שירה (דוד פרישמן)/חלום הכליף ופתרוניו

חֲלוֹם הַכַּלִּיף וּפִתְרוֹנָיו
(מָשל קדמוֹני לדוֹר אחרון)
 
כַּלִּיף הָיָה בָאָרֶץ, הַכַּלִּיף עֶבֶד-אוּר-שְׁלֹמֹה,
וַיְהִי הוּא יָשֵׁן שְׁנָתוֹ, וַיַּחֲלוֹם וַיַּרְא בַּחֲלוֹמוֹ:
וְהִנֵּה עֵץ רַב-עֲנָפִים, גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה,
צוֹמֵחַ מִן-הָאָרֶץ וְעוֹלֶה בְאוֹר הַחַמָּה.
וּפִתְאֹם מִן-הַמִּדְבָּר רוּחַ סְעָרָה עוֹלָה,
רוּחַ-קֶטֶב סוֹעָה, חֲזָקָה מְאֹד וּגְדוֹלָה,
וַתָּנַע אֶת-הָעֵץ אַחַת אָנָה וְאַחַת אָנֶה,
כַּאֲשֶׁר יָנִיד אִישׁ בְּיָדוֹ מַקַּל-יָד אוֹ קָנֶה.
אָז שַׁחוּ כָל-עֲנָפָיו יַחְדָּו תַּחַת עֻלָּם,
אָז שֻׁפְּלוּ, נָפְלוּ אַרְצָה, אָז נִשְׁבְּרוּ כֻלָּם כֻּלָּם,
כָּל-עָנָף עִם-יוֹנְקוֹתָיו, כָּל-עָנָף עוֹד עִם-בַּדּוֹ,
וְלֹא נוֹתַר מִן-הָעֵץ בִּלְתִּי גִזְעוֹ רַק-לְבַדּוֹ.
 
הַכַּלִּיף קָם בַּבֹּקֶר, הַכַּלִּיף עֶבֶד-אוּר-שְׁלֹמֹה,
וַיִּקְרָא אֶת-חֲכָמָיו וַיְסַפֵּר לָהֶם אֶת-חֲלוֹמוֹ.
 
אָז קָם רַב-מָג הָאַשָּׁף, הוּא הָאִישׁ הַפּוֹתֵר
הַגָּדוֹל מִכָּל-אֶחָיו, כִּי הוּא הִתְחַכֵּם יוֹתֵר,
וַיִּקְרָא בְקוֹל וַיֹּאמַר: „עֵץ זֶה אוֹתְךָ יַלִּיף
כָּל-מַה-שֶּׁאַלַּה עוֹשֶׂה! יִתְבַּשֵּׂר אֲדוֹנִי הַכַּלִּיף:
כָּל-אַנְשֵׁי בְנֵי-מִשְׁפַּחְתְּךָ יָמוּתוּ עַל-פָּנֶיךָ,
כָּל-קְרוֹבֶיךָ וְגוֹאֲלֶיךָ בְּחַיֶּיךָ לְעֵינֶיךָ!”
 
שָׁמַע הַכַּלִּיף וַיִּרְגַּז, וַיִּקְרָא אֶת-עֲבָדָיו
וַיְצַוֵּם: „קְחוּ הַפּוֹתֵר וּפִשְׁטוּ אֶת-בְּגָדָיו
וְרִמְסוּ עַל-בִּטְנוֹ אוֹתוֹ, וְגַם בַּעֲרָבוֹת רַכּוֹת
חַלְּקוּ לוֹ בְכֹחַ מֵאָה וְאַחַת מַכּוֹת,
וּמֵאָה וְאַחַת הַכּוּ בְמַטֶּה גַם עַל-רַגְלוֹ
הַיְמָנִית, וְיֵדַע הָאִישׁ כִּי קְסָמִים לוֹ וּמַג לוֹ!”
 
אָז פָּנָה מִשָּׁם הַכַּלִּיף, הַכַּלִּיף עֶבֶד-אוּר-שְׁלֹמֹה,
וַיִּקְרָא לְפוֹתֵר שֵׁנִי וַיְסַפֵּר לוֹ אֶת-חֲלוֹמוֹ.
 
הַחַרְטֹם כָּרַע וַיֹּאמַר: „יְחִי הַכַּלִּיף לְעוֹלָם!
חָכָם הַכַּלִּיף מֵאָדָם, וַאֲנִי רַק כְּסִיל וְגוֹלָם;
וְאוּלָם יֵדַע-נָא כַלִּיפִי: כַּלִּיפִי יַרְבֶּה יָמִים
מִכָּל-שְׁאֵרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶלֶף כָּכָה פְעָמִים,
וְהֶאֱרִיךְ מִכֹּל לִחְיוֹת, עַד-זִקְנָה יַאֲרִיךְ וְשֵׂיבָה,
כַּאֲשֶׁר יַאֲרִיךְ מֵעֲנָפָיו גֶּזַע הַמַּצֵּבָה.
 
הִנֵּה זֶה דְבַר הַחֲלוֹם. – יְחִי הַכַּלִּיף לְעוֹלָם!
וְהַכַּלִּיף חָכָם מֵאָדָם, וַאֲנִי רַק כְּסִיל וְגוֹלָם!”
 
שָׁמַע הַכַּלִּיף וַיִּשְׂמַח וַיָּגֶל וַיָּאֶר פָּנָיו
לָאִישׁ הַפּוֹתֵר הֶחָכָם, הוּא הַמָּג הֶעָנָו,
וַיְצַו עֲבָדָיו לֵאמֹר: „תְּנוּ לוֹ גְמַלִּים חֲמִשִּׁים,
וַעֲיָרִים תְּנוּ לוֹ שְׁלשִׁים וּפָרִים מֵאָה וְשִׁשִּׁים,
וְשִׁקְלֵי זָהָב טָהוֹר כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים
וּבְחוּצוֹת הָעִיר קִרְאוּ לְפָנָיו: רַב-הָאַשָּׁפִים –
וְיֵדְעוּ כָל-יוֹשְׁבֵי בַגְדַּד, כִּי חָפֵץ אֲנִי בִיקָרוֹ,
כִּי הֵיטִיב מְאֹד לִפְתּוֹר, כִּי הִשְׂכִּיל בְּמַאֲמָרוֹ!”
 
וּבַחֲצַר הַכַּלִּיף אִישׁ, וְהוּא אִישׁ תָּם וְנָבָר,
אֲשֶׁר שָׁמַע מֵרֵאשִׁיתוֹ וְעַד-אַחֲרִיתוֹ כָל-הַדָּבָר,
וְלֹא יָכֹל עוֹד הִתְאַפֵּק וַיֹּאמַר: „הוֹי, אֵל נוֹרָא!
מַה-פֵּשֶׁר כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? הֵן לִכְאוֹרָה
רַק רַעְיוֹן אֶחָד בִּטְּאוּ הַפּוֹתְרִים גַּם-שְׁנֵיהֶם,
גַּם-הָרִאשׁוֹן וְגַם-הַשֵּׁנִי, וּכְפִי-הַנִּרְאֶה אֵין בֵּינֵיהֶם
אֶלָּא שִׁנּוּי-לָשׁוֹן לְבַדּוֹ, וְאִם אֵפוֹא עַל-כָּכָה
זֶה יוּסַר וְיֵעָנֵשׁ וְזֶה יִשָּׂא כָל-בְּרָכָה?”
 
וְשָׁם גַּם-אִישׁ „מְבַקֵּר” הַכּוֹתֵב לְכִתְבֵי-עִתִּים,
אִישׁ הַמַּשְׁלִיךְ עַל-סְבִיבָיו דִּבְרֵי תוֹרָה כְפִתִּים.
וַיַּעֲנֵהוּ זֶה וַיֹּאמַר: „הוֹי יְדִידִי הַתָּמִים!
שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר: דַּע, כִּי לִפְעָמִים
לֹא הַתֹּכֶן הוּא הָעִקָּר, בִּלְתִּי-אִם הַצּוּרָה,
לֹא הַנֶּאֱמָר לִכְשֶׁעַצְמוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא כַשּׁוּרָה,
לֹא מַה-שֶּׁתֹּאמַר, רַק אֵיךְ שֶׁתֹּאמַר הַדְּבָרִים –
חָק-הוּא לַחַרְטֻמִּים וְגַם לְכוֹתְבֵי הַמַּאֲמָרִים”.