שירה (דוד פרישמן)/היה הסתָו על-הארץ, רוח לא-רוח נשבה
הָיָה הַסְּתָו עַל-הָאָרֶץ, רוּחַ לֹא נָשָׁבָה,
וְכָבֵד הִתְנַשֵּׂא וְעָצֵל בִּשְׁמֵי-הָעוֹפֶרֶת הָעוֹף,
וְעֶרְיָה עָמְדָה הַתִּרְזָה וַאֲבֵלָה כְּנַעֲרָה נֶעֱלָבָה,
וְעֵץ הִתְלַחֵשׁ עִם אֶבֶן: בָּא סוֹף, בָּא סוֹף, בָּא סוֹף.
נָשְׁבָה לֹא-נָשְׁבָה הָרוּחַ. וְרוֹעֲשִׁים עָלִים וְנוֹשְׁרִים,
וְשֶׁמֶשׁ זְעוּמָה פּוֹרֶקֶת בְּאֵין-אוֹנִים קַו אַחֲרֵי קַו,
וְעָבִים עֲצֵלִים זוֹחֲלִים וּמְטַפְטְפִים אַט וְחוֹשְׁרִים
חַשְׁרוֹת נְטָפִים יְגֵעִים. – הָיָה עַל הָאָרֶץ הַסְּתָו...
הַזַּיְפָן! מָה אַתָּה מְחַקֶּה? הֵן הַסְּתָו הָאֲמִתִּי בִּלְבָבִי;
בְּחַדְרֵי חֲדָרָיו הַשּׁוֹמְמִים יָשׁוּד וִיהַלֵּךְ הַסְּתָו.
וְאַתָּה הֵצַצְתָּ אֶל-תּוֹכִי וְגָנַבְתָּ מִמֶּנִּי אֶת-סְתָוִי
וְעָשִׂיתָ לְךָ כְּמַתְכֻּנְתּוֹ וְחִקִּיתוֹ בַּחוּץ – וְלַשָׁוְא.
כִּי רְמִיָּה עָשִׂיתָ הַמְּלָאכָה! – מָה אַתָּה יוֹדֵעַ הַמְּחָקֶּה,
מַה-סְּתָו וּמָה רֵאשִׁית הַסּוֹף בְּאָדָם הֶחָי וּמַה-כְּאֵב?
וּמַה-זֹּאת נְשָׁמָה יְתוֹמָה עֵת קֵיצָהּ הַנִּרְצָח תְּבַכֶּה,
וּמַה זֶּה עָלִים נוֹשְׁרִים בַּלֵב, בַּלֵב, בַּלֵב?