שער הכוונות/דרושי נפילת אפים/דרוש ב
דרוש ב'[עריכה]
בענין נפילת אפים באורך וזה לשונו:
ונבאר עתה באורך ענין נפילת אפים שחרית. כבר נתבאר לעיל כי זווג ישראל עם לאה נעשה על ידי ויעבר וי"ג מדות, ועתה בנפילת אפים נעשה זווג יעקב ברחל.
גם נתבאר לעיל בענין הוידוי שמתודים קודם הי"ג מדות כי בעת ברכת שים שלום ירדה טפת החסדים מן המוח עד החזה ועדיין לא נתגלו, ואחר כך על ידי הוידוי יורדין החסדים עד הלב במקום הגלוי ואח"כ אומרים ויעבר לעשות זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה כיון שכבר ירדו טפת החסדים עד החזה ונתגלו שם במקום הלב. ועתה בנפילת אפים יורדת טפת החסדים עד למטה ביסוד דז"א ומשם יוצא לחוץ וניתן בדעת יעקב (המכוון כנגד יסוד דז"א כנודע), ומשם יורדת ביסוד דיעקב ונותנו לרחל בסוד זווג. וכמו שנתבאר ענין זה היטב לעיל בביאור ויעבר ממה שמצאתי כתוב בקונטיריסי. וע"ש איך החו"ג יורדין מרגלי לאה אל יעקב ורחל. ונלע"ד שלסיבה זו הוצרכו לנפילת אפים ממש בזווג זה להורות הורדת החסדים עד למטה בזווג התחתון הזה משא"כ למעלה בזווג העליון דלאה שהם למעלה:
והנה ענין נפילת אפים הוא זה: כי הנה עתה הוא זמן הורדת טפת מ"ד של החסדים בנוקבא רחל. וצריך להקדים להעלות מ"ן כדי לקבל אח"כ המ"ד, בסוד אשה כי תזריע וילדה זכר, וארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וכבר נתבאר במקומות רבים. וגם בביאור פסוק אל נקמות ה' כו' שתקנו בזמירות תפלת השחר שענין המ"ן הם ממה שמתברר בכל יום ויום ע"י תפלותינו מן הז' מלכים דמיתו וממה שאנו מבררין מהם אנו מעלים את המ"ן.
והנה אלו המלכים אשר לא יכלו להתברר בעת בריאת העולם ונשארו עד עתה בלתי בירור -- הנה מקומם הוא בג' עולמות בי"ע באופן זה:
- כי בעולם העשיה יש שם קליפות ובחינת המלכים שהם מבחינת עולם העשיה הם קרובים אל הקליפות ההם ונתונים בתוכם
- גם בעולם היצירה יש שם קליפות ושם עומדים בחינת המלכים שהם מבחינת עולם היצירה
- וקליפות שבעולם הבריאה יש שם המלכים שהם מבחינת עולם הבריאה.
ונמצא שאנו צריכין להעלות בסוד מ"ן כל אלו הבחינות של המלכים דמיתו שבבי"ע, ולהעלות חלק מ"ן מן העשיה ומן היצירה ומן הבריאה. וזהו מה שצריך לכוין בנפילת אפים בעת שנופל על פניו. כי הנה עתה אנו בתפלת י"ח עומדים בעולם האצילות כנ"ל במקומו ושם אנו נכללין וכוללין עצמינו תוך נוקבא דז"א רחל. ואנו עבדיה ובניה מעלין לצורכה אליה אלו המ"ן ואנו מפילים עצמנו מלמעלה מן עולם האצילות אשר אנו עתה שם, ויורדין עד למטה בסוף עולם העשייה, כאדם המפיל עצמו מראש הגג עד למטה בקרקע, וזהו סוד כונת נפילת אפים.
ותכוין כי עתה אשר הפלת עצמך בסוף העשיה, אתה מלקט ומברר מ"ן מן העשיה. ואח"כ תכוין שאתה עולה משם אל היצירה ומלקט ומברר ג"כ משם מ"ן. ומשם תכוין לעלות אל הבריאה ללקוט ולברר משם. ומשם תעלה אל האצילות בנוקבא דז"א ושם תמסרם ותניחם תוך היסוד שלה בסוד מ"ן.
ודע שאותם ניצוצות המתבררות אינם יכולות לעלות מעצמם אם לא ע"י שיכוין האדם לשתף נר"ן שלו עמהם ועי"כ יעלו אותם הבירורים עם נר"ן שלו.
גם דע כי אלו הבירורים הם נתונים תוך הקליפות עצמם כנ"ל, ולכן תכוין להוריד נפשך בעולם העשיה והיא תלקט ותברר משם אותם הבירורין ותעלם עמך, וזה יהיה בכח זכות מצות תפלה שאתה מקיים. והנה זה דומה אל מ"ש חז"ל שהצדיקים אחר מיתתן יורדין לגהינם (שהוא סוד מקום מדור הקליפות) ואוחזין ברשעים ומצילין אותם משם, וכמ"ש בחגיגה (חגיגה טו, ב) "אר"י מתי אמות ואכבה עשן מקברו". וסוד הענין הזה שהצדיקים בעת מיתתן גורמין זווג עליון למעלה אל ז"ון. וגם זהו סוד מיתת הצדיקים בנשיקה. גם זהו סוד מ"ש בזוהר ויקהל רי"א ע"א (ח"ב ריא, א) כד מית צדיק התחתון כדין אלביש קנאה הצדיק העליון ומזדווג בנוקבא, ואז נפש הצדיק ההוא מבררת אותם הנשמות הנתונות בגהינם שהוא מקום מדור הקלי' ממש ומעלים אותם בסוד מ"ן ומעורר זווג עליון ונתקנות אותם הנשמות ע"י:
והנה ענין זה עצמו נעשה ע"י נפילת אפים. וזהו מ"ש בזוהר ויקהל דף ע"ב (ח"ב עב, א) כי בנפילת אפים מפקיד אדם נפשו באלנא דמותא ומוסר עצמו למיתה. וכן אמר בפ' במדבר. והענין הוא שהנה בחינת מיתה האמיתית הוא מקום הקליפות בסוד "רגליה יורדות מות", וצריך שהאדם ימסור עצמו למיתה ויכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה (שהם הקליפות), ולכוין שיוציא משם בכח זכות תפלתו אותם הבירורין אשר שם, וזה יהיה ע"י נפשו שהיא מן העשיה ויחברם עמה, ויעלו משם עמה אל עולם היצירה, ושם ע"י רוחו שהיא מן היצירה יכוין לברר ג"כ הבירורים שבעולם היצירה, ויעלם משם עד הבריאה, ושם ע"י נשמתו שהיא מן הבריאה יכוין לברר ג"כ הבירורין שבעולם הבריאה, ויעלם משם עם כל אלו ג' מיני בירורין עד עולם האצילות, ויכוין לשתף שם נר"ן שלו עם ג' חלקי הבירורין האלו ויכניס הכל תוך היסוד דנוקבא דז"א דאצילות, ואז ירדו מ"ד מלמעלה מיסוד הזכר.
ואז ירד ג"כ שפע ואור גדול באותן המ"ד אל נר"ן של האדם הזה שעושה בנפילת אפים וגרם לכל המצוה הזו ויושפע בו כח אור גדול הראוי אל נפשו מלמעלה, כי בלי ספק שהעושה מצוה רבה זו למסור עצמו למיתה בכל שלשה עולמות הנזכר כדי לברר אותם הנשמות ולגרום זווג זו"ן בלי ספק ששכרו עצום מאד, ולכן טרם שירדו טפת מ"ד של הזכר להתערב עם אותם הבירורין הנקרא מ"ן לתקנם ולבוראם בריות חדשות טובות וקודם זה יורדין בתחלה מ"ד עלאין לצורך האדם הזה שעשה נפילת אפים ואותו האור מתעבר בנפשו אשר נכנסת שם ומתחדשת נפשו שם ומתתקנת בתכלית השלימות. וזהו סוד מ"ש בזוהר ויקהל רע"ב (ח"ב ערב, א) שהאדם העושה נפילת אפים בכוונה נוטל חלק ברכתו בתחלת כל הברכות, יען כי הוא גרם כל הטוב הזה, ויהבין ליה שלם מן רקיע שהוא בחינת היסוד הנקרא שלום. והרי נתבאר היטב דרוש המ"ן ואופן בירורם ותיקונם ומקום עמידתם בתחי'.
אמנם צריך שתדע כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, כי אין יכולת לכוין כוונה זו אלא מי שהוא צדיק גמור שהוא כדאי בזכותו לרדת ולברר אותם הבירורין מתוך הקליפות בעל כרחם. ועל הפחות צריך שיזהר ויכוין כונה גמורה בכל התפילה ההיא מתחילתה עד סופה היטב מאד. ואם לא כן הנה בעת שמוסר נפשו ומורידה אל הקליפות הנה לא די שלא יוכל הוא לברור משם נשמות הנופלות שם אלא אדרבה תשאר נפשו שם בתוך הקליפות.
ודומה זה אל ענין האדם שנפטר מזה העולם כנ"ל, שאם יהיה צדיק גמור יוכל לרדת אל הקליפות הנקרא גהינם ולהעלות משם נשמות שנפלו שם בטיט היון של גהינם שהוא סוד הקליפות, ומי שמעלתו פחותה מזה יהיה בו כח לצאת מתוך גהינם אך לא להוציא אחרים, ומי שהוא רשע יורד בגהינם ונשאר שם הוא בעצמו.
וכן ממש עד"ז הוא בענין נפילת אפים. כי הנה הוא יורד אל מקום הקליפות, ואם הוא צדיק גמור יש בו יכולת לברר ולהוציא משם נשמות הנופלות שם ולהעלותם בסוד מ"ן. ויש מי שאינו יכול להעלות אחרים, כי אין בו כח לבררם ולהוציאם, ודי לו במה שיעלה את עצמו. ויש מי שנפשו נשארת שם אחר רדתה בעת נפילת אפים ואינו עולה משם כלל.
וכן ממש עד"ז הוה ממש בענין שינת האדם בלילה אשר גם היא בסוד המיתה, כי נפשו יורדת אל דרגא דאילנא דמותא במקום הקליפות. ואז יש מי שיכול לברר וללקוט נשמות ולהעלותם בסוד מ"ן לצורך זווג הלילה (כנזכר ברעיא מהימנא בפרשת צו), ויש מי שעולה הוא לבדו, ויש מי שנשאר שם בקליפות ואינו עולה כלל (כנזכר בזוהר שלהי פ' ויקרא).
ובזה תבין סוד גדול שמצאנו ראינו דבר מתמיה, כי לפעמים שיהיה האדם צדיק גמור ואח"כ מתהפך לאיש אחר ונעשה רשע גמור כמו שמצאנו ביוחנן כ"ג ששימש פ' שנה בכהונה ולבסוף נעשה צדוקי. אבל הענין הוא כי כאשר האדם מוסר נפשו למיתה בנפילת אפים עד מקום הקליפה ומחמת איזה עון אשר בידו אין נפשו יכולה לעלות משם והקליפות אוחזים אותה ונשארת שם לעולם ואז נותנין לו נפש אחרת רעה מצד הקליפות וזהו מה שאמרו רז"ל שהרשעים בחייהם קרויים מתים כי הנה בעת נפילת אפים יורדין אל מקום המיתה ונשארין שם ואין נפשותים יוצאות משם, וניתן להם נפש רעה תמורתה ואין מרגישין בעצמם הענין הזה ואז נהפכין לרשעים גמורים רח"ל.
ולכן הנני מזהירך מאד מאד בענין זה, שיזהר האדם המכוין בנפילת אפים על דרך הנזכר שיהיה צדיק גמור או שעל הפחות יכוין בתפילה ההיא מתחלתה ועד סופה כנ"ל. ומי שיעשה נפילת אפים על דרך הנזכר הנה אין קץ לשכרו, כי גורם הזווג עליון וגורם בירור ותיקון אותם בירורין אשר בתוך הקליפות. ולזה אמרו רז"ל שכל האומר נפילת אפים בכונה אחר תפלתו אויביו נופלין לפניו מדה כנגד מדה כיון שהוא הפיל עצמו לתיקון הנזכר: