. וגבי מוסר עצמו למיתה כתיב "אליך ה' נפשי אשא", ולא כתיב "עליך", כי הם למטה במלכות. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל "ואפילו הוא נוטל את נפשך", הוא דייקא, כמ"ש "ועבד הלוי הוא", דהיינו בינה הנוטלת נשמות הצדיקים לעלות בהם למחשבה העליונה. וזהו סוד מ"ש למשה רבינו ע"ה "שתוק כך עלה במחשבה" על רבי עקיבא כשנהרג על קידוש השם.


ודע כי זווג העליון השלם שאינו תמידי‏[1] הוא סוד א -- י' למעלה בסוד מיין דכורין, וי' למטה בסוד מיין נוקבין, ו' באמצע בסוד דעת עליון המזווג חכמה ובינה.

והזווג תחתון בסוד יאהדונה"י -- י' בראש מים זכרים, י' בסוף מים נקבות, וששה אותיות באמצע בסוד ת"ת.

והנה גם לזווג העליון יש בחינה אחרת ונקרא "זווג שאינו שלם", אמנם הוא תמידי, והוא בסוד יאההויה"ה -- י' בראש, ה' בסוף בסוד י"ה.

והם י' בראש מ"ד וה' בסוף מ"ן, כי אין להם כח לעלות ממטה למעלה בבינה כי אם הה' עליונות (כח"ב ח"ג), ובמלכות עולים כולם ממטה למעלה בסוד י'. ולפיכך בבינה - ה', ובמלכות - י'.
ועוד כי הבינה היא "אם הבנים" והמלכות היא "אם הנשמות הצדיקים", ובני הבינה (שהם ד"ו, בסוד ה') הם מיין נוקבין דילה, והם ת"ת ומלכות. ובני המלכות שהם נשמות הצדיקים הם מ"ן דילה סוד י', הטיפה הנמשכת מן היסוד שהוא הצדיק. ועוד כי כל נשמה ונשמה כלולה מעשר - לפיכך י' בסוף.

והנה מיין נוקבין דבינה לעולם אינם פוסקים, כי בניה אצלה תמיד, ת"ת ומלכות. ולפיכך זווג העליון תמידי לא יפסק. אלא שבנשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם יהיה הזווג העליון שלם ומשובח, כי ע"י הנשמות יאירו ת"ת ומלכות הארה נפלאה וכפי ערך הארתם יהיה הזווג העליון שלם ומשובח וירשו הבנים הנהו תרין עטרין דגניזין בגווייהו ונהרין אנפי מלכא (כנזכר באדרא זוטא), ואז "ונהר יוצא" דהיינו בינה, "מעדן" דהיינו חכמה "להשקות את הגן" דהיינו ת"ת. "ומשם" דהיינו בינה, "יפרד והיה לארבעה ראשים", דאתעבידו לז"א ד' מוחין, ואינון ד' בתי תפילין דרישא כנזכר באדרא זוטא דקאמר "יפרד" משום דמתפרשן ברחמי בדינא, מה דלאו הכי לעילא, דכלהו חד כנזכר בזוהר חיי שרה.

וכאשר אין איש מוסר עצמו על קידוש השם, לא בכח בק"ש ולא בפועל כעשרה הרוגי מלוכה -- אז אין הזווג שלם לצורך הבנים (ת"ת ומלכות) להריק להם ברכה עד בלי די, אלא להחיותם ולהעמידם על עומדם לבד, ואז תקרא "אתתרכת מעל בנין" כנודע.

ודע שעד זמן העשרה הרוגי מלוכה היו מאירים ת"ת ומלכות והיה די באורם להעלות מ"ן לבינה ממטה למעלה עם קצת סיוע מהצדיקים אשר מוסרים עצמם על קידוש השם בכח בעת קריאת שמע. אבל בזמן העשרה הרוגי מלוכה -- שמש וירח קדרו בעון הדור, ולא היה בהם כח להעלות מ"ן לקבל מ"ד מחכמה הנקרא 'מחשבה' עד אשר נהרגו הרוגי מלכות בפועל, ואז האירו בנשמותיהם לת"ת ומלכות ועצרו כח להעלות מ"ן לקבל מ"ד הבאים מחכמה הנקרא 'מחשבה'. ועל זה אמרו "כך עלה במחשבה".

