שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כא

דף כא עמוד א

וכתבו התוספות ז"ל: על כתב ידן הן מעידין — "נראה דלרבי אפילו אומר בפירוש" וכו' עד "משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן." פירוש, דאי אמרת בסתמא פליגי, הא דקאמר בסמוך: "אי ליכא תרי אלא חד, לכתוב חתימות ידיה אחספא", הוה ליה למימר שיאמרו שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

ומצאתי בקונטריסין: כתוב בתוספות: היכי עביד. משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן. תימה, למה לא הביאו ראיה מדקאמר: למאי נפקא מינה? למת אחד מהם, שצריך שנים מן השוק, משום דדילמא על מנה שבשטר הן מעידין. ואם איתא שיועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן, נימא דסגי בחד מן השוק, ויאמרו לו שיעיד על כתב ידן? אלא ודאי אינו מועיל. וכי תימא דמיירי שכבר העיד על מנה שבשטר, ולכך בעי שנים מן השוק, אם כן גם הראיה שהם מביאים, מדקאמר: היכי נעביד, נאמר שאותו העד האחד שמכיר חתימת יד המת העיד כבר על מנה שבשטר. דיש לומר שהראיה שהם מביאין מן הספר, היכי נעביד וכו', על כרחך לא איירי שכבר העיד על מנה שבשטר, דאם כן יפרש בפירוש: היכי נעביד היכא דליכא אלא חד, והעיד על מנה שבשטר? אלא ודאי לא איירי שהעיד כבר על מנה שבשטר, וכדין מביאין ראיה התוספות. אבל גבי מת אחד מהם אין ראיה, דאיכא למימר שכבר העיד על מנה שבשטר, כדפירשנו, ע"כ. ולקמן נכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: על מנה שבשטר הן מעידין — פירוש, לא שיהו צריכין להעיד כן, או שיזכרו עדותן; דהא במתניתין לא קתני הכי. אלא דסברי רבנן, דכיון שהם עצמן חתומין בשטר, וכשאומרין: "זה כתב ידינו" – מתקיים השטר ונעשה כעדים שנחקרה עדותן בבית דין, הא חשיב לן כאילו הם מעידים עכשיו על מנה שבשטר. ע"כ:

פשיטא וכו' — ואין להקשות דהא קא משמע לן, דלרבי אפילו אומרים בפירוש על מנה שבשטר וכו', וכמו שכתבו התוספות. דהא מזה לא הזכיר כלום בדבריו, אלא מפרש ואזיל טעמייהו דרבי ורבנן, וקאמר: כשתמצי לומר וכו', ולהכי פריך פשיטא וכו'. כן נראה לי:

מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה וכו' — ואם תאמר: אם כן לא לימא אלא טעמא דרבי, ולמא ליה לאדכורי טעמא דרבנן כלל? דהא ודאי פשיטא דטעמייהו היינו דעל מנה שבשטר הם מעידים. ויש לומר, דאי לא קאמר: לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים, הוה אמינא דאיברא ודאי דמשום הכי סבירא ליה לרבי דצריך לצרף עמהם אחר, משום דעל כתב ידן הם מעידין. ומיהו אין הכי נמי דהיכא דמת חד מינייהו סבירא ליה נמי דעל מנה שבשטר הם מעידים. אבל השתא דקאמר: לדברי חכמים על מנה שבשטר וכו', משמע בהדיא דרבי לא סבירא ליה הכי כלל, אלא מפשט פשיטא ליה דעל כתב ידן הם מעידין, דרבנן הוא דסבירא להו הכין ולא כרבי. כן נראה לי:

ונפקא מינה היכא דמת חד מינייהו וכו' — ואמר איהו: "זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חברי המת", לא יספיק בכך, ואף על פי שהדבר דומה דלא נפיק אלא פלגא דממונא אפומיה, ופלגא דממונא אפומא דחבריה. וטעמא דמילתא, משום דכי אמר: "זה כתב ידי", אי על מנה שבשטר הן מעידין די בכך, ואין כתב ידו צריך לקיום אחר; וכי מסהיד חד מן השוק בהדיה על כתב ידו, ללא צורך הוא מעיד. הילכך, אף על גב שהעיד אחר עמו על כתב ידי עצמו, חשבינן כאילו נפיק פלגא דממונא אפומיה; וכי הדר מסהיד אחתימת ידו דחבריה, קא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. שיטה ישנה:

וכן כתב הריטב"א ז"ל: למאי נפקא מינה לשנים החתומים וכו' — פירוש, שאף על פי שיש אחד מן השוק שמצטרף עם החי להעיד על כתב ידו, מכל מקום, למאן דאמר על מנה שבשטר הם מעידין, זה שמעיד עמו על חתימתו כמאן דליתיה דמי, וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על כתב ידי המת, הא נפיק אפומא דהעד החי כולה ממונא נכי רבעא. ע"כ:

ואי ליכא תרי אלא חד מאי — ואם תשאל: מאי בעי? הא כיון דאמרינן דצריכין שנים, הא ודאי דלא סגיא בלאו הכי. אטו בכל דוכתא דאמרינן: צריך כך, שיילינן: "ואי לא משכחת לה כך מאי"? תשובתך: דהא ודאי, כיון דאיכא חד דמכיר, וזה החי נמי מכירה, נכרין דברי אמת שהחתימות אינן מזוייפין; הילכך אית לן לאהדורי בתר תקוני דהאי שטרא, כי היכי דלא לפסוד האי ממונא. וכל שכן דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת. אלא חד. וזה החי נמי מכירה, מאי נעביד? עד כאן. כן נראה לי.

ומכאן ראיה למה שכתבו בתוספות לעיל, דלרבנן אפילו אומר בהדיא דעל כתב ידן הם מעידין; דאי דווקא בסתמא קא אמרי, והכא שיילינן היכא דכבר העיד על מנה שבשטר, אם כן קשיא, מה זו שאלה? הא ודאי דאיהו דאפסיד אנפשיה, שהעיד על מנה שבשטר, והרי תקנה היה בדבר, שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. כן נראה לי:

לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בי דינא דחזו ליה ומחזקינן ליה — פירוש, דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידיה, אלא בי דינא מקיימין ליה, דמדמו כתבא לכתבא. ומכאן אני אומר, שישראל שהיה חותם בשטר [ו]נשתמד, ואין לנו מי שיעיד על כתב ידו דההוא משומד, מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמו לה, דזה לא חשיבא עדות. הריטב"א ז"ל:

ודווקא אחספא אבל אמגלתא וכו' — ומשמע דחספא משום הכי ליכא למיחש, משום דכי כתב עליה איניש מאי דבעי לא מהני ליה ולא מידי, דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוספות מהא דתנן התם: "כיצד בשטר? כתב לו על הנייר או על החרס". ותירץ רבינו תם ז"ל: מאי "כתב"? חקק. אי נמי דההיא בעדי מסירה וכדרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, דלא חיישינן לזיוף, שהרי יבאו עדי מסירה ויעידו. ורבינו יחיאל ז"ל פירש, דחספא דידהו – כתב שאינו יכול להזדייף היה, שלא היה שיע. והא דאמרינן הכא: דכתיב ליה אחספא, היינו טעמא דמילתא, דכיון דשדו ליה בי דינא לברא, לא רמי איניש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתבא ולמשקליה; אבל במגילתא איכא למיחש, דכי חזו ליה בארעא – שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי. ואין צורך לכל זה, דכי בעינן כתב שאין יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה, שעומדים ברשות הקונה; אבל שטר מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו, אף על פי שיכול להזדייף כשר, כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו בבית דין, אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתום כראוי; ואתיא מתניתין אפילו לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו' — ואם תאמר, לפי דעת הרמב"ם ז"ל, שסובר דעל כתב ידו יכול לומר "פרעתי", מאי חששא איכא הכא? דהא כי עבדי ליה האי רמאות, יטעון "פרעתי". ויש לומר, דדילמא כתבי ביה נאמנות. הריטב"א ז"ל:

ועוד תירץ הרא"ה ז"ל, דדילמא כתיב ביה זמן, דלא יכול למימר "פרעתי", שאין אדם נאמן לומר "פרעתיך בתוך זמני".

ועוד תירץ הריטב"א ז"ל, דמסתמא מאן דמפקי עליה שטר רמאות שלא לוה מעולם, לא דכיר למימר "פרעתי"; אדרבה, צווח ואומר: "לא היו דברים מעולם", ותו לא מהימן לומר "פרעתי", שכל האומר "לא לויתי" כאומר "לא פרעתי" דמי, ע"כ. וכן תירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות.

עוד כתב הריטב"א ז"ל, דבדין הוא דהכא אפילו במגילתא נמי, ודכתיב ארישא דמגילתא, כדאיתא בפרק גט פשוט; אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן דלכתוב אחספא. והוא הדין נמי בסיפא דמגילתא יכלי למכתב "תשרק צפעס" או אלפא ביתא, דליכא למיחש למידי; ובהא מחזקינן כתב ידו בשטרא, וכדאמרינן בירושלמי דלמדין מספר מוגה. אלא דעבדינן הרחקה, דילמא מחוי חתימות ידיה גופיה ואתי ליה תקלה על ידי בית דין, ע"כ.

וכן תירצו תלמידי הר"י ז"ל, דבמגילתא איכא למיחש שלא יהיו העולם יודעין, ויכתבו באמצע המגילה. ובפרק גט פשוט דאמרינן: "לכתוב בריש מגילתא", באו לתת העצה הנכונה יותר כשצריך לפי שעה לכתוב במגילתא; אבל בכאן, שהיו אומרים תקנה, רצו לומר התקנה שאין בה מיחוש. ע"כ:

ובהא אפילו מחבריו — פירש הרב רבי שלמה ז"ל בר אברהם דמונטפשליר, ובהא אפילו מחביריו, משום דמסתבר טעמיה, שאם היו מעידים אמנה שבשטר, אינו מועיל עדותן לטרוף ממשעבדי, שאין טורפין ממשעבדי אלא בעדות קיום השטר, הילכך עד שיעידו אכתב ידם לא יועיל כלום, אם כן ניבעי תרי אכל חתימה וחתימה כי היכי דלטרוף ממשעבדי, קא משמע לן דאפילו הכי הלכה כרבנן. וטעמייהו, משום דסופן כתחילתן, מה תחילתן אינהו משוו ליה שטרא, אף סופן אינהו משוו ליה שטרא ולא שיצטרף אחר עמהם. כן כתב הרשב"א ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: דהכא מסתבר טעמיה, דניבעי שיצטרף עמהם אחר ואף על פי שזוכרין ההלואה ומעידין עליה, שהרי עדותם לא יועיל לטרוף ממשעבדי, אלא עדות קיום השטר; הילכך מסתברא מילתא דניבעי תרי סהדי דמסהדי אכל חדא וחדא חתימה, וכי לא מסהיד אלא חד אחדא חתימה, אין השטר מקוים בכך ולא לטרוף ממשעבדי. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ובהא אפילו מחבריו — פירוש, דמשמע ליה דבהא מסתברא טעמיה. ואף על גב דבעלמא לא חיישינן לבית דין טועין, הכא לרווחא דמילתא הוא דחייש, משום דהוי מילתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן, דכל שטר שהוא של יתומים מיבעי ליה לאיניש למעבדיה בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת, ולמיחש לכל מאי דאפשר למיחש. והאי דכתיב בהאי הנפק שמות המעידין על החתימות, לא שהוא חובה כך, דהא מסתייהו דלכתבו: "כד אתו תרי סהדי ואסהידו", אי נמי "אתקיים קמן האי שטרא כדחזי"; אלא דלרווחא דמילתא הוא דכתבו הכי. ומיהו זמנין דבעי למכתב הכי, כגון שהדיינין לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אם הם קרובים למקיימים האלו, אי נמי כגון שאין בקיאין במקיימים האלו אם הם כשרים לעדות אם לאו, דבהא ודאי צריכי לפרש שמותם בלשון הקיום. ע"כ:

וזה לשון תלמידי הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן, דהוה כתוב בה הנפק דנפק מבי דינא דמר שמואל, כד אתא ענן בר חייא וכו' — דמשמע מינה דייני קיום צריכין להזכיר בקיום שמות העדים שמעידים בפניהם? שמואל לרווחא דמילתא הוא דעבד הכי, משום פסידא דיתמי, ולא משום דהלכתא הכי. וכן אנו נוהגין עכשיו, שלא להזכירם כלל. ובעל העיטור ז"ל הביא ראיה מכאן שצריך לכתוב בשטר עדי הקיום, דאי לא, הוה ליה למכתב סתמא: "ומדאתבררנא לנא דחתימות דסהדיא אינון", ע"כ. ולדבריו, הא דאמרינן: וסבר אעביד לרווחא דמילתא כי היכי דלא לפסוד יתמי, לאו אהזכרת שמות העדים קאי, דמדינא הכי צריך למעבד, אלא למה שהצריכן להעיד כל אחד מהן על חתימתו של חבירו הוא, דחשו לבית דין טועין, דאילו לרבנן סגי לכל חד למסהד אחתימות ידיה. ע"כ:

עד ודיין מצטרפין — פירוש, שטר שכתוב בו הנפק קיום השטר, וחתמו בו דיינין על הנפק שלו, ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר: מזויף הוא, ובאין שני עדים ומעידין על חתימת אחד מן העדים ועל חתימת אחד מן הדיינין, הרי העד והדיין מצטרפין. ואיכא דקשיא ליה, הרי אין כאן קיום אלא באחד מעידי השטר, שמעידים עליו שני עדים; אבל בחתימת עד שני לשטר אין לנו עליו אלא עדות מפי אחד, ומאי טעמיה דרב יהודה דאמר מצטרפין? ורבא נמי דמקשה עליה, מה לו להאריך ולהקשות: מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו'?

ויש לפרש, דהיינו טעמיה דשמואל, דכיון שהדיין מעיד על קיום שני עדי השטר שנתקיימו בבית דין, הרי הוא מעיד שנחקרה עדותן בבית דין, והוי כמו שמעיד: "פלוני נתחייב בבית דין של פלוני מנה", דלא חשבינן ליה עד מפי עד, דתנן: כל מקום שעמדו שנים ואמרו: פלוני נתחייב בבית דין של פלוני, הורגין אותו. הילכך כיון שיש קיום על אחד מעידי השטר, שהוא מעיד על השטר הזה שהוא כשר, דהוי כמעיד שזה חייב מנה לבעל השטר, הרי הן מצטרפין. והא ודאי נראין הדברים, שאם בא עד אחד ואמר: בפני הלוה ראובן לשמעון מנה, ובא עד אחד ואמר: בפני נתחייב שמעון בבית דין לתת מנה לראובן, הרי הן מצטרפין; דקיימא לן: הלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין.

ואקשי עליה רבא: מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו', שהעד מעיד על המנה, והדיין מעיד על קיום השטר, ועניין עדותן חלוק ואין עדות זו דומה לזו, לפיכך אין מצטרפין; שהדיין, אף על פי שמעיד על השטר, לא הוי כמעיד שנתחייב שמעון לראובן מנה בבית דין, שהרי הדיינין לא נזקקו לחייב את שמעון בתשלומין, אלא להעיד שהשטר אמת, והשטר הוא המחייב את שמעון ולא הדיינין. הילכך אין עדות העד והדיין מעניין אחד ואין מצטרפין.

ולא דמי להא דקיימא לן: הלואה אחר הלואה מצטרפין; דהתם, אף על גב דלא מסהדי אחד מנה, מכל מקום כל אחד מהן מחייבו מנה, והרי עדותן מעניין אחד הוא ומצ[ט]רפת. כך נראה בעיני. וקיימא לן כרבא, דעד ודיין אין מצטרפין; הילכך צריך לקיום כתב ידן של עדי השטר, או כתב ידן של שנים מן הדיינין. ואם הדיינין מקיימין, הרי הוא הנפק.

זה אומר: "זה כתב ידי", וזה אומר: "זה כתב ידי", נראה לי שהן נאמנין ואין צריכין שיצטרף עמהם אחר, ולא אמרינן: על כתב ידן הם מעידים, אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר, והרי הם כשני עדים שמקיימין את השטר. וכמו שאנו אומרים לרבנן בעדי השטר, דנאמן אדם לומר: "זה כתב ידי", דעל מנה שבשטר הם מעידים ולא על כתב ידן.

ורבינו שלמה ז"ל כתב בפירושו, דעד ודיין מצטרפין. בא עד אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו, ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו, מצטרפין. ולפום האי פירושא דפרישנא בעד ודיין מצטרפין, שמעינן מהכא דשטר שכתוב בו הנפק יכול לטעון עליו שהשטר וההנפק מזויף, וצריך קיום אף השטר או ההנפק. וכן הדין נותן, שיהא ההנפק צריך קיום; שאם אתה אומר: אין צריך קיום, מה הועילו חכמים בתקנתם קיום שטרות? הרי יכול לזייף עדים ודיינין.

ואיכא דקשיא ליה מהא דתניא בתוספתא: מעשה בית דין אין צריך קיום. ומשום הכי מפרשים לה להאי שמעתא דעד ודיין מצטרפין, כגון שאין הנפק כתוב בשטרא, אלא אחד מן הדיינין מעיד בעל פה שנתקיים זה השטר ובפניו ובפני חביריו הדיינין, ולא נזדמן הדבר לכתוב ההנפק בשטר. ופירושא קמא עיקר, ובירושלמי מפרש בהדיא דהנפק צריך קיום. והא דתניא בתוספתא דהנפק אין צריך קיום, איכא למימר דקים להו בירושלמי דלא איתניא בי ר' חייא ור' אושעיא, ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושלמי בתוספתות שבידינו, כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון בעצמו. [ו]עוד, דגמרא דידן מסייעא לירושלמי, דוודאי הא דאמרינן: עד ודיין מצטרפין, כשכתוב בשטר מיירי, דבירושלמי איתא להאיך שמעתא, ומוכיח שם דבשכתוב בשטר מיירי; ואין לנו לפרש פירוש אחר.

והכי גרסינן בירושלמי: אשרתא, מהו שיהא צריך קיום? חד אמר: יתקיים, או בכתב ידי עדים או בכתב הדיינים. אחרנא אמר: אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד, ע"כ. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

וכתב הרמב"ן ז"ל: אמר ליה, מאי מעליותא? אמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא — פירש רש"י ז"ל: דיינא מסהיד אקיומא דאשרתא, וסהדא אמנה שבשטר, כרבנן. ואיכא למידק עליה: אם כן, אפילו שנים מעידים על חתימת עד אחד, ואחד אומר: זה כתב ידי, נימא אמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהדי הנך? ולאו מילתא היא; משום דהתם דאיק, דאמרינן "זה כתב ידו של פלוני", ודאי זהו כתב ידו, ואותו הכתב הוא המעיד על מנה שבשטר, ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא, ממילא נפיק ממונא אפומייהו. אבל דיינא, אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע, ודילמא מזוייף הוא, אלא מפומא דאחריני; וכתב ידו של עד לא נתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין, עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן צירוף למנה שבשטר, ע"כ:

והקשה (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל על זה, דאם כן, אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות ידי עדים, וכתב באשרתא: "ואשתמודענא דחתימת ידא דסהדא היא", בכי הא מצטרפין עד ודיין, דהא השתא דייני נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליא הוא. ואנן סתמא קא אמרינן, "מצטרפין" ו"אין מצטרפין", לא שנא הכי ולא שנא הכי. ועוד, דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדותו של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה בפני בית דין, מי נימא דלא מצטרפי, דדייני לאו אגופא דשטרא מעליא מסהדי אלא מפומא דאחריני, ודילמא מזויף הוא? הא ליתא, דאנן דיין אחד קא אמרינן, תרי לא אמרינן. ועוד, דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בי דינא באשרתא דאשקרא אסהידו, ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת? ואי חיישת להו, אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו. ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן, אנן אמאן ניקו ונסמוך?

לכך פירש הרשב"א ז"ל: עד ודיין מצטרפין — פירוש, שבאו שנים והעידו על חותם יד אחד מעדי השטר ועל חותם יד אחד מעדי קיום, והכי קאמר: מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימות ידיה הוא, אפומא דתרי נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכאילו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא אתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמו שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימות ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא, דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתימת ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מיקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימות העדים; כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותו של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים.

ואדרבה, אי קשיא הא קשיא: רב יהודה מאי קארי לה? ושמא כך היה דעתו, דכיון שהדיין – מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא, כאילו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמר. ואף על פי שזו סברא דחוקה, כיון דאתא רבא ופרכה, לא דייקינן לה טפי, כן נראה לי.

ולפי פירושו, עד אחד המעיד על חתימת ידי שני עדי השטר, ושנים שמעידים על אחד מדייני קיום, מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד (ואחד) [האחד] שמעיד על שניהם עכשיו, ודיין הקיום.

ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשור הדיינין צריך קיום, דאי לא, חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוס', מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית: אין מעשה בית דין צריך לקיים; אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש לזיופא, דלא חציף איניש לזיופי חתימת הדיינין. ויש מי שתירץ, דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף חתימת בית דין המוחזק במקומו ומסתפי, מפני שחתימתן ניכרת לרבים. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ומהכא שמעינן, דאשרתא דדייני צריכי לקיומי, דאי לא – חיישינן דילמא מזויף הוא. ובתוס' הקשו, הא תניא במסכת שביעית פרק בתרא: "אין מעשה בית דין צריך לקיום"; אלמא כיון דחתימות ידייהו דדייני (ו)עבידא דמשתמודעי לה, לא חיישינן לזיופא. והם מתבלבלין בזה, דהתם כך שנויה: "רבי יהודה אומר: פרוזבול המקושר, הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ. אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין קיום", כלומר: שאין צריך לשתי חתימות, אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים, או העדים מבחוץ, כדרך תיקון השטרות המקושרין.

ואני שמעתי, דפרוזבול אינו צריך לקיים כלל. וטעמא דמילתא, דפרוזבול כיון דתקינו ליה רבנן, לא שביק היתרא ואכיל איסורא, כדאמרינן (גיטין לז, ב), האומר: פרוזבול היה לי ואבד; הילכך משום מיגו נאמן, מה שאין כן בשאר מעשה בית דין. ולשון "אמרו לו" אינו מתיישב ללשון, ושמא אינו בנוסחאות. ובירושלמי פרק דיני ממונות: אשור הדיינין, מהו שיהא צריך בית דין? רב אושעיא אמר בשם שמואל [ורב בניי בשם שמואל: חד אמר], יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין; [וחד] אמר: אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד. ורבינו חננאל ז"ל כתב זה הירושלמי, ואיתיה נמי במסכת ראש השנה, ופשוט הוא ואינו צריך לפנים, ע"כ:

וכתב עוד הרשב"א ז"ל: ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא: עד ודיין מצטרפין — עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד שנתחייב בבית דינו על פי עדים, מצטרפין. ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה, ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו, לא דמי להודאה אחר הלואה שמצטרפין. דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי, האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה; אבל הכא, דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי, ודיינא מאי דשמע קא מסהיד, וקיימא לן כמאן דאמר דאין מצטרפין. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: עד ודיין מצטרפין — פירש רש"י ז"ל: שטר שכתוב בו הנפק, ובא העד והעיד על כתב ידו, ואחד מדייני ההנפק העיד גם כן על כתב ידו, מצטרפין לברר שאין השטר מזויף. אמר רמי בר חמא וכו', אמר ליה רבא: מאי מעליותא וכו'. פירש רש"י ז"ל, שהעד מעיד על מנה שבשטר, כרבנן, והדיין מעיד על כתב ידו. והקשו התוס': ותיפוק לי שאין כאן קיום מספיק? שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו, אלא הדיין, [ו]אנן תרי בעינן. ואם כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו, ואף על פי שלא פירש רש"י ז"ל כן, אכתי בעינן שנים אחרים; דאי לא, נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, וכדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן: צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. לכך פירשו בתוס', דהיינו קושיין, דמאי דקא מסהיד סהדא וכו'. דהכא אמר שמואל שהעד שמעיד על כתב ידו ועל כתב ידי חבירו, והדיין שמקיים גם כן כתב שני העדים מצטרפין, ואיכא נמי שני עדים על כל כתב וכתב של עדים. ופריך רבא, דהא ליתא, דמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא; שהעד מעיד על מנה שבשטר, והדיין מעיד על הכתב, ואילו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין, והדיין צריך אליו בכתב ידי השני, ונפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. ולשון הגמרא דחוק לפירוש זה. ועוד, שמואל ורמי בר חמא דגברי רברבי נינהו, היכי טעו בהא? דהא מימרא דלעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו – מימרא פשוטה היא ודברי הכל היא.

לכך נראה לומר, דבהא לא קפדינן, דכי אמרינן "צריכין שנים מן השוק" – זהו בתחילת ההנפק כשאנו באין לקיים השטר, אבל שטר שכתוב בו הנפק – לא שכיח ביה זיוף, דלא עביד איניש דמזייף עדים ודיינין, ואי מזייף, הוה מזייף עדים לחודייהו. וכיון דכן, ונתקיים כתב העד וכתב הדיין, בהכי סגי, כיון דקיום שטרות דרבנן. והיינו דאמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא, דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני. ואמר ליה רבא: מאי מעליותא? דנהי דלא קפדינן אדליכא קיום גמור, מטעמא דאמרן, מכל מקום אינו בדין שיצטרף, כיון שהן חלוקין בעניין עדותו, דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי. כן נראה לי לפירוש רש"י ז"ל ולשון הגמרא.

ואסיקנא דעד ודיין אין מצטרפין. [ואומר] ריב"א ז"ל, שאם נתקיים כתב שני הדיינין, בהכי סגי, שהרי שניהם מעידים על שני העדים, ואיכא תרי לכל חד וחד, ולבית דין חצוף לא חיישינן, ואף על גב דלא כתב ביה "במותב תלתא כחדא הוינא". דכי חיישינן הכי, היכא דלא חזינן ביה שלישי כלל, אבל כיון דחזינן ביה שלישי, לא חיישינן דהוו בית דין חצוף וזייפה האי. תדע, דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין, אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי; ואמאי? ניחוש דילמא השנים מזויפין היו, ואפילו כתיב ביה "במותב תלתא כחדא" לא מהימני, דחד הוא דמסהיד דהוו תלתא? אלא ודאי כל היכא דאית להו לכולהו, ונתקיימו מקצתם, לא חיישינן לחיובא דאידך. ואף על גב דכי ליתא לשלישי פסול, וכי איתיה לשלישי ואינו מקוים הוי כשר, הא לא איריא מטעמא דאמרן, דבית דין חצוף לא שכיחי, והוה ליה כעין ההיא דאמרינן: "מלאהו בקרובים כשר".

ואגב אורחין שמעינן משמעתין, דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום, ולא אמרינן דכולי האי לא הוה מזייף. והכין איתא בירושלמי (ירושלמי סנהדרין ג יב) דאמרינן התם: אשור הדיינין מהו שיהא צריך קיום? ר' אושעיא אמר וכו'. והא דתנן במסכת שביעית: אמרו לו, אין מעשה בית דין צריך קיום? ההיא אינה עניין לזו כלל, דהתם משום דסבר ר' יהודה ברישא דפרוזבול צריך לחתום בו עדים ודיינין, אמרו לו שאינו צריך, שאין מעשה בית דין צריך קיום אחר, ואפילו לדבריו די לו שיחתמו שם בית דין; ואילו לדבריהם דרבנן, אפילו בעדים בלחוד סגי, כדאמרינן התם בפרק השולח: "והדיינים חותמין למטה או העדים".

ואם תאמר: כיון שאף על פי שכתוב בו הנפק צריך קיום, למה היו רגילין לכתוב בו הנפק קודם שיקראו עליו ערעור, וכדמוכח בעובדא דמר שמואל דלעיל? ויש לומר, מפני שפעמים שאין כתב ידם של עדים ניכר כל כך. ועוד, מועיל לעניין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו ולא חיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה, דלווה לא מקיים שטריה כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

דף כא עמוד ב

עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם — תמיה מילתא, דהא ודאי מה שמעידין בפניו אינו להכיר לו הכתב כאילו הוא חוזר ומכירו בעצמו, דהא ליתא; חדא, דעד מפי עד הוא; ועוד, מדאמרינן בסמוך דמיקיימא הגדה בחד, כלומר דחשיבא הגדה בבית דין, אלמא מה שמעידין בפניו אינו אלא כמעיד בפני בית דין, וכיון דכן תקשי לן, כי מעידין בפניו מאי הוי? דהא קיום שטרות בשלשה ובעינן במותב תלתא כחדא. וליכא למימר דמיירי שהשלישי גמיר וסביר וראוי לדון יחידי, והוא הדין דסגי בקיום לפניו, דאם כן למה הוצרכו השלשה להצטרף עמו? ועוד, דסתם שלשה שישבו לקיים את השטר – אפילו הדיוטות משמע, דסתמא קאמר בכל שלשה הראוין לקיימו. וליכא למימר שיעמדו שנים עמו, דאם כן הוה ליה לפרושי, כדאמרינן לקמן גבי עדות החדש.

והנכון, דהכא אפילו בשלישי והוא הדיוט מיירי, וכיון שישבו לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים כאחד, וכאלו מעידין לעצמן ומעידין לשלישי. ודכוותה אשכחן בפרק קמא דגיטין, גבי שליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם, למאן דאמר בפני שנים וכדפרישית התם.

ולעניין חכם דגמיר וסביר, אי סגי לקיום שיתקיים לפניו לבדו, היה אומר מורי ז"ל דגזירת חכמים הוא דקיום שטרות בשלשה, שלא יהא כעד מפי עד, וכדאמרינן לקמן: "בבי דינא דרבנא אשי", דלא סגי בשנים, והנהו מסתמא גמירי וסברי הוו; ונראין הדברים. הריטב"א ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב: ואני תמה, העדות שהעידו בפני אותו שלישי, היאך שמה עדות? והא צריך שלשה, ואין עדות אלא בפני בית דין. ויש לומר כשהיה מומחה וראוי לדון יחידי בשאר דיני ממונות, או שיושיבו מחבריהם אצלו בשעת עדותם. ע"כ:

משחתמו אין מעידין בפניו וחותם — דהוו להו נוגעים בעדותם, כדי שלא יבטל מעשה שעשו שקיימו את השטר. ורבינו חננאל ז"ל מפרש, שאין כח לקיומם, דבשעה שקיימו וחתמו לא היו במותב תלתא, שלא היה השלישי ראוי להצטרף עמהם, דהא לא הוה ידע בסהדותא דכתב ידן של עדים. ולפירוש זה, משחתמו אין מעידין בפניו אפילו עדים אחרים. שיטה ישנה:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם — על ידי אותן הדיינין, מעידין בפני אותו שאינו מכיר וחותם, כדפירש רש"י ז"ל. וקא משמע לן דעד המעיד נעשה דיין, שהרי הם חותמין עמו. וסוגיא דשמעתא פשוטה היא. ולרש"י, דטעמא דמשחתמו – משום דחתימה קמא בשקרא הוות, דלאו תלתא הוו ידעי לה. וקשיא לי למאי דמסקינן בפרק הכותב ובפרק כל הגט דלמיחזי כשקרא לא חיישינן, ושטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו מפני שנמחל שעבודו, טעמא דנמחל שעבודו, אבל למיחזי כשקרא שלא נכתב על מלוה זו ונכתב קודם למלוה לא חיישינן, ואף על גב דנחתם מעיקרא. ונראה לי דהכא גבי אשרתא, משחתמו לעולם לא היו במעמד שלשה והם בית דין, דבשעת חתימה אכתי לא ידעי, בשעה שקיבלו העדות שנים מהם עדים הם, לאחר קבלת עדות אינם עושין כלום, מפני שחזרו לישב יעשו בית דין ותתקיים הדבר למפרע? אי אפשר. אבל בעלמא כותבין וחותמין ורואים מעשה ומוסרים השטר ליד בעליו, כדאמר בההיא אתתא דאתיא לקמיה דרב ביבי לקמן בפרק הכותב. והא דאקשי רב אשי: ודילמא לעולם אימא לך צריכין, ושאני הכא דהא מקיימא הגדה בחד, הכי קאמר: לעולם אימא לך שצריך הגדה, אבל כאן, כיון שהם עצמן העידו בפני אותו השלישי, כבר שמעו עדות בפני בית דין, ואילו לא העידו בפני אותו השלישי – לא היה נקרא עדות. אבל השתא אינהו גופייהו שמעו עדות גמורה בבית דין, ונעשים עדים ודיינין. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: משחתמו אין מעידין וחותם — פירוש, דהא כי חתמו השנים לא הוו במותב תלתא, והוה ליה שקרא ממש. ע"כ:

וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: משחתמו אין מעידין בפניו וכו' — פירש רש"י ז"ל, שאלו שחתמו אין מעידין בפני השלישי כדי לקיים עמו החתימה שעשו כבר, דהוו להו נוגעים בעדותן, שרוצים שלא יאמרו העולם: החתימה שעשו פלוני ופלוני פסולה היתה. אבל אם באים אחרים מעלמא ומעידין על חתימת העדים בפני השלישי, מקיימין את השטר עם החתימה שמתחילה.

ורבינו חננאל ז"ל פירש, דמשחתמו אין מעידין בפניו לא אלו ולא אחרים, שזאת החתימה שעשו לעולם היא פסולה, וצריך שיחתמו בקיום פעם אחרת; מפני שאותה חתימה הראשונה – בפסול נעשית מתחילה, כיון שלא היו כי אם שנים, ולעולם אין לה שום תקנה, ועיין. עד כאן:

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: משחתמו אין מעידין בפניו — אותן שנים, מפני שהם כנוגעים בעדותן, כדי שלא יבטלו מה שעשו; אבל אחרים מעידים בפניו בין כך ובין כך. ואינו מחוור לי, דלמאי דקא סלקא דעתך למימר דלמחזי כשקרא חיישינן, אי אפשר לומר כן. אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל: עד שלא חתמו – מעידין בפניו אפילו הן עצמן, וכל שכן אחרים; משחתמו, אין מעידין בפניו לא הם ולא אחרים, משום דחתימה קמייתא כשקרא הוות, דלאו תלתא הוו ידעי לה. פירוש, בשעת חתימה לא נצטרף עמהן, שהרי לא היה מכיר שזו היא חתימתן של עדים, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן ומאי דהוה הוה, דאין צירוף למפרע. וכן פירש הראב"ד ז"ל והוא הנכון. ע"כ:

והאמר רב פפי האי אשרתא וכו' — ואף על גב דליתא לדרב פפי, והא אידחייא לה לקמן בפרק הכותב (דף פה.) וכן בפרק כל הגט (דף כו:) גבי הכותב טופסי שטרות, ומשמע התם דאידחיא לה לגמרי ואפילו לכתחילה לא חיישינן ליה? הכא לא פרכינן מינה לרב, אלא דקשיא לן דהא דרב פליגא עלה, והיכי אפשר דרבא פליג אדרב. ופרקינן לה, למימרא דלא פליגא הא דרב עליה דרבא מיהת, וזה ברור, ודכוותה בתלמודא טובא.

ויש דוחין, דלא אידחיא דרב פפא אלא בדיעבד. ואחרים אומרים, דלא אידחיא אלא לעניין דבר שאינו מעשה בית דין, כגון טופסי שטרות, אבל לעניין מעשה בית דין חיישינן לה לכתחילה. וליתא, דכיון דתלמודא קאמר: "ליתא דרב פפי", משמע דליתא כלל. ועוד, דההיא דפרק הכותב לכתחילה הוה, ובמילתא דבי דינא, ואפילו הכי לא חשו לדרב פפי.

ואף על גב דאיכא מילי דחיישינן למיחזי כשקרא, כההיא דאמרינן בפרק מרובה (דף ע.) גבי אורכתא, וכהנהו דפרק גט פשוט (דף קעב.) גבי שטרי אקנייתא? הא פרישנא בדוכתה, דשאני התם דאיכא בחתימה מיחזי כשקרא, אבל כל היכא דבכתיבה הוא, לא חיישינן למיחזי כשקרא. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: הכא נמי מיחזי כשקרא — מעיקרא נמי הוה משמע דהיינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא דהוה קא סלקא דעתין דקסבר רב דמשחתמו מיחזי כשקרא, אבל מקמי הכי לא מיחזי כשקרא. והיינו דקשיא לן, מקמי הכי איכא למיחש לשקרא כדרב. ומתרצין לה, דמקמי כתיבה וחתימה קאמר.

ותימה, דהא קיימא לן דליתא לדרב פפי, כדאיתא לקמן בפרק הכותב ובמסכת גיטין פרק כל הגט. וכיון דליתא לדרב פפי וקיימא לן דלמיחזי כשקרא לא חיישינן, מינה נמי דליתא לדרב הונא אמר רב, ואשכחן לכולהו ז"ל דפסקו כוותיה. ואפשר לומר, דוודאי טעמא דסוגיין משום הכי הוא, משום דמיחזי כשקרא. מיהו כיון דקיימא לן דליתא לדרב פפי, איכא למימר דלאו היינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא היינו טעמא, משום דכיון דחתמו עד שלא העידו בפניו, אם כן אשתכח דלא במותב תלתא כחדא הוו, שהרי בשעה שחתמו לא היה שלישי זה מצטרף עמהן. והיינו דכתבו רבוותא ז"ל לישנא קמא דרב הונא, דדווקא משחתמו, ולא אידך לישנא דקאמר משכתבו וחתמו. ומיהו סוגיין דהכא נקיט ליה להא דרב פפי אליבא דרב, ובפרק המגרש משמע לן בסוגיין דהתם דפליגא דרב, ולא דאיתמר בהדיא, וההיא סמכינן כדאשכחן בהדיא דליתא לדרב פפי. עד כאן:

וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל, דקיימא לן למיחזי כשקרא לא חיישינן. ואף על פי שיש מקומות שחוששין לשיקרא, כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי, וכגון כתובו בהיני, בכי האי חיישינן לשקרא. אבל כשאין השקר עומד לעולם, כי הכא, דאף על פי שכותבין "במותב תלתא כחדא הוינא" ואינם שלשה, מיד כשחותמין כבר הלך לו השקר ולהכי לא חיישינן בכי האי גונא לשקרא. ע"כ:

וזה לשון שיטה ישנה: ויש לומר, הכא רב פפי הוא דמתרץ מילתא דרב לטעמיה, כלומר: לרב פפי לא תליא מלתא בחתימה אלא בכתיבה; אבל לאו למימרא דרב כרב פפי סבירא ליה. ואנן נמי לית לן דרב פפי, דקיימא לן דלא חיישינן למיחזי כשקרא כדמוכח בפרק כל הגט. ואי קשיא הא דקיימא לן בההיא דנהרדעי, דאמרי בפרק מרובה: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי, מאי טעמא? משום דמיחזי כשקרא. יש לומר היינו טעמא, משום דלאחר שנשלם המעשה, דהיינו לאחר כתיבת אורכתא, מיחזי כשקרא, דהא הלה כפרו במטלטלי.

עוד יש לדחוק אותו לשון ולומר דהכי קאמר: לא חלה האורכתא, כיון דמחזיא כשקרא, והלה כפר במטלטלי, והרי הוא כותב אורכתא על דבר שאינו עכשיו שלו, דהלה כפר ביה. והכל עולה לטעם אחד. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין: והאמר רב פפי וכו' — כתוב בתוספות: אלא טעמא דמשחתמו דמו לנוגעים בעדות וכו'. ויש להוכיח כן, מדלא דקדק תלמודא מדקאמר: "משחתמו אין מעידין בפניו", שמע מינה דחיישינן למחזי כשקרא. אלא ודאי מדלא דקדק כן, הטעם משום נוגעין. ויש לומר דאין הוכחה מזה, דכל אלו שאומר הספר שמע מינה, אם היה פסול גמור אפילו בדיעבד. אבל אם אמר: שמע מינה חיישינן למיחזי כשקרא, זהו דיעבד, אבל לכתחילה לא חיישינן למיחזי כשקרא כמו שתירצו התוס'. ע"כ:

שמע מינה עד נעשה דיין — כלומר, אחר שהעיד, שהרי שנים אלו המכירין חתימות ידי עדים העידו בפני שלישי שאינו מכיר, כמו שפירש רש"י ז"ל, ואף על פי כן מצטרפין לקיים השטר. והכי מוכח בגיטין בפרק קמא בההיא דאמרינן. הרא"ה ז"ל:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: שמע מינה עד נעשה דיין — פירוש, אפילו עד שהעיד נעשה דיין על פי עדותו. ע"כ:

ושמע מינה דיינין המכירין וכו' אין צריכין להעיד בפניהם — הקשו בתוס', פשיטא, דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה. ותירצו דאיצטריך, סלקא דעתך אמינא דצריך להעיד בפניהם, משום שנראה טפי מעשה בית דין כשמעידין בפניהם, משום דנראה כעד מפי עד כשאין מעידין בפניהם. ומטעם זה הצריכו חכמים שלשה בקיום השטר, משום שיהא נראה כמעשה בית דין. ועוד אומר ר"י, דסלקא דעתך דצריך להעיד בפניהם, משום דפעמים אין מכירין אלא על ידי שראו בלילה, דליכא למימר לא תהיה שמיעה גדולה מראיה, דעל כרחך צריכין להעיד ביום על מה שראו בלילה, ואין לך לומר דשמיעה יכולה להיות בלילה, ומעתה מה הפרש יש בין שמיעה לראיה? ונחזור לומר: לא תהיה שמיעה גדולה יותר מראיה; דהא ודאי ליתא, דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה, כדאמרינן בראש השנה דחקירת עדים כתחילת דין דמי ותחילת דין אינו אלא ביום, כדאמרינן בסנהדרין, והלכך על כרחך צריך להעיד ביום על מה שראו בלילה, וליכא למימר: לא תהיה שמיעה גדולה מראיה. וכיון דלפעמים צריכין להעיד, הלכך סלקא דעתך דלעולם צריך להעיד בפניהם.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: ועוד אומר רבינו תם, דסלקא דעתך דצריך להעיד בפניהם, משום דלפעמים מקיימין על ידי ראיית לילה. ע"כ:

וזה לשון שיטה ישנה לקמן, גבי הא דדחי רב אשי: דילמא לעולם צריכין. ואם תאמר: לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדמקשינן במסכת ראש השנה גבי יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם וכו', ומוקמי לה כשראוהו בלילה? דלא שייך למימר: ראוהו כשהן חתומין; דהא מכל מקום על מה שרואין עכשיו מעידין, דהיא חתימה שמכירין ומקיימין אותה עכשיו, ולא על מה שראו בלילה. דמתרצין גבי ראש חדש, דהתם על מה שראו בלילה ואינן רואין עכשיו הן מעידין ומקדשין. יש לומר, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא, כלומר: מהא לא תפשוט, אבל ודאי אין שמיעה גדולה מראיה.

והראב"ד ז"ל מתרץ, דהתם אם ראוהו בשעה הראויה לקדש, ודאי היו מקדשין על ראייתם ואין צריך עדות אחרת, שהרי מה שמקדשין על הגלוי לכל וכל העולם ראויים לראות עמהם הלבנה שמקדשין על ראייתה. אבל הכא, שצריכין אנו עדות על חתימה זו, שאין שאר בני אדם מכירין אותה, צריכין הן לגלות ולהעיד לבני אדם קיומם שחתימה זו חתימת פלוני. ע"כ:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל לקמן: והא דסבירא ליה לרב אשי: דיינין המכירין חתימת העדים צריכין להעיד בפניהם, איכא מאן דקשיא ליה, היכי קא סלקא דעתך הכי? והא פשיטא לן התם: ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואיכא למימר דסבירא ליה לרב אשי, דשאני דיני ממונות, משום דכתיב ביה: "אם לא יגיד ונשא עונו", אלמא בעינן הגדה. וסבירא ליה דהיינו הא דתניא: סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, דבעו הגדה, ואיהו לא מוקי לה כשראוהו בלילה. ואף על גב דאוקימנא בפרק החובל הכי, ההיא אוקמתא דלא כרב אשי. והתם נמי לאו משום קושיא ותיובתא הוא דאמרינן הכי, ואיתמר בה נמי לישנא אחרינא: אי בעית אימא וכו', כי היכי דתיקום אפילו כשראוהו ביום וכדרב אשי. וכן תירץ הראב"ד ז"ל, ויפה אמר. גם כן פירש שם רש"י ז"ל: לא תהא שמיעה גדולה מראיה, שגבי עדות החודש לא כתיב אלא "כזה ראה וקדש".

ומיהו אנן לא קיימא לן כרב אשי, דדחייה בעלמא נינהו, ואיהו נמי לא הכי סבירא ליה, אלא הכי קאמר: לעולם אימא לך וכו', ואי מהא לא תשמע מינה. ואנן לא דחינן מימרא בגמרא בדילמא, כדפסק רבינו הגדול ז"ל. ואפשר דכי לא קיימא לן כרב אשי, הני מילי בקיום שטרות, אבל בשאר מילי הגדה בעינן, כי ההוא לישנא דאמרינן בפרק החובל: ואי בעית אימא וכו', דלא מוקמינן לה כשראוהו בלילה, אלא אפילו ראוהו ביום, אין עד הרואה נעשה דיין אלא בהגדת אחרים. ומיהו מסתברא שלא נשתנה כאן דין קיום שטרות אלא בעד נעשה דיין, אבל לא בהגדה, מאחר שלא פירשו בגמרא. וכן ההוא לישנא דהחובל, לאו למימרא דסנהדרין כשראוהו ביום, אלא רבי לא חזא מעשה כלל, והא אנא ודאי לרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה מנה צורי קאמר. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל לקמן: ושאני הכא דמיקיימא הגדה בחד — ואם תאמר: והא בעדות החדש לא בעינן הגדה, שאם ראוהו ביום שלשה והם בית דין – אין צריכין להעיד בפניהם? יש לומר דשאני התם, דאמר רחמנא: "כזה ראה וקדש", וכדאיתא התם. וכן פירש רש"י ז"ל שם.

ואם תאמר: ומהיכא תיתי לן דנבעי הגדה בעדים, ולא נימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה? ויש לומר, דכיון דכתיב קרא: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", ואמרינן התם: "ועמדו שני האנשים" – אלו העדים, "אשר להם הריב" – אלו בעלי דינין, "לפני ה'" – אלו הדיינין, וקיימא לן דעדים בעמידה ודיינין בישיבה – דילמא גזירת הכתוב, דבעי קרא כדכתיב. ע"כ:

ושמע מינה דיינין שאין מכירין חתימת יד העדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד — פירוש, ולא סגי שיעידו בפני השנים. ותימה, מאי קא משמע לן? פשיטא, כיון דקיום שטרות בשלשה. ויש לומר, דשורת הדין דלסגי לקיום שטרות בשנים שישבו בתורת בית דין, כיון שאין בו משא ומתן שיכריע השלישי ביניהם, מידי דהויא אפרוזבול ובטול הוא דסגי בשנים. והא דאיצטריך שלשה, היינו כדי שלא יהא נראה כעד מפי עד, וכיון דכן, הוה אמינא דכל שישב השלישי עמהם – בהכי סגי, ואף על פי שלא שמע עדות המקיימין; קא משמע לן דצריך. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: ושמע מינה דיינין שאין מעידין וכו' — לומר, שאף על פי שהשנים יודעין בדבר, וכיון דתרי ידעי – ודאי הימנותא גבייהו, אפילו הכי אינו סומך עליהן אלא אם כן מעידין בפניו בתורת עדות. ואם תאמר: הא מאי למימרא? פשיטא! ואפשר דאטעמא דמסקנא סמיך, משום דקיום שטרות דרבנן. ע"כ:

וכתב הרמ"ה ז"ל: מדקאמר צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד ולא קאמר "בפני כולן", שמע מינה דאפילו בפני כל אחד ואחד בפני עצמו שפיר דמי. אלא מיהו הני מילי בקיום שטרות דרבנן, אבל בשאר עדיות לא הויא קבלה עד דמסהיד סהדא באנפי תלתא דייני כשרין בבת אחת. ע"כ. תלמידי הר"י ז"ל:

ושאני הכא דקא מתקיימא הגדה בחד — לעולם לא תדוק, הא אם היו שלשתן מכירין חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד אלו בפני אלו; דוודאי צריכין, והכא אינן צריכין כיון דקא מיקיימא בחד. שיטה ישנה:

וכתב הרא"ה ז"ל: נראה דהכי קאמר, דאיקיימא לה תורת הגדה בחד מיהת, והיינו דאמרינן באידך: "ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל", לימא דליכא הגדה כלל. ואפשר לפרש, דקא מיקיימא בחד, דאמטו האי חד מיקיימא הגדה בכולהו, שהרי שנים אלו מעידין לשלישי זה, והרי הן כמעידין לאותו שלישי וכמעידין לעצמן; וכיון שהעידו, נתקיימה הגדה בכולן. ותימה, האיך מתקיימת עדותן בפני שלישי? והא שלשה בעינן, ואפילו ביחיד מומחה ראוי לדון דיני ממונות יחידי נראה שאין קיומו קיום, מהא דאמרינן לקמן: "ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו". ויש לומר, שיושיבו מחביריהן אצל היחיד. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: יש מתרצין, כשהיה האחד מומחה, ונמצאת הגדתם בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. אי נמי כשהושיבו מחבריהן עמו והעידו בפניהם, ואחר כך נעשו דיינין עמו. ואינו נכון, דאי ביחיד מומחה, אף הוא נעשה בית דין, ולמה להם להצטרף עמו? ועוד, האיך מצטרפין וחותמין: "במותב תלתא כחדא הוינא", והם לא היה להם אלא אחד? ועוד, דסתם "בית דין" – של שלשה הדיוטות משמע; ואילו הוה מיירי בכאן ביחיד מומחה, היה להם לפרש. ועוד, אדאתקיף עליה רב אשי ואמר: "שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בחד", עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי ולומר: "שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בבית דין שלם". ועוד, דאם איתא דבחד מומחה קאמרינן, כשהקשה רב ספרא מראוהו שלשה וכו' וליתבו בדוכתייהו וכו', דאלמא משמע דבעינן הגדה בפניהם, ליתא, דשאני התם דאין הגדתם בפחות משלשה מומחין, כדאיתא בפרק ראוהו בית דין, דאין לך מומחה בישראל יותר ממשה, ואפילו הכי אמר רחמנא: עד דאיכא אהרן בהדך. ואם תאמר דלא אותיב רב ספרא מראוהו שלשה אעד מומחה, אלא למאי דאמרינן "אין צריכין להעיד בפניהם"? ליתא, דהא אוקמוה להא דראוהו שלשה כשראוהו בלילה, ומשום הכי צריכין להעיד בפניהם משום דהוי קבלת עדות וקבלת עדות אינה אלא ביום. וכן פירש בתוספות. ועוד, כי בפירוש גרסינן בירושלמי: "ואמאי? ליתוב חד וליקיים חד", אלמא לא הוה קשיא ליה לרב ספרא אלא היאך היו השנים מעידין בפני האחד. ועוד, דאמרינן בפרק קמא דגיטין: "בפני כמה נותנו לה? ר' יוחנן ורבי חנינא, חד אמר: בפני שנים, וחד אמר: בפני שלשה", ואתו לאוקומי פלוגתייהו בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין, כדרבנן, ומר סבר שליח נעשה עד ומר סבר לא. והא התם כשאינן מומחין מיירי, דאי במומחין – אפילו ביחידי סגי לכולי עלמא. וגם להושיבו מחביריהם אצל היחיד אי אפשר, דאם כן, מה להם לאלו להצטרף עמהם? והכא דינא ותקנתא קתני, כלומר: אם אין שם אלא שלשה הראויין לדון ואין שם עדים, הם עושין כך.

אלא נראה דהכי פירושו: שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בחד, שעל ידי האחד שמעידין בפניו מתקיימת הגדה בכולן, שהן עצמן נעשין עדים ודיינין בבת אחת, והרי הם כאילו אחרים היו מעידים בבית דינן ממש. והיינו חידושיה, דקיום שטרות ושאר עדיות דרבנן – עד נעשה דיין. והיינו דאמר בגיטין: "בפני כמה נותנו לה? בפני שנים, קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין", אלמא אפילו בשעת הגדתו נעשה הוא דיין. הלכך קיימא לן דעד נעשה דיין. ושמעינן מהכא, דדייני קיום ועדי קיום אינן נפסלין מחמת קורבה; שאין לך קורבה גדולה מאדם אצל עצמו, ואפילו הכי נעשה דיין. ע"כ:

יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל יחיד — ובדוכתה אוקימנא כשראוהו בלילה; אבל ראוהו ביום, הם עצמן מקדשין אותו, שאין שמיעה גדולה מראיה. שאין היחיד נאמן על ידי עצמו – פירוש, דגזירת הכתוב דקידוש החדש נבעי שלשה סמוכין, דמשה ואהרן כתובין בפרשה וכדאיתא בפרק ראוהו בית דין. הריטב"א ז"ל:

ואם איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה — פירש רש"י ז"ל: ואם איתא דעד שמעיד נעשה דיין, למה האחרים אומרים "מקודש מקודש"? הם עצמם יקדשוהו עם השלישי אחר שהעידו בפניו. ויש עוד לפרש, דאפילו תימא שהן עצמן חוזרין ומקדשין אותו, קשיא לן הכא, דלמה הוצרכו לעמוד ולהעיד? ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה על פי ראייתם, דאף על גב דראוהו בלילה בשעה שאינה ראוי לדון אלא לעדות, לא גריעא מעד שהעיד ממש בבית דין שהוא נעשה דיין. אלא ודאי שמע מינה דאפילו מי שנזדמן להעיד אינו נעשה דיין, וכל שכן עד שהעיד.

ויש מקשים, דמהא מתניתין גופה דייקינן בדוכתא דעד נעשה דיין, מדקתני שהשלישי נעשה דיין; ואלו הכא דייקינן שאין עד נעשה דיין? ולאו קושיא היא, דהכא דייקינן שאין עד נעשה דיין על פי עדותו, והתם דייקינן [שעד היודע, כיון שאין צריכין לעדותו] (ש)נעשה דיין על פי חבירו וכדפרישנא בדוכתא בס"ד. הריטב"א ז"ל.

וכן תירץ הרשב"א ז"ל דאין פירושם שוה, דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, דהא איכא תרי דמסהדי קמיה; והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין, מדאיצטרכינן להושיב אחרים אצל היחיד, ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמם. ע"כ:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דתנן, יעמדו שנים וכו' — אוקימנא בדוכתה כשראוהו בלילה, דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין; כלומר, הוו להו כעדים המעידים ולא כעדים הרואים, כיון שראו בשעה שאין ראויה לדון כלל. ובתוספות ראיתי, משום שראיית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא, וקבלת עדות ביום בעינן כדאיתא במסכת ראש השנה, הלכך צריכין להעיד למחר ולא לדון על ידי עצמן. וטעם יפה הוא. ובמסכת בבא בתרא יתברר שר"ש דומרוג"י יחלוק שם. והא דתנן: ויושיבו מחבריהן אצל היחיד, דאלמא איהו כשר אף על גב דראה בלילה? שאני התם, כיון דשלשה הוו, תרי מינייהו סהדי ואידך לא הוה סהדא, והתם נמי אם היו חמשה, שלשה מהם עושין דין למחר, דתרי מינייהו הוו סהדי ואינך לאו סהדי נינהו, כדר' טרפון דאמר: מקצתם נעשין עדים ומקצתם נעשין דיינין, ור' עקיבא מודה בדיני ממונות כדאיתא בפרק ראוהו בית דין. ומשום הכי דייקינן: למימרא דעד המעיד כשר לדון, והתנן וכו', והתם משום הכי לא מקדשי בדוכתייהו על פי הראיה, הואיל וחזו בלילה והוו להו תרי מינייהו עדים; ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין, ליתבו בדוכתייהו וכו', כלומר: אחר שהעידו כל אחד בפני שנים יחזרו וישבו ויקדשו, כדפירש רש"י ז"ל. דאי לא תימא הכי, מאי קושיא? דילמא שאני התם דלא מקיימא הגדה כלל. וכן הקשו בירושלמי: וליתוב חד וליקום חד? ומשני: אין עד נעשה דיין. ואפשר לפרש, דאם עד נעשה דיין יקדשוהו על פי עצמן, דלא בעי רב אשי הגדה אלא בדיני ממונות, אבל בעדות החדש לא, כדבעינן למכתב קמן.

והא דדייקינן מהא מתניתין דאין עד נעשה דיין, והתם דייקינן מינה דעד נעשה דיין, לא דמיא דיוקא דהכא לדהתם; דהתם דייקי, עד הרואה כשר, דהא קתני: "ויושיבו מחביריהן אצל היחיד", אף על פי שנעשה עד שהרי ראה, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, כשר. ואקשינן עלה סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש. והכא דייקינן אהנהו תרי, דעד המעיד נינהו ופסיל לדינא כיון שראוה בלילה, ואינן יכולין לדון על פי אותה ראיה והוצרכו להעיד עליה, שוב אינן נעשין דיינין. אבל היו שם אחרים שיכולין להעיד בפניהם כשרין, דהא לאו עדים נינהו, כההיא דר' טרפון וכדכתיבנא לעיל. וכן נמי ההוא לאו עד הוא, כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי אחריני. ע"כ:

וכתב הריטב"א ז"ל, תלתא גווני איכא: עד שהעיד, ועד הרואה, ודיין הרואה. וכך דינם: דבקיום שטרות, אפילו עד שהעיד נעשה דיין. ובדיני נפשות, אפילו דיין הרואה אינו נעשה דיין, דהלכתא כרבי עקיבא, כדתנן: סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין. ופרישנא טעמא דרבי עקיבא, משום דבעינא עדה שופטת ועדה מצלת, וכיון דחזו ליה דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא. ולפי האי טעמא, אפילו ראוהו ביום אין דנין אותו ואפילו על פי אחרים. ואף על גב דרישא אוקימנא כשראוהו בלילה, אבל ראוהו ביום – כולם נעשין דיינין על פי עצמן, וכדאיתא בפרק החובל? ההיא לר' טרפון היא, אבל רבי עקיבא פליג אפילו כשראוהו ביום; והלכתא כרבי עקיבא.

ובדיני ממונות, אין עד שהעיד נעשה דיין אפילו על פי אחרים; אבל עד הרואה, או שנזדמן להעיד, אינו נעשה דיין על פי עצמו, כדמוכח בפרק יש נוחלין (דף קיג:) בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה, שכותבין ואין עושין דין. אבל על פי אחרים נעשה דיין. ודיין הרואה שלא העיד ולא נזדמן להעיד, אלא שראה ביום, בהא איכא פלוגתא ביני רבנן אם נעשין דיינין על ידיעתן או ראייתם, או בעו הגדה דאחרים; דאיכא מאן דאמר דהגדה בעינן, כדכתיב: "ועמדו שני האנשים לפני ה'", וכדדחי רב אשי הכא בשמעתין, דשאני הכא דמיקיימא הגדה בחד, בר מעדות החדש, דרחמנא אמר: "כזה ראה וקדש". אבל דעת ר"י ז"ל, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא ובלשון דילמא אמרה, ולעולם לא בעינן הגדה אפילו בעלמא, דלא בעינן קרא כדכתיב. ויש ראיה לזה מההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום, שאם רצו כותבין ואם רצו עושין דין. ועוד, דההיא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו', דלר' טרפון אוקי בפרק החובל (דף צ:) כשראוהו בלילה, אבל ראוהו ביום – כולם נעשין דיינין על פי עצמן. ואף על גב דלית הלכתא כוותיה [בדיני נפשות, משום דבעי עדה מצלת, אבל בדיני ממונות הלכתא כוותיה].

ויש דוחין, דההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה, שניא היא לפי שציווה בעל דבר בפניהם, והודאת בעל דין כהגדת מאה עדים היא. וההיא דסנהדרין, הא איכא התם בפרק החובל אוקימתא אחריתי לרב אשי, דהתם פרכינן מינה על עובדא דההוא דתקע לחבריה קמיה דרב יהודה, ואמר ליה: הא אנא והא ר' יוסי הגלילי, זיל הב ליה מנה צורי. ואמרינן: מאי "הא אנא"? אילימא "הא אנא דחזיתיך", למימרא דעד נעשה דיין? והתניא: סנהדרין וכו' מקצתן נעשין עדים, הא כולהו דיינים לא. ופרקינן, דהתם שראוהו בלילה, ואי בעית אימא הכי קאמר: הא אנא דסבירא לי כר' יוסי הגלילי בתוקע לחבירו שנותן לו מנה צורי, זיל הב ליה מנה צורי; ולעולם על פי אחרים דן אותו. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

ונראין דברי הר"י ז"ל, דוודאי כי אמרינן בפרק החובל "ואי בעית אימא" – לרווחא דמילתא אמרי לה, למימרא דמההיא עובדא ליכא למשמע מינה מידי, וכדדחי לה רב אשי גופיה לההיא דלעיל; אבל קושטא דמילתא דסוגיין דהתם והכא הלכתא, דבהדיא פריך תלמודא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ע"כ:

הנח לעדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן — כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות עדות ה"ד וזה לשונו: דין תורה שאין מקבלין עדות, לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, אלא מפי העדים, שנאמר: "על פי שנים עדים", מפיהם ולא מכתב ידם. אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר, אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים. ואין דנין בעדות שבשטר דיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות, אלא מפיהם ולא מכתב ידם. ע"כ.

עוד כתב בפרק ו' מהלכות עדות ה"א וזה לשונו: כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים. אף על פי כן, אין מקיימין שטרות אלא בשלשה, אפילו שלשתן הדיוטות, מפני שהוא דין. ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה, כמו שביארנו, ע"כ. משמע דסבירא ליה דהכי קאמר: קיום שטרות דמועיל אינו אלא מדרבנן. וצריך עיון לישנא דתלמודא דהכא.

וכתב הרב המעילי ז"ל בפירושיו על ההלכות וזה לשונו: כתב הר"מ בהלכות עדות פרק ו': קיום שטרות מדבריהם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואף על פי כן אין מקיימין שטרות וכו', ע"כ. נראה מדבריו כי הוא מפרש קיום שטרות שמועיל אינו אלא מדרבנן, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין; אבל מן התורה אפילו בקיום בית דין לא מהני כלל. וצריך עיון לפירוש זה מה שאומר בגמרא, משום דהוי קיום שטרות דרבנן מקילינן, דאפילו בעדים שהעידו נעשו דיינין על הקיום.

ואפשר לתרץ דהכי מפרשינן: קיום שטרות דרבנן, שהם תקנו שיועיל משום נעילת דלת, ורצו גם כן שאף אחר שהעידו יוכלו להיות דיינים, משום נעילת דלת. ויש מפרשים בעניין אחר, ע"כ.

ואני בתשובת שאלה הארכתי ליישב הסוגיות לדעת הרב ז"ל. ובתירוץ הך סוגיא כתבתי דהכין הוא תירוצא דשמעתא אליביה, דהאי טעמא דאין עד נעשה דיין, פירש רשב"ם ז"ל דהיינו משום דבעי שיעידו לפני הדיינין, דכתיב: "ועמדו שני האנשים", אלו העדים; "לפני ה'", אלו הדיינין. הלכך דווקא בעדות החדש דהויא מדאורייתא קאי עליה האי קרא ד"ועמדו", והלכך בעינן דליקיים ביה הך קרא; אבל בקיום שטרות, דמדאורייתא לא מהני כלל, לא קאי עליה קרא ד"ועמדו", דהא מדאורייתא אין כאן עמידת שני אנשים, דלא מהני כלל וליכא עדות בזה כלל; וכיון שכן, מהי תיתי דנימא ביה שאין עד נעשה דיין? אי מדכתיב "ועמדו", הא לא מיירי ביה קרא! וזה לשון הרמב"ם ז"ל בסוף פרק ה' מהלכות עדות: ולא יעשה דיין, שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות. במה דברים אמורים? בדבר שצריך עדים מן התורה, וצריך דיינים לדון באותו דבר מן התורה; אבל בשל דבריהם וכו', ע"כ, משמע קצת כדכתיבנא. כך כתבתי בתשובת שאלה. ועוד הארכתי ליישב השמועות לשיטת הרב ז"ל:

ועוד משמע לי לתרץ בקוצר, דהכי קאמר: הנח לעדות החדש וכו' – פירוש, דכשהעדות מועיל מדאורייתא, הרי כאן עדות, ושוב לא יעשה דיין; אבל בקיום שטרות, דלא מהני העדות אלא מדרבנן, ומדאורייתא אין כאן עדות, הלכך שפיר יעשה דיין, דהוה ליה כאילו מעולם לא היה עד בדבר. כן נראה לי.

ואתי שפיר לשיטת הרמב"ם ז"ל, דהאריך וקאמר: "אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה" וכו'; דמאי כולי האי דנעלם מעיני הני אמוראי כולהו תירוצא דהך קושיא? דהא בקל יש לתרץ, דמשום דקיום שטרות דרבנן הקילו, דהא מדאורייתא לא הוה צריך מידי! ולשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא, דהא ודאי צריכא רבה וכדכתבינן לעיל, כן נראה לי:

וקרא ערעור על א' מהם עד שלא חתמו וכו' ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' — פירש רש"י ז"ל: וכי אמרי "לא גזל", הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי. וקשה, דהכא אליבא דרב הונא קיימינן, דאית ליה "אוקי להני גברי אחזקתייהו" בחזקת הבתים גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דסבירא ליה דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ועוד אומר רבינו תם, דאפילו רב חסדא דפליג התם עליה – מודה הכא שהם כשרים, דהא קאמר: "בהדי סהדי שקרי למה לי", וכיון דחשבינן להו סהדי שקרי, ממילא מתכשר האי גברא, שהרי אם אחד מאלו שתי כתות הוו מעידות על אדם אחר שהוא פסול – לא היו נאמנין אליבא דרב חסדא. והשתא ומה התם דאין אדם מכחישן לומר שהוא כשר לא מהמני, הכא דאיכא סהדי דמכחישי להו ואומרים שהוא כשר, לא כל שכן דלא מהמני. לשון הרא"ש ז"ל:

וכתוב בקונטריסין: תרי ותרי נינהו — התוס' הקשו, דהכא אליבא דרב הונא קיימינן. ובקונטריסי הראשון כתבתי, דכוונת רש"י ז"ל דאמר "לא מתכשר בהכי", משום דהוי להו תרי ותרי ספיקא דרבנן, כמו שאומר התוס' לקמן. ועתה בפעם שניה אומר מורי הרב כי אינו דומה, דהכא אית לן למימר "אוקי גברא אחזקתיה", אבל לקמן ליכא חזקת כשרות, דאדרבה איכא לאוקמה בחזקת אשת איש, ומשום דאשה דייקא מרעא לה לחזקת אשת איש, אלא אמרינן תרי ותרי. הלכך נראה לי דעת רש"י ז"ל הכא שפיר, דלא מתכשר בהכי, דכיון דהעדים מכחישין זה את זה אתרע חזקתיה. ושוב שמעתי, כיון דהכא איירי לפסול השטר, דהוה ליה ממונא, לא שייך לומר "תרי ותרי ספיקא דרבנן", דלא אמרו זה אלא באיסורא ולא בממונא.

כתוב בתוספות: ועוד, דלרב חסדא דאמר "בהדי סהדי שקרי", הכא ממילא מתכשר וכו'. וקשה, נהי דזה השלישי ממילא מתכשר, מכל מקום לרב חסדא היכי קאמר: "עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם"? והיאך חותמין הם לקיים זה השטר? והרי הם עצמם פסולין לרב חסדא לזה העדות ולכל עדות שבעולם. הלכך נראה, שדעת התוס' ז"ל דמדרב חסדא נשמע לרב הונא, כי היכי דלרב חסדא בעדות אחרת אינם נאמנים לפוסלו, דהא סהדי שקרי נינהו ומתכשר ממילא, הכי נמי לרב הונא בזה העדות עצמה שהן פסולין בו, מתכשר ממילא. והשתא אתי שפיר דעד שלא חתמו מעידין עליו וחותם הוא וחותמין הם לקיים השטר, דמה שהם מעידים שמכירין חתימת העדים חשיב כעדות אחרת, ולרב הונא כשרין הן בעדות אחרת. אי נמי הספר אינו מתיישב לרב חסדא אלא לרב הונא, דאליבא דרב הונא קיימינן. עכ"ל הקונטריסין.

ואין כוונת התוספות אלא להקשות על מה שכתב רש"י ז"ל, דלא מתכשר האי גברא בהכי, ופריך שפיר מההיא דרב חסדא, ואין כאן קושיא כלל ואין צורך לאריכות הקונטריסים:

עוד הקשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל, דקאמר: אי ערער דפגם משפחה, גלויי מילתא בעלמא הוא, ופירש רש"י ז"ל דדבר העשוי להגלות הוא, שיבדקו אחריו עד שיתברר הדבר. ותימה, היאך יכול להתברר כשאלו אומרים שהוא עבד? אפילו מאה אומרים שאינו עבד, תרי כמאה. לכן נראה כפירוש רבינו חננאל שפירש: שלשה שישבו, אם עד שלא חתמו קרא ערעור על אחד מהם, מעידים שנים מן השוק עליו וחותם, והוו כאילו עכשו ישבו בית דין אחר עדות הכשרות שהכשירוהו, ולא נתבטל ועד המושב וחותמין כולם. משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערעור, ובטל ועד המושב של אותו בית דין, ואין מעידין עליו שיוכל לחתום עמהם, וצריך לחזור ולהושיב בית דין על כך. ערעור דמאי? אי ערעור דגזלנותא, תרי ותרי נינהו, דעל כרחך לא מיירי כגון שאלו אומרים שהוא עבד ואלו אומרים שאינו עבד, דאם כן היה נפסל מספק, דכיון דלא שייך למימר ביה אוקמיה אחזקתיה, דאם הוא עבד – מעולם לא הוה בחזקת כשרות. אלא על כרחך מיירי שאלו אומרים שהוא עבד ואלו מזימין אותם, משום הכי הוי גילויא מילתא הוא ולא הוי ערעור ולא נתבטל ועד המושב. לעולם ערעור דגזלנותא, ודקאמרי הני עדים דידעו ביה דעבד תשובה, וכיון דמודו לקמאי דגזלן הוה, ערעור דידהו ערעור ונתבטל ועד המושב, והואיל ואמת הוא שנפסל, אית לן לאוקמיה בחזקת פסול עד שיודע לנו כשרותו.

והקשה ר"מ על פירוש רבינו חננאל, דקאמר: אי ערעור דפגם משפחה על ידי הזמה, אמאי נקט פגם משפחה, דמילתא דלא שכיח? לימא (נמי) בערעור דגזלנותא ועל ידי הזמה.

ונראה לי ליישב פירוש רש"י ז"ל, דלא דמי להא דאמרינן בחזקת הבתים: שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דאוקמינן להו אחזקתייהו. דהני מילי דמכחישות זו את זו, שאלו אומרים: כך היה המעשה, ואלו אומרים: כך היה המעשה. אבל היכא דאסהידו על פסול גזלנות, ובאין לפוסלו לעדות ולשבועה, כל כהאי גוונא לא מוקמינן אחזקה. דכל תרי ותרי, אף על גב דאיכא חזקה דכשרות, ספיקא דרבנן היא, כדאמר בפרק ד' אחין וכן מוכח לקמן בשמעתין דזילותא דבי דינא, והכי אמרינן לקמן גבי שנים אומרים שנתקדשה, דפריך תלמודא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? וכן בפרק האומר גבי ינאי המלך, "ויבקש הדבר ולא נמצא, היכי דמי? אילימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי, אמאי לא נמצא? תרי ותרי נינהו", אלמא כל היכא דאיכא תרי ותרי לא אוקמינן אחזקתיה ופסלינן ליה. והלכך פריך שפיר: אי ערעור דגזלנותא, תרי ותרי נינהו ולא מתכשר מספק. ואי ערעור דפגם משפחה, ועל כרחך לא מיירי [כגון דאמרי קמאי "עבד הוא" ובתראי אמרי "לאו עבד הוא", דכל שכן דתיקשי לך טפי: "תרי ותרי נינהו", ולא מיתכשר כיון דלית ליה חזקת כשרות. אלא על כרחך] כגון דאתו בי תרי ואמרי: זה האיש בא ממשפחה שנטמעה בה עבדים, והיינו מחזיקים כל המשפחה בחזקת פסלות; ואתו בתראי ואמרי: זה האיש ידוע לנו שהוא לא בא מן העבדים שנטמעו באותה משפחה, גלויי מילתא בעלמא הוא, דבתראי לא מכחשי להו לקמאי, כיון דקמאי לא מסהדי בעדות גמורה לפוסלו בוודאי אלא מספק, ויכול להיות שבא מן הכשרים אף לפי דבריהם, גלויי מילתא הוא עד שיתברר הדבר. הרא"ש ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו — כתב רבינו חננאל ז"ל: כיון ששנים מעידין אותו שגזל ושנים אומרים שלא גזל, כהאי גוונא לא מפסיל, דאמרינן "אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה". פירוש לפירושו: ומשחתמו אמאי אין מעידין עליו? ולא מחוור לן, דאם כן הוה ליה למימר בתרווייהו, בערעור דגזלנות ודפגם משפחה, "גילויי מילתא בעלמא הוא". ועוד, דהא לא גלוי מילתא בעלמא הוא, הלכך משחתמו נראין כנוגעין בעדותן. ואפשר דהכי קאמר: אי ערעור דגזלנות, תרי ותרי נינהו, הלכך מהימני, וכיון שלא נפסל מעולם – אמאי אין מעידין? הא במותב תלתא הוו. ולאו משום נוגעין בעדות אתמר. ודפגם משפחה כל דכן, דהא גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו משחתמו נמי מעידין.

ורש"י ז"ל פירש, דבתרי ותרי לא מתכשר, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל. והא דאמרינן: אלא ערעור דפגם משפחה? גלויי מילתא הוא, פירושו: ואפילו משחתמו נמי, אמאי אין מעידין? ופגם משפחה מתכשר משום דמילתא דעבידא לגלויי ולא עביד דמשקרי, הלכך אף משחתמו נאמנים. ואי משום תרי דאמרי פסול הוא, כיון דהאי גברא בחזקת ישראל הוא עומד וכל משפחתו, בכהאי גוונא אמרינן "אוקי גברא אחזקתיה", שאילו היה פסול, קול יש לו. אבל בפסול דגופיה כגון דגזלנות – לאו גלויי מלתא היא, ועד שלא חתמו נמי אין מעידין עליו.

ומאי דכתב רבינו אלפסי ז"ל דבתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה, מדאקשינן לעיל: "ומגבינן ביה? תרי ותרי נינהו", דאלמא לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה ומפקינן ממונא אפומיה, אינה ראיה. חדא, דהתם ודאי מאי פסולי עדות דקא אמרינן? קרובים, דאי אמרת פסולין דגזלנותא, הא ודאי דאי אתו בי תרי ואמרי: ידעינן בהו בהנך אינשי דגזלני נינהו – מהימני, וכן במשחקי בקוביא ובשאר פסולין, ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר: כשרין אנן, כדאמרינן התם בפרק מרובה (דף עג.), "אי נמי דפסלינהו בגזלנותא". משום הכי רמינן בה: "ומגבינן ביה? תרי ותרי נינהו", דהא ליכא למימר אוקי גברא אחזקת רחוק, אי נמי אחזקת דלא קטנים הוו. ואפשר שהביא ראיה, משום דלא אזלינן התם בתר חזקה דרבי שמעון בן לקיש: חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. ולאו ראיה מעלייתא היא, [שאין אומרין בחזקות זו דומה לזו, דהאי לאו חזקה מעלייתא הוא], דנימא אוקמינהו אחזקתייהו במקום עדים. ועוד, דלרבנן לאו חזקה היא כלל אלא בעדים כשרים ולגבי לוה ומלוה, אבל בחשש העדים לא.

ואם תמצי לומר, מאי פסולי עדות? גזלנין, איכא למימר נמי דכי אקשינן: "ומגבינן ביה" – א"קטנים היו" דקתני מקשינן. ולמאן דמפרש משום שכבר מתו ליכא חזקה, הואיל וליתנהו קמן.

ומסייע ליה להאי סברא דרבינו חננאל ז"ל מההיא דגרסינן בפרק כל הנשבעין ואיתא נמי בפרק חזקת: שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, זו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. והתם טעמא משום דאמרינן: "אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה", וכל כת וכת אמרינן: האי היא דמסהדי קושטא, ומפקינן ממונא אפומייהו היכא דאתיא כל חדא וחדא באפי נפשה. אלמא האי חזקה ד"אוקי גברא בחזקת כשר" עדיפא מאידך ד"אוקי ממונא בחזקת מריה". ולא תימא הני מילי במוחזק לן דבחזקת כשר, אבל גברא דלא ידעינן לא; דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא בחזקת גזלנים.

והך סיועא ליתא, דשאני התם, כיון שבאות זו אחר זו – אמרינן: זו היא דכשרה. ודמי לבאו לישאל זה אחר זה, דאמרינן לעניין טומאה ששניהם טהורים. ואף על גב דהכא לאפוקי ממונא הוא, כיון שבאים בזה אחר זה – כשרים, שאין הכחשתן פסול ברור, שאפילו באותה עדות קיימא לן: נהי דאתכחש באכילה, באבהתא מי אתכחש? אבל שתי כתי עדים הבאות לפנינו על אחד – ודאי פסלינן ליה אפומייהו כי היכי דלא נפיק ממונא אפומיה, דהא בספק יצא דינו לפנינו.

ודברי רבינו אלפסי ז"ל עיקר, דלעולם הך חזקה דממונא בחזקת מריה מכרעא טפי, שהיא שב ואל תעשה. ועוד, דלא אמרינן "אוקי גברא אחזקתיה" אלא במילתא דרבנן, ולא בשל תורה כעין תרומה דאורייתא או עבודה וכיוצא בה, והיינו דאמרינן גבי ינאי המלך: "מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני" דספק חלל היה, כדאיתא במסכת קידושין (דף סו.) וכמו שכתב רבינו הגדול ז"ל.

ואוקימנא: לעולם ערעור דגזלנותא, וכגון דקאמרי: ידענא ביה דעבד תשובה. איכא דשמיע ליה מהא, דגזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו ואילך, שאם אתה אומר: משעה שעשה תשובה, הא אגלי מילתא למפרע דכי חתם כשר הוה, הילכך משחתמו נמי, והא שיקרא ליכא, ולמיחזי כשקרא לא חיישינן. אלא לאו שמע מינה דלא מתכשרי אלא משעה שהעידו עליו בבית דין שעשה תשובה, וכל שטרי דחתם ביני וביני פסולין, דהא ההיא שעתא פסול היה. וזה בתוס', ואינו כלום.

ובדברי רש"י ז"ל, דמפרשים דמשחתמו אין מעידין עליו – דהוי להו כנוגעין בעדותן. ואם תאמר: אף בפגם משפחה כן? לאו מילתא היא, דפגם משפחה – הני אמשפחה קא מסהדי, ואיהו ממילא מתכשר. ועוד, דכיון דקלא אית לה למילתא, אנן סהדי דכשר, והני גלויי הוא דמגלו לה למילתא כדפרישית ז"ל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל בפירושיו על ההלכות: והנכון כמו שפירשו רבינו חננאל ז"ל והרי"ף ז"ל, דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם לא אלו ולא אחרים, שמאחר שבאותה שעה שחתמו השנים לא היה זה השלישי ראוי להצטרף עמהם, נמצא שלא היה אותו הקיום בשלשה וכמאן דליתיה דמי, וצריך שיחזרו ויקיימו בשלשה. ודווקא ערעור דגזלנותא, כלומר: כי אמרינן שאם קרא עליו ערעור על אחד מהם אחר שחתמו, שנתבטל המושב שלהם ולא נדון אותו הקיום אלא כאילו נעשה בשנים – הני מילי כשבאו עדים והעידו על השלישי שגזלן הוא, שאף על פי שיבואו עדים אחרים עכשיו ויעידו שחזר בתשובה, מיהו בשעה שחתמו השנים פסול היה על פי עדים ולא היה ראוי להצטרף עמהם ונתבטל כל המעשה הראשון. אבל ערעור דפגם משפחה, כגון שהיו מעידים על השלישי שהוא בן שפחה, כשבאין עכשיו עדים אחרים ואומרים: אנחנו יודעין דבן אשה כשרה הוא, איגלאי מילתא דכשר היה מעיקרא ולעולם לא היה לו שעת פסול ויכול לחתום ולקיים את השטר, דלא בטלו צירופא דידהו. וערעור דגזלנותא נמי, לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי דגזלן הוא, וקא אתו תרי אחריני ומסהדי שחזר בתשובה וכו'. כי אמרינן דעד שלא חתמו מעידין עליו וכו', הני מילי כשאין אחרונים מכחישין את הראשונים, כגון שאומרים באמת גזלן היה אלא שחזר בתשובה; אבל אם מכחישין את הראשונים ואומרים דלאו גזלנא הוא, הוו להו תרי לגבי תרי והוה ליה גברא ספק פסול ואינו מצטרף עם השנים לקיים את השטר. כך פירשו רבינו שלמה ורי"ף ז"ל.

והקשו רבני צרפת על זה הפירוש מהא דאמרינן: "שני כתי עדים המכחישות" וכו', שאף על פי שבזו העדות שמכחישין אלו לאלו העדות מסופק, מכל מקום כשרים שתי הכתות להעיד בשאר עדיות דעלמא, וכל אחת ואחת באה ומעידה. הנה שאף על פי שהכת האחת פסולה ממה נפשך, אפילו הכי אנו מעמידין אותן בחזקת כשרות ולקולא, והיכי אמרינן הכא דתרי ותרי נינהו ולחומרא? דכי היכי דחזינן התם שאם הכתות מכחישות זו את זו בעדות אחת – כל כת וכת כשרה לשאר עדיות, כמו כן היה לנו לומר בזה, שאף על פי שנולד ספק דעדות הגזילה, שיהיו כשרין לשאר עדיות. ומתוך כך היו מפרשים, דמאי דאמרינן בגמרא: "אמאי? תרי ותרי נינהו", לא קאי ארישא דאמרינן: "עד שלא חתמו מעידין עליו", אלא אסיפא קאי דקתני: "משחתמו אין מעידין עליו וחותם", ועל זה אמרו: אמאי אין מעידין עליו? תרי ותרי נינהו ואוקי גברא בחזקת אבהתיה בכשרות. ורבינו חננאל ז"ל נמי כך פירש.

ואין זה נכון, דהאיך נעמיד אותו בחזקת כשרות? דמכל מקום בתרי ותרי ספיקא דרבנן איכא. והם דוחים ואומרים, דאף על גב דבעלמא פסול מדרבנן, הכא גבי קיום שטרות שאינו אלא מדרבנן נעמיד אותו בחזקת כשרות. וכל זה דוחק. ועוד, דמה טעם הוא לומר, ד"תרי ותרי נינהו" האמור בתלמוד רוצה לומר שנכשיר מספק? דאדרבה, האי לישנא לחומרא משמע טפי.

על כן נראה כמו הפירוש הראשון. ודקא קשיא לך משני כתי עדים המכחישות זו את זו, הספק נולד להם בשעה אחת, ולא בא שעה אחת פסול לאחת קודם חברתה, ומשום הכי לא פסלינן להו מספק לשאר עדיות דעלמא. אבל הכא, שעדי הפסול באו תחילה ונפסלו אלו על ידי הראשונים מן הדין, כשבאין אחרים אחר כך ומעידין עליהם דכשרים – אמרינן: הואיל וכבר נתקיימה עדות הראשונים ואמרו ועמדו בפיסול, לא נסמוך על אלו האחרונים, דמאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני, ויהיו בפיסולם כמו שהיו עומדים בתחילה. ע"כ: