שישה מיליון קטגורים (גדעון האוזנר)

נאום הפתיחה של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן

(11 באפריל 1961)

נאום התביעה, אותו נשא גדעון האוזנר במשך כיומיים תמימים, הועבר בשידור ישיר ברדיו. הנאום ההיסטורי עורר, בקרב מאות אלפי המאזינים, לא רק זכרונות אישיים מרים שהודחקו במשך שנים, אלא גם הלם מחודש וצער עמוק. למחרת, לעת ערב, למרות העצב הגדול ששרה על הכול, יצאו המוני ישראל לרחובות ולכיכרות, לחגוג את יום העצמאות ה-13 של מדינת ישראל.

ראשית נאום הפתיחה

במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא.

בדמייך חיי

ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי: "בדמיך חיי!" (יחזקאל טז, ו) מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. כבר פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך את בניהם ליאור. המן ציווה לאבדם, להרגם ולהשמידם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטליורה עשה בהם פוגרומים. אך בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. ואין עוד דוגמה, בדברי ימי העמים, שאפשר היה להטיח בפני אדם אחד כתב אישום כגון זה שנשמע כאן.

אף המעללים האיומים ביותר, מקפיאי הדם ומסמרי השיער של נירון קיסר, של אטילה, של ג'ינגיס חאן - אלה דמויות האימים של ברבריזם ותאוות דם, שהיו ל"משל ושנינה" (ירמיה כד, ט) ולדראון עולם - הריהם מחווירים לעומת זוועות ומוראות ההשמד שיוצגו לכם במשפט זה.

בשחר דברי הימים היו דוגמאות למלחמות כליה, כאשר הסתער שבט על שבט להשמידו. כאשר בסערת מלחמה ובלהט קרבות נשחטו, נטבחו או הוגלו לאומים. אך בדור זה אירע כי קם מנגנון מדינה על אוכלוסיה שלווה, חסרת מגן ושוחרת שלום, על גברים, נשים, ישישים, ילדים, עוללים וטף. כלא אותם במחנות, הקיף אותם חומות, גדר אותם בגדרי תיל מחושמלים והחליט להשמידם עד תום.

רוצח מסוג חדש

הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות והריהו ידוע למין האנושי מימי בראשית של קין והבל. אבל צריך היה להגיע למאה העשרים הזאת כדי לחזות במו עינינו ברצח מסוג חדש: לא עקב התלקחות יצרים או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון מושלם, לא על פי מזימת יחיד, אלא בקנוניית פשע אדירה ששותפו בה אלפים, לא כלפי קרבן אחד שרוצחו החליט להעבירו מהעולם, אלא כלפי אומה שלמה.

במשפט זה נפגוש גם רוצח מסוג חדש, זה המבצע את מלאכת הדמים מעבר שולחן הכתיבה שלו. רק לעתים רחוקות יעשה הוא את המעשה במו ידיו. ידוע לנו בוודאות על מקרה אחד בו היכה אדולף אייכמן עד מוות נער יהודי על שהעז לגנוב פרי מעץ אפרסקים בחצר ביתו בבודפשט. אך בדברו הוא היה מפעיל תאי גזים, שיחת טלפון שלו מסיעה רכבות אל מרכזי ההשמדה, בחתימתו-הוא, גוזרת דינם של אלפים, רבבות ומיליונים.

הוא רק פקד וציווה. ומכוח פקודתו הגיחו קלגסים לגרש יהודים ממשכנותיהם, להכותם, לענותם, לרדפם לגטאות, להדביק להם אות קלון, לגזול רכושם, ולבסוף – לאחר שכבר עונו ונשדדו, לאחר שנסחט מהם הכול, ואפילו שיער ראשם נלקח – הובלו בהמוניהם אל המוות. אף הגוויות היו עוד בנות ערך בשבילו, עוד נעקרו שיני הזהב וטבעות הנישואין.

אייכמן מתאר עצמו כאיסטניס, הוא איש "הצווארון הלבן". בשבילו החלטת ההשמדה היא פיסת נייר שתוכנה טעון ביצוע. אך הוא האיש אשר תכנן, יזם, ארגן והורה שאחרים ישפכו את אוקיאנוס הדם בכל דרכי הרצח, הגזל והעינויים, לפיכך דינו כאילו כרך הוא במו ידיו את עניבת החנק, כאילו רדף הוא במצלפות מגלב אל תוך משרפות הגז, או המית הוא עצמו, בירייה בעורף, והפיל לבור הפתוח את כל אחד ואחד מן המיליונים שנטבחו. כך דינו בעיני החוק, וכך דינו לפי כל מבחן של מוסר ומצפון.

שותפיו לפשע – לא סתם גנגסטרים או אנשי העולם התחתון היו, אלא מנהיגי אומה, ביניהם פרופסורים ומלומדים, לובשי טוגות ובעלי תארים אקדמיים, אנשים יודעי שפות, משכילים, אלה הקרויים "האינטליגנציה". אנו נפגוש אותם, את הדוקטורים, עורכי הדין, המלומדים, הבנקאים, הכלכלנים, באותן מועצות בהן הוחלט להשמיד את ישראל ובין המפקדים המנצחים על מלאכת הרצח, בכל גלגולי המורא והזוועות.

החלטת רצח זו שנתקבלה בקור רוח וביישוב הדעת להשמיד עם ולהכחידו מתחת השמיים, היא מהלכת אימים כל כך שאין לתארה במילים. כי המילים נוצרו להביע את אשר שכלו של אדם יכול להשיג, את אשר לבו יכול להכיל. ואילו כאן ידובר במעשים שהם מעל ומעבר לתפיסת האדם.

דבקות בהשמדת היהודים

זהו מה שאירע; נחרץ דין מוות על מיליונים, לא על חטא שחטאו, לא על מעשה שעשו, אלא רק בגלל השתייכותם לעם היהודי. וההתפתחות הטכנולוגית נתנה בידי המשמידים כלים יעילים לביצוע מעשי האימים. פשע חסר תקדים זה שבוצע בידי איש אירופה, בן המאה העשרים, הביא להגדרת מושג פלילי, שכמוהו לא ידעה האנושות אף בתקופות החשוכות ביותר שלה: פשע השמדת עם – ג'נוסייד.

שברו של עם ישראל בדור הזה עמד לדיון, בכמה מאותם משפטים שנתקיימו בעקבות מפלת גרמניה הנאצית, במלחמת העולם השנייה, כאשר האנושות החליטה להפעיל אמצעי מגן, גם על ידי עשיית דין והפעלת בתי משפט, כדי לנסות ולהבטיח כי לא יחזרו עוד המלחמות ומוראותיהן שנתרחשו בימנו. אך שואת היהדות כולה לא עמדה באף אחד מאותם משפטים במרכז העניינים. היה זה אחד הנושאים שהועלו. לעתים נושא נכבד, תמיד מחריד, אך מעולם לא מרכזי. כי הפושעים הואשמו שם בחטאים נגד בני עמים רבים ושונים.

ורק איש אחד היה שידו הייתה כמעט רק ביהודים, עיסוקו - בהם ובכיליונם. חלקו במערכת משטר הרשע – מוגבל אליהם. איש זה הוא אדולף אייכמן. ואם אנו פוקדים עליו היום גם פשעים שעשה כלפי לא-יהודים, שביצעם כמעט כבדרך אגב וכלאחר יד, הרי זה מפני שאין אנו מבדילים בין דם לדם. אך נזכור כי התפקיד שמילא הנאשם, שהוא ראה בו במשך שנים ייעוד ושליחות, אשר למענו פעל בדבקות ובמסירות אין קץ – היה השמדתם של היהודים.

עד היום, ובוודאי גם בימים יבואו, ישאלו עצמם אנשים: "אבל איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה העשרים?". גם במשפט נירנברג הציגו השופטים לעצמם את אותה השאלה, בחנוה מצדדים שונים, ניסחו ניסוחים מעניינים, אך קשה לומר שניתנה תשובה מלאה ומניחה את הדעת.

חוששני כי אף אנו במשפט זה, לא נצליח לחשוף את כל שורשי הרשע. מלאכה זו תישאר בוודאי נחלתם של היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים שינסו להסביר לעולם את אשר אירע לו. אולם נשתדל נא לעמוד, ולו במקצת, על רקע הדברים, בכדי לנסות ולהסביר את מה שאולי אינו ניתן כלל להסבר במבחני ההיגיון.

(חלקו האמצעי של נאום התביעה משתרע על פני עשרות רבות של עמודי פרוטוקול ונוגע בשורה ארוכה להחריד של מעשי פשע, אשר בוצעו בקנה מידה נרחב, כלפי קהילות שלמות. תקצר היריעה מלהכיל חלק זה כאן.)

דברי הסיכום של נאום הפתיחה

גדולי יהדות אירופה

חמת פתנים זו של השמדה ורצח – על ראש מי ניתכה? אנו נוכיח כי עם ישראל שכל מיליונים רבים, בוודאי כשישה מיליון נפש. אך לא היתה זו השמדת למעלה משליש במנין בלבד, היה זה גם כיליון לאותם הקיבוצים היהודיים שמבחינת השראה ותודעה לאומית, כוח יצירה, גנזי תרבות ורוח, דבקות בעם ישראל וערכיו – היווה גם את רוב בניינה של האומה. אמונתם של הנאצים כי אם יצליחו להעביר יהדות זו מן העולם ינצחו בקרב נגד היהדות – לא היתה מחוסרת יסוד. בחסדו של שר האומה, שלא רצה בכיליונה והותיר לה לפלטה את היהדות שמעבר לים ואת היישוב העברי בארץ, ותודות לכך שנותרו כמה מאות אלפים, אודים מוצלים מאש, אשר שמו פניהם למולדתם לבנות כאן את חייהם מחדש, לא עלה זממו של הצורר בידו.

מבחינתה של אירופה, הושמד לאום שישב בה החל מהמאה השנייה לפני הספירה והיה חלק מן ההווי שלה, עליו כתב ההיסטוריון א"ל פישר בהקדמה לספרו דברי ימי אירופה: "כאשר זרחה שמש הסובלנות הדתית במרכז ובמערב אירופה, ניתנו שם ליהודים זכויות אזרח. היהודים פרעו [גמלו] למדינות הנוצריות בשפע על מידה זו של הכנסת אורחים, על ידי תרומה רבת אצילות לאמנות, למדע ולספרות". מבין 257 מקבלי פרס נובל, במשך היובל הראשון של המאה הזאת היו 34 יהודים, ביניהם 12 שגורשו על ידי הנאצים.

לא אמנה כאן את כל גדולי היהודים שבאו מהארצות אשר היטלר הניח ידו עליהן. די להזכיר את גאוני העולם כאלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, כימאי כפריץ האבר פילוסוף כהנרי ברגסון, ביולוגים כפאול ארליך, אליהו מצ'ניקוב, אף הוא ממוצא יהודי. או את הפיזיקאי נילס בוהר; את הפיזיולוגים אוטו ורבורג וארנסט בוריס חן; את הוגה הדעות מרטין בובר; משפטנים כלאוטרפכט, ברנדייס וקלזן; סופרים כאמיל לודוויד, סטפן צווייג, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל יעקב וסרמן, מקס ברוד, ליון פויכטוונבר; אמני פיסול וציור כאנטוקולסקי, שאגאל, מודיליאני, ומקס ליברמן; אמן במה כריינהרד; מוזיקאים כהוברמן, רובינשטיין וקרייזלר, ליד מאות מאות אחרים, בכדי לתת ביטוי חלקי לתרומה לתרבות העולם, שנתן הקיבוץ היהודי באירופה בשנים האחרונות.

היחסים בין היהדות לבין גרמניה

היחסים בין היהדות לבין גרמניה הם פרק טראגי בדברי ימי אנוש. המעיין בספר הדמעות של ברנפלד (Bernfeld), היא מגילת מעשי הפורענויות שירדו על עם ישראל, יווכח כי אשכנז היתה הארץ בה הִרבה היהודי לסבול יותר מבכל מקום אחר.

ואף על פי כן, התרפק עם ישראל על גרמניה בחיבה יתרה: את שפתו העממית, היידיש, יצר לפי מתכונת השפה הגרמנית, ושפה זו לקח עִמו לכל ארצות התפוצה, לפולין, לרוסיה ואף מעבר לאוקינוס. בשפה הגרמנית נוצרו היצירות הקלאסיות של הרצל; בה דיברו בקונגרסים הציוניים; בה נכתבו ספרי מופת של ההיסטוריה והמחשבה היהודית. היהודים התערו בארצות אירופה אחרות ותפסו גם בהן מקום כבוד, אך בשום מקום הם לא עשו כך בדורות האחרונים, בדבקות ובהתלהבות כמו בגרמניה. קרל מרקס ופרדיננד לסל יצרו את הסוציאליזם הגרמני, שפרץ ועבר לכל העולם. תלמידם אדווארד ברנשטיין יצר את הסוציאליזם הרפורמיסטי.

יהודי גרמניה קמו בלהט פטריוטי להתגייס לצבא עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף הישיש הרמן כהן יצא מעבר לדוכן האוניברסיטה שלו והטיף למאמץ עליון למען גרמניה. פריץ האבר התמכר בכל לב לשירותים הכימיים והמציא את סינתזת האמוניום, שעזרה למאמץ המלחמה הגרמני. יהדות גרמניה התגאתה בכל חייל וקצין שקיבל אות הצטיינות. לאחר המפלה, נרתמו היהודים לבניינה של המדינה מחדש. ואלטר רטנאו היה לשר הכלכלה ואחר כך לשר החוץ הגרמני ופעל גדולות למען המדינה. היהודי הוגו פרויס, שר הפנים, הכין את הטיוטה של חוקת וימר, אחת החוקות המתקדמות ביותר באירופה.

אך כל אלה רק העלו את חמתם של הנאצים. רטנאו נפל בידי קושרים לאומנים. תרומתם של היהודים לחייה של גרמניה הוקעה על ידי הנאצים כזמורת זר שיש לעוקרה והפכה למטרה מקובלת במערכת השיסוי שלהם.

לב האומה כולה

מבחינה יהודית הייתה יהדות אירופה, ערב השואה, לב האומה כולה. שם היה מקור חיוניותה. רוב רובם של גדולי הרוח ומנהיגי היהדות ישבו שם או באו משם. היו שם גדולי התורה, יורשיו של הגאון רבי אליהו מווילנה, בישיבת וולוז'ין רבת התהילה. שם התקיימה ישיבת סלובודקה, בפרוורה של קובנה, והמשיכה את מסורת הלמדנות הליטאית, ברוחו של רבי יצחק אלחנן. משם באו הרב קוק, וה"חפץ חיים". משם צמחו חוזי המדינה, מעצבי הלאומיות היהודית, מנהיגיה, הוגיה וסופריה.

זאת הייתה יהדות שנתנה לעם, בדורות האחרונים, את הרצל ונורדאו; את אחד העם ואת פינסקר, את ביאליק, טשרנחובסקי, שלום עליכם ושניאור; את וייצמן, בן גוריון וז'בוטינסקי. משם יצאו חלוצים נחשונים בחתירתם לארץ, בני העלייה הראשונה והשנייה, מניחי היסודות להקמת המדינה. משם באו החולמים והלוחמים, מעצבי אורח חייו, מחשבתו ודמותו של היהודי החדש, אישים כא"ד גורדון, ברל כצנלסון, קורט בלומנפלד ושמריהו לוין ורבים, רבים מאוד. המיליונים שהושמדו הם שחיכו למדינה היהודית ולא זכו לראותה. בגולה שהושמדה צמחה, בין שתי מלחמות העולם, התופעה המופלאה של תנועת הנוער היהודית, חדורת האידיאלים הלאומיים והסוציאליים, חבריה – אודים בוערים של להט ואמונה, טהורי לב וגוף, שציון הייתה נשמת אפם.

הזכרתי רק מעט אישים, בוודאי פסחתי על רבים רבים הראויים להיזכר ואין זה, חלילה, מחמת זלזול בהם.

הלכה לאיבוד ציוויליזציה

נחרבו קהילות עתיקות יומין שאזכיר שוב, רק לשם הדגמה, כמה מהן בלבד: אמסטרדם המפוארת, מקום מחבוא והצלה לאנוסי ספרד, בה שכן ר' מנשה בן ישראל, בה יצר וחי ברוך שפינוזה.

אבדה קהילת פראג, שהיתה קיימת מאז המאה העשירית, על בתי הכנסת המפוארים שבה, עירם של המהר"ל ושל בעל "הנודע ביהודה". הושמדה קהילת ברלין רבתי – עירם של משה מנדלסון ועזריאל הילדסהיימר, עלה הכורת על קהילת וינה, אף היא בת למעלה מאלף שנים, בה חי, יצר ופעל תיאודור הרצל.