וזהו שאמר הכתוב (תהלים יז, יד) "ממתים ידך ה' ממתים מחלד". והזכיר שני מיני מיתות; אם למסור עצמו למיתה, וזהו לצורך "יד ה'", והיא המלכות הנקרא "יד ה'". ואם למסור עצמו על קידוש השם, וזהו "ממתים מחלד", והחלד היא אימא עלאה שהיא נעלמת ונחלדת כעין דרסה וחלדה שאינה נגלית, "חלקם בחיים" שהם עולים בחיים העליונים, כי חיי המלך היא בינה, "וצפונך" בסוד "נתיב לא ידעו עיט", ההוא שביל דקיק טמיר גניז, ואז "ישבעו בנים" -- ת"ת ומלכות, "והניחו יתרם לעולליהם" -- נצח-הוד-יסוד, או נשמות הצדיקים דאתיין מת"ת ומלכות ואינון עוללין דילהון.

והנה הזווג העליון התמידי הוא בסוד יא"ה הו"י ה"ה כאשר כתבתי. י' בראש - חכמה, ה' בסוף - ד"ו פרצופים שני בנים. וכאשר יהיה ע"י נשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם אז יהיה בסוד א -- י' בראש - מיין דכורין, י' בסוף - מיין נוקבין מנשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם, ו' באמצעיתא - סוד דעת עליון.

ושם המחבר הזווג העליון (יא"ה הו"י ה"ה) הוא שם בן ד' במילוי יודין -- יוד הי ויו הי, והוא נשמתם הפנימית הנקרא מזלא, דחיבורא דילהון תלוי במזלא. ושם המחבר הזווג החחתון (יאהדונה"י) הוא שם בן ד' במלוי אלפין העולה מ"ה, והוא מחשבה - חשב מ"ה, בסוד קול ודבור ומחשבה, והוא שקיו דאילנא כנזכר בתיקונים.

והנה הזווג העליון בהתחברו ונעשה א"י ה"ה י"ו ה"ה -- אותיות הראשונות הם אהיה, והאחרונות הם יהו"ה, ונמצא שגברה בינה על החכמה. וטעם הדבר הוא להיות כי חיבורא דילהון הוא בשם ד' במילוי יודין, והוא ה' על י', נוקבא על דכורא כמבואר בתיקונין, לפיכך גבר שם אהיה על שם יהו"ה (נוקבא על דכורא, בינה על חכמה) ועלתה להיות עטרת בעלה העליון.

וביאור הענין כי החכמה נעלמה מעיני כל חי, ואין כח לקבל שפע ומה גם ע"י מזלא כי אם שהחכמה תשפיע בבינה והבינה תשפיע משפע החכמה שבה ע"י התלבשות אור החכמה בה ולפיכך הבינה גוברת לשיכלו לקבל השפע הבנים הנעימים, ולפיכך נקראת "אם הבנים".
ועוד כי שפע היורד הוא מן חכמה, כי מצד בינה עצמה דינין מתערין, ולפיכך שם בן ד' המורה על החכמה הוא בסופו קרוב יותר אל הבנים לשיקבלו השפע רחמים מחכמה שבה ולא דינין מצד עצמותה.
ועוד כי האשה העליונה הזריעה תחילה ואח"כ האיש העליון, ולפיכך קדמו אותיותיה לאותיות הזכר העליון. ובאותיותיה קדמו הזכרים לנקבות, כי היוד והאלף קדמו לב' הההין (שהן נקבות), וכן באותיות הזכר קדמו היוד והויו לב' ההין. ולפיכך ילדה זכר תחילה. והוא ת"ת ברא בוכרא. ואחר ילדה בת. ואף השפע היורד היא נזונת ממנו. וזהו סוד ה' -- ד דעל ו', כי ו' ברא בוכרא נולד תחילה ונתגלה תחילה ואח"כ נתגלית הכלה מבין חדוי כנזכר באד"ז.

