שמונה קבצים א נא-ק

<< · שמונה קבצים א · נא-ק · >>

נא

תשוקת הצדק והנטיה המוסרית, כשהיא מתגברת הרבה בלבו של אדם, מתהפכת היא לפעמים למין מחלה שמאבדת טובה רבה, כשהיא מנקרת תמיד בתוכיות ההרגשות, ומוצאת פגמים במהלך המוסרי, ומאיימת על האדם יותר מדאי, עד שהיא עומדת כמסך מבדיל לפניו בינו בין אור ד' הזורח בתוך שמחת הנפש.

נב

העבירות והמדות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, עד שאי אפשר כלל לההסתכלות האוביקטיבית שתתרחב ותתפשט יפה כ"ז שהנפש חשוכה על ידן. המעיין, החפץ להתעלות למרומי ההשכלה, ירגיש את זה מנפשו, והכרח גמור ירגיש בעצמו לשוב בתשובה שלמה, לצרך ההשכלה בעצמה שלא תהיה לקויה. ועל כל חטאת האדם שבין אדם למקום, התשובה הרוחנית משיבה מיד את ששון הישע של אור הרוח. אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, שאי אפשר להנפש להשתלם עד שיתוקן בפועל, - ולפעמים יפגשו מכשולים ומניעות שאי אפשר להתגבר עליהם, וכ"ז שלא נתקנו, הן מונעות את אור הדעת, וממילא הן מעכבות את ההכרה של הצדק הכללי ואת החשק אליו לצאת מהסתרתו, - מ"מ ע"י הסכמה חזקה להזהר לפחות על להבא מחטֹא לבני אדם, ולהתאמץ בתיקון העבר כפי אותה המדה של התקיימות התשובה במעשה, כן יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה, עד אשר אומץ הרוח בעצמו ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור הרוחני לחול על הנשמה הצמאה אליו, בכל מילואו ובכל טובו.

נג

התשוקה אל השכלה רוחנית ואל ציורים עליונים בהרחבה, היא בעצמה מעוררת הכשר להתלבשות של רוח הקודש.

נד

כשאדם משליט את השכל על נפשו, והנהגתו את עצמו אינה הולכת בדרך ההכרעה הטבעית הפשוטה, כי אם ע"פ השפיטה השכלית, הוא מטביע בחלק ידוע מן ההויה כולה את ההטבעה הזאת, שהצד היותר מאיר שבה יגלה את אורו ואת שליטתו, וממילא מתבסם העולם ע"י זה, לפי אותה המדה שהאדם ההוא תופש בו מקום. ואם הוא מתעלה כ"כ, עד שההכרעה הטבעית שלו הולכת היא - מצד ריבוי תשוקת הנפש אל השכל והיושר - דוקא ע"פ השכל, אז מאיר הוא בעצמיות ההויה את האור הגנוז, עד שמתהפכים חלקים רבים, שהם מצד עצמם עכורים ושפלים, לבהירים ונשאים.

נה

הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד', הוא מענג את הלב מאד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו.

נו

החטא גורם שהאדם מתירא מפני מחשבתו, ועל כן אינינו מרבה לעיין במושכלות העליונות. וכל מה שהאדם מתרחק מן החטא, כך מתמעטת פחדתו מן המחשבה, ויוכל לעלות במרחבי אין קץ ובדברים העומדים ברומו של עולם, בציוריו.

נז

ההסתפקות, מה שאדם מסתפק בהשגותיו באלהות בדמיונות הכוזבים, שהם שרויים בלבו של אדם מימי חסרון הידיעה, היא מפני הלהיטה אחרי התאוות הבהמיות.

נח

ההשתקעות העמוקה בדעת אלהים, מתוך דעה שלמה, המתלבשת בהרגש נאה ולבוש מזהיר של דמיון מבוסם, אין לשער את יפיה ותענוגיה. כל חוזי חזיונות וכל משוררי אהבה בתענוגים ילאו לצייר גם חלק קטן משביעת הנשמה ונחלי עדניה, במעמדה הנשא, כשהיא עומדת כולה בעולמה האלהי, ולבד התענוג הנשגב באין חקר, הצורה הרוחנית, שהנשמה לובשת על ידי מעמדה הנעלה הזה, היא מלאה הוד מלכות, וכל הדרת המדות הטובות, עד שהיא מתבסמת בבסמי עדן של המוסר היותר זך ונאור, בתכונה כ"כ שלמה ומאירה, שאין ערוך לה בכל הטבעה מוסרית שבעולם, שיכולה לבא ע"י איזה לימוד והכרה אחרת. ביסומה של הנשמה בעידונה העליון חודר הוא כ"כ בכל כחותיה ושרשי הוייתה, עד שהיא מבסמת בחילה גם את כל הסובב אותה וכל הנוגע בה בסיבוב ונגיעה הוייתית ומציאותית. וכשנשמה מאירה ומתעדנת על ד' וענג הכרת האלהות ומשושה מצויה בתבל, כל הנשמות כולן, וגם כל נפש חיה, וכל שיח וצמח, גם כל כח חיים צפון בכל יסוד ודומם שואב עדנה והתעלות, וההשקפה הבהירה הזאת, שתכליתה קנוייה היא ע"י רוח הקודש, המוכשר להופיע בישראל ועל ידו בעולם כולו, היא גם עכשיו המקור הראשי של כל התענוגים כולם.

נט

ישנה צורה מיוחדת שהדמיון מתלבש בה, כשהשכל פועל עליו. ואותה הצורה היא קדושה, ומבסמת את העולם, ומטהרת את האדם מכל טומאותיו. וכל זמן שהצורה הזאת מתטשטשת, והדמיון מצטייר ע"פ חק שלו בעצמו בלא השפעת השכל עליו, אז הוא המקור היותר נרפש לכל תקלה ולכל חטא ועון בחיי היחיד וחיי הציבור. הצורה הזאת של הדמיון עומדת היא בעצם טהרתה ע"פ ההשפעה הישרה של השכל, אצל אותם האנשים שבעצמם יש כח לחיות חיי הרוח באור השכל. אבל היא משתכללת ונבנית ג"כ בצורה הגונה, ע"י ארחות החיים וציור הרגשות, שהגדולים משיגים אותם מצד השפעת השכל. כשיעשו אצל הבינונים והקטנים, ע"פ ההשפעה הכללית שיש להגדולים על הקטנים. והמעשים והציורים יובילו את כח החיים, המתקשר בצורות הדמיוניות, אל המטרה הרצויה.

ס

אמנם השכל המלא, שהוא ראוי לכונן את אשורי הדמיון על דרך החיים, הוא השכל האלהי, שממנו באה הופעת הנבואה, בהתגלות התורה, ואור רוח הקודש, והמשכת ארחות החכמה של כל דורשי ד', וכל התכונות הנפשיות הנפעלות מהשפעה זו, וצורת החיים, שעל פיה מרוממים הם את הדמיון משפלותו, ומאירים אותו באור השכל, לאושר האדם.

סא

ישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם שוקטה, וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם. אמנם אם יתיגעו בתורה, במוסר ובחכמה, יעלו במעלות גדולות, אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה הוא להיות עסוקים במקצעות המעשים בפועל או בחכמות המעשיות. הצד המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו, על עמדו ומנוחתו, יוכל להיות שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה שפלה. אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה, עומדים הם תמיד בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים, או גם לרדת למעמקי תהומות. אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו. אלה כשיסגלו לעצמם את אותה הדרך שהם צריכים לה, יעלו מעלה מעלה, אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה. אלה הם שהם צריכים להיות עסוקים תמיד בתורה ועבודה, במוסר וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות מעשיות. במהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלה, שתכונתם הכללית היא מסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה, בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דומה לאלה היחידים בעלי האופי הקבוע. וישנם ג"כ דורות בעלי אופי מתנודד, שפרנסתם הרוחנית צריכה להיות מתמדת בהשפעה תדירית. ולפעמים אנו מוצאים, שבאיזה חלק מיוחד יהי' לאיש או לדור פנים של מנוחה, ובחלק אחר פנים של תנועה. וצריכים המנהיגים, הדואגים לטובת הכלל, לשום אל לב, איך לחנך את הדור ביחש לכל חלק וחלק בפ"ע.

סב

כל המחשבות שהם נאמרות ונהגות ע"פ הדמיון המביא להטבת המוסר ולרגשי קדושה, הנן קיימות תמיד אפילו כשיאיר עליהם האור של השכל הבהיר, אלא שהן מתחדשות בצורה חדשה.

סג

כנסת ישראל עומדת היא עכשיו על המעבר, לצאת מתוך חיים אינסטינקטים לחיים של הכרה. האינסטינקט הטבעי הוא יותר בטוח במהלכו ויותר מכוון בפעולתו לקיום החיים, אבל התכונה המשוכללת של האדם לא תתן לו להשאר לעולם חבוק במעמדו הטבעי, ובעל כרחו של האדם מתרומם הוא מחוגו, ויוצא אל המדרגה ההכרית שבהם הוא אובד הרבה מסגולותיו הטבעיות, אבל סוף כל סוף הוא מסגלם לו בצורה יותר יפה. ככל החיים והאדם, שבכל זמן שהנם נתונים במעמדם הטבעי, פועל הטבע עליהם להחכימם בחכמת שמירת החיים והמשכת ההויה, וכל מה שהם מתחילים להיות יותר בעלי תרבות והכרה, הנם צריכים לעשות את כל הדברים הללו עצמם מתוך הכרה פנימית ברורה, ולא מתוך דחיפה פנימית חזקה ועורת. כך הוא מעמד האומה בגולה ליחש היהדות, הוקרת האמונה ושמירת התורה. במצב התרדמה, האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי רדה בכל יחיד לשמור את הדת ולכבד את האמונה בכלל, מהכרה פנימית טבעית, שבהפרד כל אחד לעברו בחיי הדת יבוטלו רגשי האומה ותתפוצץ ותתבטל. כל זה היה במצב חזק עד שלא החל לזרח האור של התחיה הלאומית - מתוך חפץ והכרה ומתוך בסיס מעשי, מתוך המשכה חזקה להתאסף לארץ ישראל וליסד מחדש חיי העם הקדמונים כימות עולם - שאז בעוד לא היו הזמנים מסוגלים לכך, לא מצדנו ולא מצד העולם. וההכרה הברורה בחפץ קיום האומה וארחות תחייתה, לא היה אפשר לה לצאת אל הפועל. אם היה בא איזה רפיון בההשפעה הטבעית היתה הסכנה איומה מאד. עתה בא התור לההכרה הברורה - שכשתשתלם תחולל גדולות הרבה יותר מכל פעולות ההכרה הטבעית העורת - לקיום האור האלהי, לדעת ה' המיוחדת לישראל, לאמונה ולשמירת התורה, שהיא כולה ארחות חייים לישראל. אבל כעת אחרי ההתנוצצות בתור התחלה קטנה, גרם הדבר לביטול וחלישות האינסטינקט ביחש לקשר הדת והאמונה, וההכרה לא השלימה את תפקידה, על כן הננו משתוממים למראה ההריסה. אבל עלינו לא להשתומם ולהתיאש, גם לא לשבת בחיבוק ידים מבלי עשות דבר, כי אם עלינו לדעת איך לאחוז בשרשי תחיית הרוח, ולהפרות את ענפיו. אם אי אפשר לנו להשיב מיד את האבדות כולם, נתאמץ להשיב את אשר נוכל. בזמן שהפרצות באות מרוח בערות, מבהמיות וטמטום הלב, אז אם נזקקים לרפואה ע"י תחיית רוח והוספת דעת, מבלי לפנות אל תיקון המעשים, יוכל הדבר להביא תקלה, לחשוב את הרוח והרעיון לדבר מספיק בעצמו, ואותו לא יקלטו יפה, ותגדל המהומה. לא כן הדבר, כשהסבה הפנימית של המכשולים כולם היא הארה פנימית לקראת הכרה ברורה, שהחלישה מדי התגלותה את כחו של האינסטינקט. אמת הדבר שאם נעזוב את המצב כך, ילך הדבר מדחי אל דחי. אבל כשנחל להאיר את הרוח ולשכלל יותר ויותר את ההכרה הפנימית למהר להביאה לידי גילוי, אז תחל היא בעצמה להשיב את כל מה שנאבד לנו ע"י נפילת האינסטינקט בצורה יותר בהירה, והחיים הרוחניים ישובו לקבל צורה מאירה, ולב בנים יחל לשוב אל אבות, והחיים יוחלו להיות יותר מלאים טל תחיית קודש והכרת האמונה, כבודה והוקרתה. וחמדת קיום המצות, לשכלל את החיים הישראליים, תשוב לנו בכל יפעת הודה והדרה, ותגלה את פעולתה לטובה במקום צמיחת קרן לבית ישראל, בארץ חמדה, במקומות תחייתה, ביחוד בערי יהודה ההולכות ומשתכללות לאטן.

סד

השממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, מביאה את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות, ואינינו יכול לשער עד כמה המחשבה הזאת היא עזות נוראה וסכלות איומה. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. ומתוך שמצטבר הרגל של כמה דורות לחשוב מחשבת טעות זאת, כאילו אפשר לחשוב במהות האלהות, מתארגים הרבה הבלי שוא, שתוצאות שלהם הנם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד הוא את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפילה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד. ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים הללו, תעזר האנושיות עזר גדול, להיות מתקרבת לדעת את ד', ידיעה מאירה, ידיעה המקרבת את האדם לאשרו הזמני והנצחי. ובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות, תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתוה לאדם את דרכי החיים, ומציגתו באור ד'.

סה

המחשבה בענין האלהות בשני הצדדים שלה - דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד הבורא והבריאה מכל אחד בפ"ע, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם. ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באות מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים. ומלאת כבוד אלהים בכל המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון, כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד. על כן כאשר ע"פ ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה עד האלהים ועד העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו ע"פ המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאח"כ באה המחשבה השניה עד האלהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה ע"י ההצטיירות העליונה המלהיבה של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר. אבל אם בראשית המחשבה לא תסתמן כ"א מצדה האחד של אין עוד מלבדו, לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצדו לעצמו, כ"א ביחש מאחד לאחרים. אע"פ שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מ"מ האדם אינינו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה - וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים - עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל ג"כ רוח האדם לשקע, וע"י השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות. על כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א, וד' הוא האלהים.

סו

צריך בכל יום לטהר את כח המדמה ולהעלותו. למטרה זו אנו צריכים להתפלל. אין לשער את הזוהמא ההולכת ומתרבה בנפש הפרט, ובנפש האומה בכללה, ובנפש האנושיות, ובנפש החיה הכללית של החיים עמנו, ועם הנפש הכללית של ההויה - ע"י החדלון מטהר תמיד את כח המדמה. כח זה עשוי להיות מקבל טומאה ולרדת לתכלית השפלות אם לא נשתדל להעלותו בתדירות. דבר אין להשכל עמו. השכל עומד הוא בטהרתו מצד עצמו, הוא צריך רק להיות מקושר עמנו. אנו צריכים להיות מוארים מאורו ע"י העסק התמידי בעסקי שכל במושכלות של אמת בתורה וחכמה. אבל הכח הדמיוני הוא צריך טהרה והתעלות, ובכל פרק ופרק מפרקי הזמן הוא צריך אימוץ והארה. על כן אנו צריכים לברכות, להודאות ולתפילות בעתים מזומנים, ואשרי הנזהר בהם בכונה טובה. הוא מאיר את עצמו ואת העולם כולו.

סז

הזוהמא הנשמתית, כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית, להסיר אותה מתכונתה הטובה, ולהפכה לתכונה שפלה, שתוריד אותה למדרגת שפלי החיים, כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה, לעשות אותה לאומה שפלה ורשעה, בזויה ונגעלה, באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם, כדי שלא לעכב את הנוי העולמי של יופיו של עולם מלהתפשט.

סח

הטהרה האלהית כשהיא מוארה יפה היא מזככת את הכל. הנשמה היחידית של האדם היחיד נעשית מאירה, קדושה וגיבורה על ידי אור האלהי המזריח עליה את קרני זהרו בתוקף ומילוי, והיא נטמאת ונעשית קדורה לפי אותה המדה שהאורה האלהית רחוקה ממנה או היא משובשת בקרבה. כך היא הנשמה של האומה כולה כשזורם בתוכה זרם חי של הופעת אלהים הרי היא בריאה, חזקה וטהורה, וכשהשכינה מסתלקת מקרבה, מיד מתנונה והולכת וטומאתה מתגלה בקרבה, הרוח הלאומי יוכל הוא לקבל טומאה כמו רוח אדם פרטי, הוא יוכל לשאוף שאיפות שפלות ורעות אשר כפי רוב כחו וגדלו יגדלו הרבה יותר לרוע משאיפות רעות של אנשים רעים יחידים. על כן טהרה צריך הוא הרוח, טהרה צריך הוא הרוח טהרה במקור הטוהר של המעין האלהי.

סט

כשהמעשים הם טובים, כשהמדות הן זכות, חולמת היא האומה חלומות של קדושה עליונה ושכלה מאיר באור אלהים, כשהמעשים נפחתים והמדות מתעכרות אז השאיפות הלאומיות גם הן נעשו ירודות וכעורות, וממילא גם חלשות, כי אין גבורה של אמת רק גבורה של מעלה, גבורת אלהים.

ע

ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים.

עא

רוח האומה שנתעורר עכשו, שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח אלהים, אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון. אבל מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כ"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאינו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו. היחיד הפרטי יכול הוא לנתק את עצמו ממקור החיים, לא כן האומה כנסת ישראל כולה, על כן כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם. ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה. ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלהים מעל כל הקנינים הללו וממקורם הגלוי שהוא רוח האומה, מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה, אפילו בדיבור, ולמאס את קניניה, זהו דבר שאי אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה, את אור אלהים שבתוך כל אלה, עד שכל המחזיקים באותן המחשבות ברוח הכללי ובכל קניניו ימצאו את עצמם ממילא שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלהים, מוזהרים בקדושה ובגבורה של מעלה.

עב

התפילה היא פועלת אימוץ הרצון וחלישות הרצון. כלומר, אימוץ הרצון הטוב, המוסרי, הקדוש, וחלישות הרצון הפראי, הרע. להמטרה של חלישות הרצון אין צריך כ"כ הרמת התכונה הנפשית. ההכרה שהמוסר הוא נשחת אצלו, שהאדם מרגיש בעצמו, מסבבת לו יגון פנימי ונפשו נפולה בקרבו, וכשהוא מתנפל בתפילתו הרצון של הרע נחלש, ועושה את פעולתו לטובה גם אחר התפילה, בשוק החיים. לא כן הוא עם אימוץ הרצון. ההכרה בהטוב וההתעוררות להגבירו צריך הארת רוח גדולה. ולפעמים ע"י מה שהאדם קובל תמיד על נפשו, וחושד את עצמו בפריעת מוסר, הוא מחזיק את כל נטיה של אימוץ לרעה ומזקת. וצריך ע"ז חשבון ברור והארת גבורה, שידע את הצד הטוב שבקרבו, שתעודתו הוא שיתרומם ע"י התפילה ויוסיף אומץ.

עג

עיקר הסרת הלב מן התפילה הנהוגה בדור זה, הוא מפני שנקודת החיים של כנסת ישראל נתגברה, וחפץ הטוב הכללי נתאמץ בקרבה, והתפילה היא כרוכה תמיד עם הרעיון העתיק, שהצד השלילי של החלשת הרצון גובר עליה, ועל כן אין הדור מוצא בקרבה את גבורתה ויפיה. לגלות אנו צריכים את הצד של האור, את אותו הצד שגנוז שם חפץ הטוב, ולכרוך את התפילה עם הרעיון של הגברת הרצון. אז ינהרו רבים אל התפילה, וממילא תבא ג"כ המטרה של החלשתו של הרצון המכוער.

עד

כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חקים ומשפטים. הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתישרים מעצמם. החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים, כ"א בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם. הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות, ושיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני, של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע.

עה

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, וע"פ השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.

עו

כל הנסתרות אנחנו צריכים לציירם ביחש להתקבלותם בשכלנו וכח המדמה שלנו בהיותו מואר מאור השכל, ובזה אנו נכנסים להשער החיצון של כל הידיעות החמודות בדברים שהם למעלה מן החושים. ואחר שיבוסס לנו הציור איך כל הדברים הם נמצאים במציאות רוחני אמיתי ביחש לציורנו השכליים, אז יכולים אנו כבר להרחיב את גבול מדענו על מציאות הרחבה של הרוחניות ממעל להוייתנו. אבל אם לא נבא בהדרגה מהציור הפנימי שבקרבנו אל העולם החצון, לא נמצא כלל מה שאנחנו חפצים מההשגות רוחניות.

עז

טהרת הנשמה גורמת היא, שמרגישים יפה בכל החטאים, בין אותם שהדרך איך לתקנם מפולשת היא ובין אותם שנסתם הדרך של התיקון בפנינו. על כן אין להבהל כלל ממה שמרגישים את כל משא העונות, ולא יגרמו לאדם שום התרשלות בשלמות באור תורה ושמחתה, וחופש הרעיון במהלך הדעת, כי הבהלה שמתבהל האדם מהרגשת רוב עונותיו, זאת בעצמה היא האות שנשמתו היא מטוהרה, ובודאי יפתחו לפניו דרכים, איך להפוך לזכיות גמורות אפילו אותם החטאים שאינינו מוצא עכשו דרך לזה כלל עליהם - ביחוד בענינים שבין אדם לחבירו התלויים בממון, וענינים של מכשולי רבים שקשה לתקנם - כשהאדם מרגיש חפץ פנימי לתקן הכל, אז הכל חוזר לסייע לזכות לעצמו ולעולם כולו. ע"כ צריך שיהיה תמיד שמח בכל מדרגה שימצא את עצמו בה, כיון שפנימיות נטייתו היא לטובה.

עח

כיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות: מטהרים את הלב ע"י הדרכה של מוסר מושכל וטהור, מקדשים אותו ע"י רעיונות נעלים של דבקות בד' ודעת ד' בתכלית הגונה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו וכח נשמתו. אח"כ משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטות בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה ומה שיש לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם, וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו.

עט

כמו שדעת ד' היא גבוהה מכל מדע, כך היא משתפלת להאיר בלב היותר קטן שבלבבות, והולכת ומאירה במדרגותיה בכל אנשי המעלה לפי ערכם. האפשרות של דעת ד', גם היא מזככת את כל העולם כולו, אע"פ שעדיין לא יצאה מן הכח אל הפועל.

פ

המיוחדים שבבנ"א שמוצאים בקרבם נטיה לדעת ד', מוכרחים הם להיות שקועים בזה יותר מבכל המקצעות שבתורה ושבחכמה שבעולם, ואינם רשאים לסוג אחור ממדרגתם בשביל שום מניעה שבעולם - ואפילו אם יתדמה להם שע"י שיקועם בדעת ד' הם מאבדים כמה ענינים של מצות מעשיות ושל ידיעת התורה, או שאינם יוצאים ידי חובתם בדא. כי כל השלמות המעשיי והתוריי היא רק הדרכה להביא את האדם לידי אותה המעלה העליונה של רדיפת דעת ד', וכיון שכבר בא האדם לידי מדה עליונה זו, חלילה לו לעזוב מה שהוא קודש חמור ולעסוק בקודש קל. ובטוח הדבר שע"י הארה העליונה של נשמתו השקועה באמת באור ד', יתרחבו אצלו כל שבילי הדעת, ולבבו ימלא אור של צדק וישובו של עולם, עד שימצא ברכה רבה ורחב לב לעסוק בקדושת אמת גם בחלק המעשי שבתורה ושבד"א בהצלחה מרובה, הרבה יותר מהשקועים בענינים המעשיים לבדם, שלא הגיעו לידי אותה המדה של צמאון אמת לדעת ד'.

פא

דעת ד' מוכרחת היא להתמלא בהגיון גדול של תורה ושל חכמה, כל חכמת העולם וחכמת החיים, כל יושר טבעי של מוסר ושל תרבות, וכל הכנה של אומץ הגוף וגבורת הנפש. אז היא יוצאת אל הפועל כפי אותה המדה, שהנפש החושקת לאור דעת ד' היא עלולה לה.

פב

לא רק ההשכלה השכלית בתבונה ברורה בעניני האלהות מרוממת את נשמת האדם, כי אם אפילו ההצטיירות הדמיונית. רק שהדמיון צריך הוא להיות מואר בשכל כמה דאפשר, שלא יצא חוץ לגדר הראוי, הכח הדמיוני, ביחוד שלא יפרץ לפעול ג"כ בעולם המעשה ע"פ התכונה הדמיונית הפנימית. נוסף ע"ז, מוכרח הדבר שהטהרה המוסרית תהיה אדירה ומזוככת מאד, והמדות הטובות יהיו קבועות בנפש יפה יפה. אז יעשה אפילו הכח הדמיוני, כשהוא מתמכר באמת לענינים אלהיים, נפלאות גדולות וישועות בנשמת הפרט והכלל, והוא יהיה הגורם היסודי לתחיית העולם גם ברוח דעה מעשית, ושכל טוב חברותי, מתוקן ומקובל.

פג

כשמסלקים את הרעיון לגמרי מכל עניני החומריות, אפילו מהטובים שבהם, שהם עסקי החברה הרצויים, השאיפה האלהית העליונה מתגברת אז, וממילא מתגברת הנשמה הרוחנית שבאדם, ומתישרים כל כחותיה מפני קרבתה למקורה האלהי. ובאותה התכונה שהנשמה עומדת בעת סילוק דעתה מהענינים המוחשיים, אינינה ראויה לשום הנהגה בעניני החיים החברותיים, אבל המעמד הזה מועיל לה הרבה, שאח"כ, כאשר היא יורדת מעילויה זה, ובאה לעסוק בסדרים המעשיים והתכונות המוחשיות שבחיים, הם כולם מיושרים לפניה, מפני שהיא מוצאה אז את עצמה מלאה אֹמץ וישרות במדה כזאת, שאינה נמצאת ביושר ואומץ האנושי הפשוט, המעורב תמיד בעיוותים ובחולשות.

פד

יש כח בנשמה להשכיל השכלות של אמת מקרבה פנימה, מעצם מקור מעיינה. וההשכלות הללו הנן גבוהות וטהורות כפי ערך טהרתה של הנשמה במעשיה וחכמתה הלימודית. ויותר מכל טוהר מאירה לפניה הדרך הטהרה המוסרית של המדות הטובות, ורכוש הבינה באמונה לפי ההרגש של הלב הטהור, הבלתי מתחכם בארחות עקלקלות.

פה

בודאי אין שייך באין סוף שום מדע והשכלה בערכנו אנו, מ"מ אנו צריכים להמלט מציור של האפסיות השטחית, שהעדר ההשכלה מביא לה. וזה בא לנו ע"י העסק התמידי בהעיון האלהי, לפי המדה שהנפש יכולה לסובלו. אע"פ שאין עולה בידה מאומה מהשכלה חיובית באמתת ד' במושג אין סוף, מ"מ היא מוצלת עי"ז מהציור שהגובה האלהי מביא להרשם באפסיות, ומתמלאת אור של הויה עד אין חקר.

פו

סופרים וכל עסקני האומה הרוחניים, אשר בנפשם מקננת הדאגה לקיומו של עמנו בצורתו החומרית והרוחנית - עצות מרחוק מבקשים אנו, עצות שהן בודאי טובות: הרחבת השפה והספרות, בקשת דרכים שבהם מחבבים ומרימים את הרגש הלאומי הישראלי. אבל עם העצות הרחוקות שהם כמו חדשות - אע"פ שבאמת כבר היו בנו בשכבר הימים, אלא שנתישנו בימי התרדמה וההתעלפות הלאומית - אנו צריכים לחזק ג"כ את העצה הקרובה, את העצה שהיא בידינו ובין עינינו, את השמירה של חקי היהדות של האומה כולה, הנובעים כולם ממקור חייה העצמיים, ונותנים לה חיים עצמיים בשמרם, ע"י קיומם ושמירתם, את צביונה הרוחני והמעשי.

פז

כששטים במרומי המחשבה האלהית, שהאדם בחופש רוחו ועז דמיונו יכול להגיע אליה, להיות מתנוצץ בלבבו קוץ קטן ונצוץ קל מההארה המפוארה של המגמה הכללית של כל הטוב האצור בההויה כולה, כמו שהיא בראשית המחשבה ואחרית המעשה - אז הנשמה מתרוממת. וכפי אותו הערך של הזיכוך המעשי והמדותי, וכפי אותה המדה של טהרת השכל וזיכוך התבונה, כך הקרבה האלהית הברה מתכנסת בלב ובמח, והאדם עולה למרומים, בא עד הראש, ומשם צופה לכל שבילי עולם, השכליים והמעשיים, ומשם יורד הוא מלא טוב וחסד, מלא גבורה והוד, ורועה באהבה עדר ד', צאן אדם.

פח

אמונת אלהים מאשרת את בני האדם, רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית היא נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך, שאז מאירה הנשמה מאור העליון, ע"י מה שהיא נדבקת באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות הדעות והמעשים מתעדנים. אבל ע"י ביטול של תורה העליונה, המביאה להכרת גדולת אלהים ושלמות העליונה שאין לה סוף וערך, נפגמת האמונה עצמה, ואינה נותנת את אותו הפרי הטוב שהיא צריכה לתת, ואינה מרוממת את הנשמות בגלוי משפלותם. ואז נופלת היא האמונה ומתרבים בוזיה ומחלליה, ולא תשוב לאיתנה, כ"א ע"י מה שהצדיקים היותר מעולים הגבורים והחכמים היותר שלמים בדעת אלהים שבבני אדם, יתחזקו מאד להגביר את תשוקת חקר גדולת ה' בכל הדרכים הגדולים, השכליים והמוסריים. עד שתלך האמונה ותתרומם, ותצא מאפלתה לאור גדול, ותהי למקור חיים לכל הנשמות היותר גבוהות ועדינות שבעולם, כמו שהוא טבע האמיתי שלה, וממילא ישוב אליה כבודה ויקרה גם בכל השדרות האנושיות כולם. ומה שנוגע לישראל בזמן הזה הוא כל עוגן ההצלה של האומה, להשיב לה את יקר האמונה האלהית הטהורה, שהוא כל יסוד חייה.

פט

הנשמה הפנימית המחיה את השטה הסוצילית כפי צורתה בימינו, היא המאור של התורה המעשית במלא טהרתה וצביונה. אלא שהשטה בעצמה עומדת היא באמצע, גדולה, ואינינה יודעת עדיין את יסוד עצמיותה. אמנם ימים יבאו ותהי למוסד נאמן, לאֹמץ התורה והמצוה במלא שיגובם וטהרתם.

צ

האנרכיה, היא נובעת מיסוד יותר נעלה מהסוצילית. אינינה יסוד לתורה המעשית וקיומה, כ"א להדבקות האלהית העליונה מכל מעשה וסידור חיובי. על כן היא עוד יותר רחוקה ממקורה, שהוא עומד רחוק מאד משפלות החיים של ההוה, מהסוציליות, ובמצבה של עכשיו ומצב החיים של ההוה, היא פרועה כולה, למרות הניצוץ האלהי הנשגב המסתתר בתוכיותה.

צא

מזיק מאד לחסידים, מלאי גבורת ד', ההתחברות הרוחנית עם האנשים הנמוכים, שיש בהם רק יראה חיצונית, והם מלאים פחד, רעה ועצבות שפלה, שהיא פרושה על כל שטח חייהם הרוחניים. גדול הוא מאד צער הנשמה להשתתף עמם בשיחה, ובתפילה, ובכל עניני קדושה, וצריך הכנה גדולה מאד להיות מגביר את כח הרוחני ואת האור הבהיר האלהי שבנשמה, למען הגן על עצמו, שלא תשפל נשמתו ע"י השפלות של קטנותם של בעלי היראה החיצונית שאין להם שום חפץ כביר, כ"א חולשת פחדם העצוב.

צב

האור הפנימי הזורח בכל הויה מוכרח הוא לבנות לו את עולמו. רץ הוא במסלולו מבלי לשום לב אל התקשרותו הכללית באור המקיף שחוץ ממנו, שהוא מלא עולמים, גם לפי אותה המדה שיוכל הוא בפנימיותו להבחין. אמנם בפנימיותו עריגה עליונה קבועה, להתחבר באור המקיף הגדול ורב ממנו באין ערוך. כשהיא מתגברת, מגלה היא את אור התשובה במעלתה העליונה, העולה על הצדקות הגמורה, שלא נשקעה בהוייתה הפנימית מעולם, כ"א הסתגלה תמיד למה שגדול ממנה, המקיף אותה בעוזו.

צג

אין אפשרות להיות נשמר מטשטוש הצורה הרוחנית של האדם ושל האומה ע"י הכבד שבחיים המעשיים, בין המעשים החומריים של צרכי החומר, בין המעשים הרוחניים של חובת התורה והמצוה עם כל דקדוקיהם בשמירתם וידיעתם, המיגעים מאד את הנפש המשכלת השואפת לאור שאינו מוגבל בזהרו, ע"י הבריחה מהם - האדם תפוס הוא בידי החיים המעשיים, כל מה שירצה להיות מופקע משיעבודם יכבידו הם עליו - כי אם ע"י ההסתגלות להם, בצורה סידורית כזו, שלא יוכלו להחשיך את האור האצילי של החיים הרוחניים. ההסתגלות להחיים המעשיים החומריים, מוכרחת להיות ע"י השקפה טובה וזריזות הגונה ביסוד תיקון הפרנסה בכבוד ובהיתר, וטיפול הגון בשמירת בריאת הגוף והרוח. והסתגלות אל החיים המעשיים הרוחניים מוכרחת להיות ע"י התרגלות של שינון בהלכות הפסוקות עם ריוח של השקפה ביסודותיהם וטעמיהם, מבלי להסתבך יותר מדאי בההויות והפלפולים, אבל להיות חמוש בידיעה ברורה. שאז יסור עול בלבול הדעת וההפחדה הרוחנית, המבהלת את לב כל מגשש באפלה, המביאה מורך לב ועצבון רוח, שמחליש את חיי הנשמה מלהתגבר באורה האלהי.

