שירה (דוד פרישמן)/שם ברמה
שָׁם בָּרָמָה
שָׁם בָּרָמָה, שָׁם נִשְׁקֶפֶת
חָרְבָּה שְׁמֵמָה אַף נוֹפֶלֶת,
וּבַלַּיְלָה שֵׁדֵי לַיְלָה
שָׁם יָחֹלוּ, שָׁם יִרְקֹדוּ.
אַךְ מִלְּפָנִים, בִּימֵי קֶדֶם,
שָׁם – עוֹד זוֹכְרִים – רָאֲתָה עַיִן
בַּיִת גָּדוֹל, בֵּית-הַכְּנֶסֶת,
וּבַחוּרִים שָׁם לָמָדוּ.
וּבַחוּרִים שָׁם לָמָדוּ –
אַךְ בָּעֵמֶק שָׁם בָּאֹהֶל
יַחַד אֵם וּבַת יָשָׁבוּ;
בַּת לוֹקַחַת לֵב רוֹאֶיהָ.
שָׁם בָּרָמָה, שָׁם יִלְמָדוּ –
אַךְ גַּם נֶפֶשׁ יֵשׁ לַנַּעַר,
נֶפֶשׁ חֲפֵצָה; וְאֶחָד נַעַר
חָמַד, אָהַב הַנֶּחְמָדָה.
לַיְלָה, לַיְלָה, עֵת כִּי נָחוּ
הַבַּחוּרִים וַיִּישָׁנוּ
וַיְהִי עָזוּב בֵּית-הַכְּנֶסֶת –
שָׁם הַשְּׁנַיִם, שָׁם נוֹעָדוּ.
שָׁם יָשָׁבוּ, שָׁם נֶעֱצָבוּ,
וַיִּצְחָקוּ, אַף נָשָׁקוּ;
שָׁם שָׂמָחוּ, שָׁם נֶאֱנָחוּ –
אַךְ בָּא יוֹמָם כִּי נִתְפָּשׂוּ.
כִּי הַשַּׁמָּשׁ צָד אוֹתָמוֹ
כַּצִּפֳּרִים לִפְנוֹת בֹּקֶר...
וּבְמַקְלֵהוּ בַּרְזֶל עֶשֶׁת
הִכָּה, הִכָּה רֹאשׁ וּזְרֹעַ.
אָז אֶת-חָלְיוֹ שָׁם בָּרָמָה
חָלָה שְׁלשִׁים יוֹם הַנַּעַר;
גַּם הַנַּעֲרָה שָׁם בָּעֵמֶק
חָלְתָה שְׁלשִׁים יוֹם חָלָתָה.
אָז שָׁכָבוּ, אָז נֶעֱצָבוּ,
לֹא צָחָקוּ, לֹא נָשָׁקוּ –
וַיָּמוּתוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד,
גַּם הַנַּעֲרָה גַּם הַנָּעַר.
וּמִנִּי-אָז שָׁם נִשְׁקֶפֶת
חָרְבָּה שְׁמֵמָה וּמַפֹּלֶת,
וּבַלַּיְלָה שֵׁדֵי לַיְלָה
שָׁם יָחֹלוּ אַף יִרְקֹדוּ.