נעלמו ואינם מרכזי ישראל המפוארים בפולין ובראשם קהילה ורשה המעטירה, מרכזה של יהדות פולין, ספוגת תרבות יהודית ואנושית, עירם של י"ל פרץ, נחום סוקולוב ודוד פרישמן. שקעה וחרבה יהדות לבוב, מרכז מפואר של תורת ההשכלה, מוקד חינוך יהודי ואהבת ישראל, עריסתם של מנהיגים ומורי דרך לעם, עירם של בעל "טורי הזהב" ושל שי"ר. אפילו בית העלמין העתיק שלה, שהיה כשלעצמו רישום של היסטוריה יהודית – חוּלל, פורק ואיננו.

נמחתה קהילת לודז', עיר של חרושת ומלאכה, של תבונת כפיים יהודית ביחד עם תרבות עברית עשירה. שקעה ואיננה וילנה, זו ירושלים דליטא, עירו של הגר"א, רבת התורה החכמה והלמדנות, זו שמשוררה היהודי אמר עליה: "עיר של רוח ותמימות, עיר שקועה בהרהורים", זו שממנה יצאו הש"ס המפורסם לכל תפוצות ישראל. אבדה יהדות קרקוב, עיר של השכלה ודעת, עירם של יהודים שמזגו בקִרבם מזרח ומערב, עירו של הרמ"א, בעלת מסורת נפלאה של השכלה ותרבות. אינה עוד קהילת קובנה – זו שחי ופעל בה ר' ישראל סלנט. הושמדה יהדות אודסה, מקור מחצבתם של ביאליק, מנדלי מוכר ספרים ואחד העם. הושמדה יהדות קייב שעמדה בגאון בפני עלילת הדם במשפט בייליס.

אבדה קהילת סלוניקי עתיקת היומין, שישבה שם כאלפיים שנה, עירם של ניצולי ספרד ופורטוגל, בה גדלו יהודים למדנים וגדולי תורה, ליד יהודים חזקי שרירים ובריאי גוף; עירם של ר' משה אלמוסנינו, של אנוסי הדוּנמֶה. עברה מהעולם קהילת ברטיסלבה, היא פרסבורג, השומרת הקנאית של תורה ומצוות, עירו של החת"ם-סופר. נעלמה קהילת בודפשט, שיהודיה ישבו בה כנראה עוד לפני בוא המגיארים, עיר ואם בישראל, שכמה מגדולי היהדות יצאו ממנה.

חרבה העיירה היהודית במזרח אירופה ודרומה, ה"שטעטל", אותה פיאר שלום אש. זה מקום משכנם של רבבות אלפי ישראל, שבכל אחת מהן בית מדרש ובית הכנָסַת אורחים, מאגר של למדנות, של אהבת ישראל; בה נשמרה הרוח היהודית עד דור אחרון. זו שומרת המסורת של חיי משפחה יהודיים בבית הקטן עם המעקה – "הגנקל" הטיפוסי, אשר כל הרוחות המנשבות בעולם לא יכלו לה; זו נוצרת הגחלת של תורה ומסורת וציפייה לביאת המשיח – היא איננה עוד. הלכה לאיבוד ציוויליזציה שלמה בעלת אורח חיים, צביון ואמונה מיוחדים. נמחו סימני דרך של ההיסטוריה היהודית.

הפגיעה הייתה בלבו של עם ישראל. אדולף אייכמן ידע את אשר הוא זמם: אם יצליח להשמיד יהדות זו – ישמיד את היהדות כולה. האחרים, כך קיווה, יכלו או יתבוללו מאליהם. בחסדו של צור ישראל, שהותיר לנו שריד, העצה שיעץ אייכמן הופרה, והדבר שדיבר – לא קם עד תום.

קנוניה פלילית להשמדת עם

אשמתו של אדולף אייכמן היא בייזום, תכנון, ארגון וביצוע הפשעים המפורטים בכתב האישום. אנו נוכיח את אשמתו כמתכנן, יוזם, מארגן ומבצע הפשע הקרוי "הפתרון הסופי לבעיית היהודים". את חלקו הישיר בביצועה של תכנית נפשעת זו, וכן את חלקו כממונה, מכוון ומפקד הביצוע, את חלקו כשותף ומסייע לביצוע התכנית על ידי אנשים אחרים. הוא היה עמוד התווך בקנוניה הפלילית להשמדת העם היהודי כולו, או חלקו, והוא שותף לפשעיהם של אנשי הס"ס, הס"ד והגסטאפו, ובתוך זה אנשי האיינזצגרופן, מפקדי משטרת הביטחון, קציני הס"ס ומשטרה בכירים, שליחיהם, שלוחותיהם, פיקודיהם ועושי דברם בכל פעולות הרצח, השוד, העינויים והרדיפות כמפורט בכתב האישום.

אנו נוכיח כי כל מעשיו אלה עשה אייכמן מתוך כוונה להשמיד את העם היהודי.

אנו נוכיח כי מעשיו הם פשעים כלפי העם היהודי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, כמוגדר בכתב האישום.

אנו נוכיח אף את העברות שביצע כלפי בני עמים אחרים.

לביסוס האישום נביא חומר ראיות רב, בכתב ובעל פה. מיד אומר כי הארכיון המרכזי של הגסטאפו ובתוך זה ארכיון מחלקתו של אייכמן, אינם ברשותנו ולא נתגלו בפומבי עד היום. אולם מצוי חומר דקומנטרי למכביר, בארכיון העצום של משרד החוץ ומשרדים אחרים של הרייך הגרמני, בהתכתבות הנאשם ושותפיו לפשע עם משרדים אלה, במשרדי משטרת הביטחון ובמשרדים רשמים אחרים, בערי גרמניה ובארצות שנכבשו, וכן תעודות ודו"חות שנתפרסמו על ידי מוסדות ממלכתיים, לתיעוד ולחקר פשעי הנאצים, כגון אלה שבפולין, בהולנד, בצרפת, בדנמרק ובבלגיה. מצוי חומר רב בפרוטוקולים של בתי המשפט השונים, שדנו פושעי מלחמה נאצים בנירנברג ובארצות שהשתחררו. כך נשתמרו מסמכים, בידי אנשים שונים, ורבים מהם נמסרו לנו.

דין אמת וצדק

יופיעו עדים שנפגשו עם אייכמן בשעת מעשה. אחרים, שיספרו על פעולותיו ופשעיו כפי שחזו אותם מבשרם ויעידו על מה שראו ושמעו בתקופת השואה. השמדת מיליונים של יהודים פירושה היה גם השמדת מיליוני עדים, אך נותרו עוד כמה עדים שיוכלו למסור על מראה עיניהם, מִשמע אוזניהם וסבל גופם.

נשתדל לפי מידת יכולתנו להציג בבית המשפט את אשר עולל אדולף אייכמן לעם היהודי, אך לא נוכל להוכיח את גודלה של כל קהילה או השמדתו של כל קיבוץ יהודי. זה יישאר פועלה של ההיסטוריוגרפיה. נביא על כן בבית המשפט את כל הראיות שברשותנו על ההחלטות של ההשמדה, על דרכי ביצוען ואת הראיות לחלקו ואחריותו של הנאשם לגביהן. כן נביא עדות היסטורית: מה היה עם ישראל, מבחינת מניין ובניין, ערב עליית הנאצים לשלטון, ומה הייתה תמונת החורבן שנתגלתה לאחר שעלה עשן המערכה, עם תום פעולות האיבה במלחמת העולם השנייה. אנחנו נוכיח את צורות ההשמדה והאמצעים שהנאשם הפעיל לביצועם, בכל מקום בו פעל. לאחר מכן נוכיח לכם את גורלן של כמה קהילות יהודיות לאור החלטת ההשמדה הכללית מצד אחד, עובדת השואה שתוכח מצד שני. נבקש את בית המשפט להסיק כי מה שיוכח לו לגבי כמה מקומות, זה אירע לכל בית ישראל באירופה.

לא נוכל למצות עד תום את תיאור האסון הנורא. חוששני כי אף לאחר שנגיש לכם את כל החומר שאספנו וכל הראיות שברשותנו, לא יעלה בידנו אלא לצייר בבואה של הטראגדיה האנושית והלאומית העצומה, שאירעה ליהדות בדור זה. לאדולף אייכמן תהיה זכות, שהוא לא נתן לאף אחד מקורבנותיו. הוא יכול להגן על עצמו בפני בית הדין. גורלו לא ייחרץ, אלא על פי דין ועל פי הוכחות, שחובת הוכחתן עלַי ועל חברַי.

ושופטי ישראל יחרצו דין אמת וצדק.