שירי יצחק בן אברהם, ד"ר קאמינר/תולדות המחבר מאת י"ח רבניצקי
ד"ר יצחק קאמינר[1][עריכה]
הד"ר יצחק אייזיק בן אברהם קאַמינר נולד בשנת תקצ"ד (בחדש מאי) בעירה הקטנה לֶבקיוב, הסמוכה לזיטומיר בירת וואָהלין. על יד עיר מצער זו היה אבי-אמו חוכר בית ריחים או אחוזה קטנה, ושם גרו הוריו, אנשים פשוטים, תמימים וישרים. כל ימי ילדותו עברו עליו בכפר, ואל חיי הכפר השוקטים והטבעיים התגעגעה נפש כל הימים. עודנו ילד הצטיין מאד בכשרונותיו הנפלאים גם בשקידתו הרבה, ובהיותו לנער עשה חיל בלמודי התורה עד להפליא ויהי לאחד "העלויים", ואבותיו השתעשעו ויתגאו בבנם היקר, וביחוד היה הנער יצחק שעשועי אבי-אמו, האוהב תוֹרה ומוקיר תלמידי-חכמים בכל נפשו. כלם בטוחים היו, כי זה הקטן גדול יהיה בישראל ויעלה למעלת רב מפורסם, וישתדלו בכל כחם להמציא בשבילו מלמדים ומדריכים מהיותר טובים ומשובחים.
אחד המלמדים ההם, איש ליטאי, פעל על לב הנער, הנוח להתפעל, פעולה עצומה ורושם כביר אשר לא ימחה. הד"ר המנוח היה מרבה לספר בשבח מלמדו זה, בעל מדות מצוינות ומשכיל אמתי, ואת שמו נשא על שפתיו כל ימי חייו בהגות כבוד ותהלה. ידיעות המלמד הליטאי היו רבות בתורה וגם באיזו מקצועות של החכמה והמדע, ולבו דבק מאד בהשכלה, אשר רוחה החל אז לפעום בקרב יחידי סגולה בתפוצות ישראל בארץ רוסיא. אהבה זו של המלמד להשכלה היתה כמובן מסותרת ואבות יצחק לא ידעו כלל, כי המלמד מוסיף חול על הקדש ומורה את תלמידו החביב דברים זרים שאינם נכנסים לתוך חוג חובתו. והוא, המלמד, עשה מלאכתו בחריצות יתרה ויזרע את זרע ההשכלה בתוך לבו של יצחק הקטן, המסוגל לקלוט הרבה, וימצא מאה שערים. תשוקתו של הנער לחכמה ודעת התעוררה בו בכל תוקף ובהתמדה רבה החל להגות בספרי השכלה ומדע מאשר המציא לו מלמדו להועיל ומן הבא לידו בסתר.
נקל להבין צערם של האבות התמימים בהגלות להם רז זה, כי רוח אחרת היתה את הנער העלוי והמתמיד: הוא אמנם "לא פסק פומיא מגירסא" והגה בלימודים יומם ולילה; אבל מלבד למוד התורה שוקד הוא על לימודים זרים ועוסק בספרים חצונים. לשוא נסו אבותיו לדבר על לבו רכות וקשות בשביל לעוררו למוסר, שיחזור למוטב ולא ילך בדרך "הברלינים", אשר "כל באיה לא ישובון". הנער יצחק היה תקיף בדעתו, ואינו עלול לבטל את רצונו מפני רצון תקיפים אחרים. אז מהרו אבותיו להביא את הנער, בטרם ימלאו לו שש עשרה שנה, בעול אשה, באמרם: יכבדו "הרחים על צוארו" ואל ישעה בדברי שקר ולא יצא לתרבות רעה. והמלמד הלטאי נשאר בביתו ללמדו תורה גם אחרי חתונתו. כנראה, לא חשדו אבותיו כלל כי "האורב יושב להם בחדר" וכי המלמד המומחה הזה הוא "המקלקל ומחטיא" את בנם, ואולי השליכו עוד בתומתם את יהבם על רועה נאמן זה, שהוא בכח פעולתו הכביר על תלמידו יצליח להשיב את השה הנדח אל העדר.