צד

הקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו וחפץ בתקנתו וטובתו, הרי הוא מקושר ג"כ אל הרעים והחטאים שבו, ובזה יש מוצא לפגימה בקדושת הנשמה הטהורה, החפצה רק בקודש וטוב אמיתי, ובכל זאת מתעצמת כל כך נפש הצדיק, האוהב את הכלל, באהבת הבריות, אהבת האדם, וביחוד אהבת ישראל, עד שאיננו נסוג אחור משום דבר, ואפילו מפני פגימה רוחנית שלו. וסוף דבר שהוא מברר את עצמו כ"כ עד שהוא מתקשר בתמצית הטוב של הכלל כולו, שבאמת כללות הכלל הוא לעולם טוב, טוב ד' לכל, והוא מתרומם עוד יותר ע"י אהבה זו, וע"י התרוממות הרוח שלו מתרומם ג"כ הכלל, עד שאפילו הפרטים הרעים של הכלל הולכים ומתבסמים ע"י קישור של הנפש של הצדיק, האוהב את הכלל באמת, בהם. אלא שמי שזו היא דרך עבודתו, צריך שיברר את עצמו מאד, ויהיה זריז וזהיר, שמעשיו ורעיונותיו וכל הרגשותיו יהיו באמת נתונים לטובת הכלל כולו, שזהו באמת מה שנוכל להבין מתואר רצון ד', שאז המחשבה הרוחנית שלו היא מתאחדת עם האיחוד של הכלל, ולא תאונה אליה רעה. אבל מי שבא להתקשר אל אהבת הכלל ונפשו עופלה בקרבו בפניות פרטיות שלו, אע"פ שניצוצי טהרה של אהבת הכלל ג"כ יש בו, מ"מ אין הנשמה שלו עצמה מרוכזת ומאוחדת כראוי, וממילא אין קישורו עם הכלל כולו איתן, ויוכל להיות שתכוון סגולת קישורו אל הצד הגרוע והרע שבכלל, והטוב והסגולה שבכלל תתרחק מקשר נשמתו, ואז הוא נפגם באמת הקשר הזה. ועל כן אנו מוצאים חוש טבעי בהרבה בנ"א, בעלי יראה ותורה, שאינם חפצים להתקשר כ"א באהבת הטובים שבבנ"א ובסגולת האומה. וזהו באמת דרך נכון לפני כל אותם שלא נתבררו כראוי. אבל לא כך הוא דרך ד', הראוי לשלמי הנפש, אשר כח בידם לברר את עצמם ואת נטיותיהם, שהם חייבים, לבד האהבה היתירה לסגולת האומה, לאהוב את הכלל כולו, ולצפות לישועתו בכללו, לישועת כל פרטי הכלל כולו, באין פירוד כלל וכלל, ואם הם מוצאים בנפשם איזה ירידה או לקותא רוחנית ע"י הקישור לכל הכלל מפני חלקיו הירודים, לא יסורו אחור מדרך ד' הכללית הנאותה להם, אלא יזדרזו להקנות לעצמם את הבירור הראוי, באופן שיהיו יכולים להיות מקושרים אל הכלל כולו, מצד תמצית טוב ד', הטוב האמיתי, השרוי בו, ואז לא תגרם להם אהבתם האצילית שום פגם וירידה כלל, כ"א עליה ותוספת טהרה גבורה וקדושה.

צה

טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה. ביחוד החולשה מתעוררת ע"י ההבלטה שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש ע"י הפרליל במעמד האדם, לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר. אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שהאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי. אבל מ"מ אין החולשה נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.

צו

פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה השפינוזית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות. האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית, הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא ע"י ההצטיירות הראשונה, מפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפ"ע בגבולו ותחום חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם, לא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, א"כ השיקוע בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה, וראוי היה לפי זה להשקפת עולם להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מ"מ אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכח את אמתת הוייתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כ"א דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף. אמנם באמת אין עבודה זו קלה כ"כ כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מ"מ סוף סוף עז רוח לו הוא יותר מהמחשבה האחרונה. אבל אי אפשר לגשת עליה כ"א ע"י ההרגל הגדול וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות ע"פ ההשקפה הראשונה, ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. אדני בהיכל קדשו.

צז

אך אע"פ שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר מזדכך ומתעלה ע"י המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה וביטול היש, מ"מ העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו ע"פ ההסתכלות התדירית העליונה הזאת, ומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו. ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם מתאחדים תמיד, ע"י הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד, ביחודא שלים.

צח

תורה שבכתב היא מדת שמים. כלומר, לא היתה התחלת ההדרכה הכללית של כללות התורה וחידוש הדרך שבא ע"י המצות בכללותם, יוכל להיות מתגלה, מפני הכח הרוחני האלהי המתגלה בעצם תוכה של כללות האומה, כי אם הדבר הוא גבוה ממנה. דוקא נשמה עליונה שעלתה אל הגובה האלהי במעלה בהירה ועליונה כ"כ שאין נפש האומה בכללה יכולה עדיין להגיע לה, היא יכלה לגלות אור התורה שבכתב בעולם. ומשה עלה אל האלהים. אמנם אחר שכבר הוטבעה המטבע האלהית בנפש האומה ונקנה לה טבע חדש, אז מחוללת היא את הענפים כולם ע"פ רוחה, בדרך הסתעפות מהמקור האלהי. ואין שום פלא שהרוח הגדול של האומה, ההולך ומקר משפעו האלהי הגבוה, מטבע עצמותה, כלול הוא בצדו העליון המקורי הזה, וכללות הרוח וסעיפי פרטיו כמו שהם משתלשלים באומה, הכל סקור הוא ומתבלט בהצד האלהי העליון, הצד השמימי, שמשם התורה שבכתב נתונה למשה, בכללות ההטבעה בתוכיות האומה ופרטיה. כלת משה וכל תכסיסיה.

צט

הנשמות הגדולות אין להם מרגע מפחד ועצבון, עד שהם באים לאותה המדרגה שהם נועדים לה מעצם טבעם ושורש מחצבם, להיות כלולים כולם תמיד באור האלהי, בזוהר גדול של שכל בהיר וחשק אדיר של רצון כביר מאד. וכל מה שהוא נמוך בזה איננו משביר את רעבונם, ולא משקיט את רוחם.

ק

אצל האלהות, הזמן הוא נצחי, ע"כ איננו זמן, מ"מ אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן. הגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול. השינוי הוא שיווי, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לשינוי. ואנו יכולים לדבר בהשגת אלהות מה שאנו משיגים מצד הזמן הגבול והשינוי, ואנו יודעים שהדיבור הוא מצד הנצח האין סוף והשיווי, וכל המתראה בזמן גבול ושינוי הוא אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח אין סוף ושיווי, שהוא אספקלריא המאירה.