ונמצא שהזווג העליון (שהוא לצורך החתן והכלה) בא שפע מהזכר העליון לחתן וממנו ניזונת הנקבה, והזווג התחתון (שהוא לצורך נשמות התחתונים) יוצאין נשמת הזכר והנקבה יחד כלולים זב"ז אלא שאח"כ מתפרשן לפום ארחייהו דבני נשא למטה. ולפיכך הזווג של ת"ת ומלכות שהוא יאהדונה"י נכללין זב"ז אותיות הזכר עם אותיות הנקבה והיו לבשר אחד ומולידין נפשות כיוצא בהם.

ומ"מ זווג א"י ה"ה י"ו ה"ה יש בו קצת התפשטות דין למטה אחר שנוקבא על דכורא, והמחברם הוא שם בן ד' במלוי יודין, ה' על י', ודינא איהו. אבל זיווג ע"י א' הוא רחמים גמורים דכולא דכורא -- יו"י, ובינה אושידת מיין לקבליה בסוד נקודת האמצעית שבה סוד י', ולפיכך י' בראש י' בסוף הוא פלא יועץ כשהוא באלף, והוא זווג עליון סוד רוחא ברוחא נכללים זב"ז בפנימיותם. כי זווג יא"ה הו"י ה"ה מלבר וזווג א' מלגאו. וה"ס הנשיקין הנעלמים בעולם עליון.


והנה הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם עולים עד המלכות והם מיין נוקבין דילה, ועולים עוד עד בינה ונעשים מיין נוקבין דילה לעלות למחשבה. והמ"ן והמ"ד הם בסוד כ' -- עשר מלמטה למעלה ועשר מלמעלה למטה. והזווג התחתון (שהוא יאהדונה"י) הוא בסוד כ כפופה, והזווג העליון (שהוא א') הוא בסוד ך פשוטה שהיא אימא עלאה, עשר מלמעלה למטה ועשר ממטה למעלה. ולפיכך יש כ' כפופה וך' פשוטה. ולפי שהמוסר עצמו על קידוש השם הוא עושה שני זווגים אלו (שהם כ' כפופה וך' פשוטה), ולפיכך נאמר למשה רבנו ע"ה על רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם "כך עלה במחשבה". וזהו סוד שאמרו על רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום" -- תרי שלומות לעילא ותתא.

ודע כי הזווג יא"ה הו"י ה"ה הוא ע"י הדעת אשר משה רבינו ע"ה מרכבה אליו, והוא נשמה לת"ת וגופא לבינה (ולפיכך יקרא המאור הגדול פעם ת"ת ופעם יקרא בינה וכולא חד). וזווג ה-א' ע"י דעת עליון, נשמתא לבינה. ולפיכך נאמר למשה "שתוק כך עלה במחשבה", כי עלה למעלה ממנו להיות מרכבה לזווג הפנימי. ומשה רבינו ע"ה לזווג שם אהיה, ולפיכך נאמר לו בתחלת נבואתו "אהיה אשר אהיה".

והנה ביחוד ק"ש עם בשכמל"ו הוא בסוד נשיקין, ולפיכך סמוך להיכל אהבה אשר שם הנשיקין צריך ליחד. ולפיכך ד' דאחד רבתי לרמוז לד' העליונה, דהא ה' עלאה נמי ד' הויות כנזכר בזוהר, ואנו מיחדין אותה בסוד נשיקין עלאין. ולפיכך יצאת נשמת רבי עקיבא באחד, כי נתכוין ליחדא בסוד הנשיקין העליונים. ובשכמל"ו הוא סוד נשיקין התחתונים דת"ת ומלכות, והם הם ציקי קדירה שהריחה בת מלך הכלה הכלולה, שהריחה הנשיקין העליונים ורצתה להזדווג בחתן רוחא ברוחא בסוד הזווג העליון הפנימי. ולא אמרו משה כי הוא היה בסוד הנשיקין -- פה אל פה אדבר בו, ולא היה צריך לאמרו כי הוא היה המזווג ת"ת ומלכות בסוד רוחא ברוחא בסוד נשיקין ומזווג חו"ב גופא בגופא בסוד הדעת כנ"ל. ויעקב הוא המזווג גופא בגופא לת"ת ומלכות, ורצה ליחדא בסוד הנשיקין בשעת מיתתו, כי כמו שהמוסר עצמו על קידוש השם מייחד בינה בסוד נשיקין עלאין -- כך המוסר עצמו למיתה מייחד ת"ת ומלכות בסוד נשיקין תתאין. ומה גם המתכוין לכך בשעת מיתתו ממש. וזהו סוד מיתת הצדיק בנשיקה.