אולם הצעיר יצחק לא חזר בתשובה. וכאשר הוסיפו להציק לו בביתו ברח בשנה הראשונה אחרי חתונתו לעיר ווילנא, שהיתה בימים ההם מרכז "ההשכלה" ואשר תהלת ראשי משכיליה וחכמיה שמע לנכון כמה פעמים ביראת כבוד מפי מלמדו הליטאי. טובי המשכילים ב"ירושלים דליטא", ובראשם הח' רש"י פין, קבלו את הצעיר "החלוץ" הוואהליני בסבר פנים יפות והראו לו אותות קרבה ורצון טוב. שם החל ללמוד את הלימודים "החצונים" בשקידה ובאין מפריע, וידיעותיו רבו מיום ליום.
אבל לא ארכו ימי שבתו בווילנא, כי חותנו הרבה עליו מכתבים ויפצר בו לחוס על אשת נעוריו, היושבת גלמודה, ועל בתו אשר ילדה לו ולשוב לביתו, והוא נעתר לו וישב לעיר מולדתו, אך ברצונו להיות עומד ברשות עצמו ולא תלוי בדעת אחרים היה עובד עבודה קשה ויפרנס את ביתו במלאכת ההוראה-לשעות, ובשעות המנוחה המעטות היה המורה הצעיר לתלמיד והוסיף להשתלם בעצמו בלימודים. לנגד עיניו היתה אז מטרה קרובה, לעמוד למבחן בשביל לקבל תעודת מורה בבית הספר אשר לממשלה, ואת מטרתו זו השיג בקרוב; גם מקום-משרה נתבצר לו ובשנת העשרים לימי חייו, ביום 27 לח' יאנואר שנת 1854, נתאשר ע"י ראש גליל הלימודים בקיוב למורה למודים עברים בבי"ס העברי של מדרגה ראשונה אשר לממשלה בעיר זיטומיר. שם, בזיטומיר, התודע המורה הצעיר קאמינר אל מורי בי"ס הרבנים אנשי השם, וביחוד קנה לבו לאהבה הח' ר' אלעזר הכהן צוויפל ויהיו לרעים נאמנים.
כחמש שנים, עד שנת 1859, עמד קאמינר על משמרתו זו. אבל רוחו לא שקטה. הוא שאף לעלות על גרם המעלות של הדעת וההשכלה ולהכנס לבי"ס המדעים. אמנם הרחים על צוארו, בדמות אשה הרה ושלוש בנות, הכבידו עליו ולא נתנוהו למוש ממקומו, אך אין דבר העומד בפני רצון כביר המפרק כל מעצור. הוא גלה לאשתו את רצונו להיות גולה למקום חכמה, לקיוב, ולהשתדל שם לבוא לאוניברסיתה, והיא הפצירה בו לחכות לפחות עוד שנה, אחרי אשר בקרוב ימלאו ימיה ללדת את הילד הרביעי. הוא נאות לבקשתה, אבל כאשר ילדה לו אשתו בפעם הזאת שתי בנות תאומות, נדמה לו, לקאמינר כאלו בא מזלו לצחק ולהתל בו, ובתור מענה על התול מר זה עזב האב לחמש בנות את ביתו תיכף ביום המחרת ויסע קיובה. שם עמד על מבחן הכניסה לאוניברסיתא והצטיין להפליא. הבחינה בחכמת החשבון היתה בפני שר גליל הלימודים הקיובי, הרופא הנודע לתהילה פירונוב, וזה התפלא עד מאד על כשרונותיו המצוינים של היהודי הצעיר ועל פי עצתו נכנס ק. למחלקת הטבע והחשבון.
בלחץ גדול חי ק. בימים הראשונים לשבתו בקיוב. את הכסף המעט, אשר הביאה לו עבודת ההוראה-לשעות, היה עליו לשלוח כמעט כלו לביתו לזיטומיר, והוא בעצמו סבל ממחסור נורא, ויש שמוכרח היה למכור אחד מספריו בשביל לקנות לו לחם לאכול או נר למאור. כעבור שנה באו אליו בני ביתו לגור בקיוב והסטודנט אבי המשפחה הגדולה חגר כחו לעבוד עבודה קשה בשביל לכלכל את צרכיה המרובים: הוראה לשעות, תרגומים, עבודה ספרותית זמנית, עבודה אצל "היהודי המלומד" אשר על יד שר הפלך, החזקת "חניכים" בביתו – הכל נסה לעשות בשביל לישב שאלת "מה נאכל" בדוחק. אז הבין כי לא לו לעסוק בחכמה לשמה בלבד וכי עליו לדאוג לאחריתו, ולכן עבר אל מחלקת חכמת הרפואה המחיה את בעליה.
על החליפות והתמורות האלה בחייו ועל נדודיו לשם אהבת החכמה לווילנא ואח"כ לקיב, אנו קוראים באחד משיריו, אשר השאיר בכתובים:
מנעורי בקשתי חכמה, מימי באהבתה שגיתי,
ותרא אויבתה האולת ותרדפני באף ובמשטמה.
רבת צררתני הסכלות, מררה חיי, אמרתי "נגזרתי!"
ואלהי אבי אמר: אל תירא, יצחק! החכמה תהיה בעזרתך,
לך לך מארצך, הן בבית מאהביך הכית! ליטא שים פניך.ואעזב את בית אבי בנעורי ואל מקום בינה גליתי,
באתי לווילנא רבתי בדעה, שמה תורה ואורה ראיתי,
מקדש החכמה הביאוני, מנחלי עדניה שתיתי רויתי,
ואשכן בטח בצל החכמה והתורה, אמרתי "ניצלתי".והנה יד שלוחה אלי, יד הקנאה של האולת עשה חיל,
ותוליכני חשך ולא אור ובחזק ידם לארץ וואלין השיבתני,
ארץ אשר יושביה היו בוערים, סכלות פראות בשעריה,
שמה קנאוני בלא-אדם, כעסוני בהבליהם...שני בהמות אדם שלחו בי עם חמת שותי י"ש,
ואמר: עזבני ה' וההשגחה שכחתני,
אבדה תקותי ותוחלתי היא רמתני.
ויושיעו לי אנשי דעת וצדקתם היא סמכתני
לעיר החכמה קיוב הביאוני ותקותי החיתני.
לא נודע לנו עד כמה "הושיעו לו אנשי דעת להביאהו לעיר החכמה קיוב", אבל כנראה שם באמת "תקותו ההיתהו" ובטוח כי סוף הכבוד והאושר לבוא, ובכל עמלו ומצוקותיו הרבות קוה ליום הטוב אשר בו יגיע לקצה מטרתו והיה לרופא.
היום המאושר בא – וקאַמינר גמר חק למודו באוניברסיתה ויצא מוכתר בשם ד"ר. אז שונה גורלו לטוב. בא הקץ למלחמתו הקשה עם המחסור הנורא, אשר הרבה להציק לו עד עתה, כי פרנסתו מעתה היתה מצויה בריוח. אחרי היותו רופא-המחוז זמן-מה במחוז וואסילקוב, הצליח להתקבל בתור אַסיסטנט פרטי על יד הפרופסר הקיובי מערינג, המפורסם מאד כרופא המחלות הפנימיות, ועל משמרתו זו עמד כחמש עשרה שנה. חיי רופא בעיר גדולה כקיוב דרשו הוצאות מרובות, גם התרבה מספר בני ביתו והתרחבו צרכי גדולם וחנוכם, ולכן מוכרח היה הד"ר ק. לכבוש את יצרו ותאותו לתורה ודעת ולהקדיש את כל עתותיו לעבודת הרפואה המעשית, שהביאה לו ברכה מרובה. תחת זאת גבר בקרבו יצר אחר: תאות הכסף. רבות שבעה לה נפשו ממרורות המחסור, עד אשר עלתה בידו למצוא ברב עמל את נתיבותיו בחיים, הרבה נלחם עם העִֹני האכזרי עד אשר הכריעהו והסיר מעליו שבט עברתו, ועתה התאמץ בכל כחו להרבות כלי זינו במלחמת החיים – לצבור כסף יותר ויותר – כמו ירא פן יוסיף שנית האויב הנורא להגיח ממחבואו וישתרע עליו להשיבו עד דכא...
ביחס התכונה הזאת ראוי לתשומת לב מיוחדת מכתבו של הד"ר ק. אחרי צאתו מקיוב, שכתב לאחד מידידיו מ. ק. בהתגלות לבו ונשמע בו מעין ודוי וחרטה על העבר. אחרי שהוא מזהיר את רעהו זה בצאתו בדרך כל הארץ לסחור ולאסוף כסף, שיבוא בערב אל ביתו, אל נפש החדרה פנימה, וימתיק סוד עם עצמו, עם נפש האדם השוכנת בתוכו, וכי הכסף יהי לו האמצעי, ואהבת אדם וטובת-רֵע התכלית, - יוסיף לאמור:
"מכל משמר נצור לבך! קדש קדשים הוא, שם ישכון בך אך אל אחד – אהבת אדם! לא יהיה בך אל זר, ואיזה הוא אל זר שהוא בלב האדם? הוי אומר זה תאות הכסף, זאת הע"ז המביאה את רוב בני אדם לידי שפיכות דמים. בי ידידי, אל נא יכבדו עליך דברי, כי מאהבתי אליך דברתי עד הנה. חרד ופחד לבי מאד עליך, פן ישחיתך העולם, פן יקלקלך הכסף, הוא היצר הרע, הוא השטן המסית, הוא מלאך- המות לכל חיי הנפש. לך אל נמלה ידידי, לך אל ידידך הכותב לך עתה, ראה דרכיו וקחה מוסר. אנכי הייתי נטע נעמן בקרן בן שמן, אלהים נטע אותי שורק ויבן מגדל הדעת בתוכי וגם יקב ההרגשה חצב בי, ואני – עשיתי באשים! עזבתי את ייני הטוב אשר היה יכול לשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים ועל האבנים... ואבדתי את רוב חיי לתהי ובהלה: לקבץ כסף יטיב העולם ולביתי, לנפשי לא עשיתי מאומה, ובמחלת צאתי אל המון התבל דמיתי: אלך נא מעט ואקבץ לי די כסף, ואחר אשוב אל חכמתי ואל תורתי – לכשאפנה אשנה!... אבל לא כן היה הדבר, מכיון שנתתי לשטן שערה אחת החזיק בי בשתי ידיו ויאחז בכח וימשך אחריו את כל לבי ונפשי יחד, ומי יודע עד מתי הייתי ביוון מצילה לולי רחמי ה', כי גברו עלי לקחת את כל כספי ולהשיבני לעניותי מקדם. אך עתה הקיצותי משנתי וארא כי עירום אני, כי כרמי עלה כלו קמשונים יושב אני בין עקרבים וסלונים, ומי יודע אם יצלח בידי לעלות ממ"ט שערי טומאה שנטמאתי בהם. ולכן חרד אני לנפשך, ידידי, כי יודע אני את הכח הגדול והנורא, את הכח המושך של הכסף, המושך חכמים אדירים בכחו – ומורידם לבאר שחת".
חלק גדול מהכנסותיו הרבות בקיוב הוציא ק. לצרכי חנוך בניו וכל קרבן לא יקר בעיניו בשביל המטרה הגדולה הזאת. הוא רצה לזכות את בניו בכל טוב ההשכלה, אשר מנעו ממנו אבותיו בעתו. מורי שפות וחכמה מלאו את ביתו. לאחרונה הצליח למצוא לביתו מורה מצוין אחד, בעל דיפלום של שני פקולטטים ויודע לשונות אחדות על בורין, אשר קנה לאהבה את לב תלמידיו וכל בני הבית כבדוהו מאד. מספרים, שהד"ר ק., בהיותו לבוש כבר לצאת מביתו כדי לבקר את חוליו הרבים בעיר, יש שהיה עומד, מקלו בידו האחת ומצנפתו בשניה, במשך שעה ושתים בחדר-הילדים ומקשיב בעיון רב לתורת המורה המומחה, בלמדו את תלמידיו בחריצות ואמנות יתרה.
הלמודים הכוללים הרבים דחקו, כנהוג, את הלמודים העברים ולא הספיקה השעה לבניו של הד"ר ק. לעסוק גם בתורת ישראל ולשונו. האב, אשר לבו מלא אהבה לעמו וכל סגולות רוחו, היה דורש אמנם לפעמים קרובות בפני בני ביתו בשבח ישראל ותורתו, אבל הוא לא השתדל למסור בידם את המפתח לאוצרות עמו הרוחנים, את ידיעת שפת עבר – ועל זה דוה לבו מאד, ובשירו "ודוי" אשר ערך "יום אחד לפני מותו", יקונן במר נפשו: "בעוני רוח אומתי הטובה מעל לב בני ובנותי סר... אני סרתי מעט מן הדרך, ובני כבר אבדו דרך, סרו מהר מן הדרך, כי לא הודעתי להם את הדרך"...
הד"ר קאמינר, שהיה מרגיש אהבה עזה ועדינה לכל בניו, רחש לבו לשני בניו יעקב (יאַשה) וסאַשה. שני בניו אלה הצטיינו בכשרונות נעלים מאד, וביחוד הבכור יעקב, שבו התרכזו כל תקוותיו ורגשי גאונו של האב. הילד הנפלא הזה, בהיותו בן תשע שנים, עלו ידיעותיו בהרבה למודים על קורס שלם של גמנזיה. נקל לשער את עוצם יאושו של האב האומלל כאשר נקטף הפרח הנחמד הזה ע"י החולירע, ובחצי שנה אח"כ מת גם הבן המצוין השני, בשתותו עפ"י מקרה סם חומץ-גפרתי. שבר גדול השבר לב הד"ר ק. ולא מצא תנחומים לנפשו הכואבת. הוא לא יכול עוד לעסוק במנוחה בעבודת הרפואה המעשית, עולמו חשך בעדו וכמו אבדה מלפניו מטרתו לעבוד בשבילה ולשאת בעמל החיים. אז הרגיש צורך עז לעזוב את העיר הגדולה קיוב, אשר זה כבר היתה עליו למעמסה בהמונה ומהומתה, ולשנות מקום מגורו. בהשתדלותו נתמנה לרופא של הזעמסטווא במחוז גיעזין (פלך צרניגוב), ושלוש שנים ישב בכפר מנוסטירישצה, שם היה קובע לו עתים גם לתורה ולמדע, והרב "מרא דאתרא" היה בא לפעמים לבית הד"ר הבקי בש"ס ופוסקים" לשאת-וליתן עמו בהלכה.
בעת ההיא עלתה בידו לקנות לו אחוזה קטנה "פפרגא" (בפלך צרניגוב), ומעתה התגורר בכפר אחוזתו, ומשם היה נוסע להכפרים הסמוכים לרפא חולים עניים בתור רופא של הזעסטווא. אח"כ נתמנה לרופא עירוני בגארדאנע הסמוכה לאחוזתו. כרופא היה מומחה ומהיר במלאכתו ובהשכל ודעת כלכל מחלת חוליו, אשר האמינו בו וברוחב דעתו בחכמת הרפואה.
מזמן לזמן היה בא גם לעיר הפלך צ'רניגוב, בהיותו נמנה גם ל"עברי מלומד" או "פקיד לפקודות מיוחדות" על יד שר הפלך. ומדי שנה בשנה, ביום חמשה עשר בטבת, היה רגיל הד"ר ק. לבקר את בית הת"ת בצ'רניגוב, ובפיו ספר לתלמידי הבית את טיב היום, שהוא "ר"ה לאילנות", ובידו חלק להם פירות ומגדנות, והתלמידים העניים, שלא הרגלו ל"ימים-טובים" בחייהם, שמחו מאד על החג שהיה עושה להם הד"ר הטוב וזכרו נשאר חרות על לבם לברכה לארך ימים. בתור "עברי מלומד" הצטיין הד"ר ק. משאר חבריו "העברים המלומדים" לא רק ברוחב ידיעותיו ועומק משפטו בשאלות היהדות והיהודים, אלא גם בשאיפתו העצומה להועיל לבני עמו אשר אהב בכל נפשו, ולא אחת המליץ בעד אחיו לפני שר הפלך והשתדלותו הועילה. גם ערך בשנות התשעים במאה העברה, שנות הרעות והפרעות בישראל, הרבה כתבי-זכרון בשביל להפיץ אור לפני השרים הגדולים, אשר גורל עמו בידם, על כמה מקצעות של שאלת היהודים הסבוכה. ובשנת 1882, כאשר נקבעו בכל הפלכים "קומיסיות עבריות" לדון על פרטי שאלת היהודים, היה גם הד"ר ק. קרוא להשתתף בקומיסיה הצרניגובית, ששם ישבו לכסאות למשפט ישראל אנשים "בני סמכא" בשאלה זו מראשי האצילים והערים ושרי הצבא. והנה נפתח מקור שיחות נאות ע"ד היהודים והיהדות, הכל לפי "רוח הזמן". נקל לתאר את מצב רוחו של ק., המסור לעמו בכל ליבו, בהיותו אנוס לשמוע שפעת דברי קטגוריא קשה על ישראל וכל קדשי סגולתו ברוח מלא קצף ורעל. בלב דווי מאד חכה עד הגיע התור לו לדבר דברו, ואחרי אשר הרבו שִשה עשר נואמים לשפוך כל חמתם על היהודים עם חרמם, האשמים בכל רעה, פתח הד"ר ק. את פיו – וכל המסובים השתוממו מאד לשמוע מפי הרופא היהודי לא אמרי התרפסות וחנופה לצד התקיפים ודברי התנצלות ותחנונים של עבד נרצע, כנהוג, אלא דברי תוכחה עזה וקשה, דברים כגחלי אש על ראש שונאי ישראל החטאים בנפשותם. הוא הרס בהוכחות נמרצות ומופתים חותכים את כל מגדלי עלילות השקר, אשר בנו אויבינו בנכליהם ועברת זדונם, גם הציג לפני הנאספים את התמונה המרגיזה והנוראה של חיי היהודים המתמוגגים ברעה ואובדים בענים, ולאחרונה חוה את דעתו איך ובמה לרפא את שבר ישראל. כמובן, לא ערבה שיחתו של ק. על רב הנאספים, שנהפכו על ידו ממאשמים לנאשמים, ותחת לנצחו בדברי וכוחים מצאו לטוב להפטר ממנו בדרך אחרת, וליום המחרת בא שר הפוליציי, אל ק. ויבקשהו בשם שר הפלך לשוב תיכף למקום משרתו, כי פרצה שם מגפה ועזרת הרופא נחוצה. באמתלא זו הסירו מתוך הקומיסיה את הד"ר הטורד, שלא יוסיף להרגיז בדבריו את מנוחת הנאספים ויוכלו לדרוש בגנותו של ישראל באין פוצה פה, אבל בעיני שר הפלך היה כבודו של ק. חשוב בכל עת ולא אחת התיעץ עמו בדברים הנוגעים ליהודים.
בכל ימי שבתו של הד"ר ק. בקיוב היו כל עתותיו נתונות לעבודתו בתור רופא והשתמש בעטו רק לכתיבת סמי מרפא לחולים, וכמעט עלתה חלודה על עטו הספרותי, שהחל לעבור בו בימי נעוריו (על "מליצה לפורים" ב"הכרמל" תרכ"א, שכתב במליצה פרוזית בחרוזים ובשיר, חתם את שמו במלואו "יצחק אייזיק קאמיניר תלמיד העוסק בחכמת הרפואה בבית מדרשו של וולאדימיר אשר בקיעוו"). אבל אחרי עזבו את העיר הגדולה קיוב והמונה והתגורר בערים הקטנות, וביחוד אחרי התישבו באחוזתו, עבד את עבודתו הספרותית החביבה עליו באמונה ובשקידה רבה, ולא הניח את עטו מידו עד ימי חייו האחרונים. ולפעמים קרובות היו נשמע בביתו בלילה או בבקר השכם (בכפר היה משכים לקום בשעה 4 בבקר) קול צעדיו בהיותו הולך בחדרו הנה והנה ומזמר את שיריו שערך על הגליון. ביותר הרבה לעסוק במלאכת שיריו כאשר עזב מכל-וכל את מלאכת הרפואה וישתקע בכפר אחוזתו עד צאתו לחו"ל להתרפא ממחלתו. בתחילת שנת תרס"א התגברה עליו מחלתו ובעצת הרופאים בא לבערן בירת שווייץ ושם עשו לו נתוח, אשר עלה יפה. התקוה התחזקה כי החולה יתרפא וישוב לאיתנו, אבל כעבור זמן-מה הורעה פתאום מחלתו וגדולי הרופאים אשר בבערן לא מצאו לה תרופה. שבועות אחדים שכב על ערש דוי בביהָ"ח ונשא את מכאוביו הקשים בדומיה, וכל הבאים לבקרו וגם הרופאים הפרופסורים התפלאו על עז רוחו של החולה ודעתו הצלולה עד רגעי חייו האחרונים, וביום י"ח ניסן (24 מערץ) תרס"א גוע הד"ר יצחק קאמינר וימת בשנת הששים ושמנה לימי חייו.
הצעירים והצעירות מאחב"י, מהתלמידים והתלמידות של ביהמ"ד הגבוה בבערן, הלוו את המשורר העברי לבית עולמו ונשאו את ארונו של המת ביום מטרות עוז בכל הדרך הרחוקה מהעיר עד ביה"ק. יש מהמלוים שידעו מה טיבו של המנוח לעמנו וספרותנו, אך רובם לא ידעו על אודותיו מאומה, אך בשמעם כי משורר עברי מת בעיר נכריה באו לחלוק לו את הכבוד האחרון.
- ^ מקורות לתולדות המשורר: מאמרו של קצנלסון ב"ספר השנה" תרס"ב ומכתבים פרטיים של חתן המנוח וידידיו.