שער הגלגולים/הקדמה ג
בענין הגלגול והיבום והעבור, וז"ל, וראיתי להרחיב יותר בדרוש זה של הגלגול והיבום והעבור. הנה בחי' העבור היא בחיים כנז"ל, ר"ל, כי לפעמים יזדמן ליד האדם איזו מצוה, ויעשנה כתקנה, ואז יזדמן לו נפש אחד, מן איזה צדיק קדמון, שעשה אותה המצוה עצמה כתקנה, וכיון שנתדמו יחד בענין מצוה זאת, יתעבר בו נפש הצדיק ההוא. ולא עוד, אלא שגם אפשר, שבהיות גם הצדיק ההוא נמצא עמו בזמנו בחייו, תתעבר בו נפשו לסבה הנז', כי כאשר האיש הזה יעשה איזו מצוה, או מצות המתייחסות אל הצדיק ההוא, כי גם הוא עשאם כמוהו כתקנם, אז תתעבר בו נפש הצדיק ההוא, עם היות שניהם ביחד בחיים. וז"ס פסוק ותדבק נפש דוד ביהונתן, כי בהיות שניהם יחד בחיים, נתעברה נפש דוד ביונתן. ואמנם בחי' הגלגול, צריך להרחיב מעט בענינה, ולכן נתחיל עניינה מאדם הראשון, לכשיובנו הדברים בנקל. (הגהה - אמר הכותב, נראה כי במצוה אחת כתקנה יספיק להמשיך התחלת העבור ולא יצטרך להישתלם בכל המצות עד כאן:
דע, כי כאשר חטא אדה"ר, נפגמו כל הנצוצות, של נפשו ורוחו ונשמתו. והענין הוא במה שנודע, כי כמו שגופו של אדם, כלול מכמה נצוצות, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ויש כמה נצוצות בראשו, וכן בעיניו, וכן בכל אבר ואבר, כן הנפש ההיא. וכמו שדרשו במדרש תנחומא, ובמ"ר, בפרשת נשא על פסוק איפה היית ביסדי ארץ, מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם, וזה תלוי בראשו וכו'. וכדמיון זה, נחלק הרוח שבו. וכן הנשמה שבו. וכשחטא, אז נפגמו רוב הנצוצות של נפשו ורוחו ונשמתו ונתעבר בין הקליפות. וז"ס מ"ש בספר התקונים, בהקדמה על פסוק כצפור נודדת מקנה, כי כמו שהשכינה גלתה בין הקליפות, כן הצדיקים יגלו עמה, ואזלין מנדדין אבתרהא מדוך לדוך. וכפי בחינת הנצוצות, כך גלו במקום המכוון להם בתוך הקליפות, ראש בראש עין בעין וכו'. וז"ס ענין גלות הנשמות הנזכר שם. והנה גם קין והבל בניו, חטאו חטא אחר, זולתי חטא אדם אביהם, וגם הם נטבעו נצוצותיהם בעמקי הקליפות אח"כ:
ואמנם בכל דור ודור, יוצאות קצת נצוצות ההם, ובאים בגלגול בעוה"ז, הכל כפי בחינת מחצב נשמות הדור ההוא, או מנצוצי הראש, או מנצוצי העין וכיוצא, ונתקנים בעוה"ז. ויש מי שאף גם שבא בגלגול להתקן, לא נזהר מן החטא, וחזר להשתקע עוד בתוך הקליפות כבראשונה, הוא וכל הנצוצות הנמשכות ממנו ותלויות בו, וזו היא בחינה בינונית, כוללות גלגול ועבור, כי כל נצוצי הנפש, אפילו אותם שנתקנו, באים בגלגול גמור, עם הנצוץ הפרטי המקולקל מעת שנולד, ואינם נפרדים כלל עד יום המיתה:
אמנם הגלגול של הנצוצות המתוקנות, נקרא עבור, לפי שאינה נוטלת חלק בעבירות של זה הגוף, רק בזכיותיו בלבד. כדרך שנתבאר בנפשות הצדיקים שכבר מתו, ובאות בסוד עיבור ממש בחיים, ולא מיום שנולד. ונמצא, כי הניצוץ שלא נתקן כלל, ע"י קיום המצות המתייחסות לו, או שעבר עבירה מאותם שאין לו תחיה, הוא המתגלגל בגוף השני ונקרא על שמו. והנצוצות שנתקנו במצות, אלא שנפגמו בעבירה קלה, באים בעבור הנז', אע"פ שהוא ג"כ גלגול. אך הנצוצות שלא נפגמו בעבירה אחר שנתקנו במצות, אינם באים כלל, זולתי ע"י עבור בחיים, וגם זה אינו אלא אם יזכה:
העולה מזה הוא, כי כאשר הנפש מתגלגלת בעוה"ז, אין עיקר גולגולה, אלא באותו חלק הפרטי הפגום, המתייחס אל הגוף ההוא, ושאר חלקי הנפש שכבר באו בגופות אחרים ונתקנו שם, אינם באות שם אלא בבחינת עבור. ולכן כאשר החלק המתייחס אל הגוף ההוא, יעשה איזו מצוה בעוה"ז, גם שאר חלקי הנפש המתעברת בו, תטול חלקה במצוה ההיא, כי גם היא מסייעתו בעשותו המצוה הזאת, ע"ד הנז"ל בסוד העבור של איזה צדיק אחד. משא"כ כשחוטא זה החלק הפרטיי, כי אז אין לשאר הנפש חלק בענשו, יען כי היא מסייעתו להטיב, ולא להרע:
ונמצא, כי בעת שנולד האדם בגלגול, כל הנפש בכללות חלקיה מתגלגלים שם, אבל עיקר הגלגול איננו, אלא לאותו החלק הפרטיי המתייחס אל הגוף ההוא, הבא ליתקן ממה שפגם בגוף הקודם, ובו תלוי השכר והעונש. אבל שארית חלקי הנפש, נוטלים חלק בשכר, ולא בעונש כנזכר. והנה, כיון שהנפש הזו בכללותה, סובלת עתה היסורין והעונשים, הבאים אל הגוף הזה בחייו, מלבד מה שסבלה כבר בגופים הראשונים, של שאר נצוצותיה, וגם סובלת צער המיתה הזאת, וצער שלאחר המיתה, עי"כ מתכפרים עונותיה הראשונים. ואמנם המצות שעשתה בגלגולים הראשונים, וגם המצות שעשה זה הנצוץ עתה, יש לה חלק בהם כנזכר, ועי"כ נשלמת תקוניה ושלימותה. ואמנם אם היתה נוטלת חלק גם בעבירות שעושה עתה זה הנצוץ, לא היה לעולם שום תקון אל הנפש, בכל הגלגולים שבעולם, כי לעולם האדם חוטא, ומוסיף פשעים על חטאיו הראשונים שקדמו לו בגלגולים אחרים, ואין קץ אליהם. אבל כיון ששאר חלקי הנפש אינם נוטלים חלק ברשעת הנצוץ הזה, אלא בזכיותיו, נמצא שהעבירות נשלמים להתכפר, ואינם נתוספים. והזכיות מתחדשים ונוספים בכל גלגול נצוץ ונצוץ, ועי"כ יש סיום אל בחי' הגלגול, ואל תקוני הנפש, והבן זה היטב. והנה עד"ז נשלמת הנפש בכל נצוצותיה, ע"י הגלגולים עד שיושלמו להתגלגל ולהתקן כל הנצוצות, מראש הנפש ועד רגליה, וכדין יסתיימין רגלין ליתיי משיחא, כנזכר בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ח ובסוף פרשת ויקהל:
אמנם בבחי' היבום אינו כן, והטעם הוא, לפי שהמתגלגל לסבות אחרות, מחמת כל שאר העבירות שבתורה, יש לו תקנה על ידי היסורין שסובל בעוה"ז, או בגיהנם, ולכן כל חלקי הנפש אינם צריכים אל הגלגול, אלא בדרך עבור כנזכר, והנצוץ הפרטיי הוא המתגלגל. אבל מי שבא בסוד היבום, הוא לסבת שמת בלא בנים, והרי הוא כאלו לא הצליח כלל ועיקר, וכאלו לא היה בעולם, וגוף הראשון הוי כלא היה, כנזכר בפרשת וישב ולכן צריך שהנפש ההיא שהיה בגוף הראשון בכל חלקיה, חוזרת להתגלגל לגמרי עתה מחדש לצורך עצמה, וגוף השני זה הוא גופו העיקרי, וכשנתקן בו ויפטר מן העה"ז, הנה בעת תחית המתים לא תשוב הנפש כי אם בו, אבל בגוף הא' אינו נכנס בו רק ההוא רוחא דשבק באנתתיה, כנזכר בסבא דמשפטים. והרי נתבאר חלוק שיש, בין מי שמת בלא בנים ובא בסוד היבום, למי שמת לסבת שאר עבירות שבתורה שבא בגלגול כפי ההזדמן, ולא על ידי יבום. והנה גם כל הפרטים הנז', נוהגים ברוח ונשמה, ע"ד מה שביארנו בענין נצוצי הנפש:
עוד יש חלוק אחר, בין היבום אל הגלגול, והוא, מה שנתבאר אצלינו בתחלת הדרוש הזה, כי הנה המתגלגל בסוד יבום, כיון שגופו הראשון נחשב כלא היה כלל כנזכר, אשר לסבה זו תבא הנפש בגלגול בכללות חלקיה כנזכר, ונמצא כי זהו בנין חדש ממש, ולכן יתגלגלו עמה גם הרוח והנשמה שלשתם ביחד, אמנם לא בפעם אחת, רק כאשר יזכה ויעשה מצות הראויות אל הרוח, יכנס בו הרוח. וכן בענין הנשמה. כדוגמת מה שביארנו למעלה בתחלת כל הדרוש, בענין תחילת ביאת האדם בעה"ז, בהיותו חדש ממש, אשר עליו נזכר בסבא דמשפטים זכה יתיר, יהבין ליה רוחא וכו', זכה יתיר, יהבין ליה נשמתא וכו'. משא"כ במגולגל, כמו שיתבאר. ולכן גם הבא בסוד היבום, שהוה דומה לבנין חדש, יכול להשיג שלשתם נר"ן יחד בפעם ההיא כפי מעשיו כנזכר:
וזה סוד פסוק: "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף", הנדרש בענין הבא בסוד היבום, בסבא דמשפטים. וביאורו הוא כאמור, כי כמו שיש כח ביד היבם להחזיר חלק הנפש של אביו בעולם הזה ע"י היבום, כן יש כח ביבום ההוא להחזיר ולאסוף אליו כל הנפש ההיא, גם את רוחו ונשמתו יחד. אבל ע"י מעשים טובים, כמש"ה: "אם ישים אליו לבו":
אמנם הגלגול שלא ע"י יבום, אין כח בהם להמשיך שלשתם, רק אחד לאחד בלבד כנז"ל, כי בתחלה תתגלגל הנפש לבדה, עד אשר תתוקן לגמרי וימות. אח"כ יתגלגל הרוח לבדו בגוף אחר עד שיתוקן, ואמנם גם הנפש מתגלגלת עמו, אלא שהוא בסוד עבור בלבד, כיון שהיא מתוקנת, ואינה באה עמו אלא לעזרו להיטיב אליו, ולא להרע, ולכן לוקחת חלק במעשה הרוח הטובים, ולא ברעים ממש, על דרך מה שאמרנו לעיל בענין הנפש בעצמה המתגלגלת כולה עם חלק אחד פרטי שלה, ויושבת עמו בסוד עבור וכו'. וגם בזה יתבאר איך יש סוף אל גלגולי הנפש, ויכולה להתתקן, כיון שאין לה חלק בעבירות הרוח כנזכר. ואח"כ ימות, ואח"כ תתגלגל הנשמה לתקן עצמה, ואז הנפש והרוח באים בו עמו בסוד עבור לבד כנזכר, עד שתזדכך. ואז אין עוד צורך לאיש ההוא להתגלגל בעולם הזה כלל לצורך עצמו, אמנם אפשר שיבא בסוד עיבור בעולם הזה, בעוד אדם אחר בחיים, לסייעו ולזכותו, וליטול חלק עמו, כנז"ל באורך:
ועתה נבאר מה שידענו למעלה בתחלת הדרוש לבאר, והוא, כי גם בסוד הגלגול, בדוחק גדול אפשר שיזכה החדשה קצת להשיג שלשתם ביחד, נר"ן בפעם אחד, בגוף אחד, ולא יצטרך לגלגולים רבים, וישלים תקון שלשתם בגלגול אחד לבדו. והענין הוא, כי הנה כאשר נתגלגל הנפש לבדה בתחלה, אם נתקנה בתכלית הזכוך לגמרי, והנה אז אין הרוח יכול לבא עמה כנז"ל לפי שהיא שלימה, והוא חסר התקון, אמנם יש לו תקנה אחת, כיון שנתקן הנפש לגמרי כנז"ל, והוא, כאשר האדם ישן בלילה, ואז מפקיד נפשו בידו יתברך כנודע, אפשר שתשאר נפשו למעלה דבוקה בבאר העליון, בסוד מיין נוקבים, כמבואר אצלינו בשער התפלה בשכיבת הלילה וע"ש, וכאשר יעור משנתו בבקר, יכנס בו הרוח לבדו, והרי זה כאלו נתגלגל ממש פעם אחרת בגוף אחר, והולך ונתקן עד שיושלם לגמרי, ואז יכולה הנפש לחזור בגוף כבראשונה, כיון ששניהם נתקנים, ויתלבש הרוח בנפש, ותהיה הנפש מרכבה אליו. ואח"כ אם יזדכך הרוח לגמרי, אפשר כי גם יצאו הנפש והרוח בלילה בעת השינה בסוד פקדון כנזכר, וישארו שם למעלה, ואז בבקר בהקיצו משנתו, תכנס בו הנשמה, ותתקן בו. ואחרי שנשלם תקונה יחזרו לבא הנפש והרוח המתוקנים, ויתחברו שלשתם יחד בגוף הזה, ויעשה זה מרכבה לזה כנודע, ולא יצטרך עוד לגלגולים אחרים:
והנה ענין התקון הזה, נרמז בפסוק: "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך". פירוש, כי הנה בחינת הנפש שלי, כאשר נזדככה בתכלית הזכוך, עד שתוכל להתדבק עמך, בסוד: "ולדבקה בו", אז "אויתיך" ונשתוקקתי מאד לדבקה בך, וענין תאוה וחשק הזה, הוא בלילה, בעת פקדון הנפשות, שעולות שם בסוד מיין נוקבים, לעורר זווג עליון. ומכח תאוה זו, כיון שהיא מזוככת, ויכולה להתדבק שם דבוק גמור, נשארת שם, ואינה יורדת. וכאשר הגיע השחר, עת ירידת הנפשות, היא אינה יורדת, אלא רוחי ירד ונכנס בקרבי אז בשחר. ולכן לא אשחרך בבחינת נפשי אלא בבחינת רוחי, הנכנס אז בקרבי להתקן כנזכר. ולכן ר"ת של תיבות 'בלילה 'אף 'רוחי, הוא בא"ר, לרמוז אל הנז"ל, כי נפשי אויתיך לעלות אל בא"ר העליון כנזכר. ואמנם האדם היודע בעצמו שהשלים בחינת נפשו, נכון הוא לו שיאמר פסוק זה של "נפשי אויתיך בלילה" וגו' בכל הכונה הנז"ל כשישכב על מטתו, וע"י כן ישיג אל סוד הרוח, וכן אל הנשמה, ולא יצטרך עוד לגלגולים אחרים, והבן זה הסוד הנעלם, והזהר בו. ואמנם מה שאנו אומרים פסוק "בידך אפקיד רוחי" וגו' איננו מועיל אל הנזכר, כי אין כונתינו בו רק שיעלו נפשותינו בבחינת פקדון לבד ויחזרו לירד בבקר, אבל פסוק "נפשי אויתיך" הוא להשאיר הנפש למעלה, ולהוריד הרוח או הנשמה כנז"ל. (הגהה - אמר שמואל: ענין זה של פסוק "נפשי אויתיך" נתבאר בשער הכונות (דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה, דרוש י'), ע"ש. לקמן הקדמה ו', אופן אחר):