ודע כי גם בתפלת הצדיקים מתעוררין מ"ן לקבל מ"ד -- בין בבינה בין במלכות, אלא שאין נשיקין לא עלאין ולא תתאין כי אם על ידי שימסור עצמו למיתה או על קידוש השם, כי אז יהיו מ"ן לעילא או לתתא, וכן נשיקין או לעילא או לתתא, ויהיה הזוג שלם גופא בגופא ורוחא ברוחא.

והנה אעפ"י שהמוסר עצמו למיתה מייחד ת"ת ומלכות בסוד נשיקין, וכן המוסר על קידוש השם מייחד חכמה ובינה בסוד נשיקין -- זהו לפי שעה, אבל אינו נעשה מרכבה תמיד לכך אלא אם כן ימסור עצמו למיתה על התורה ועל המצות ועל קידוש השם בפועל כמו שעשה רבי עקיבא.

וסוד נשיקין התחתונים שהם בת"ת ומלכות רוחא ברוחא הוא התעלמות הגוף העליון וביטול הנתלין בו שהם הקליפות כדי שיתדבקו אז רוחא ברוחא ולא יהיה להם מעכב. וזה צריך בחשאי לבל יינקו הקליפות מהרוח החיוני המחיה את כולם חוץ מיום הכפורים דנהר' אימא עלאה בתתאה וכולא חד, ולפיכך אומרים בשכמל"ו בקול רם.

ע"כ הגיע דרוש זה שהועתק מכ"י מורינו האר"י ז"ל.

[הקטע הבא הינו הוספה של ר' משה ויטאל שמצא כתוב בספר אחד יתרון דברים על המאמר הנ"ל]

ולפיכך בקש משה רבנו ע"ה מהקב"ה שתנתן התורה על ידי ר"ע, והודיעו הקב"ה שהתורה ניתנה לישראל מגופה של בינה הנמשכת עד מלכות בסוד ה' גבורות ולכן ראוי שתנתן התורה ע"י משה שהוא הדעת אשר משה מרכבה אליו שהוא גופא דבינה, נשמת הת"ת, והוא תורה שבכתב. ולא תורה שבע"פ שהוא הפנימיות. ולכן התחיל וידבר אלקים ולא וידבר ה'. וכל זה כששמע שהיו אומרים הלכה למשה מסיני שהוא סוד הו' קצוות הנמשכות מן הבינה ולמטה שהם סוד הדעת מצד הדינים דמתערין מינה ר"ל הגבור' -- אז נחה דעתו עליו שהפנימיות לא נתגלה, והבן זה מאד, ולפיכך נאמר בתחלת נביאתו אהיה אשר אהיה ע"כ:


כונת הקדיש שלאחר נפילת אפים כבר נתבאר לעיל אצל קדיש הודו לה' קראו בשמו. ושם נתבאר ששני המ"ב שבקדיש הזה שניהם הם של הויה דע"ב דיודין לפי שהוא ענין הורדת השפע מן האצילות אל הבריאה, ובעולם האצילות הם הויות דע"ב דיודין, וע"ש הענין באורך.



  1. ^ הגהנו כאן על פי ההגהות בדפוס ירושלים תרס"ב שמציין שכך כתוב בכתבי יד, וכן מסתבר מהמשך הדברים שזיווג זה השלם אינו תמידי -- ויקיעורך