שער הגלגולים/הקדמה מ
אמר שמואל, עוד מצאתי קונטרס קטן בין אמתחותי, ממקצת לשונות מספר התקונין ומספר הזוהר שהם צריכים עיון, והנה לא רציתי לסמוך להניחם על ראשי, או להגיה אותם במקומותם, שמא הלקט ההוא יהיה ח"ו שכחה, לכן אמרתי אשימם בספר ויוחקו, והיה כל מבקש אותם יבא לבקש אותם במקום הזה, וזה החלי בעזר אל גואלי:
בספר התקונין תקון כ"ב דף ס"ה ע"ב שורה כ"ג, וז"ל, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון. בשמחה סליק לחשבן אדנ"י, בר מאת ש', דאיהו תלת מאה. ואתון בשמחה איהי מחשבה. ש' איהי תלת אבהן. בחמה איהי ה"ס, ואיהו שכינתא וכו'. וקשה דאתוון בחמה סלקי נ"ה ולא ס"ה, וצ"ע. אמר שמואל, גם בדפוס המגיה תמה בזה. ואני חדשתי, שמא אותיות בחמה במילואם שהם עשרה, וזהו החשבון כזה, בי"ת חי"ת מ"ם ה"א הרי נ"ה ועשרה:
שם בספר התקונין תקון מ"ז דף פ"ו ע"א, בשורה כ"א, וז"ל, נעשה אדם, דא פקודא למגזר ית גיורא, ואי איהו מקיים יבום וחליצה, איהו בצלמנו כדמותנו. וקשה דאי לא הוו תרווייהו הורתם ולידתם בקדושה, קייל"ן דאין האחד מייבם או חולץ לאשת אחיו. ואי הורתם ולידתם בקדושה, לא הוי גיורא, אלא ברייהו דגיורי וישראל גמורים הם, וצ"ע:
בספר הזוהר, בפרשת וירא דף ק"כ ע"א, שורה י"ח, וז"ל, וירא את המקום מרחוק דא יעקב, כמה דאתמר מרחוק, דלא זכה ביה וכו', ראיה בעינוי, דהא כד אתא יעקב, מית הוה אברהם, ואסתלק מעלמא וכו'. תימא, כשנדקדק בשנותיהם, תמצא יעקב בן י"ג שנים כשמת אברהם, וכן ארז"ל על פסוק ויזד יעקב נזיד, תבשיל עדשים היה לאבלו של אברהם שנסתלק ה' שנים, כדי שלא יראה לעשו יוצא לתרבות רעה, בשנת הי"ג. וי"ל עם הנזכר, כי עד דכתיב ויגדלו הנערים שהיו בן י"ג שנה גמורים ושלימים, אז ניכר היות עשו הרשע, ויעקב איש תם יושב אהלים. וקודם זה איננו ניכר, וזו היא הראיה שלא ראהו אברהם שלם כפי הצורך, אכן ראיה גופניית ודאי ראהו:
שם בספר הזוהר פרשת תולדות דף קל"ה ע"א שורה ל"ב, וז"ל, השתא דמית אברהם, דיוקניה הוה ביה, ואשתאר ביה ביצחק, דכל מאן דחמי ליה ליצחק, הוה אמר דא אברהם וכו'. וקשה כי רז"ל אמרו שלעולם היה יצחק בדיוקנו של אברהם, מפני הליצנים שלא יאמרו מאבימלך נתעברה שרה. והכא אמרו, דהשתא דמית אברהם אשתאר ביה דיוקניה, וטז"ס ויברך אלהים את יצחק בנו, כי הברכה הזו היתה, שנשארה דיוקנו בו להעיד שהיא בנו, וזהו מלת בנו שהיא מיותרת, ואחר שכתוב ויברך אלהים וגו', סמיך אברהם הוליד את יצחק, לפרש מה ענין הברכה הנז'. ועוד קשה מלת אע"ג שאמר למעלה מזה, וז"ל, אר"י מ"ש דעד הכא לא כתיב בן אברהם, והשתא אמר, אלא אע"ג ויברך אלהים את יצחק בנו, השתא דמית אברהם. וא"כ קשה מלת אע"ג, שהיא להפך והיל"ל משום דכתיב וכו' וצ"ע:
שם בספר הזוהר בפרשת ויצא דף קנ"א:
ע"א שורה כ"ז, וז"ל, ר' חייא ור' חזקיה הוו יתבי תחות אילני דחקל אונו וכו', אמר השתא אתינא לאודעאה, דירושלם קריב איהו לאתחרבא וכו'. וקשה, דהא ירושלם אתחרבת בימי ריב"ז, ובתר כן הווה דרא דתלמידו ר' אליעזר, ובתריה דרא דר' עקיבא, ובתריה דרא דרשב"י, ובתריה דרא דתלמידוי ר' חייא ור' חזקיה הנזכר פה וכו'. ואפשר לומר, דחזרה להתיישב בבני אדם, תחת ממשלת קיסר רומי הרשעה, והודיעו כי גם עתה תחזור להתחרב. ואף זה קשה גם כן, דהרי עשר גליות גלו סנהדרין, והאחרונה היתה בטבריא, כנראה דאין עוד לא היה ישוב בירושלם אחר חורבן טיטוס. ואפשר לומר, כי הני ר' חייא ור' חזקיה היו חכמים בזמן ריב"ז, ואין אלו דרא דרשב"י:
שם בספר הזוהר בפרשת ויצא דף קנ"ג ע"ב שורה כ"ה, וז"ל, וע"ד יוסף ובנימין תרין צדיקים נינהו וגו', ואנן הכי תנן, בשעה דשאיל יוסף לבנימין, אמר ליה אית לך בנין וכו'. וצריך לתקן תחלה לשון הזוהר, יען הוא מוטעה, ואכתוב פה הגהתו, כפי הנמצא בספרים ישנים. וז"ל, ואנן הכי תנן, בשעה דשאיל יוסף לבנימין, אמר ליה אית לך אנתו, אמר ליה אין. אמר ליה אית לך בנין, א"ל לא. אבל בנין זמינין. א"ל ואיך יקרון. א"ל ע"ש אחוי, אחי וראש גרא ונעמן וכו'. וראוי לדקדק בזאת הסוגיא, בענין בנימין דאקרי צדיק, על דלא שמש ערסיה כל הנהו שנין דאתאבל יעקב על יוסף, ופירש ואמר כי כשירד למצרים, שאל לו יוסף, אם היה לו בנים, והשיב לו שעדיין לא היו לו בנים, וא"ל יוסף ואם יולדו לך מה יהיה שמותם, והשיב לו שיקראם ע"ש יוסף, אחי וראש, כנדרש בגמרא אחי, שהיה אחי וכו'. וחזר והקשה שהרי בירידתם למצרים, נאמר ובני בנימין בלע ובכר, והיו מכלל ע' נפש שירדו מצרימה, ותירץ, כי אחר שאתא בנימין לוות יוסף למצרים, ואשתכח ליוסף כאשר נגלה להם, ואמר אני יוסף אחיכם, אז הדר בנימין עם אחיו לאיץ כנען, ושמש ערסיה, ונולדו לו בנים. וז"ש בנימין הדר לביתיה, ושמש ערסיה וכו', וצ"ע, כי כפ. הנראה מענין יהודה, שהיו עצמותיו מגולגלים בארון מפני החרם שקבל עליו, אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, משמע דלא אהדר בנימין לארץ כנען. ואם נאמר דאהדר, ומה שהיו עצמותיו מגולגלים, בעבור דקיל"ן דחרם על תנאי מפי עצמו צריך הפרה אפילו שיתקיים, קשה ג"כ, שהרי תכף אחר שעלו אחיו לארץ כנען, והעלו עמהם העגלות, הורידו עמהם ליעקב למצרים, ולא היה שהות לבנימין להוליד אפילו בן אחד, כ"ש עשרה בנים. ואפילו אם יהיו לו עשרה נשים, כי הרי כלם ירדו למצרים נולדים, חוץ מיוכבד שנולדה בין החומות, ומכ"ש שכל השבטים נולדו עמהם תאומה אחת ונשאו אותה, ולא יתכן שבנימין הנקרא צדיק, ישא תשעה נשים אחרות ארורות מבנות כנען, וכמו שהקשה רבי נחמיה לר' יהודה במדרש ועיי"ש. ואם נאמר שנולדו עמו עשרה תאומות, הוא פלא עצום. ועוד שאפילו לזה לא היה זמן שנתעברו ושיולדו כלם וירדו למצרים:
אמר שמואל, ונוסף על זה, שמוכרח לומר שכלם מתו קודם שירדו למצרים, וכמו שפרש"י ז"ל לדברי האמור תאומות נולדו עם השבטים, צ"ל שכלם מתו קודם שירדו למצרים, הואיל ולא נמנו בתוך הע' נפש, זולתי סרח בת אשר, או יוכבד כמ"ד, וצ"ע:
שם בספר הזוהר פרשת ויצא דף קס"א ע"א, שורה ה', וז"ל, ויסר ביום ההוא את התישים. ר"א פתח ואמר מי יגור באהלך, אלא יעקב בחין שעתא דמזליה הוה, דשרי ליה לאיניש למבחן שעתיה עד לא יתוב לארעיה, ואי מזליה קאים כמא דעביד שפיר, ואי לאו לא יושיט רגלוי, עד דיסלק לגבי כו', צ"ע שכל הדף ההוא אין לו הבנה במ"ש, אם דשרי ליה לאיניש למבחן מזליה עד לא יתוב לארעיה, ואי מזליה קאים וכו', ואם במ"ש וכד בעא קב"ה יעקב לנטלא אגריה, לא אשכח עשרה מכל זיניא עד אמר ר' אלעזר וכו'. וצ"ע:
שם בספר הזוהר בפרשת משפטים דף קט"ו ע"ב שורה כ"ז, וז"ל, ודאי שבועה לא חלה, אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, והא אוקמוה מתני'. וקשה דבמסכת נדרים, ובמסכת שבועות תנן איפכא, חומר בשבועה שחלה על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש, משא"כ בנדרים. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים פ"ג. ואם נרצה להחליף דברי הזוהר ונגיה כדברי המשנה כנזכר אי אפשר, כי הרי מדבריו נשמע שבא להזכיר חומר הנדר יותר מהשבועה, כי כך כתב ולא עוד אלא יתיר אמרו נדרים ע"ג שבועות עולים, וכל הנשבע כאלו נשבע במלך עצמו, וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך, והנה כל זה חומרא בנדרים היא. גם לקמן ביארו בפירוש באמרם ובודאי עלמא דאתי בינה, וחלין על דבר שאין בו ממש. אמר שמואל, אולי נוכל להגיה בזוהר, לומר חומר בנדרים שחלים על דבר מצוה כרשות, משא"כ בשבועה:
שם בספר הזוהר בפרשת תצוה דף ק"ף ע"ב שורה ב', וז"ל, וע"ד בתהלה לדוד, בכלהו כתיב ו' בכל את ואת, בר מאלין תרין דלא כתיב ו', דהא ו' שמא דקב"ה. ולמעלה מזה ביאר אותם ואמר, ואילין ר' וק' וסמכין לו בסמיכו אתוון דשקר, אבל אינון אשתמודען לגביהו יתיר, וע"ד בתהלה לדוד וכו'. קשה, כי כפי זה יש טעות בספרי תהלים שלנו, בפסוק רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם וצ"ל את שועתם בלא ו', כפי דברי הזוהר. ופסוק של חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד, הרי כתוב ורחום בו' וגדל בו'. ואולי ע"ד הנזכר בפרשת פינתס בר"מ דף רנ"ד ע"א, על פסוק ויהי ביום כלות משה, כלת כתיב, ושם עצמו הקשו שהרי כלות כתיב בוא"ו, ותירצו דהכי כתיב חסר בתורה למעלה בשמים, ולא בתורה שנתנה לנו דנעו מעגלותיה. ואולי גם זה שאמר בקרא דרצון יראיו יעשה דלא כתיב ו', הוי בתהלים שלמעלה בשמים. אמר שמואל, ק"ל בדברי מורי ז"ל, פסוק של חנון ורחום מאן דכר שמיה, וצ"ע:
שם בספר הזוהר בפרשת תצוה דף קפ"ג ע"א שורה י"א, וז"ל, וכ"ש דביומא דשבועות, אזדמן נהמא עילאה, דאיהו אסותא בכלא וכו'. זה מובן, כי לחם מצה דפסח, היא מלכות. אבל לחם דשבועות, היה חמץ, והוא כנגד נהמא עילאה, ת"ת, תורה שבכתב, אסותא דכלא, כמש"ה ולכל בשרו מרפא. אמנם מ"ש אח"כ וע"ד מקריבין חמץ לאתוקדא ע"ג מדבחא, אין לזה הבנה כנודע דשתי הלחם דעצרת היו חמץ, אבל אינם נקרבים ע"ג המזבח, אף לא היו נשרפות, אבל נאכלות לכהנים. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות בפרק י"ב, ובהלכות תמידין ומוספין פ"ח. והרי אלו שתי טעיות שכתב שנשרפות, וגם שהם על המזבח, גם אומרו ומקריבין תרי נהמי אחרים כחדא, יש טעות, כי שתי הלחם עצמם הם החמץ, דאלו מנחת נסכים הבאה בכל יום עם קרבן התמיד מצה היא, כנזכר בהלכות מעשה הקרבנות פי"ב, והיכי קאמר תרין נהמין אחרנין, וחמץ אתוקדא בינייהו, משמע דחמץ אינו תרין נהמין, ובפרט באמרו דאתוקדא בינייהו, משמע כי שלשה הם, אחד חמץ, ושנים מצה, ושלשתם נשרפות, וזה שקר מפורסם. ודע, שיש נסחא אחרת, דלא כתיב מלת אחרנין, אף לא מלת בינייהו, וכפי נסחא זו אינם אלא תרין נהמין בלבד, אבל עדיין קשה, כי אינם נשרפות אלא נאכלות לכהנים. וא"ת דעל הקומץ הקרב על גבי המזבח איירי, אי אפשר, דאין קומץ בשתי הלחם, כנזכר בהלכות מעשה הקרבנות בפי"ב, והיינו יכולים לומר דבשתי הלחם שלא נמצאו כשרים איירי, דאז נשרפות, כנזכר בהלכות תמידין ומוספין פ"ח. ועכ"ז דוחק הוא, להעמיד דברי הזוהר באבדו שני הכבשים, כנזכר בדבריו דבדברי הפסוק עצמו מדבר, וצ"ע:
שם בספר הזהר פרשת ויקרא דף ב' ע"ב שורה א', וז"ל, מה כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, צ"ע טובא, כי תחלה הקשה, כי כיון דכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד יען כי שכן עליו הענן, א"כ היכי כתיב ויכס הענן את ההר, ויבא משה בתוך הענן, ויהי שם מ' יום ומ' לילה. ותירץ דהכי איצטריך אז, בגין לקבלה אורייתא זמנא אחרא וכו'. וקשה דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב בסוף פרשת משפטים, אך בארבעים יום אחרונים לא כתיב דעל בגו עננא. גם במ"ש אח"כ, א"ר יוסי, אי הכי, הא כתיב ויקם משה את המשכן, וכתיב ויהי משה בהר, וכתיב ויקרא אל משה, דמשמע דמשה הוה בטורא בההוא זמנא דקרא ליה. קשה טובא, דקרא דויהי משה, הוי בסוף משפטים, והיאך הפסיקו ונתנו בין סוף פרשת פקודי, אחר פסוק ולא יכול משה, לראש פרשת ויקרא, והרי ויהי משה בהר הוי במתן תורה יום שבועות, וקרא דלא יכול משה, הוי ר"ח ניסן בשנה שניה, וצ"ע טובא:
שם בספר הזוהר בפרשת בחקתי דף קי"ג ע"א שורה כ"א, וז"ל, אם בחקתי תלכו ואת משפטי תשמרו, כד"א משפט לאלהי יעקב וגו', צ"ע דנראה דגריס, משפט בהאי פסוקא, ובס"ת דילן כתיב, ואת מצותי תשמרו. ואולי יש לומר דפסוקא אחרינא הוא, בפרשת בהר סיני, ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם ושם מקום דרוש זה, אלא שהמעתיקים טעו וכתבוהו פה בפרשה זאת:
שם בספר הזוהר בפרשת חקת דף ק"ף ע"א שורה כ"ד, וז"ל, ובעי נעל דההוא מיתא, ולא אזיל ביה וכו', זה לא נמצא לו שרש כלל, ויש נסחא אחרת יותר נכונה והיא זאת, ובההוא נעל ההוא מיתא לא אזל בין חייא וכו', כלומר דע"י חליצת הנעל ההוא, גורמת האשה ההיא אל המת ההוא, שלא יצטרך להיות נידח בעה"ז בין החיים לבקש לו מנוח, יען כי אינו יכול לעלות למקומו כשאר המתים, יען כי ע"י זה הנעל אתתא נטלה ליה וכו', ושכיך גופיה דההוא מיתא:
שם בספר הזוהר בפרשת האזינו דף רפ"ח ע"א שורה ח', וז"ל, עד דהוה יתיב, אמר הא ר' פינחס בן יאיר הכא, נראה דרשב"י ע"ה נפטר אחר ר' פנחס חמיו. ובגמרא דידן מייתי ההוא עובדא דרבינו הקדוש, שזמן לסעודה לר' פינחס, ולא רצה, וגבה טורא בינייהו, וכבר היה אז נשיא והנה עתה בשעת פטירת הרשב"י לא היה רבינו הקדוש ז"ל נשיא, אף לא גדול בשנים, כי רבינו הקדוש ור"א בר"ש היו שוים בשנותיהם כנודע. ואפשר דתרי ר' פינחס הוו, והראשון היה חמיו של הרשב"י, ונפטר מקודם. והב' היה בן בנו של זה הא', והיה בימי רבינו הקדוש ז"ל: